קורבנות אחריות ומה שבינהם

[אילת*]

שלום לכלם.
זו אני אילת מהדפים של- הסתבכתי עם הפסיכולוגית שלי.
מחקתי את כל הדף האחרון!!!!
והסיבה- המחשב נשאר פתוח- בטעות- והבת שלי התחלה לקרוא.
היא שאלה אותי- אמא, עם איזה פסיכולוגית הסתבכת?
היא עצמה גם טופלה אצל אותה אחת, כך שלא רציתי שגם היא תאבד את כל האמון, התמימות.
לא יכולתי לקחת סיכון, שהיא תתפתה לקרוא שוב, ומחקתי!
וזו גם הזדמנות לשינוי שם, כמו שהצעה לי סנופקין, אני זוכרת נכון?
זה שם של נקטית צעד- לקיחת אחריות על חלקי, הבנת החלק שלי והתקדמות.
זה לא אומר שהחלטתי להרפות, כפי שכלם כאן יעצו, אבל זה כן אומר שמה שלא אעשה, יהיה מתוך אחריות מלאה.
וזו באמת הזדמנות לכתוב, שכל מה שמובא לדף הזה, מתקבל,
אבל הרצון העז לגרום לי להרפות- הובן כבר!
אין צורך לחזור על כך, שוב ושוב.
זה לא סתימת פיות, אלא פשוט הבהרה קלה.
יתכן והדף הזה יהיה יותר מונולוג אישי, היות ויש לי הרגשה שהרוב שבעו מהמאבק שלי.
ואני- עם כל ההבנה , עדין זקוקה לצדק שלי.
כדי שהמכה בבטן שספגתי- שלעיתים אני מרגישה אותה ממש פיזית- תרגע-
אני לפעמים מרגישה שחיבת לעשות משהו.
זהו, מקווה שאנשים יטפטפו לכאן לאט לאט, ובכל מקרה, גם מונולג הפעם, בסדר לי.
מי שמתענין- שיקרא,
ואולי, זה רק יהיה מין תיעוד אישי שכזה.
אולי אתם שואלים איפה כאן לקיחת האחריות-
אז אולי היא בדרך, ואולי אני עדין רק בהתכונות, אבל גם זה בסדר.
ועוד דבר- הגעתי באינרטרנט לספר שלם שנכתב על אתיקה מקצועית-
הייתי בשוק לראות על כמה מתוך הדברים היא עברה,
וגם- שלא נכון מה שנאמר לי כאן לגבי התיק הרפואי- (לא זוכרת על ידי מי), שהמטפלת יכולה לכתוב את כל התיעוד רק ברשומות האישיות-
במציאות, יש הכונה, לגבי מה צריך להיות בתוכו, ומה יכול להיות ברשומות האישיות.
ומטפל מוכרח לדווח בתוך התיק הרפואי ברמה של כל טיפול וטיפול!
אז אולי אני עדין יותר קורבן מאחראית? את זה אבדוק כאן , לאט לאט.
אילת

[אילת*]

היום הייתי בחנות ספרים- הספר הראשון שפתחתי, סתם כך באמצע-
ספר של מודעות וכך.........שנקרא- בכל מצב (לא זוכרת שם מחברת).
שאל את הקוראים- האם התמודדתם עם רגש נקמה, נקמה במשהו שכל כך פגע? רגש חזק של רצון לצדק?
המחברת כותבת שם איך לנסות להתמודד עם הרגש הזה - מתוך חיבור למקור אלוהי-
אלוהים על פיה - הוא לא בהכרח מה שאלוהים הוא על פי סטנדרטים רגילים.
יש לי רגעים של מחילה, מבינה שזה היה גדול עליה וכך יכלה לפעול.
אלה רגעי חסד,
יש רגעים שהזעם כואב לי בבטן התחתונה- ממש כך!!
אני רואה שאני כאן בנתיים לבד, זה בסדר גמור.
אולי אכתוב פסקת הבהרה קצרה למי שנכס כאן לראשונה.
מלבד זה- המחשב שלי עושה צרות, יתכן ואעלם לכמה ימים/ שבועות.
אילת.

[אילת*]

קודם כל הבהרה לנכנסים לראשונה-
הייתי בטיפול פסיכולוגי של פעמים בשבוע.
הסתבכתי בתוך קשר מורכב, לפי דעתי רחוק מלהיות קשר טיפולי.
אולי משהו על הגבול?
עזבתי, וכשהתקשתי להפרד, בקשתי לחזור לפגישה נוספת (בהתאם לסיכומים והבטחות שלה ממקודם- הדלת תמיד תשאר פתוחה וכך....).
ואז היא התחרטה- בכמה דקות העיפה אותי לכל הרוחות.
בהמשך- המשיכה לעבוד עם בני במרכז לילדים נכים,
ויחד עם זה - התעלמה מפניות שלי.
פניתי למנהלת במרכז, אחר כך שלחתי תלונה לועדת האתיקה.
התלבטתי במשך מספר חודשים אם לשלוח את התלונה- כאן בדף שלי.
לבסוף שלחתי- קבלתי תשובה שלא היו חריגות, ובהמשך גם מכתב מעורך דין של הפסיכולוגית,
שלא אטריד אותה יותר.
זהו, לא יכולה להרחיב מעבר- כבר לעוס מדי. למרות שיודעת שמי שקורא לראשונה- זה רחוק מלתת תמונה על מה שהתרחש- בחוץ ובלב שלי פנימה.

[אילת*]

הצדק - לעולם מחייב את שתי כפות המאזנים- זה מה שיצא במחכימון!!!!!
ואני רוצה לכתוב על מחשבה שעלתה בי, שממש קשורה!-
קראתי כתבה קצרה בעיתון, על כך שכאשר אחשורוש ציווה להשמיד את היהודים- הוא אפשר להם להלחם על נפשם- להתגונן,
והמחברת של המאמר, כותבת על הזכות להחזיר למי שמכה בך.
חשבתי האם המהלכים שלי - הם ביטוי של זכות להגן על עצמי, לא להיוותר מוכה (נפשית),
או שזו נקמה גרידא?
איך יודעם להבדיל- מתי אדם מתגונן ומתי הוא נוקם?
יתכן והדרך הקלה ביותר להשיב על כך - היא לבחון, האם המכה כבר חלפה ולא תשוב- ואז אין צורך להתגונן יותר,
ולכן כל פעולה הופכת להיות לנקמה ולא להגנה.
זה נשמע הגיוני.
זה מביא אותי לסיטואציות רגילות ביום יום- הילד בא מבית הספר ומספר שהרביצו לו.
יש את ההורים שמצדדים בלהחזיר,
יש את אלה שינסו לעזור לילד להתמודד בדרכים גבוהות יותר, ולא להחזיר באותו המטבע.
אני דוקא שייכת לסוג הראשון- אולי אפשר לנחש?
אני חושבת שילד שהרביצו לו - צריך להרביץ בחזרה!
קודם כל, כי הסיכוי שירביצו לו שוב- יורד (מה שאולי כבר לא רלוטני בסיפור שלי),
ובנוסף- לנפש הפגועה שלו.
נכון שזה נורא יפה, רוחני, גבוה , ותרבותי-
להתמודד בדרכים אחרות, שמלמדות את הפוגע שלא כך נוהגים,
אבל- הילד, האדם- צריך קודם כל לרפא את עצמו.
אני יודעת שיקומו כאן אלף קופצים, ויגידו לי שוב, שההתעסקות אתה - לא מרפאה אותי.
אבל הם טועים!!
קודם כל עובדתית- כאשר אני מחליטה לא לפעול, לא לעשות כלום, אפלו לא לדרוש את התיק שלי שמגיע לי מתוקף החוק
(דרך אגב, החוק הזה קיים בדיוק בשביל שלא יקומו מטפלים גרועים, יעשו שמות ויעלמו כמו שהגיעו!),
אני מתחלה לקבל כאב בטן (בבטן התחתונה), כאב חזק וטורדני.
כאשר אני יודעת שמגיע לי צדק ואני אמשיך עדין לדרוש- הכאב נרגע!
מה זה אומר?
אני לא חייבת תשובות, כמו שכתבתי , הפעם מסתפקת גם במונולג.
אבל הכל פתוח והכל מתקבל.
שבת שלום, אילת.

[אילת*]

הדלקתי נרות וחשבתי- שעברתי את כל הסיפור הזה, כדי לפגוש בקושי האמיתי וברגשות הכי קשים שבי-
אולי כדי ללמוד לקבל אותם בתוכי, ואחר כך גם מחוץ לי.
חווה עכשיו כאוס אמיתי- כאלו איבדתי את כל אמות המידה הנכונות- מה מוסרי, מה לא מוסרי, מה מותר לעשות לשם מטרות חשובות ומה לא.
אולי צריכה להיות באיזה נקודת שפל - כדי להתחיל לבחור מתוכה בחירות אמיתיות?
ואולי סתם לחיות עכשיו את היום יום ולצמוח משם?
אני בטיפול חדש- מטפלת מבוגרת יותר, נראת מאד יציבה ומאוזנת-
נראה שאתה לא ארקיע לשחקים וגם לא אצנח לתהומות.
שבת שלום, אילת.

[בשמת_א*]

לא תאמיני מה קפץ לי: "כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי".

[אילת*]

בשמת, ממש מתאים לי, אבל איך מישמים?
עוברת ימים שלא באל לי להכיל אף אחד, גם את עצמי לא.
לא בהכרח קשור לסיפור הזה, לא חסר לי עוד התעסקויות, מכל עבר.

[אילת*]

לפעמים חושבת שהייתי צריכה לעבור את מה שעברתי, כדי להיות מוכלת עד הסוף , כמו בילדותי,
על ידי אותה גברת, ואז להזרק ולראות שאני שורדת,
ושבחיים לא אשען יותר על אף אחד.
מרגישה כבר כמה חודשים מאד לבד, ומאמינה שמהלבד הזה אתחיל לצמוח בחזרה.
הלבד יהיה כח עבורי- כח התמודדות עם מציאות מורכבת, כח עמידה , כח בחירות אינדבדואליות ומותאמות.
המחכימון הזה שוב מתערב לו וכותב לי- גם בצד השני יושב בנאדם.
ואני דוקא מאד רציתי את הבנאדם שיושב בצד השני.
והיא - סתם פחדנית, כי גם היא רצתה אותי.
לא במובנים הרגילים של קשרים בין אנשים- אלא במובנים של קשר נפשי, קשר רוחני, שותפות ברמות גבוהות, לא פיזיות.
היא פשוט נבהלה ממה שקרה לה מולי, ומעצמה, והחליטה לחתוך הכל- לטובתה, ושכחה שגם אני שם.
עוד ערב כואב- אבל לא באותה עוצמה, בכל זאת הזמן!
בסוף החודש הזה, זה יהיה שנה מאז עזיבתי!!!!!!!!!!!!!!!!!
לפעמים אני לא מאמינה ששנה שלמה אני לא מניחה לה!
אני עדין חווה אותה , למרות הכל בקרבה מאד גדולה, כאלו התראנו לפני כמה שעות,
הכל כל כך חי וטרי בתוכי.
והפעם בדף הזה- אני פשוט כותבת הכל!
מי שלא מוצא חן בעיניו, לא מוכרח להשאר.
הפעם נאמנה לרגשותי עד הסוף , הסוף.
כותבת , בעיקר עבור עצמי.
ובכל מקרה שמחה למבקרים!!

[פלונית*]

אילת, את באמת נשמעת שונה כאן בדף הזה.
בדיוק שמעתי בחדשות על מרצה בארה"ב, שירתה בקולגות שלה בגלל שלא קבלה קביעות, או משהו כזה?
תראו , לאן נקמה יכולה להגיע!
במקרה שלך אילת, כל עוד מדובר במכתבים אליה, לועדה, הכל לגיטמי,
אולי את יכולה דוקא להתנחם בסיפור שספרתי כאן, ולראות שלמרות רגש קשה שאת מתמודדת אתו-
את עושה מאמצים גדולים, שלא להגיע למקומות קשים (ואני כמובן לא מדברת על רצח), אלא על יושר.
נראה שאת כל הזמן בודקת את עצמך ובוחנת שאת שולטת ברגש ופועלת בחסדי היושר והאמת!
מקווה שאני צודקת.
מאחלת לך להשאיר את כל הרגשות מאחוריך, ובנתים לפעול אתם בדרך נבונה ובשליטה!

