קוברת החלומות

[קוברת_החלומות*]

לאט לאט אני קוברת אותם
את כל החלומות
חופרת גומה קטנה, בזהירות, מניחה, ומכסה היטב היטב
ועוד קצת מהדקת את האדמה
ומקימה מצבה
גל עד.

[קוברת_החלומות*]

ואת, אם קראת,
ספרי לי, שתפי אותי
האם קברת פעם חלום?
ואיך זה משפיע עליך היום?

האם יש בך חלום שאת מטפחת?
והוא משיב לך אך שמחה ונחת?

האם לקבור חלום נשמע לך רעיון?
האם ניראה שבכך ימצא פיתרון?

[הולכת_והרוח_בפניי*]

בטח קברתי. רציתי להיות רופאה, ניסיתי להתקבל וזה לא עבר על הקשקש. וניסיתי כל מיני דרכים אחרות, אבל היום אני לא רופאה. החלום, או יותר נכון "מה היה יכול להיות", עולה לולי לפעמים, ואני מביטה בו ביד רכה, כמיטב העצות שקיבלתי בין השאר מעירית (לוי...). אני מגיבלה את ההתפלשות הזו בנוסטלגיה התיאורטית בכך שהיא - ובכן, תיאורטית. אני חושבת שיכל להיות לי טוב, ומעניין ומאתגר אם הייתי הופכת לרופאה - אבל זה רק אולי. ואלי הייתי פוגשת על הדרך הרבה גורמים שלא חשבתי עליהם מראש והם היו מעכירים לי את החוויה? ולדוגמא יפה יש את המשל הסיני של ה"טוב או לא טוב".

חלומות אחרים קברתי כמו חומר גלם לערימת קומפוסט. למשל - להיות מנהלת פרוייקטים בכירה, לובשת חליפות וחשובה בחברה גדולה. אין לי צורך לדמיין את עצמי שם יותר. מיפיתי את מה שעושה לי טוב (ליתר דיוק, את מה שאני חושבת שעושה לי טוב, בהתאם לסיפור חלום הרפואה למעלה), וכבר אין לי צורך בחלום הזה. במקום שהתפנה, עלו אחרים, שנראה לי שאחריהם אפשר בשלב הזה בחיים שלי להתחיל לרדוף.

אז כן, לפעמים זה נשמע לי כמו רעיון - כדי לפנות מקום לחלומות רעננים יותר.

[אופיר*]

ראית את הסרט "הסיפור שאינו נגמר"?
מה שקורה שם שהלא כלום משתלט על ארץ פנטזיה בגלל שבני האדם מפסיקים לחלום. מפסיקים לדמיין.
חלום הוא יצירה גם אם בdoing לא קורה כלום. זה צורך.
למה להפסיק לחלום? אולי אפשר לחיות עם החלומות?

[יעלי*]

מזדהה עם התחושה.
אני אלמנה על אמת, לא כמו.
יחד עם האיש שלי קברתי חלום, חלומות, את מי שהייתי, גלגול חיים.

[מחפשת_לצמוח*]

גם אני קברתי. החלום שלי דומה לחלום של ההולכת על ליהיות מנהלת בכירה בחברה גדולה וללבוש חליפה יקרה. ויחד עם זה יש בי חלומות חדשים עם תקווה להתממש.

[אישה_במסע*]

אני לא קוברת חלומות. אני נשארת איתם, אבל לא משווה איתם את המציאות. המציאות היא המציאות. היא לעולם לא תהיה כמו בחלומות. נו אז מה?

כמו עם צרכים. שווה לתת להם מקום ולהכיר בהם, גם אם אני לא יכולה למלא אותם. במיוחד אם אני לא יכולה למלא אותם.

נשמע שלי לקבור חלומות זה כמו להדחיק צרכים. הם לא נעלמים מזה. גם לא אם מהדקים היטב. אפשר להתאבל על חלום שלא יתמשש, ועדיין לחלום אותו, ולתת לו להיות. לדעתי, ההשוואה עדיין קיימת שם. עדיף, במקום לקבור, להתבונן עליהם בחמלה. בחלומות, ובמציאות, ובעצמך, ובאיך שאת קוברת חלומות...

