אחד מארבעה

[מי_מה*]

דף סיפור הפלה
בעקבות הדף הפלה נדחית וטיפול בציטוטק החלטתי להצטרף למספרות ולכתוב את סיפור ההפלה שלי. לפינ שהיפלתי, לא נתקלתי כמעט בסיפורי הפלה, אף חברה שלי לא עברה אחת, וההפלות שכן ידעתי עליהן היו כאלו שקרו בשלבים מתקדמים של הריון, כשכבר היתה בטן שאפשר לראות והללו נדירות הרבה יותר. אחרי שהיפלתי, נודע לי שהסטטיסטיקה מדברת על אחד מכל ארבעה ויש אפילו שאומרים שלושה הריונות שמסתימים בהפלה. הסיפורים האלה צריכים להישמע. להכתב.
את סיפור ההפלה שלי אני רוצה להתחיל דוקא מההתעברות. מכל ארבעת ההריונות שהתארחו בגוף שלי, זה היה הכי מתוכנן. את ההריון הראשון דחיתי ודחיתי, בסוף הסכמתי שנתחיל לנסות בשנת 2000. רציתי לקבל את פני המילניום באופן ההולל ביותר האפשרי. נכנסתי להריון בנובמבר 1999.... ההריון המפתיע ההוא הסתיים בלידת בכורי. כשהוא היה בן שנה וחצי הפסקתי להניק ומייד נתקפתי חשק לעוד תינוק. את התינוק הזה תיכננו בקפידה. זה היה בדיוק חודש אחרי שהפסקתי להניק. קבענו לנו "דייט" היו נרות ומוזיקה ושמנים ריחיניים ועיסויים הדדיים ותחושה של שפע של זמן. הכנו את התינוק הזה בהמון אהבה ותשומת לב. לא הייתי צריכה אפילו לעשות בדיקות. ידעתי שזה הצליח. כעבור חודש התחילו הבחילות והצרבות. קבעתי פגישה עם המיילדת (גרנו אז באנגליה, המיילדוּת שם היא קהילתית. כלומר לכל איזור יש צוות מיילדות והן נפגשות עם הנשים בביתן, ומי שבוחרת ללדת בבית אז גם מיילדת מהצוות מיילדת אותה בבית, מי שנוסעת לבית החולים תפגוש שם מיילדת מהצוות שלה. בחינם, אבל לא חשוב ...). הפגישה נקבעה למועד שבו אהיה בשבוע 12.שבועיים לפני הפגישה פסקו הבחילות. שמחתי. כמה ימים לפני הפגישה היה לייל הסדר. חגגנו אותו שלושתינו, אני , בעלי והבכור. זה הרגיש קצת בודד אבל יצא לנו סדר יפהפה. למחרת ליל הסדר, התקשר חבר מהארץ וסיפר שאבא שלי בישר לו על ההריון ואיזה יופי. יצאנו לטיול בגבעות הסמוכות. כשחזרנו הלכתי לשירותים וראיתי כתמים חומים בתחתונים. מייד גזרתי על עצמי מנוחה ושלא להרים שום דבר כבד יותר מכוס תה. קבעתי פגישה עם רופא המשפחה. הוא לא היה חביב במיוחד. קצת קר. אמר:"או שזו הפלה או שלא. בואי נקבע לך אולטרה סאונד למחר ונראה. בינתיים לכי לנוח ואם הדימום מתגבר סעי מייד למיון". התחתלתי לבכות הוא אמר בקרירות "אוי, מסכוננת" ואז סיפק לי את הנתון הזה על הפלה כל הריון רביעי. הלכתי הביתה. התחילו כאבי מחזור והדימום התגבר. מכיון שלא עשיתי שום בדיקה והתחושה היתה בדיוק כמו במחזור, בעלי ואני התבדחנו שבסוף אני אגיע לא"ס למחרת והסנוגרפית (במקרה, תלמידה שלי) תגיד לי,"גברת את במחזור!" אבל בלילה הכאבים התגברו. התעוררתי בשלולית של דם. הלכתי לשירותים. משהו גדול יצא ממני. לא העזתי להסתכל אבל קראנו לאמבולנס. מכיון שלא היה לנו שם אף אחד שאפשר לקרוא לו נסעתי לבד לבית חולים ובעלי נשאר עם הילד. חדר המיון היה מלא. שמו אותי באיזה חדר צדדי לבד. הדם זרם וזרם. כל המיטה