[אלמונית_פלונית*]

בעברי הרחוק עברתי טיפול פסיכולוגי מוצלח מאוד. יחד עם זאת אילת מה דעתך לשקול סוג טיפול אחר, לא טיפול פסיכולוגי? לדעתי לכל אדם (ולכל תקופה) מתאים סוג טיפול אחר. הטיפול הפסיכולוגי אכן יוצר קרבה ותלות גדולות מאוד בין המטופל למטפל ולא לכל אחד זה מתאים. לעתים הדברים בין מטופל לפסיכולוג נחווים כמו ביחסים עם ההורים ומכאן העוצמות לטוב ולרע. את נפגשת עם הרע. אז למה לשוב לאותו סוג טיפול? היום, שלא כמו פעם, ברוך השם לא חסרים סוגי טיפולים.
מזדהה איתך בזעמך על הדחייה כי זה בעצם מה שחווית ממנה. ההפך מאהבה זו שנאה. גם אני זועמת על אנשים שאהבתי ודחו אותי.
ולנושא עצמו - האם ניסית לכתוב לה מכתב בה את מעלה את כל הטענות שלך כלפיה? לכתוב, לאו דווקא לשלוח....

[פלוני_נוסף*]

שלום אילת.
אכן נפגעת מיחסים מאד משמעותים שהיו לך.
טוב שאת בטיפול חדש, יתכן ותוכלי לעבד את מה שקרה לך.
להשוות ולראות למה נפלת לקשר כזה?
אבל אני רוצה להציע לך נקודה למחשבה-
יתכן ולפי חוקי האתיקה - הפסיכולגית חרגה, טעתה,
ולמרות זאת- מה שקרה היה לך נכון ומתאים.
יתכן ומה שהיית זקוקה לו- זה דוקא קשר קרוב יותר, מקרב יותר.
נכון שפסיכולוגית אמורה להשאר מאד יציבה, מאד לא מעורבת,
אבל אם זה קרה אחרת- אני מאמין שזה הגיע אליך מסיבות כלשהן.
תנסי לחשוב מה כן הרוחת מהקשר, עם כל הכאב שחוית באובדן שלו.
תנסי לבדוק מול עצמך מדוע היא הגיעה אליך בשלב בו הייתי, במה היא הועילה לך?
איזה הזדמנויות חדשות נפתחו לך עם פתיחת הלב לקשר הזה?
אני גם כקודמים כאן, מאמין שדברים לא קורים לנו סתם, ושאנחנו מזמנים לעצמנו.
יתכן וזמנת קשר כזה, וגם אחר כך את המאבק בו את נתונה עכשיו.
תנסי לבדוק- מה הפקת מהקשר המיוחד? ומה את מפיקה או לומדת, מהמאבק באובדן שלו?
זה נשמע כאלו האנשים כאן התקבצו לקהל, שטוען שמכיון שהמאבק שלך נהדף באופן שקרה, הוא הסתיים.
יתכן ואת צריכה עוד לחוות את המאבק באובדן.
לא בהכרח מולה או מול ועדה כלשהיא, לפעמים ניתן לעשות מאבק גם ללא עירוב של החוץ.
זה נשמע שאת כבר הרבה זמן בסיפור הזה, כנראה זה היה מאד חזק וטוטאלי.
פעם שמעתי שלהשתחרר מקשר, לוקח את הזמן שהקשר היה בפועל.
כמה זמן היית בקשר איתה? אולי זו משואה שתעבוד?
מאחל לך הצלחה.

[אילת*]

תודה למגיבים.
אלמונית פלונית- לגבי הצעתך לטיפול אחר- לא מרגישה צורך לנסות כרגע טיפול אחר, גם עדין צריכה זמן ליצור אמון בטיפול כלשהוא.
כמובן שגם בטיפול הנוכחי שלי, בזמן שכבר שם (מספר שבועות טובים)-
מרגישה שעיקר הענין כרגע לשקם בכלל את האמון שלי.
אני חושבת שדוקא טיפול מאותו הסוג, יכול להיות סוג של חויה מתקנת.
להיוכח שאני יכולה ליצור קשר תקין, בתוך גבולות, שיכולה להיות מוחזקת בתוך טיפול , מבלי להתלות.
אני הולכת במקום ציבורי,כך שלא משלמת על הטיפול, ומצד שני גם לא יכולתי לבחור את המטפלת.
לשלם עכשיו לטיפול- בחיים לא הייתי מצליחה.
קודם כל התרוששתי לגמרי מהטיפול הקודם,
דבר שני, התשלום מבחנתי הוא סוג של השקעה שדורשת אמון.
כאשר אני לא משלמת, מרגישה פחות מרומה, שלא אוחזים בי עבור הכסף.
יש בזה משהו הרבה יותר נקי ומשוחרר.
גם עם הקודמת ענין התשלום, עלה מדי פעם- זה לא היה לי קל לחשוב שאני קונה בכסף את העזרה הרגשית הזו,
שמשהו יקשיב לי , שיהיה לו אכפת.
ובמקרה שלי - עם הקודמת- זה הרגיש לי לפעמים כאלו אני קונה קשר בכסף-
לא צריך לכתוב מה הן הקונצטיות לכך.
והחדשה (שם בדוי- יערה)- נראת לי כזו שתחזיק את הכל ברור ויציב לשתנו.
בנתיים- היא לא משחקת מולי משחקי כח, כפי שחויתי.
הכל נורא ברור ונקי.
אני מאמינה שאם הייתי מתחלה אצלה- הייתי מזהה מהר שבטיפול הקודם- הקשר אינו קשר טיפולי.
אבל זה לא חוכמה להבין בדיעבד (כך כותבים?).
ופלוני יוסף- חשבתי גם בכיוון שהצעת לי, אולי בהזדמנות ארחיב קצת יותר.
אני קוראת עכשיו את הספר ליצני החצר- ספר מאד חזק ועצוב- שם הוא כותב שאם אלוהים לא מעניש את מי שעשה לך עוול,
אתה מוכרח להעניש אותו בעצמך.
מדבר גם כן על ההבדל בין נקמה להענשה.
קפץ לי במחכימון- קירבה ללא קרב!!!!

[אלמונית_פלונית*]

אילת, בטיפול פסיכולוגי את אכן קונה עזרה נפשית בכסף. הפסיכולוג לומד לטפל בבעיות נפשיות. את הקשר שיש עם פסיכולוג אכן קונים בכסף. התשלום הוא אחד הדברים ששומרים על הגבולות ומזכירים כל פעם שזהו קשר טיפולי.
עבור טיפולים לא פרטיים את שילמת באופן עקיף ע"י כל המסים וההיטלים שהמדינה מטילה על כל דבר שאנחנו קונים וצורכים. כך שגם עבור הטיפול הזה את משלמת, באופן עקיף. במקומך לא הייתי בונה על המטפלת שתחזיק את הקשר בתוך גבולות אלא סומכת כאן על עצמך. בטיפול פסיכולוגי תקין התלות היא חלק מהעניין. כדאי לקרוא קצת על מהות הטיפול הפסיכולוגי. מאחלת לך הצלחה.

[פלונית_אלמונית_2*]

אילת,


שמחתי לקרוא שהתחלת בטיפול חדש. מה שאת מספרת נוגע ללב, ולא פחות מכך מכעיס. לא אחת התנהלות שאינה אתית עשויה להיות חמקמקה, לקבל פרשנות זו או אחרת של מטפל וכו.

אני כן חושבת שזו חוכמה להבין בדיעבד. חלק גדול ממהותו של הטיפול הוא להבין בדיעבד, ולא מעט פעמים מרכיבים מהעבר פשוט זוכים להמחזה (לא מודעת) בקשר הטיפולי. לכן זה כ"כ כואב, פוגע ומאיים לחוות תהליך כמו שעבר עלייך. מהמקום הזה לפעמים קשה לראות את הדברים בפרספקטיבה. או כמו שאומר הלויתן בסיפור של כספיון: בשביל לראות את כולי אתה צריך להתרחק... .

שיהיה לך רק טוב, ושתהנה מכוחותייך ויכולותייך כמה שיותר.

[נ_ע_מ_ה*]

ממליצה על ספר מעולה שעוסק בשאלת האחריות ,הקורבנות ומה שבניהם : "משפחה כן בוחרים" /אמיתי מגד
הספר מעולה באמת,אבל עבור מי שחווה עצמו כקורבן המציאות יש תובנות שלא פשוט להשלים איתן

בהצלחה

[אילת*]

שלום כלם.
קודם כל קוריוז קצר, ואז אתאר קצת את מעללי, ואתיחס למה שנכתב לי כאן (אם המחשב שלי ירשה לי זאת, עושה לי בעיות.........).
אתמול בערב הייתי בהופעה מדהימה של הפרויקט של עידן ריכל - מישהו היה? ואז בסוף המופע, הם ירדו מהבמה, והקהל הריע להם על מנת שישובו להדרן.
הקהל הריע , צעק, מחא כפיים במשך דקות ארוכות מאד, והם לא מגיעים (במשך זמן רב באמת, בחויה שלי)
התחלתי להרגיש רגשות ישנים - איך זה שהם רקמו כזו אינטימיות עם הקהל, יצרו ממש קשר והיתה אנרגיה מופלאה ואז הם נעלמים בלי להפרד?
הרגשתי איך אני מתחילה להעלב, לכעוס ולהרגיש שהם הפנו לנו עורף. רגשות כל כך מוכרים לי.
ואז הם יצאו ונתנו עוד רבע שעה מדהימה!
כשיצאנו בעלי ואני החוצה, שיתפתי אותו בהרגשה שהיתה לי בדקות של ההמתנה, כמובן בלי פרושים והשלכות לחיי,
אז בעלי אומר לי- עוד מעט וכבר היית מגישה נגדם תלונה!
זה היה כזה נחמד מצדו להבין את הרקע של הרגש שלי, ושנינו צחקנו בהנאה.
זהו.

[אילת*]

ועכשיו יותר ברצינות -
קודם כל תודה לכותבים האחרונים- נעמה, אני אחפש את הספר.
פלוני אלמונית 2 - הבנתי את דבריך רק חלקית, מכיון שיש לי הרגשה שנאמרו שם דברים והיפוכם? אולי לא הבנתי.
ואלמונית פלונית - אולי הפעם אצליח להבין וללמוד מהו קשר טיפולי תקין, נראה לי שלא רוצה לקרוא על זה, אלא לחוות את זה.
ולגבי מה שעברתי-
אני חושבת שעברתי שבועים מדהימים- כי כל הרגשות מתחילים להתרחק, הכל נראה לי יותר בפרספקטיבה, הכל יותר מתון.
לא מרגישה כעס, לא מרגישה מצוקה גדולה, יכולה לקבל את המכלול.
ומעל הכל, מפרידה ביננו, ומבינה (לפרקים, לפעמים זה בורח), שהמטפלת שלי לא עשתה שום דבר נגדי,
היא לא קשורה אלי באופן אישי, היא פשוט היתה שם בשביל שאני אחווה ואעבור את מה שהייתי צריכה-
בין היתר, תהליך של פתחת הלב והרגשות שלי, ואחר כך תהליך התבגרות והתפכחות.
ואני כנראה, הייתי שם בשבילה- להבין מה טיפול יכול לעשות, מהו כוחו, מהו כוחה.
ולרדת מחטא היהירות (כך בעלי מכנה את מה שקרה לה). אם מותר לי להתיימר לדעת את שלה?
ובכל מקרה, היינו שם אחת בשביל השניה, לא באופן אישי.
היא כבר לא משמעותית לי, סתם אישה - יתכן שלא מקצועית, יתכן שעם קשיים משלה, יתכן שעם חוסר חמלה למטופלת לשעבר -
אבל הכל שלה ולא שלי!!
אני מאושרת עם ההבנות הרגשיות הללו, וכל זה מאפשר לי להתבונן ממרחק, לשחרר
וגם לסלוח- כמעט לגמרי!!

אבל- בכל זאת רוצה את התיק שלי! מרגישה שזו זכות בסיסית, שאותה לא מוכנה לאפשר לה לא לתת לי.
כתבתי מכתב מאד לא פשוט לעורך דין שלה, על כל החריגות, ועל כך שגם העובדה שהיא רוצה להעביר לי את התיק שלי דרכו - היא לא חוקית.
אסור לה גם לתת לי תיק ריק מתוכן - הכל כתוב בספר עב כרס של חוקי אתיקה במקצועות הנפש - אליו הגעתי במקרה.