[קול_פעמונים*]

איזה מקסים כתבת.
קראתי בנשימה אחת.

[קוברת_החלומות*]

היי,
עשה לי הרגשה טובה לראות,
שגם אתן, אי פעם, קברתן חלומות
הולכת והרוח בפני, המשפט הזה שלך תפס אותי חזק, כי יש בו הרבה פתח תקוה למקום שמתפנה אחרי שקוברים את החלום.
מיפיתי את מה שעושה לי טוב.. וכבר אין לי צורך בחלום הזה. במקום שהתפנה, עלו אחרים, שנראה לי שאחריהם אפשר בשלב הזה בחיים שלי להתחיל לרדוף.
רוצה, אולי, לשתף קצת יותר?
איך מיפית את מה שעושה לך טוב, בהקשר לחלומות, כמובן: מתוק התקוה? מהאכזבה?
למה את מתכוונת כשאת אומרת 'במקום שהתפנה?'

אופיר, לא ראיתי את הסרט, ממליצה עליו? יש בו משהו לקחת משם? האם מה שכתבת בנוגע לחלום - הוא תובנה מתוך הסרט?
כי יוצא לי לראות ממש ממש מעט סרטים, אז אני בוחרת אותם בקפידה...

יעלי, קודם כל
רוצה לשתף אותנו, אולי, עוד קצת על החלומות שקברת?
ואולי על החיים אחרי שקברת חלום?

גם אצלי הצורך לקבור חלומות עלה, בין היתר, אחרי האבדן של אבי
זו פתאום ההבנה שיש חלומות שלא יוכלו להתגשם יותר, אף פעם...

ו...שאלה קטנה, אני מקווה שהיא איננה פוגענית, חלילה,
כשכתבתי, התלבטתי, על הבית הרביעי בכלל, ובפרט על השורה:
_אשאר אישה עצובה
כמו איזו אלמנה,_
שיכולה אולי, לפגוע, ב אלמנה על אמת, לא כמו
האם בקריאה השורה הזו נחוותה כפוגעת ברגשותיך? בכאבך?

מחפשת לצמוח, רוצה אולי לשתף קצת יותר?
למה קברת? ואיך את חיה עם החלום הקבור, היום?

אישה במסע, מאוד מעניין מה שכתבת, בעיקר:
גם אם אני לא יכולה למלא אותם. במיוחד אם אני לא יכולה למלא אותם. (ההדגשה שלי)
רוצה, אולי, לשתף אותנו קצת ב'איך זה באמת?'
אולי לספר על חלום אחד, איך אפשר להתאבל על חלום שלא יתמשש, ועדיין לחלום אותו, ולתת לו להיות

כי אני מבינה את מה שאמרת, אבל לא מרגישה איך זה ישים...

קול פעמונים, וכל אחת מכן
שקראה, ושיתפה
תודה
@}

[אישה_במסע*]

רוצה, אולי, לשתף אותנו קצת ב'איך זה באמת?'
אחד מהדברים שלמדתי מ{{}}ציל צול זה לגיטימציה לצרכים. במיוחד צרכים שאי אפשר למלא עכשיו או שאני בוחרת לא למלא אותם עכשיו מאיזשהי סיבה. צרכים לא ממולאים גורמים לכל מיני בעיות. אבל מתברר שחלק גדול מהבעיות האלו נובעות מההדחקה של הצרכים, ולא מאי המילוי שלהם. אם מקשיבים לצרכים בתשומת לב, באמפתיה. אם נותנים להם להיות, אז הם נרגעים. הם נותנים אמון בכך שהקשיבו להם והבינו אותם, וימלאו אותם ברגע שזה יהיה אפשרי. ואז הם לא צורבים כל כך
החסרון - הדחקה נועדה להמנע מכאב. הפער בין הצורך ואי המילוי שלו כואב. אני לא מכירה דרך להתחמק מזה...

