ההפלה שלי ואני

[רומי_לי*]

ביום שלישי עברתי גרידה. הייתי בשבוע 11 להריון.

"גיליתי" שאני בהריון ממש לפני יום כיפור, והתגובה שלי הייתה הלם וחרדה. זה לא היה מתוכנן. הקטנה שלי, שהיא גם הגדולה והיחידה שלי, צריכה עוד קצת זמן לגדול בשקט. בעלי ואני עובדים קשה לתקן את מערכת היחסים הרעועה והמתפוררת שלנו. זו לא הסיטואציה אליה רציתי להוליד ילד. בעלי נטה להסכים בלית ברירה, למרות שהתגובה שלו לתגלית הייתה התרגשות ושמחה.
התקשרתי לאמא ובכיתי בטלפון: "אמא, אני בהריון". ובגלל שהיא יודעת בדיוק איך נראית הביצה הקטנה בה מתבוססים חיי כרגע, היא אמרה, "לא קרה כלום. עושים הפלה".
הגיע יום כיפור, ואחריו החגים שבהם אי אפשר לקבוע תור לרופא. הנוסע השמיני הפרטי שלי עשה לי את המוות: בחילות בוקר, בחילות צהריים ובחילות ערב. חוסר תיאבון וחשקים מוזרים. עייפות שקשה להתגבר עליה ותחושה פסיכוסומטית תמידית שמשהו זז לי בבטן.
לא לקח הרבה זמן עד שהתחלתי ללטף אותו, את האורח הלא קרוא שלי.
לאולטרסאונד הגעתי די אינדיפרנטית, וכשהתמונה הראשונה בתיק שלי זמזמתי לעצמי את שיר הילדים "הבטן של אמא שמנה- נה- נה, מה יש לה בתוך בטנה- נה- נה...."

ביום שני התחילו כאבים ודימום. בלילה חלמתי שהילדה שלי, זו שמסתובבת מחוץ לגוף שלי כבר שנה וחצי, נופלת בצורה מחרידה.
ביום שלישי בבוקר הגעתי לבי"ח קפלן. בהכנה לניתוח הרופא שאל אותי "הריון ראשון?" - "לא, שלישי. הפלה יזומה בגיל 19, לידה אחת ועכשיו".
וכדי לחדד עוד קצת את הלהב הוא שואל: "כמה ילדים חיים יש לך" - "אחת. " , עניתי, וידעתי שהכותרת שהוא נתן לה תרדוף אותי עוד הרבה אחרי טקס הקבלה לניתוח.

הכניסו אותי קצת לפני 11. כשהרופא המרדים התחיל להתעסק לי עם הורידים, התחילו דמעות שקטות לפלס את דרכן על הלחי שלי. "אל תבכי", הוא אמר. תמיד חשבתי שזה נורא טיפשי להגיד את זה.

לא רציתי להתעורר מההרדמה. לקח להם פי שתיים זמן מהרגיל להעיר אותי. אמא שלי, שחיכתה בחוץ, כבר התחילה לדאוג.
התעוררתי בבכי. כאבה לי הבטן, היה לי קר, הרגשתי ערומה יותר משהייתי באמת.

אני באה ממשפחה ייקית. קשה לי להרגיש חוסר אונים, קשה לי לבקש עזרה ועוד יותר קשה לי לקבל אותה. אמא שלי עזרה לי כשחזרתי הבייתה, היא רדפה אחרי התינוקת חסרת הדאגות שלי בזמן שאני ניסיתי לשכנע את עצמי שהכל בסדר. ביום שאחרי כבר אמרתי שאני בסדר וביום השלישי לקחתי מספיק משכחי כאבים שאפשרו לי לתפקד באופן סביר פלוס.

הבעל שלי בכל הסיפור הזה?- היה לו קצת עצוב, בעיקר כי לי היה קצת עצוב, אבל קצב החיים שלו משאיר את העבר- בעבר.