היתה מלאה דם ולא היה אף אחד שאפשר לקרוא לו. ניסיתי להתמקד בנשימה שלי. למדוט, העיקר לא להרגיש את הבדידות. אחרי כמה זמן העבירו אותי למיון. הגיעה רופאה חמודה שנורא דומה לחברה, שאז עוד נחשבה להכי טובה שלי (ההתרחקות היתה איטית והדרגתית אבל אחד הבקיעים ביחסים ביננו היה זה שכשחזרתי מבית החולים, התקשרתי אליה והשארתי לה הודעה וסיפרתי לה שעברתי הפלה. לקח לה שבועיים לחזור אליי. זה כאב.). הרופאה החמודה הזאת, הסתבר , היתה מתנדבת בקיבוץ עין-גדי. זה נתן לנו משהו לדבר עליו.
עוד קודם לכן שאלה אותי אחות אחת אם יש מישהו שאפשר לקרוק לו. כשאמרתי שלא הרגשתי כל כך לבד ומסכנה.
אחרי כמה זמן במיון (בוילון לידי היתה איזו אלכוהוליסטית שניסתה להתאבד. העסקתי את עצמי בלהקשיב למלל הבלתי פוסק שנשפך ממנה.) הייתי צריכה פיפי. הביאו לי סיר. לתוך הסיר החליק גוש ענק. לקחו אותו להסתכלות.
הבוקר הגיע. היה לי תור לאולטרה סאונד שכבר הוזמן יום קודם. ידעתי שאין מה לקוות. בבדיקה נראה שהרוב יצא. נשארו עוד שני קרישים גדולים, הציעו לי גרידה ולא התעקשו בכלל כשסירבתי. איפשרו לי ללכת הביתה ולתת להם לצאת לבד. נזכרתי פתאום שיש לי פגישה עם המיילדת באותו יום וביקשתי שיודיעו לה לא לבוא. הרגיעו אותי שזה בסדר, שזו מערכת מסודרת והמידע יגיע למי שצריך ושאני לא אעסיק את עצמי בזוטות כאלו עכשיו. בכל זאת כשהגעתי הביתה בצהריים היתה הודעה ממנה "אני כאן למטה ליד הדלת ואת לא עונה. מה קורה?" אז נאלצתי להתקשר אליה ולהגיד לה מה היה ואז מצאתי את עצמי קצת מנחמת אותה כי היא היתה נורא דרמטית. בכלל, סיפרתי לכלכ כך הרבה אנשים שאני בהריון, שהיו לי המון אנשים לספר להם שכבר לא. זה היה מבאס.
מעבר לחולשה הפיזית, הרגשתי בסדר. לא הייתי ממש עצובה. שמחתי שהגוף שלי ידע להיפתר מהריון שלא הצליח. כשנפגשנו עם היועצת בבית החולים לפני השחרור שאלתי אם מותר לי לראות את מה שיצא. היא אמרה שכן. שאלתי אם זה נראה כמו תינוק או כמו כבד שקונים בסופר. היא אמרה שהתיאור קצת בוטה אבל מדויק. ויתרתי על לראות. שני הקרישים יצאו תוך שבוע, עשיתי עוד אולטרה סאונד אחד שהראה שהכל נקי.
רק חודש אחר כך, הלכתי ברחוב ופתאום עבר אמבולנס ביללת סירנה ובבת אחת נתקפתי עצב והתחלתי לבכות .

[אשה_שמחה*]

שמחתי שהגוף שלי ידע להיפתר מהריון שלא הצליח. זוכרת את התחושה.

[בוחרת_באהבה*]

[סוסת_פרא*]

רק חודש אחר כך, הלכתי ברחוב ופתאום עבר אמבולנס ביללת סירנה ובבת אחת נתקפתי עצב והתחלתי לבכות .
המשפט הזה הרעיד לי את הלב.

|חיבוק|
(לא יודעת אם לשים מחייך או עצוב).

[מי_מה*]

חיבוק שמח. זה כבר קרה לפני שש שנים כמעט, ילדתי מאז עוד בן ובת. ובכלל אני בעד חיבוקים שמחים.
אבל ההריון הזה, הקצר איכשהו הטביע חותם. בכל טופס רפואי אני מזכירה אותו וגם, וזה קצת מצחיק, עליתי שני קילו בהריון ההוא, שלא ירדו מעולם. זה לא מפריע לי מבחינה אסטטית (אפילו עדיף, כששקלתי 54 קילו נראיתי קצת כחושה לטעמי) אבל מצחיק אותי במידת מה.