יש שיאמרו שאני לא באמת השתחררתי, וכל הדברים 'היפים' שכתבתי כאן, לא אמיתיים,
אבל מבחינתי זה לא סותר!!

• אני יכולה חיצונית , לדרוש את מה שמגיע לי,

ופנימית לעבור תהליך של שחרור ואפילו סליחה- וזה מה שקורה לי!*
הרוצה להאמין - יאמין.
ובכל מקרה, תודה רבה לכל המלווים שלי.
לילה טוב, אילת

[אילת*]

היום הייתי אצל הפסיכולוגית החדשה - יערה, שכבר לא כל כך חדשה.
אני מן הסתם עושה כל הזמן השואות.
חסרות לי התובנות המדהימות, של הקודמת, וגם חסר לי הקשר.
אולי היא מפחדת, שומרת על פאסון. לא מעיזה להתקרב, הכל קר ורחוק מדי בשבילי.
עוד יותר מחמיץ את הלב - הפער.
זהו, חוץ מזה מתקדמת בתהליך שלי, אם כי יודעת שתמיד תמיד אשא אתי את הסיפור הזה.
גם לטוב - כי יצרתי קשר מאד אמיתי ומיוחד, הצלחתי להתמסר כולי, וכל זה ישרת אותי גם לעתיד לבוא.
לילה טוב, אילת.

[פלונית_אלמונית_2*]

פלוני אלמונית 2- הבנתי את דבריך רק חלקית, מכיון שיש לי הרגשה שנאמרו שם דברים והיפוכם? אולי לא הבנתי.

אם את רוצה, תתיחסי למה שנראה כדבר והיפוכו, ואנסה להתייחס.

(אגב,
את בהחלט יכולה לדרוש את התיק שלך, אך אל תתלי תקוות גדולות ב'תיק' זה. הרשומות, אם קיימות יכולות להיות מינוריות/אנמיות ).

[אהבת_עולם*]

_התחלתי להרגיש רגשות ישנים- איך זה שהם רקמו כזו אינטמיות עם הקהל, יצרו ממש קשר והיתה אנרגיה מופלאה ואז הם נעלמים בלי להפרד?
הרגשתי איך אני מתחילה להעלב, לכעוס ולהרגיש שהם הפנו לנו עורף. רגשות כל כך מוכרים לי._
מדהים בעיניי שהצלחת לראות את זה.
מדהים בעיניי שהצלחת לראות את הקשר. לראות את הנטייה להיכנס לתוך אותו דפוס רגשי.

מדהימה בעיניי גם ההסתכלות שלך היום. הפרספקטיבה שתיארת.

מורגש שאת ממש עושה דרך עם עצמך.
אני הרגשתי שעולה בי הערכה רבה כשקראתי את הדברים שכתבת.

גם אני משתדלת לראות יותר את הנקודות שבהם אני בוחרת בעמדה קורבנית, ואני עושה דרך עם הנושא...
לכן זה מאוד מדבר אליי, ומעורר בי השראה.

[אילת*]

פלונית אלמונית 2- קראתי שוב את דבריך הקודמים- לא יודעת לאמר מה בדיוק לא מובן לי- אני חושבת שמצד אחד את נותנת כח לריאה בדיעבד והחשיבות שבה,
ומצד שני עדין מדברת על הכאב והכעס על מעשיה של הפסיכולוגית, אולי זה לא סותר?

ואהבת עולם- תודה רבה על התיחסותך - אני חושבת שבדברייך הבהרת לי את הקשר בין הרגשות הישנים לאלה שעלו לי בזמן ההופעה.
נתת לזה שם- דפוס רגשי- וכנראה שאכן כך.
תודה על המחמאות- איכשהוא מרגישה שהפעם לוקחת אותם!!!
בעבר כאשר הוחמאתי כאן, לא תמיד הרגשתי שמגיעות לי המחמאות.
הרגשתי את המאבק הגדול - הפנימי והחיצוני,
חשתי שעל מאבק לא צריך לקבל מחמאות.
הפעם - מרגישה שהמחמאות מגיעות לי בזכות - מכיון שכמו שכתבת, ממש מרגישה תהליך שרוקם בתוכי עור וגידים.
לא הכל אני יכולה להמליל - אבל אני בעצמי נפעמת מול מה שקורה לי.
אני מצליחה לעשות הפרדות משמעותיות, ולהבין שהכל בתוכי ובמה שאני בוחרת לקחת ממה שקרה.
זה נכון שתמיד יש גם מציאות חיצונית, אבל חלקה בדבר לעיתים הוא מינורי מאד!
יתכן גם שמהצד של המטפלת שלי יש לה המון מה ללמוד ולעשות עם מה שקרה לה כאן כמטפלת- אבל שוב, זה לא עניני!

• יש רגעים שעדין הכמיהה עולה ואתה הכעס על הנטישה, על הפנית העורף שלה לכל הקשר לכל ההבטחות,

אבל אני יכולה לאחר זמן מה להרפות מהרגשות הללו ולחזור לעמדה שלי, כאחראית על מה שקרה לי,
כלומדת, כמפיקה וכמשתנה וממשיכה הלאה.*
למרות שכתבתי מכתב מאד מאד קשה לעורך דין, והיום אני הולכת לשלוח אותו-
אני מרגישה איזה שהיא סליחה עמוקה כזו.
עדין לא מבינה איך זה הולך ביחד? למה בכל זאת צריכה לשלוח את המכתב?
אבל כנראה איזה חלק בתוכי, צריך עוד לאמר את דברו , את פגיעותו ואת חוסר הצדק שנעשה לו.

• אני נורא מקווה בתוכי שזה לא סותר אחד את השני, ושאצליח להחזיק את ההבנות והסליחה הגדולה,

גם אם יבואו מצדה עוד דברים קשים בעקבות המכתב שלי*
ושוב תודה , אילת.

[אילת*]

ועוד דבר רוצה לכתוב-
מקוה שזה לא ישמע יומרני מדי-
אבל אני חושבת שמי שליווה אותי מפרק א' ועד עכשיו (ולא נשר באמצע במעבר לשם הדף החדש )-
הצליח לראות תהליך נפשי של אדם במשך שנתים.
תחלה - בתוך תהליך טיפולי מאד מורכב, שאני מבינה שאני צריכה לצאת ממנו אבל לא מצליחה.
אחר כך יוצאת ושוב מנסה לשוב לקשר,
אחר כך תחושת פגיעה עצומה, ממש נפער בי פצע בנפשי-
המון כעס, נסיונות להכות בחזרה, לקבל את צדקתי לכפר על עלבוני הגדול.
ולבסוף- בשבועת האחרונים, אני מרגישה שקוטפת פרות של תהליך מדהים-
שכולל סליחה, קבלה של כל מה שעברתי ולקיחת אחריות רבה על כך.
עדין- למרות הכל, יש נפילות, יש רגעים של הטלת אחריות על החוץ, יש רגרסיות ואני מניחה שעוד יהיו-
אבל בגדול, אני רואה את היופי בתהליך שעברתי.
בעצמי משתהה לנוכח כל מה שקרה לי, מקווה שבסופו של כל הדבר-
אצא נשכרת מהתהליך כולו.
שמחה מאד על כל מי שליווה אותי כאן.
ןאלה לא דברי סיום- סתם כמה רגעים של נחת (שבודאי עוד יחלפו). אילת.

[קן_לציפור*]

אילת, אני עוקבת אחרי הסיפור שלך מההתחלה, ואת בהחלט עושה תהליך עמוק ומשמעותי.
בעניין יערה, הפסיכולוגית החדשה, הייתי (מנסיון) ממליצה לך להעלות את נושא המרחק שאת מרגישה ממנה, ואת עניין התובנות שחסרות לך.
כך, תוכלי להעמיק גם איתה, מבלי לוותר על זה.
כי המשוואה היא לא - קרובים עם תובנות מדהימות - אבל במסגרת ניצול נוראית או משהו פושר כזה אבל בטוח ברמה האישית.

כנסי איתה לעובי הקורה. שם תוכלי להמשיך את עבודתך. היא מודעת לכל מה שעברת עד היום?

[אילת*]

קן לציפור, שלום.
בודאי שהיא שותפה לכל מה שעברתי עד היום, לכן אני סבורה שהיא מאד שומרת על צורתו של הטיפול הנוכחי.
המקום שלה הוא לא פשוט, כי היא מבינה שעברתי חויה לא פשוטה , והיא נכנסת בדיוק במקום הזה בו נפגעתי כל כך.
היא מאד נזהרת- אין ספק. והזהירות הזו, בעיני , מהווה מחסום לא קטן.
כבר אמרתי לה שאני חווה אותה מרוחקת, לא מביאה את עצמה לתוך התהליך.
אמרתי לה שיתכן שגם משהו באישיות של שתנו אינו מותאם לגמרי, באופן שאני יכולה להעזר.
היא נשארה קונקרטית , כדרכה, ואמרה שיכול להיות שאני צודקת.
היא כל הזמן מנסה להדגיש לי את מגבלות הטיפול, מגבלות הקשר והמגבלות שלה בנתינה כלפי.
במיוחד שמדובר במקום ציבורי, כך שעוד יותר הכל מוגבל ונתון תחת חסות חיצונית.
למשל כאשר טיפול מתבטל (בגללה או בגללי), אין לנו שום אפשרות להחלפת יום- היא עובדת שם מעט שעות.
כך שנוצרת הפסקה של שבועיים, שכל פעם לוקחת אותי מאד אחורה.
גם כך , המשימה הגדולה שלי עכשיו היא ליצור שוב אמון.
שוב אני כותבת שנוח לי שלא מדובר בהוצאה כספית, וכך אין לי התלבטות- להמשיך או לא.
לגבי התובנות- אני לא יכולה לאמר לה דבר כזה!
זה כמו לאמר למשהו שהוא לא טוב במקוצועו, ואולי מעבר לכך- שהוא לא נבון, חכם.
גם לי אישית לא ברור האם היא שומרת גם כאן על גבולות ונתינה מאד מדודה.
לא לשפוך הבנות, מחשבות שלה, אלא ללכת בקצב איטי וללות אותי.
הקודמת - היתה יכולה לעצור אותי ולאמר שעכשיו היא רוצה לדבר!
מתתי על זה!!!!

ודרך אגב- היום בדיוק שנה לעזיבתי אותה.
אני לא מאמינה, כי היא כל כך טריה לי בלב, כאלו ראיתי אותה לפני כמה ימים- עדין!!
היום אחר הצהרים, אחרי שכל כך התגאתי בתהליך שלי- שוב הופיעו הגעגועים הללו.
אולי בגלל שליחת המכתב לעורך דין שלה?
כשאני מתגעגת- זה ממש כואב לי!
באותם רגעים מתקשה לקבל את זה שלא אראה אותה יותר לעולם.
ודבר שמשגע אותי- אני לא יכולה לחשוב על עצמי כילדה , בהקשר של אימי, מבלי שהפנים שלה מופיעות שם בקשר הזה!!

[אילת*]

מרגישה שזה לא מקרי שאני די לבד כאן בדף בנגלה הזו.
אני חושבת שהדרך שאני צריכה לעשות עכשיו, חייבת להיות ממש עם עצמי.
כאשר הייתי בטיפול של מיכל (שם בדוי), כל העולם ידע על זה!
אני לא מדברת רק על בן זוג, משפחה וחברות טובות, אני מתכונת כמעט לכל אדם שהיה לי קשר קצת יותר משמעותי אתו.
אני חייתי את זה רגע לרגע, והייתי מוכרחה כל הזמן להוציא את זה -
כמו קיטור שחיבים לתת לו דרך החוצה (אולי גם כמו מוגלה.........).
ועכשיו, חוץ מבן זוגי ועוד חברה או שתיים הכי טובות, אף אחד לא יודע שאני שוב בטיפול!
ההבדל הוא פשוט מקצה לקצה.
לא ספרתי לאף אחד גם על שליחת המכתב לעורך דין, אתמול.
עכשיו- זה אני והשיקום שלי. אני והמהלכים שלי, עם לקיחת אחריות עלהם.
נראה לי שמה שקורה בדף כאן, הוא גם שיקוף של זה.
אני חווה גם איזה שהוא כעס כלפי- על כך שהסיפור הזה מתנהל כבר יותר מדי זמן,
אולי על כך שמחקתי את הדף הקודם?
ועם הכל- מרגישה שצריכה להתמודד באופן בוגר ואחראי-
שוב אותו ענין עם האחריות- מחקת- תקחי אחריות על זה!
שיהיה לכולם פורים שמח, מפיץ טוב-
לא שאני מרגישה שזה מה שאני עושה עכשיו, אבל יש לאן לשאוף.
אילת.