עם חלומות זה אותו הדבר. לתת לו להיות אומר להרגיש את הפער בין החלום למציאות. וזה כואב. אבל אולי, אם מקשיבים לו ומתבוננים בו, אם אפשר לכאוב על הפער אבל באותו הזמן לראות את החלום כמו שהוא - חלום, מתפנה מקום. מקום לראות את המציאות כמו שהיא. והחלום פחות כואב.

אולי לספר על חלום אחד
אחד הדברים שאני מאוד אוהבת זה פסיכולוגיה מעשית. או פסיכוהיסטוריה. זה לא ממש קיים במדע בימינו. אבל יש דברים שקרובים לזה. מחקרים בפסיכולוגיה, שמכל מיני סיבות היסטוריות נמצאים בעיקר בכלכלה בתנהגותית. ובפסיכולוגיה. אני לומדת מתמטיקה ומדעי המחשב אני אוהבת את מה שאני לומדת, באמת אוהבת. אבל החלום...

[קוברת_החלומות*]

עם חלומות זה אותו הדבר. לתת לו להיות אומר להרגיש את הפער בין החלום למציאות. וזה כואב. אבל אולי, אם מקשיבים לו ומתבוננים בו, אם אפשר לכאוב על הפער אבל באותו הזמן לראות את החלום כמו שהוא - חלום, מתפנה מקום. מקום לראות את המציאות כמו שהיא. והחלום פחות כואב
וואוו, אני מקווה שאחר כך, אולי החלום פחות כואב, אבל בינתיים, בשבילי, זה כוווווווואאאאב
אוההה, כואב
ואני מנסה כבר לא מעט לתת לו להיות

אז מעניין אותי קצת איך זה אצל אחרות:
אני אוהבת את מה שאני לומדת, באמת אוהבת. אבל החלום...
כן, בדיוק זה מה שרציתי לשמוע,
ואם את רוצה, אולי אפילו להוסיף. איך לומדים מדמ"ח עם חלום לעיסוק בתחום של פסיכולוגיה מעשית?
את חושבתשאי פעם הם אולי יפגשו? נותנת להם לחיות בנפרד?
החלום, מחזק אותך? נותן לך כוח? מחליש אותך? האם הוא נוכח בלימודייך?

והערת אגב ממש לא קשורה:
אני חושבת שמבחינת לימודים, מתמתיקה ומדעי המחשב זו בחירה מצויינת, מבחינת יכולת ההשתכרות.
מבחינת השכר היום - יש את היי-טק, ויש את כל השאר, ואני חושבת שדווקא לנשים, שיכולות - חשוב למצות את כושר ההשתכרות, באופן הכי טוב שאפשר.
אז אם כבר להשקיע בלימודים, אני חושבת שמדמ"ח זו באמת הבחירה הכי טוב שאפשר לעשות היום

[אופיר*]

קוברת חלומות הי
הסיפור שאינו נגמר זה כיביכול סרט ילדים אבל כמובן לא רק. מה שכתבתי זה אחד מהנושאים של הסרט. זה מסע פנימי של התמודדות של ילד שאמא שלו מתה.. כן אני ממליצה

[מחפשת_לצמוח*]

אני קברתי את החלום לחיים מאושרים, מתוך הבנה שאצטרך להתרגל למצב הקיים, ואולי לא להצטער בגללו.

[אמא_של_מוש*]

כשאני מרגישה טוב ושלמה החלומות בחיי מעניקים לי תוספת חיובית ולא גורעים מההווה שלי. לעומת זאת, כשאני בתקופה פחות טובה אז קל לי לשקוע בחלומות ופחות להיות ממקודת בהווה וזה מאוד עוזר לעבור את התקופות הללו.

כן הייתי רוצה לקבור חלומות שהם בעצם כל מיני מיתוסים ודברים שבעבר חשבתי שהם הכרחיים ואמיתיים וכאשר גיליתי שהם שקריים קשה לי לקבור אותם סופית לאחר חיים שלמים איתם.