כיוון שאף אחד עוד לא ממש ידע על ההריון, אף אחד גם לא ממש ידע על ההפלה. וזה בסדר, אני בנאדם פרטי בסך הכל. אני גם מאוד רחוקה, פיזית, מהמשפחה והחברים הקרובים שלי כך שהכל נעשה מסורבל יותר. זה לא נראה לי כמו משהו לשיחת טלפון. האנשים שכן ידעו, קבוצה מצומצמת שיש לי איתה אינטראקציה די קבועה, הביעו הרבה אמפתיה, כמתבקש בנסיבות האלו.
אני באה ממשפחה ייקית. קשה לי להרגיש חוסר אונים, קשה לי לבקש עזרה ועוד יותר קשה לי לקבל אותה. כך שהאמפתיה נעצרה במקום שבו התחילה ואני נשארתי עם אוברדוז של מילים וחוסר שקט.

בגלל זה אני פה.
אין לי לגיטימציה לשחרר את הרגשות שלי בשום מקום. ברוב היום אני בעצמי מסרבת לתת להם מקום, ממליון סיבות שהמהות שלהן היא שימור יכולת התפקוד. ועדיין כנראה שאני מחפשת את הלגיטימציה הזו. כששואלים אותי "איך את מרגישה" אני ממש רוצה להגיד "חרא". אני רוצה לספר על הרגשת הריקנות, על חוסר ההבנה, על הכאבים שעוד לא עברו. אני רוצה לספר על הבכי החנוק, על הזיכרון הצרוב, על התמונה הראשונה שלקחו ולא החזירו. אני רוצה חיבוק.

אני באה ממשפחה ייקית. קשה לי להרגיש חוסר אונים, קשה לי לבקש עזרה ועוד יותר קשה לי לקבל אותה. אבל אני לא מכירה אתכם ואני ממש צריכה לבכות קצת. ובשביל זה אני צריכה לגיטימציה.

[דלעת_דקורטיבית*]

קוראת אותך.
איזה רופא חסר כל רגישות, מכעיס כל כך!

שולחת וגם וגם הרבה הרבה לגיטימציה

מקווה שתוכלי לקחת את הזמן להתאוששות, ולתת לעצמך את המרחב להרגיש.
תודה על השיתוף.

[פלוני_אלמונית*]

דף סיפור הפלה עצוב.
החלמה מיטיבה ושלמה!!!

[רומי_לי*]

בעקבות ההפניה, של פלוני אלמונית מצאתי את עצמי קוראת את הסיפור של חווה כרגע הפלה, ונעצרתי נוכח התגובה של נאוה פרנס. אני רציונלית מכדי להסכים, בכל מצב אחר, שלתת המודע יש השפעה ממשית על התנהלותו של הגוף. אבל אני לא יכולה שלא לתהות אם אין לי צד אקטיבי מאוד באבדן ההריון הזה. אולי משהו באורגניזם המתוחכם הזה יודע לקחת החלטות שאני בעצמי לא מסוגלת לקחת.
אני לא בטוחה מה העמדה שלי לגבי זה.

[קוראת*]

אני רוצה חיבוק.
אני באה ממשפחה ייקית. קשה לי להרגיש חוסר אונים, קשה לי לבקש עזרה ועוד יותר קשה לי לקבל אותה. אבל אני לא מכירה אתכם ואני ממש צריכה לבכות קצת. ובשביל זה אני צריכה לגיטימציה.
אני לא בטוחה מה העמדה שלי לגבי זה.

[רומי_לי*]

עבר שבוע.
מצאתי את עצמי מדברת עם מישהו על הילדה החיה והאנרגטית שלי, ובעלי, בהתלהבות שלו מהאושר שבאבהות, מיהר להזכיר שהוא רוצה עוד בת אחת. אין לו שום מושג עד כמה לא רציתי לשמוע אותו אומר את זה. לא הייתה לו שום כוונה להתייחס בשום צורה שהיא למה שקרה לפני שבוע. אם הייתי רומזת לו ומגלה קצת ממה שעבר לי בראש כשהוא גלגל את המילים האלו החוצה, הוא לא היה צוחק אבל גם לא היה מבין... כמובן שלא סיפרתי לו כלום.
אני שמה לעצמי גבולות במקומות שבהם אסור שיהיו כאלה.
אני חייבת ללמוד להפסיק עם זה.