[שחף_אהובי*]

אילת,
למה את מתכוונת ב:

_הקודמת - היתה יכולה לעצור אותי ולאמר שעכשיו היא רוצה לדבר!
מתתי על זה!!!!_

(פרטי נמקי והדגימי)
<לא מאמינה שאני נכנסת לזה, אבל לא יכולתי להתאפק>

[אילת*]

שחף אהובי, לפני שאני עונה בשמחה, למה את מתכונת שאת לא מאמינה שנכנסת לזה, אבל לא יכולת להתאפק?

[שחף_אהובי*]

לנסיון לשחק ב"פסיכולוגית"

[סאלוש*]

אילת,

קראתי פעם ספר די מדהים, יש מצב שתקראי משהו באנגלית?
נקרא (ויש לי דה ז'ה וו שאולי המלצתי לך פעם עליו) the day i went missing.
על מישהי שגם הסתבכה עם איזה פסיכולוג.
ספר קריא ומרתק, אני חושבת שפשוט תזדהי איתה וזה יכול להיות נעים.

_כשאני מתגעגת- זה ממש כואב לי!
באותם רגעים מתקשה לקבל את זה שלא אראה אותה יותר לעולם._
ועל זה פשוט קבלי חיבוק וירטואלי.
קצת מזכיר לי את ההתאהבויות (שלי) מגיל תיכון.
מין עצב קיומי כזה, על זה שלא יכולים לקבל כל מה שרוצים.

[אילת*]

שחף אהובי, את באמת ניסית לשחק בפסיכולוגית- אבל לא כאן, אלא בדף שלך, באופן בו ניתחת אותי , על שאלה ענינית ששאלתי את סאלוש.
נראה לי שהיא כבר ענתה לך והבהירה לך את ההתערבות הבוטה והלא נעימה שלך, שגרמה לחוסר נעימות גם לה וגם לי-
ובכל זאת רציתי להוסיף!
ואומר עכשיו בכל הכנות, מבלי להיות צינית ומבלי לפגוע בך-
הנושאים שאני כותבת כאן בדף הזה- הם כל כך אינטימים , קשורים למאבקים הכי פנימים שלי.
משתדלת בכל כוחי לעשות את התהליך הראוי שאני צריכה לעבור.
מועדת לעיתים, אבל קמה וממשיכה.
האופן בו השתמשת כנגדי בדף שלך- במה שאני כותבת כאן- עשה לי ממש רע.
זה קרה לי כאן כבר בעבר, שאנשים יצאו כנגדי- אבל לא באופן הזה.
הם פשוט כתבו שהדרך שלי לא נראת ושאני פועלת באופן לא נכון בעינהם- חלקם הסבירו למה.
שזה ממש בסדר איתי.
אבל את פשוט השתמשת נגדי במה שאני כותבת כאן, תוך נסיונות לנתח אותי,
אחר כך הגעת לדף הזה וכתבת שאת לא רוצה לשחק בפסיכולוגית.
תביני אותי, שאני אתקשה עכשיו לשתף אותך בהסברים על מה שחוייתי מול דמות שאכן פיתחתי מולה תלות גדולה!
זהו, לא נעים לכתוב דברים קשים, אבל הרגשתי שסתם לא להסביר יהיה עוד יותר מעליב.
ומאחלת לך המשך מסע טוב בחיפוש הילדה הפנימית שבתוכך.
אילת.

[שחף_אהובי*]

וואלה, צודקת, סליחה.

[אילת*]

סאלוש, רק עכשיו רואה את דבריך אחרי ששלחתי את ההודעה האחרונה, אז מוסיפה:
מי כתבה את הספר הזה? אני יכולה לקרוא באנגלית, במאמץ, אולי זה תורגם?
הסתבכה, את מתכונת במובן של להתאהב?
תודה רבה בכל אופן על ההמלצה, וגם תודה על החיבוק , צריכה אותו היום!!
ובהקשר למה שכתבת שמזכיר לך התאהבות מתיכון וכך,
מתחבר למה שכתבתי לעצמי היום במחברת שלי-
מה שקורה בדף (הכונה לדף הזה), מקביל למה שאני חווה בחיים עכשיו-
העולם אומר לי בדרכים שונות- אף אחד לא יחיה את צרותיך את ענינך.
אם הדברים שלך נוגעים בנו במקום שמתאים לנו, מענין לנו , מסקרן-
אז נהיה אתך.
אם לא- אז לא.
ולכן כל כך נתלתי במיכל(הפסיכולוגית), כי היא נתנה לי להרגיש שיש לה ענין אישי ברפש שלי!
זה סיקרן אותה, ענין אותה, ריגש אותה- המון!
והיא גם למדה מזה, התפתחה מזה, היתה אומרת לי " את גם המורה שלי".
היא היתה איתי בזבל שלי, ובמסע שלי, אבל מתוך ענין אמיתי שלה!
זה התאים לה אישית!
היא אמרה לי שאיתי הזמן טס לה.
אף פעם לא הרגשתי שמשעמם לה. לפעמים, היא היתה שוכחת את הזמן.
היא אמרה שאנחנו במסע הזה ביחד.
זה באמת דבר נדיר- כי בדרך כלל אנשים יהיו אתך כשאתה בטוב!!!
כשאתה בטוב, אתה כמו פרח מפיץ ריח וצוף- כולם נמשכים וטוב להם במחיצתך.
כשאתה ברע, עסוק באינ- סוף קשיים יום יומיים- זה ממש לא מושך בלשון המעטה!!
ולי היה ליווי צמוד שהתענין בכל הקושי הזה, אני יודעת שהיא באמת היתה מרותקת.
אני הבאתי לטיפול המון צדדים גבוהים יותר, עולמות גבוהים, נגענו בהם ביחד.
ובזה יצרתי תלות- בעובדה שמשהו הקשיב לי באמת, למרות כל החוסר משיכה הזו שהסביבה יכולה להפגין, לקשיים.
זו לא התאהבות במובן הרגיל של המילה, אם כי אולי היה יכול להתפתח לשם? אם היו תנאים לכך? אבל עדין לא.
תודה על ההקשבה, אילת

[אילת*]

שחף אהובי, מקבלת את ההתנצלות, מעריכה את זה מאד שיכולת!

[קן_לציפור*]

אילת יקרה, מרגישה מאד את הכאב הזה שלך, שאת מרכז עולמו של מישהו ואופס נעלם. כאילו לא היה ויותר גרוע מזה.
אפשר להבין את הכאב שלך אחרי שהיא אמרה כל כך הרבה דברים מעצימים ואז, פתאום לא?
בקיצור יכולה להבין מאד.

[אהבת_עולם*]

מצטרפת לדברים של קן לציפור.
גם ממני.

[אילת*]

טוב, הדברים הסתבכו קצת בין שני הדפים- שלי ושל שחף.
תודה על התמיכה שלכן, גם בדף שלה, אבל נראה לי שהגיע הזמן לעשות שוב הפרדות.
קן לציפור, מחקת את מה שכתבת לי על הקשר שנוצר ביני ובין שחף בין שני הדפים? פתאם אני לא מוצאת את זה.
האמת, שהיה משהו חשוב בדבריך, שגם מאד מתקשר לרגשות שלי לאחרונה.
לאחרונה הבנתי, שהקשר האינטימי שיצרתי עם מיכל בתוך תנאים של טיפול,
מראים שיש לי יכולת ליצור קשרים כאלה. עכשיו רק צריכה ללמוד להמיר את זה למקומות אחרים.
חווה מין פראדוקס כזה- מצד אחד כמעט בדידות קיומית כזו, בעקבות הסיפור.
לא בגלל הקשר הספציפי, אלא בגלל מה שהוא סימל לי.
אני חושבת שחויתי אתה מין שלמות כזו, כאלו אנחנו מוגנות באותה ה'אורה'. משהו אנרגטי מאד חזק.
אולי באמת משהו מאד ראשוני, שתינוק חווה עם אמו?
ואז- בעצם כל תינוק נאלץ להיות מסולק משם- זה הגירוש מגן עדן, לא?
אני חושבת שחויתי לראשונה בחיי את הגירוש מגן עדן- וזה לא קל!
יחד עם זאת, רק אחרי שאתה מגורש, אתה יכול לבנות את העצמי שלך, המלא שלך.
כמו ששחף מגדירה- להיות מוגדר מבפנים ולא מבחוץ.
אני מניחה שבשביל רבים - זו משימת חיים.
דוקא אני, למרות הצורך הגדול הזה שחויתי- בתלות , בחסות.
גם חויתי תמיד מאד חזק את כוחותי, את האינדבואל שלי.
וכאן הפארדוקס, שלא כל כך מובן לי?
אני חושבת שבשנים האחרונות, יש דיאלוג כזה בין שני המצבים, אצלי.
אבל בהחלט חווה המון כוחות שיש בי, והמון יכולת לעמוד עם שלי ועם האמונות שלי כנגד הסביבה.
חווה המון עוצמה עם זה.
אז איך בכל זאת נפלתי לקשר כל כך תלותי? למין חיבור כזה חזק?
לא ברור לי עדין, יתכן וזה היה חלק מהתהליך, שמאפשר את העצמתו-
כמו הוצאת שיליה לאחר הלידה.
הלידה כבר התרחשה, הכאבים הגדולים כבר נגמרו- אבל יש עוד...........
ובכל מקרה, אני כבר לא קורבן - כבר לא שואלת למה זה קרה? למה היא עשתה כך או אחרת?
מבינה שהכל שירת ומשרת אותי. ואולי גם אותה?
יתכן וגם המאבק הגדול- העובדה שיכולתי לכתוב תלונה,
וגם לעמוד עכשיו חזק מאד מול העורך דין שלה, בלי להרגיש טיפה של חשש
ממה עוד צפוי , בכל זאת עורך דין!
כל אלה הם חלק מהיציאה שלי מגן עדן, והעמידה החזקה על רגלי.
מרגישה לפעמים במקביל- גם את החולשה הגדולה וגם את העוצמות הגדולות.
וגם - ממש חווה דברים אנרגטית, גם במפגשים אנושים וגם בדברים שקורים לי.
משהו מבין למה אני מתכונת בלחוות דברים אנרגטית?
ושוב מעריכה את הדברים המעצימים שנכתבו, גם בדף של שחף.

[אילת*]

פתאם חושבת שגם בטיפול - הפארדוקס הזה היה שם כל הזמן.
מצד אחד- עשיתי רגרסיה למצב של תלות מאד גדולה, צורך מאד גדול.
ומצד שני- כל הזמן היה שם משהו מאד עוצמתי, עם המון כח-
שזה גם מה שכל כך משך את מיכל.
היא כל הזמן אמרה, שאני מביאה עוצמות גדולות,
שאני יודעת מה אני רוצה, דורשת מה שצריכה,
לא מסוגית, מאד ברורה ואסרטיבית.
היו פעמים שהיא אמרה שאני משתלטת על הטיפול, על מה שקורה,
שאני מביאה משהו מאד כוחני, לא מתפשר.
זה בדיוק אותו הענין- שני כוחות מאד מנוגדים, ובכל זאת שניהם שם.

היום- חווה איזה שקט נפשי בענין הקשר,
אולי בעקבות ההבנות הללו,
יש בי עדין מקום עבורה, למרות הכל.
למרות שאני יודעת שהיא מתעבת אותי, שרק השם שלי מעביר בה חלחלה.

השבוע היה לי מצב של כמעט תאונה, כזו.
חשבתי שאם יקרה לי משהו- היא תחווה הקלה גדולה.
זה כמובן גם אומר שהיא עדין מאד משמעותית-
אם ברגע של סכנה- המחשבה שלי עדין כוללת גם אותה.