לדוגמא: אני אמא של מוש בן השנה ומורה. סיימתי עכשיו את הסטאז שלי שאותו עשיתי במינימום האפשרי (14 שעות בשבוע) ובשעות שעבדתי מוש היה בבית עם אביו. אני לא רוצה לעזוב את הבן שלי ושמישהו אחר יגדל אותו, אני רוצה להיות איתו ולאחר שהכרתי את מערכת החינוך מקרוב קשה לי להיות חלק ממנה.
כעת אני צריכה לקבור 4 שנים של לימודים ואת החלום של המורה ולחפש חלום חדש שמסתדר עם החלום להיות בבית עם מוש.

[אורית*]

אני קברתי כל מיני חלומות.
וגיליתי שיש חלומות שמתעוררים לתחיה אחרי שנים (אולי משהו כמו עוף החול?)
חלומות חשובים שהם חלק מהותי מהאישיות שלי יכולים להתעורר בצורה אחרת ממה שחלמתי אותם במקור.
חלומות אחרים מתגלים כמיותרים. ואילו היו מתגשמים. ייתכן שהיו מתגלים כחלומות בלהה.
אבל... גם כשקברתי חלומות. השתדלתי לחלום אחרים במקומם..

[יעלי*]

יעלי, קודם כל
תודה
רוצה לשתף אותנו, אולי, עוד קצת על החלומות שקברת?
החלום להזדקן יחד, לראות את הילדים גדלים, להגיע יחד לחיים שאחרי הילדים, לראות יחד נכדים
מלא חלומות שחלמנו יחד ודחינו כל הזמן מאלף סיבות - חוצלארץ, קראוואן, לצאת מהמטריקס, כבר לא נעשה את זה יחד.
גם חלומות שהיו פרטיים של כל אחד מאתנו, אבל הפכו להיות של שנינו מעצם זה שהיינו כל כך שזורים זה בזה.
ויותר בעומק הדברים, כל מיני מרכיבים של עצם הזהות שלי, התפישה שלי את החיים, העולם, הקיום, השתנו והיו לחלום הנגוז.
ואולי על החיים אחרי שקברת חלום?
לא בטוחה שאני יכולה לומר. אולי זה עוד טרי מכדי לומר. (עוד מעט שנה)

_כשכתבתי, התלבטתי, על הבית הרביעי בכלל, ובפרט על השורה:
אשאר אישה עצובה
כמו איזו אלמנה,
שיכולה אולי, לפגוע, ב אלמנה על אמת, לא כמו
האם בקריאה השורה הזו נחוותה כפוגעת ברגשותיך? בכאבך?_
לא במיוחד. כאלמנה, ובמיוחד אלמנה מאוד צעירה יחסית (בשנות ה-30 לחיי) אני מתמודדת יומיום עם הכובד והמטען והדימוי והמשבצת החברתית שבאה עם הסטטוס. זה לא כיף אבל זה מה יש.
אני לא רגישה לזה עד כדי כך.
מקסים ששאלת. @}

[יעלי*]

_אני קברתי כל מיני חלומות.
וגיליתי שיש חלומות שמתעוררים לתחיה אחרי שנים (אולי משהו כמו עוף החול?)
חלומות חשובים שהם חלק מהותי מהאישיות שלי יכולים להתעורר בצורה אחרת ממה שחלמתי אותם במקור.
חלומות אחרים מתגלים כמיותרים. ואילו היו מתגשמים. ייתכן שהיו מתגלים כחלומות בלהה.
אבל... גם כשקברתי חלומות. השתדלתי לחלום אחרים במקומם.._
יפה... אני מזדהה עם זה...

[יעלי*]

לגבי הסיפור שאינו נגמר, הסרט נפלא, ואני ממש ממש עוד יותר ממליצה על הספר.

[אישה_במסע*]

איך לומדים מדמ"ח עם חלום לעיסוק בתחום של פסיכולוגיה מעשית?
התחום שאני רוצה להתעסק בו - לא קיים. בכלל. במציאות. יש דברים שרחוקים ממנו יותר או פחות, ובכלל לא בטוח שמה שהייתי לומדת בקורסים בפסיכולוגיה קרוב יותר לחלום שלי ממדמ"ח + קריאה בבאופן.