[קן_לציפור*]

יקירה, מחקתי את מה שכתבתי כי לא הבנתי על איזה הערה של שחף מדברים. היא כבר מחקה את זה, כשאני נכנסתי לדפים שלכן. קצת דיפדפתי בהסטוריה והגעתי למסקנה שאם היא חושבת שזה היה לא מתאים בדיוק כמו שאת, אז- דיינו.
את עוברת תהליך מדהים, מאד עמוק ואין ספק שאנשים מבחוץ משקפים לנו (לכולנו) את המצב בו אנו נמצאים כרגע - גם דרך הפעולות שלהם, האמירות שלהם - והתגובות שלנו לזה.
לזה התכוונתי במה שכתבתי. בעיניי, הסתכלות כזו, אמיתית, יכולה להביא לאינטימיות שחסרה בכל כך הרבה קשרים
<וקן לא חפה מתגובות ילדותיות. אבל כולנו במסע הזה, לא?>

(אם תרצי להעלות את זה מההסטוריה, אוכל לעשות זאת בשבילך, או שאת יכולה)

[קן_לציפור*]

גם חויתי תמיד מאד חזק את כוחותי, את האינדבואל שלי. וכאן הפארדוקס, שלא כל כך מובן לי?
אז איך בכל זאת נפלתי לקשר כל כך תלותי
כי זה שני צדדים של אותה מטבע. המקום שלך היום, שהוא גם יכול להתבונן בכל זה, הוא מקום חדש. לא אחד מהצדדים.

_בכל מקרה, אני כבר לא קורבן - כבר לא שואלת למה זה קרה? למה היא עשתה כך או אחרת?
מבינה שהכל שירת ומשרת אותי._ מדהים. איזו התפתחות מהדפים האחרים.

ואולי גם אותה?_ לא שזה משנה משהו, אבל בטוח. השאלה אם היא רוצה לראות את זה. אבל כאמור, לא משנה כלום.

משהו מבין למה אני מתכונת בלחוות דברים אנרגטית? כן

[אהבת_עולם*]

_מצד אחד- עשיתי רגרסיה למצב של תלות מאד גדולה, צורך מאד גדול.
ומצד שני- כל הזמן היה שם משהו מאד עוצמתי, עם המון כח-
שזה גם מה שכל כך משך את מיכל.
היא כל הזמן אמרה, שאני מביאה עוצמות גדולות,
שאני יודעת מה אני רוצה, דורשת מה שצריכה,
לא מסוגית, מאד ברורה ואסרטיבית._

טוב, עכשיו אני ממש ממש מזדהה.
גם אני כזאת. תלותית ועוצמתית בעת ובעונה אחת.
ולכן נדמה לי שאני מבינה טוב יותר על מה את מדברת.

[אילת*]

עדין לא מבינה- קן לציפור- איך לטענתך זה שני הצדדים של אותו המטבע? אלה הן שתי תכונות ממש מנוגדות, לא?
ואת יכולה אולי טיפה לשתף איך את חווה דברים אנרגטית? לא יודעת אם אפשר בכלל להמליל? לא בטוחה שאני יכולה.
וגם אותו הדבר לגבי דבריה של אהבת עולם- איך את מבינה את היותך גם תלותית וגם עוצמתית בעת ובעונה אחת?
אני חווה את זה, אבל לא מבינה עדין ברמת החשיבה, ההגיון. אשמח לעזרה.

[סאלוש*]

נראה לי שהיא כבר ענתה לך והבהירה לך את ההתערבות הבוטה והלא נעימה שלך, שגרמה לחוסר נעימות גם לה וגם לי-

האמת? רק שאלתי מה זה דחילק... (ואח"כ נזכרתי. זה פשוט: בבקשה).
לתוכן עצמו אני חושבת שכבר נאמר הרבה. שחף הבהירה מה באמת התכוונה, את הבהרת מה הרגשת, היא התנצלה ואני חושבת שאפשר להמשיך הלאה.

זה מזכיר לי שאמא שלי אמרה לי פעם משהו על אמון. היא אמרה, יש אנשים שאומרים, אני אתן אמון - עד שאפגע ממישהו. באותו הרגע, לא אתן בו אמון יותר. אבל זה לא עובד ככה - אין אדם שלא יפגע מתישהו. והאמון האמיתי הוא האמון המחודש.

ועכשיו לעניין הספר, לא חושבת שהוא תורגם. וכן, היא התאהבה בו... נופלת עמוק אבל שומרת לכל האורך על אופטימיות מסוימת. ספר די מחזק לדעתי.

_לאחרונה הבנתי, שהקשר האינטימי שיצרתי עם מיכל בתוך תנאים של טיפול,
מראים שיש לי יכולת ליצור קשרים כאלה. עכשיו רק צריכה ללמוד להמיר את זה למקומות אחרים._
אהבתי. יש איזו אשליה בטיפול, שהיא ככה תמיד. אבל היא לא ככה תמיד, היא ככה כמטפלת. (סליחה אם חוזרת על מה שאמרו לך, לא קראתי את הכל). בתור מאמנת, גם לי יש התנהגות שהיא קרובה ל - 100% מושלמת עם אנשים. כל מה שהם יגידו הוא בסדר מבחינתי (באמת!). אני תמיד תמיד בצד שלהם. תמיד איתם. תמיד חושבת רק על עליהם ולא על עצמי. תמיד מרוכזת בהם. לעולם לא גוזלת זמן שיחה לעניינים שלי. לא מקטרת. רק מקבלת, אמפטית, תומכת. כי זה התפקיד שלי, ואני עושה אותו באמת בשמחה, מכל הלב. אבל כשהמסך של הסקייפ נסגר (או הדלת נסגרת), אני מסירה את הבגדים הנאים ולובשת פיג'מה, ומתחילה לאכול תפוח ברעש ולא בצורה מנומסת, ולפעמים בוכה כי אני מתוסכלת ממשהו, ומתקשרת לחברה כדי שהיא תחשוב איתי על הדברים המטרידים אותי, ולא אני על הדברים שלה. אז זו בעצם מין אשליה שאני מלאך, ואני בעצם לא, ואם מישהו יתאהב בי זה לא יהיה בי, אלא במין דמות מקצועית. באשליה. כמו סופרמן בבגדים הנוצצים שלו.

אז יש פה משהו מחזק. את מה שהבאת לקשר איתה, את יכולה להביא לכל קשר. אבל ידרש ממך עוד משהו, והוא לתפקד עם אדם אמיתי, שגם צריך אותך, והוא לא תמיד רק עבורך.

מקוה שזה לא עובר איכשהו כהטפה. רק מחשבות.

[אילת*]

סאלוש- את מדהימה!
כל מילה שכתבת כאן פנינה. ולא כותבת לך כדי להחמיא.
ממש קראתי את דבריך עם חיוך על הפנים.
נתת לי תמונה מאד בהירה ושלמה, והמון חומר למחשבה- תודה.

ולגבי תחלת העמוד- לא יודעת למה חזרת לסיפור הזה? שחף התנצלה , אני קבלתי, הכל גמור ומחוק. ממשיכים הלאה.
אפרופו- מה שכתבת על זה שהאמון האמיתי- הוא האמון המחודש- נראה לי שלוקחת את זה איתי לחיים, אלפי תודות!

[פלוני_אלמונית*]

יש אנשים שאומרים, אני אתן אמון - עד שאפגע ממישהו. באותו הרגע, לא אתן בו אמון יותר. אבל זה לא עובד ככה - אין אדם שלא יפגע מתישהו. והאמון האמיתי הוא האמון המחודש.
סאלוש, משפט מדהים ! תודה.

ואהבתי גם את כל שאר מה שכתבת.


<אהבת עולם>

[סאלוש*]

תודה על המחמאות

אילת, הכל סגור באמת, סליחה שחזרתי לזה. את יכולה להוציא את השורות שלי שנוגעות לזה... (יודעת לערוך?).
היה לי קשה עם השורה הזו -
נראה לי שהיא כבר ענתה לך והבהירה לך את ההתערבות הבוטה והלא נעימה שלך, שגרמה לחוסר נעימות גם לה וגם לי-
שלא היתה כל כך מדויקת עבורי. אבל זה הדף שלך, כך שזה בסדר.

שמחה להוסיף. התזכורת הזו על האמון טובה גם בשבילי

[אילת*]

שוב הכאב הזה בחזה.
ושוב אני שואלת מה יהיה עם זה?
עכשיו - זה הכל שלי, זה ברור לי.
בלי האשמות , בלי לזרוק את זה על משהי אחרת, שבמקרה יש לה גם תואר כזה או אחר.

כמו פצע שמתחיל להגליד וכל נגיעה בו מעוררת מחדש.
ומה הנגיעה-
הבן שלי -זה שהיה מטופל אצלה במסגרת טיפולים לילדים נכים-
סיפר לי שפגש בה בספריה, ושהיא הסתכלה עליו במבט שהיא רוצה שהוא יצא,
כדי שהיא תתחיל את הקבוצה שלה.
שאלתי אותו, אם היא לא אמרה לו לצאת-
הוא אמר שלא, שהם גם לא אומרים שלום!!
והיא טיפלה בו הרי.
שאלתי אותו למה.
הוא ענה שזה קורה הרבה פעמים, שאנשים משליכים מריבה שלהם עם ההורים , על הילדים.
הוא היה כזה מדהים בעיני- הרגשתי לרגע שהוא הבוגר, מסביר לי בבגרות שכך דברים עובדים לפעמים,
שלא אקח ללב, שלא אעשה הכללות.
ואז, הוא הסתכל עלי במבט כזה ענוג, ושאל אותי אם אני מתגעגעת אליה.

אני כל כך משתדלת לשמור על הכל בתוכי, לא להשליך, לא לכעוס,
לטפל בנושאים שלי.
אבל- לא מבינה איך היא מעיזה לא לאמר לו שלום?
למה היא לא מבינה שהוא לא שייך לזה?
אני לא יודעת מה לחשוב-
האם מזלזלת ביכולות הנפשיות שלו, וסבורה שהשלום לא משנה לו, הוא לא יבין לכאן או לכאן.
או שהיא מחזיקה ממנו מבין ענין, ששותף למה שקרה, ולא מסוגלת אפלו לברך אותו בשלום?
זה לא משנה עבורי,
אבל חבל לי בכל זאת שהוא חווה מין אטימות רגשית כזו.
למה היא משתפת אותו באופן הזה, במה שקרה?
למה היא לא מצליחה להתעלות מעל הכעס עלי ולברך אותו לשלום?
נער בן 15 שגם כך יש לו מספיק דחיה לשאת ולהתמודד איתה.
בכל זאת טיפלה בו, בכל זאת היה שם קשר, רגש.
איזה מסר היא מעבירה לו עם זה?

[קן_לציפור*]

_גם חויתי תמיד מאד חזק את כוחותי, את האינדבואל שלי. וכאן הפארדוקס, שלא כל כך מובן לי?
אז איך בכל זאת נפלתי לקשר כל כך תלותי.
כי זה שני צדדים של אותה מטבע._
עדין לא מבינה- קן לציפור- איך לטענתך זה שני הצדדים של אותו המטבע? אלה הן שתי תכונות ממש מנוגדות, לא?

אילת, יש לי זמן ממש קצוב, אז אעשה כמיטב יכולתי ואולי אחזור לכך אח"כ:
איך שאני רואה את זה, שני הדברים שאת חווה - עוצמה כאינדיבידואל ותלותיות מרגישים לי כנובעים מאותו מעין. המעין, אם נקרא לו כך לרגע הוא תחושת העצמי.
כשאת בקצה האחד של המעין, את חזקה ומרגישה את עצמך. וכשאת בקצה השני שלו - את נעלמת לתוך התלות - שם, אין עצמך.
שתי החוויות נראות לי אמיתיות ולא אמיתיות בעת ובעונה אחת. זה סוג של חוויה שאת חווה ברגע מסוים, אח"כ היא משתנה.
ואת, החווה, נמצאת איפה שהוא באמצע, מלמעלה או מכל מקום אחר - אבל לא בתוך התפקידים הללו.

בעיני, המקום לצאת מהסרטים שאנחנו בונים לעצמנו הוא קודם כל, היכולת להתבונן בכל זה, ממקום חדש. לא מאחד מהצדדים.
מקווה שעכשיו זה יותר ברור.

[ממ*]

הוא אמר שלא, שהם גם לא אומרים שלום!!
מה אני אגיד לך. היא פשוט אשה די דוחה.

[אילת*]

עכשיו אני מתלבטת אם לערב את המנהלת ולבקש ממנה שתדבר אתה על זה.
אני לא רוצה שהוא יפגע מכל הסיפור הזה!
אני רוצה שהיא תגיד לו שלום מנומס, ולא תתן לו , בגיל שלו , ובמצב שלו, להיות מעורב כאן.
להיות באמצע ביננו.

[אהבת_עולם*]

_הוא ענה שזה קורה הרבה פעמים, שאנשים משליכים מריבה שלהם עם ההורים , על הילדים.
הוא היה כזה מדהים בעיני- הרגשתי לרגע שהוא הבוגר, מסביר לי בבגרות שכך דברים עובדים לפעמים,
שלא אקח ללב, שלא אעשה הכללות.
ואז, הוא הסתכל עלי במבט כזה ענוג, ושאל אותי אם אני מתגעגעת אליה._

איזה בן מדהים יש לך !
וגם, נראה שהוא מתמודד בצורה מעוררת הערכה.

[אהבת_עולם*]

את מעדיפה שהיא תגיד לו 'שלום' מתוך נימוס?

האם בכך אינך בעצמך מזלזלת ביכולות הנפשיות שלו?
(מצד אחד המחשבה שכאילו לא ירגיש שהיא אומרת 'שלום' מזויף, ומצד שני המחשבה שלא יוכל להתמודד עם אי אמירת 'שלום').

[אילת*]

אהבת עולם, כן את צודקת שהוא מדהים. למרות שק קשייו הבלתי מבוטלים.
אני לא מזלזלת ביכולתיו הנפשיות, אני בטוחה שהוא לא זקוק לשלום שלה,
ובכל זאת - היא כאשת מקצוע, מוכרחה לעשות הפרדות, אין שום סיבה להכניס אותו כאן!
הוא לא עשה כלום, רק בעצמו היה קורבן לסיפור , לאמא שקצת השתבשה מטיפול לקוי שקבלה.
ושמנסה לחזור לעצמה.
לא מצליחה להבין, למה היא בכלל הכניסה אותו כאן?
או שלא טרחה לאמר לו שלום, כמו שלא טורחים לאמר לתינוק כשלא ממש מתחשק לאמר לו, ואין אף מבוגר בסביבה.
דברתי בערב עם המטפלת של הבן שלי שמכירה את מיכל מקרוב, היתה מודרכת שלה, גם לגבי הבן שלי!
היא דרשה להפסיק את ההדרכה ברגע שהבינה את התסבוכת הזו.
מיכל מצידה היתה ממשיכה להדריך אותה!
גם היא היתה מזועזעת מעצם העובדה שמיכל מערבת את הדברים ולא מברכת אותו לשלום.
ומה שהוציא אותי מאיפוס-
היא ספרה לי שמיכל כנראה עוזבת את המרכז.
בעקבות הסיפור שביננו.
אני עוד בשוק, לא מעכלת.
כל הרגשות מעורבבים- כולל הקלה על כך שסוף כל סוף היא עושה,
מעשה ראשון של לקיחת אחריות על מה שקרה.
וגם כמובן רגשי אשם!!! זה מקום עבודתה, היא עובדת שם כמה שנים טובות,
מוערכת ומבורגת שם היטב.
המטפלת של בני ספרה לי שהמנהלות מנסות להניע אותה מכך, אבל שזה כנראה הכיון שלה.
זה אסור לגמרי שיצא ממני ולכן מפחדת אפלו לכתוב כאן.
מקווה שאף אחד שקורא לא יעשה אחד ועוד אחד.
זהו, מקווה שאצליח להרדם הלילה .

[קן_לציפור*]

אילת, מה אני אגיד לך. אני לא מכירה אותך, או אותה - ושמחה שככה זה מתפתח.
את שאלת איפה שהוא למעלה האם היא מקבלת מזה משהו.
אם לא רגשית, אז פיזית. לא יודעת אם היא עוזבת ביוזמתה או שמעזיבים אותה, בכל מקרה החיים יראו לה, אם לא תרצה לראות לבד.
מקווה שהצלחת לישון.

[אילת*]

קן לציפור, אני מפחדת שיחשבו שאני מפתחת אליך תלות- אבל את כזאת חמודה!!
כל כך צחקתי מדבריך:
אילת, מה אני אגיד לך. אני לא מכירה אותך, או אותה - ושמחה שככה זה מתפתח.

הרי את כבר שנה שלמה קוראת רק אותי, לא שמעת מילה מהצד שלה,
ובכל זאת בחויה שלך- ההכרות שלך עם הצדדים שווה.
או ליתר דיוק- חוסר ההכרות שלך עם הצדדים שווה!
בואי ניתן לה לפחות את הקרדיט שלא היתה לה כאן במה!

ובכל מקרה, לא בטוחה שיש כאן ענין של שמחה.
אני בכל אופן ממש מבולבלת!
רק בשלוש לפנות בוקר נרדמתי אחרי שלקחתי כדור שינה-
(פעם שניה בחיים שלי, והכל בתוך הסיפור הזה).
הגוף שלי לא מכיר בכלל את החומרים הללו, ואז אני נהיית זומבית לכל היום.
אבל טוב לי להיות היום זומבית.
כל כך הרבה רגשות מבלבלים ביחד-
אהבה, געגועים, סליחה, כעס, הקלה, רגשי אשם, תחושה שאני רעה, אם לא מפלצת.
כמו בתוך מערבולת בטון.
לא יודעת איך להפריד, מהכין להתחיל בכלל.
לא כל יום, אני גורמת לכזה תהליך חיצוני, בעולם החיצוני.
אשקר אם לא אומר שיש גם המון המון הקלה, על כך שסוף כל סוף,
יש הכרה במה שקרה כאן. הרי פללתי לכך שזה יובן גם בחוץ.
אבל , כמו שכתבתי עוד המון רגשות נוספים.
תחושה של וידוי הריגה.

[אילת*]

ועוד דבר- בתוך ההתרחשויות האחרונות לא כתבתי על דבריך, קן לציפור באחת הפסקאות הקודמות:

• עוצמה כאינדיבידואל ותלותיות מרגישים לי כנובעים מאותו מעין. המעין, אם נקרא לו כך לרגע הוא תחושת העצמי.

כשאת בקצה האחד של המעין, את חזקה ומרגישה את עצמך. וכשאת בקצה השני שלו - את נעלמת לתוך התלות - שם, אין עצמך.*_

מרגישה שיש כאן המון אמת, עוד לא מבינה עד הסוף, צריכה להיות עם המשפט הזה זמן מה.
אני חושבת שבמקום להטלטל בין שני מצבי העצמי/ חוסר עצמי - הללו.
צריך איזה מין חוט שדרה פנימי כזה, שעומד שם חזק - לא חווה עוצמות, או כוחניות וגם לא מתרסק לתוך העלמות בתוך תלות.

היום היתה לי תובנה מדהימה- עבור עצמי!!
הייתי אצל יערה, הרגשתי כל כך זורמת, כל כך אני, לא מביאה אגו,
ולכן גם לא נפגשתי עם אגו מהצד השני.
הרגשתי שאין כאן כוחות מנגד- מה שבעבר כן הרגשתי, את הכוחות, את האגו של יערה.
וחשבתי- שאת הכוחות הללו ,אני זו שמעניקה למי שעומד מולי.
וכשלא מעניקה- הכלי נותר ריק.
ובעצם- כוח לא יכול להיות מופעל עליך, אלא אם כן אתה בוחר (מרצון או שלא מרצון) לקבלו עליך.
לא יודעת אם הצלחתי להמליל, אבל בתוכי יש מין הבנה נורא ברורה,
צריכה לחזק אותה ולשמר אותה.

[קן_לציפור*]

איזה יופי של הבנה. אהבתי מאד את _וחשבתי- שאת הכוחות הללו ,אני זו שמעניקה למי שעומד מולי.
וכשלא מעניקה- הכלי נותר ריק._
ובתוך הריקות הזו, משהו יותר עמוק ואותנטי נולד.

ובמיוחד אהבתי את חוש ההומור שלך: אני מפחדת שיחשבו שאני מפתחת אליך תלות

(אגב, התכוונתי שאני לא מכירה באופן אישי. כאן, דווקא מרגישה שאת כ"כ חושפת חלקים פנימיים שאני מכירה אותך)

[אילת*]

שוב הכאב בחזה שמפלח אותו- האמת שאני לא כל כך יודעת מה לעשות.
צריך לחיות עם זה, לחכות שיחלוף.
לא ברור לי מה מעיר אותו ומה שוב מאפשר לו לחלוף.
אני מבינה שבטיפול של מיכל פתחתי משהו מאד מאד ראשוני,
אבל מתחלה לחשוב שזה לא עוזר לפתוח , ושיש פצעים שממש עדיף לא לפתוח!

קן לציפור- שוב כתבת נורא יפה!
אני הותרתי את הכלי ריק- בעצם ללא קשר , רק העובדה שאני עומדת ולא מתנגשת באגו ובכוח שמולי,
אבל את בעצם אמרת שזה לא מספיק.
אולי מתחבר למה שכתבתי בעבר לשחף?
לגבי האמירה של המורה שלי לאנתרופוספיה:
חוזרת על זה כאן בדף שלי:
הוא אמר שכל מפגש אנושי הוא יצירה של משהו חדש ושיש בזה קודש.
שכשהוא אמר את זה- ראיתי בעיני רוחי קשת גדולה שנסוכה מעל שני האנשים,
והמרחב שנוצר בינהם- הוא מרחב של קודש.
אני חושבת שמה שכתבת כאן, הוא משהו שנוגע במרחב הזה.
הכלי לא נותר ריק אלא מזמן את הקודש הזה, כמו שכתבת:
משהו יותר עמוק ואותנטי נולד.
מקסים בעיני!

[אילת*]

מתחילה להבין שכמו שאני יכולה לנוע בין מצב של כוח, עוצמה, למצב של תלות, צורך חזק-
כך גם מתיחסת לאנשים.
יכולה לנוע בקלות מהערכה/ הערצה לסוג של ביטול/ זילזול.
קשה לי להודות בזה, אבל זה נראה לי מאפן.
חווה את זה מול יערה- יש רגעים שחווה אליה ניצנים מהרגשות שהיו לי למיכל, ואז רואה אותה כגדולה, יכולה, מעניקה, ומעריכה אותה.
יש רגעים שהיא נראת לי חסרת כל יכולת, ואז חווה תחושה של הקטנה, אני מקטינה אותה.
אם אני לא טועה, זו תכונה שמאפינת את גיל ההתבגרות- להאדיר משהו ואחר כך להקטין אותו.
פתאם נזכרת שמיכל היתה אומרת לי את זה- ממש שכחתי, כשהתחלתי את הפסקה.
היא היתה אומרת שאו שאני ממש מקטינה אותה, או שהיא ענקית עבורי.
כבר אמרתי שהיו לה בדרך כלל הבנות שפגעו בול, אני לא סתם יוצרת תלות.
איך מתמודדים עם הקצוות הללו?

[אהבת_עולם*]

אני מעריכה את כושר ההתבוננות שלך.

[אילת*]

יש לי עכשיו התנסות מענינת ומלמדת-
כחלק מהתפקיד שלי, התבקשתי לאבחן ילד,
כביכול בקשה פשוטה ורגילה.
אבל - נוצר כאן מצב של תסבוכת בין המבקשת ובין האמא של הילד.
לא אכנס לכל הפרטים- לשם פרטיותם,
אבל מה שרלונטי עבורי, ולכן כותבת-
נוצרה עבורי הזדמנות לראות איך שתי נשים , כל אחת עם כונה טובה, בסך הכל-
נכנסו לסיחרור של רגשות, ועימותים.
ראיתי כמה בקלות זה קורה.
אני שומעת כל אחת מהן בנפרד, תמיד זה נשמע הגיוני,
אבל הביחד - מורכב ולא מסתדר.
יש בינהן מטען שהולך וגדל, והכל קורה נורא מהר ובקלות.
קשה לי להסביר, גם כי לא יכולה להשתמש בפרטים,
אבל עבורי, זה תרגיל מענין, לראות מהצד איך שתי נשים אינטלגנטיות ורגישות, מסתבכות בקלות.
אני יודעת שגם במקרה שלי, עם טיפה התבוננות, ואולי מעט עזרה מבחוץ - הכל יכל להמנע.
האמת שכל הזמן, עד ממש לאחרונה, קיויתי שנצליח להגיע לפתרון-
אבל כאלו מישהו מלמעלה, לא רצה שזה יקרה.
כאלו שהעימות היה חייב להמשיך.

בחויה שלי- רציתי לשחרר, אבל כל פעם שהיא פעלה נגדי- שוב יצאתי למלחמה.
וזה עדין כך.

• מדהים איך החיים האלה הם בית ספר מתמשך.

יש כאלה שיש להם יום לימודים קצר, קל,
ואחרים שצריכים לחרוש ולחרוש, ועדין מקבלים ציונים לא משהו.*

[סאלוש*]

בחויה שלי- רציתי לשחרר, אבל כל פעם שהיא פעלה נגדי- שוב יצאתי למלחמה.