את חושבת שאי פעם הם אולי יפגשו? נותנת להם לחיות בנפרד?
יש להם סיכוי להפגש, קצת. לא הרבה. אני לא מבסס על זה שום החלטה, ולא חותרת לזה. המחיר גדול מידי. אני נותנת להם לחיות בנפרד.

החלום, מחזק אותך? נותן לך כוח? מחליש אותך? האם הוא נוכח בלימודייך?
הוא לא מחזק ולא מחליש. הוא פשוט... קיים. הוא לא נוכח בלימודיי. הוא נוכח כשאני קוראת דברים בבאופן שקצת דומים לפסיכולוגיה מעשית כמו שהיא בחלום שלי. למשל: לשכנע לטובת חינוך ביתי (2003-08-31T22:38:00)
הוא גם נוכח כשאני קוראת דברים כמו הספר "לחשוב מהר, לחשוב לאט", או מחקרים בכלכלה התנהגותית, או אפילו סתם מחקרים בכלכלה, שדומים קצת לפסיכולוגיה מעשית כמו שהיא בחלום שלי.

תכלס, החלטתי שהמחיר לא שווה את זה. אני אתקרב לחלום שלי ממש קצת, ואשלם על זה ממש הרבה. למשל, תחום שהעיסוק היומיומי בו לא נחמש, בשביל מטרת-על שקצת יותר קרובה לחלום שלי. וזה לא מתאים לי. מטרות גדולות זה חשוב, באמת, אבל אני לא מאמינה שעם יש סיבה מספיק טובה, אפשר לסבול כל מציאות יומיומית. חשוב לי שהמציאות היומיומית תהיה לפחות סבירה, ומוטב, מצויינת.
יש גריין של בשמת על חינוך ביתי ופמינים שרשום הו שקורבנות אדם לא מקדמים שום דבר טוב, או שום אג'נדה שהיא מאמינה בה, או משהו בסגנון. אני חושבת שקרובנות אדם יכולים לקדם אג'נדה, אבל זה לא שווה את זה. ובמקרה שלי יש פה גם סתירה פנימית חזקה בין המטרה לאמצעים.

אז זו הבחירה שלי. חלומות לא חייבים להתגשם. הם יכולים, אבל לא חייבים. ואפשר לחיות חיים טובים ומאושרים בלי שהם יתגשמו. אני חושבת שהציפייה הזו שיש בעידן המודרני גורמת להמון נזק, אולי גדול מהתועלת שבה. פעם אנשים ציפו לפחות, והתאכזבו פחות. ואני לא יודעת עד כמה זה שווה את זה.

[אמא_של_מוש*]

אתמול שמעתי משהו בעניין החלומות שמצא חן בעיני מאוד.
לפעמים החלומות באים לאדם מכוח המדמה וגורמים לו לא לחיות את ההווה, את העולם הזה. האדם כל הזמן עסוק בלהגשים את החלום הבא ושוכח לחיות את המציאות. הוא כל הזמן בטוח שכשיגשים את החלום הוא יהיה מאושר, כשהוא יקנה בית, כשהוא יסיים תואר, כשיגיע לדרגה x כשיתחתן עם y וכו'. כל פעם הוא מגשים חלום הוא מדמה שהנה עוד חלום והוא יהיה מאושר והוא רץ להשיג את החלום הבא.

זה מאוד יתחבר לי עם החיים שלי שכאשר התחלתי לחיות את ההווה ולהיות שמחה ומאושרת מהמקום שלי הצורך לחלום ירד מאוד. כמובן שתמיד יש לי חלומות ותקוות לגבי העתיד אבל כעת זה חלק קטן מחיי.

[סיון*]

אמא של מוש איזה יופי של תאוריה ממש ככה, לחיות כאן ועכשיו, אנחנו בדיוק במקום ובזמן שאנחנו מיועדים להיות, לטוב או למוטיב.
החלום מתגשם ברגע שמזהים אותו בתוכנו, ולא כמשהו חיצוני, כמובן שזה לא קשור ליעדים, שאיפות או מטרות צריך לחדד אולי את ההבדל בינהם.