מעניין מאוד. לכל אחד יש את הנקודה הרגישה שלו. משהו שהוא אומר לעצמו: עם זה אני לא יכול להשלים.
ודווקא שם במקום הזה יש הרבה הזדמנות.

_יש כאלה שיש להם יום לימודים קצר, קל,
ואחרים שצריכים לחרוש ולחרוש, ועדין מקבלים ציונים לא משהו._
קבלי חיבוק ממני

[נורית*]

אילת שלום,
אני עוקבת אחרי סיפורך כבר חודשים רבים. כאב הנטישה והעוול, והטלטלות הרגשיות העצומות שאת עוברת, מאד נוגעים ללב. המאמץ שלך לקחת אחריות על חייך מעורר הערכה.

אני רוצה להציע לך משהו, בזהירות רבה.
שער לאפשרות להבין את עצמך טוב יותר - להבין טוב יותר מה עובר עליך, מדוע חווית מה שחווית בשלבים השונים של הקשר עם מיכל, מדוע את חווה טלטלות חזקות ומכאיבות כל כך ברגש ובדימוי העצמי, מדוע קשה לך להתגבר והדברים מסתבכים, איזה כיוון של סיוע יכול לעזור. אפילו שער ליכולת טובה יותר להסביר את עצמך לאחרים.

את אדם יחיד ומיוחד. מעצם היותך אנושית, אין שום הגדרה שיכולה למצות אותך.
יחד עם זאת, התמונה שמצטיירת לי מאלפי המילים שקראתי כאן מתאימה מאד ל-BPD (הפרעת אישיות גבולית

כמובן שזו רק השערה, לא אבחנה חלילה.

אני יודעת שזה עלול להישמע כמו תגית מעליבה או מקטינה, ובאמת קיימים גם תיאורים שיפוטיים וקרים של ההפרעה, אבל התיאור בקישור שצירפתי הוא אמפתי ומציע תקווה. הלוואי שתקראי אותו בראש פתוח ואולי תרצי לחקור את ההשערה הזו ואת המשמעויות שלה בנוגע לסוג הטיפול שיכול להיות מועיל עבורך.

(בסוגריים - אני מכירה כמה אנשים שאובחנו בבגרותם כלוקים בהפרעת קשב וריכוז, והאבחנה הייתה מפנה מאד גדול לטובה בחייהם, ופתחה להם שער להבנה עצמית והתמודדות טובות הרבה יותר. אני מקווה שהגילוי הזה יכול לתת לך משהו דומה, מעין מפה של הנוף הפנימי להסתייע בה).

מאחלת לך הרבה טוב מעומק הלב @}

[אילת*]

נורית שלום.
קודם כל אני מאד מעריכה את הכנות והאומץ שלך להפנות אותי בעדינות למחשבה הזו.
ויחד עם זאת, רוצה לאמר לך שהייתי שם כבר בגדול, בתוך הנושא הזה.
הגעתי למסקנות חשובות.
קראתי הרבה חומר, דברתי עם חברה טובה שלי שחיה עם בת זוג שהוגדרה כאישיות גבולית,
וגם דברתי על כך עם ההמאופט שלי שהוא במקור גם רופא.
מה שהרופא הזה אמר- שזו כמובן רק דעה שלו-
שאישיות גבולית היא מין שק שזורקים אליו כל מה שלא ממש מוגדר.
וגם- *שכלנו בתור אנשים רגישים שחיים בחברה מאד תובענית ולא פשוטה-
נמצאים כל הזמן על הסקלה של הקרטריונים השונים של האבחנה הזו*.
יש מקרים יותר קיצונים - כמו הבת זוג של החברה שלי- שהדברים ברורים.
וגם היא דרך אגב, מנהלת חיים שלמים כולל עבודה וחברים.
רק נופלת מאד מהר ומאד עמוק. לפעמים קמה במהירות ולפעמים לוקח לה המון זמן.
ומה לגבי?
במשך הרבה שנים , עקב התמודדות לא קלה עם לידה קשה ובן פגוע-
חוייתי כהות חושים- שום דבר לא ממש נגע בי מלבד הסיפור האישי של הבן שלי.
אנשים לא הצליחו להעליב , לפגוע בי, ומצד שני גם לא ממש היה אכפת לי מהם.
לא התאמתי בכלל לקרטריונים שמופיעים כאן, שדוקא מתיחסים לסערת רגשות ולעובדה שהאדם מאד תלוי בסביבה על מנת להגדיר את עצמו.
עשיתי המון מלחמות עבור בני, ולא הזיז לי מה הסביבה חושבת עלי.
למזלי, בעקבות לימודי רוח - אנתרופוספיה, מדיטאציה קריאה רוחנית- התחלתי לעבור תהליך מדהים.
תהליכי הרגש חזרו לפעול, התחלתי להרגיש שוב, לראות את האחרים.
אחד הדברים שמאפינים אנשים שלומדים ומתעסקים ברוח- זו דוקא פיתוח חושים מאד עדינים,
יכולת להתמודד טוב יותר עם סיטואציות חברתיות שונות, ודוקא יכולת לראות שלם גדול יותר,
לא להשאר בדלת אמותהם, לא להכנס לפינות, תמיד לראות גם את מקומו של האחר.
לא רוצה להעיד על עצמי, אבל מהרבה בחינות אני שם.

• אפלו בסיפור הזה, לרגע אחד לא אבדתי את היכולת לראות גם את מיכל, לראות את הפחד שלה, את המצוקות שלה,

ומהיכן היא פועלת*.
זה מה שאפשר לי למצוא סליחה בתוכי, שכבר יציבה ומוצקה לאורך זמן.
גם יחסי עם הסביבה מאד יציבים, אני לא מושפעת בכלל בקלות ממה שקורה בחוץ.
הסיפור הזה באמת טלטל אותי, העלה על פני השטח מקומות שעדין לא פתורים,
שעדין יש לי המון עבודה,
אבל אני כבר הייתי בדרך הזו, ויכולה לחזור אליה.
אלה הם גם התובנות שלי בשבועים האחרונים-
מבינה שהסיפור הזה לקח אותי מהדרך שלי, וחיבת לשחרר סופית, כדי לחזור אליה.
חזרתי לקרוא את הספרים שלי, ולעשות את מלאכתי.
אני מניחה שכמו אצל כולם, גם אני עדין מושפעת מהחוץ, גם אני מטולטלת,
אבל זה נראה לי ממש בטווח הנורמה, וגם יש לי המון יכולות להתבונן על עצמי, ולהבין.
מרגישה את חוט השדרה יותר בנויי ומוצק.
אבל תמיד טוב להשאר פתוחים ולחשוב על הדברים, אז תודה לך.

[שמנתמתוקה*]

הי אילת, אני נהנית לקרוא את מה שאת כותבת, מרגישה שינוי גדול אצלך. קודם כל, את כותבת בצורה יותר נוחה וקלה לקריאה. משפטים יותר קצרים, יש סימני פיסוק, כאילו חזרת לנשום.
הצורה שבה את מגיבה מרשימה ממש, את לא תוקפת, את מתבוננת ועונה בעניניות, מחליטה אם תגובה כלשהי מתאימה לך או לא, ובעיקר ההרגשה היא שאת כותבת בצורה נימוסית שמכבדת אותך, את מי שאת עונה לה ואת הקוראים. אחלה.

[אילת*]

שמנמנתוקה, כיף לראות אותך כאן שוב.
איזה מילים חמות כתבת לי, מחמם את לבי.
משהו/י ראה את הסרט הערב בערוץ 8 , משהו עם לבי ער בלילות (אם אני לא טועה)?
על משהי שמתחלה את דרכה לעולם הרוח, נורא מענין.
נורא הזדהתי אתה, עם התחושה שפתאם עולמות שלמים נפתחים לך, עולמות קסומים,
השמים הם הגבול.
זה לא מונע או מוריד מקשיי היום יום, אבל נותן איזה טעם של משמעות, טעם של הבנה.
סרט נורא מיוחד בעיני!
באותו הקשר, היום קראתי בספרה של אתי הלסום- (שכתבה יומן מתוך מחנה ריכוז, סיפור אנה פרנק כזה,
אם כי וריציה לגמרי שונה. ספר בלתי רגיל, בשבילו הוא התנך).
בקיצור, קראתי שהיא כותבת שמי שחי חיי נפש מלאים ופעילים, לא משנה לו האם נמצא מחוץ למחנה או בתוכו.
מאד ממליצה על הספר הזה, עוד אחזור לספר עליו כאן.
עכשיו אני ממהרת, בעלי חזר משבוע חו"ל, הוא מתקלח ואנחנו נכנסים למיטה.
גופי בוער, איזה כיף, קשה לי כבר לחכות.
לילה טוב.

[נורית*]

הי איילת,
אני מעריכה מאד את התגובה שלך (כל מה שכתבה שמנתמתוקה מעלי), ושמחה שיש לך דרך ללכת בה ושאת מרגישה שנבנה אצלך איזשהו מרכז יציב. הכיוון של עבודה רוחנית ובפרט תרגול מדיטציה נראה לי מצוין, אז יופי שאת הולכת בדרך הזו.

אני חושבת שהשאלה איפה בדיוק את נמצאת על הסקלה של הקריטריונים השונים של האבחנה הזו בעצם לא כל כך חשובה, כי זה באמת רצף ולכן אין על גבי הרצף נקודה אחת שאפשר לסמן ולומר - עד כאן זה לא BPD, מכאן זה כבר כן BPD. אבל אולי יש בקישור ששלחתי דברים שיכולים לתת לך חומר למחשבה, לשפוך אור חדש על דברים שונים שאת חווה.

מכל מקום, אם העבודה הרוחנית מדברת אליך, אני ממליצה לך בחום לבדוק את האפשרות לקבל טיפול דיאלקטי (DBT). זה טיפול שמבוסס על זן-בודהיזם ונחשב ליעיל מאד בחיזוק היכולת לויסות רגשי.

בהצלחה בדרך שלך

[אילת*]

לא כתבתי כאן המון זמן.
לא יודעת, הימים רצו להם, הסיפור הזה זז הצידה נתן מקום לדברים אחרים.
מקווה שכלכן בסדר, קוראות יקרות, ושזמנכן עבר בטוב.
חוזרת לכתוב בקצרה, מרגישה בכל זאת צורך לספר לכן, למי שמתאים לקרוא:
הרגשות שלי מסתדרים, תחושת האובדן, האכזבה, וכל משמעות הקשר עבורי-
מפנים מקום לאיזה פכחון, בגרות, הבנת סדרי עולם.
ועדין יש את מה שמתנהל בחוץ-
אספר בקצרה-
הרי בקשתי ממנה את התיק הרפואי שלי, ואז קבלתי בזמנו מכתב מהעורך דין שאחתום על ויתור סודיות והוא ישלח לי את התיק.
כתבתי לו מכתב תשובה שלא נראה לי שהתיק שלי אמור לעבור דרך משרדו, בכל זאת חסינות של תיק.
הוא לא הגיב למכתב, התקשרתי ובטלפון אחרי משא ומתן ודין דברים לא קל,
הוא אמר שאשלח אליה בקשה לחסינות, בלבד, ללא דברים נוספים והיא תשלח את התיק.
כאשר שאלתי האם הוא בטוח שאני חיבת לחתום על הויותר למרות שזה התיק שלי, הוא היה משוכנע לחלוטין,
אפלו כעס עלי שאני מערערת על ידיעותיו :" אני מתעסק בחוקים הללו כבר עשרים וחמש שנה, ואת מערערת על כך"?.
בכל זאת בררתי בועדה ומסתבר שאני לא צריכה לחתום!
מה זה אומר להוציא מאדם ויתור סודיות שלא לצורך?
כתבתי לה מכתב שלם שמסביר את החוקים, כמו כן בקשתי ממנה לברך בשלום מנומס את בני כשהיא פוגשת בו,
מכיון שהוא לא שייך לסיפור.
בקשתי ממנה לשלוח לי את התיק המקורי עד סוף החודש, ובזה נגמר הסיפור.
שלחתי את המכתב אל העורך דין , בבקשה שימסור לה (הוא אסר עלי להיות אתה בכל קשר שהוא).
האמת שהסיפור יותר מורכב, כי בהתחלה שלחתי אליה, ופתאם הבנתי שעשיתי טעות.
התקשרתי לדואר והצלחתי לעצור את המכתב בדרכו, ולקבל אותו לידי!!
איזה מזל היה לי, נראה לי שהייתי מסתבכת כהוגן.
העורך דין כבר הזהיר אותי שלא אקבל את התיק המקורי- אותו ראיתי במו עיני על שולחנה.
הם מנסים לשלוח לי משהו חלופי, אין לי מושג כמה דל וריק מתוכן?
בעצם להתחמק מהחוב החוקי שלה כלפי.
אין לי כבר רגשות, רק מין מאבק צדק סופי כזה.
מקווה שיגמר בסוף למעט צדק ותחושת טוב, אם יכול להיות בכלל?
שבת שלום לכלם, אילת

[אילת*]

ועוד דבר-
כתבתי לה בסוף המכתב : " לפעמים אנחנו מוכרחים להסתכל על מה שקרה לנו ומה שעשינו מבחינה ערכית ומוסרית,
ובמקום הזה אף עורך דין לא יכול לעזור לנו".

[שמנתמתוקה*]

אילת, שבת שלום. את נשמעת מצויין, ההתנהלות שלך מולה ומול עורך הדין מרשימה ביותר.
הסיפור הזה זז הצידה נתן מקום לדברים אחרים. נשמע מצויין, החיים ממשיכים וקורים לנו דברים חדשים (וטובים, אני מקווה )

[שמנתמתוקה*]

הי אילת, ראיתי עכשיו משהו שמישהי כתבה בדף אחר, ממש מעניין ונראה לי קשור לנושא, אז אני מצטטת לך מהדף טראומה בבדיקה גניקולוגית (דף מאד מעניין, ממליצה לך לקרוא אם עוד לא קראת)

_מתמודדת אהובה,

כתבת: בסוף אני עוד אכתוב לרופא מכתב תודה ואשלח לו בונבונירה ופרחים לחג.
זהו בדיוק! ברגע שמבינים שחוקי הבריאה פועלים כך שאנו זוכים לשיקוף והתממשות של עצמנו דרך הסובב אותנו, אנו יכולים להעריך את המתנה שבהזדמנויות מסוג זה.
הרי מעל הכל מטרתנו ושאיפתנו היא לגדול, לצמוח, להתפתח, להרחיב את יכולת ההכלה והאהבה שבתוכנו, אין אושר גדול מזה.
החוכמה היא לחיות את ההבנה הזאת, וברגע שמשהו לא זורם, לא מדוייק, פוגע... לקחת אחריות, לחבק את ההזדמנות ולהודות.
להודות מראש, עוד לפני שאפילו הבנו מה השיעור שלנו והיכן טמונה ההתפתחות הפוטנציאלית.
לכן אומרים הכל לטובה, וכל עכבה לטובה.
כשחיים מתוך מודעות זאת , הרבה יותר קל ויש פחות התנגדות למה שקורה לנו.
ניתן לזרום במהירות ובקלילות ממצב של חולשה(קורבנות) למצב של עוצמה (חיבור לכוח הבריאה).
ואין לזה כבר שום קשר אליו. הוא את התפקיד שלו בהתעוררות שלך סיים.

אפרופו פסח, זאת היציאה מעבדות לחרות.
חג שמח.

(לשאלתך, אני מתקשרת ומורה למודעות עצמית וקוסמית.)_

מאחלת לך חג שמח ויציאה אמיתית לחירות

[אילת*]

שמנמנתוקה תודה, באמת דף מאד מיוחד.
ראתי שם גם באחת הפסקאות שהיא כתבה משהו על הדף שלי.
באמת מענינת ההקבלה!?
מדובר בשני סיפורים של שבירת אמון ממקום של התמסרות- הגוף או הנפש.
ואחר כך מה קורה עם שבירת האמון הזו?
מאבק חיצוני? מאבק פנימי?
שחרור המקום החיצוני ועבודה על המקום הפנימי?
המורה שלי ליעוץ ביוגראפי , טוענת, על פי דעתה-
שלמרות שפגיעה פיזית נשמעת דבר נורא- (פגיעה באינטמיות הפיזית),
פגיעה ברמה נפשית היא יותר קשה.
אז כמובן לא ממקום של השואות וכך, אבל אני חושבת שזה ההבדל כאן?
פגיעה במקום שהתמסרת עם הנפש לעומת התמסרות עם הגוף?

ואני- עדין מחכה לקבל את התיק שלי ממנה.
כרגע, לאחר שהבנתי שאני לא חייבת לחתום על ויתור סודיות (למרות דעתו הנחרצת של העו"ד),
שלחתי לו מכתב, בקשתי לקבל זאת עד סוף החודש הזה.
המזכירה הבטיחה שכך יהיה. הרגשתי מין התקפלות כזו של כל המערכת שעמדה כל כך חזק מולי.
אני סקרנית לדעת מה תשלח לי?
לא יודעת אם זה מהלך חכם או טיפשי, ולאן זה יקח אותי? אבל זה כבר נעשה.
עדין, למרות כל העבודה שאעשה בפנים, תמיד נשאר גם החוץ, אנחנו לא חיים בואקום.

מאחלת לכלם חג חירות שמח,
שנמצא את החירות להתעסק במה שקורה לנו בפנים,
ואכן להבין שכל מפגש חיצוני גם הקשה ביותר,
הוא אכן הזדמנות עבורנו.

[פלונית_אלמונית*]

אמן !!!

שיהיה לך חג שמח

[אילת*]

כן, פלונית חג שמח.
אני שוב קצת מוצפת, אחרי תקופה ארוכה שקטה וטובה.
דברתי עכשיו עם המטפלת של בני במרכז,
זו שספרה לי שמיכל עוזבת את המרכז.
גם בפעם הראשונה שספרה לי פרצתי בבכי, עוד בשיחה אתה.
וגם היום- אמרה שזה הכיוון , שהיא עוזבת, ואני מבולבלת.
מצד אחד, זה נראה לי ממש נכון, מתבקש.
אני מבינה שהיא לא יכולה להתמודד עם ההמצאות שלי ושל בני שם במקביל.
גם אני לא הייתי יכולה במקומה,
בודאי אם הייתי נאלצת לשם הגנתי לכתוב מכתב כל כך קשה על מטופלת לשעבר שמכיל שקרים,
וזה נראה לי לא מתאים שנמשיך להתנהל שם באותו מרכז,
גם אם בדרך כלל כבר מצליחות לא להפגש.
ומצד שני- רגשי האשם הללו!
למרות שאני אומרת לעצמי שזו החלטה שלה, שלא גרמתי לה לעזוב,
ושהיא אוכלת עכשיו את מה שבשלה
בכל זאת- מהלך לא פשוט.
לפעמים אני מרגישה שאני יורה ומתפלאה שהאדם השני ירוי.

[אילת*]

וזה לא יאמן- אבל רק השיחה הזו עם המטפלת, ושוב המחשבות על מיכל-
ואני שוב מתגעגעת!
לפעמים אני חושבת,
איזו דרך חתחתים עלי לעבור, בעל כורחי.
לרגעים מבינה את המשמעות , את הצמיחה,
ולפעמים אני רק בכאב, בגעגועים, בחוית הנטישה הבלתי נגמרת.
וכל זה אחרי יותר משנה לאחר סיום!!!
גם אני לא מאמינה!

[אילת*]

וגם רוצה לכתוב, שהעובדה שממשיכה לרצות לכתוב כאן,
למרות שאני די לבד,
מלמדת אותי על עצמי- שאני מסוגלת לו לכבוד העצמי הזה,
שאומר לי , מה פתאם את ממשיכה כשזה כבר לא מענין אף אחד?
מרגישה גאה שממשיכה, כי זה פשוט מתאים לי!
וגם - שהטיפול החדש שלי עלה על דרך המלך.
אמנם עבר משבר אמצע, משבר אמון,
אבל אחרי שהתגברתי עליו- יצאתי מאד נשכרת.
רואה איך עולים דפוסים של צורך, של תלות, אבל איך הם נשלטים ומרוסנים על ידי,
וגם כמובן על ידי התגובות וההתנהלות הכה בריאה של יערה-
וזו הזדמנות להודות לה (אפלו רק בפני עצמי).
לילה טוב.

[סאלוש*]

שאומר לי , מה פתאם את ממשיכה כשזה כבר לא מענין אף אחד?

דווקא מעניין @}
גם אם לא תמיד אני יכולה לקחת את כל הזמן הדרוש כדי לענות בפירוט לכל הודעה מעניינת שקראתי.
אבל אני מקשיבה... בטוחה שיש עוד המון שמקשיבים לך.

[אהבת_עולם*]

אני קוראת, ולפעמים משעממת את עצמי להגיב, אז אני קוראת בלי להגיב, ורק מתרשמת ביני לבין עצמי.

[קן_לציפור*]

מה פתאום לבד? גם אני כאן.
קוראת אותך, לא תמיד מגיבה....

[מתרשמת*]

_אילת שלום.
בסופו של דבר כולנו רוצים להרגיש הכרה, זה חלק BUILT IN בתוכנו.
וגם את רוצה להשימע אבל גם להיות מוכרת כאן, לשמוע תגובות, זה טבעי.
את יכולה גם להמשיך לכתוב כאן כמו מעין יומן מעקב כזה, בידיעה שבכל זאת גם קוראים אותך.
אני חושבת שהסיבה שכבר לא כל כך מגיבים כאן,
כי מדובר בתהליכים פנימים שלך שיש בהם משהו מין המעגליות,
אמנם באיזה קו לנארי גם של התפתחות, אבל באופן יותר מעגלי.
זה בסדר גמור, כך כלנו מתנהלים לגבי הרבה תחומים בחיים,
אבל זה כנראה פחות יוצר ענין חיצוני.

ועדין, לפי דעתי, את ממשיכה לעשות דרך כאן.
יכול להיות ש:
היית לכודה במצב מאד חזק, אולי סוג של קשר ששיחזרת מילדותך?
והתהליך שעכשיו את עוברת בהתרתו- מאד מאד משמעותי להמשך חייך,
חשבת על זה?
זה מדבר אליך?
את מתפלאה שעברה כבר יותר משנה מעת עזיבתך, ואיך זה עדין בתוך הסיפור, הזה.
אז אם תסתכלי על כך באופן שאני מציעה, שנה זה לא הרבה זמן.

• יש ביננו אנשים ששנים לוקח להם לצאת מקשרים משמעותים, לכל כיוון שהוא,

יש כאלה שישאו קשרים כאלה, גם אם רק פנימית, בשארית חייהם.
ואת עושה כאן דרך!!*
את כותבת כאן:

רואה איך עולים דפוסים של צורך, של תלות, אבל איך הם נשלטים ומרוסנים על ידי,_
והנה את לומדת להיות מודעת ולשלוט בדפוסים שעולים שוב.
את מבינה, שזה מאד חשוב?

וחשבת בינך ובין עצמך, בשביל מה את צריכה את התיק שלך ממנה?
האם זה לא שוב חזרה לאחיזה במשהו שהיה לך שם?
תעני כמובן רק אם ועל מה שמתאים לך.

ולפי דעתי, הדף שלך מדהים, וחשוב מאד,
ונותן להרבה להתבונן על תהליכים שגם הם עברו או עוברים,
בתוך קשרים מורכבים. ובאופן בו אנחנו יכולים לבחור לצאת מהם.
אנא המשיכי!

[מעונינת*]

כן, גם אני תוהה למה את צריכה את התיק?
את עשית כזה תהליך ארוך ומשמעותי.
מהיותך קשורה, כואבת זקוקה תלויה וכועסת.
למקום חדש, אחר, של התבוננות ולקיחת אחריות על חלקך.
אז למה לחזור אחורנית?

[אילת*]

תודה לכל הכותבות והקוראות.
לשאלתכן על התיק- למה אני זקוקה לו?
קודם כל המהלך הזה כבר נעשה, אין להשיבו.
אני אמורה לקבל אותו בימים הקרובים.
ובכל זאת, למה בקשתי?

• אני חושבת שזו שאלה מורכבת עבורי.

אם אנסה להיות כנה , יש לי כמה מניעים*:
אחד מהם הוא מניע של כח , התנצחות.
בכל זאת היה כאן מאבק ביננו, ובאופן רשמי היא זו שנצחה, כי הועדה קבעה שלא היתה חריגה.
וכאן יש לי הזדמנות להטות חזרה קצת את הכף בחזרה אלי, לכח שהחוק מקנה לי, בכך שמאפשר לי לדרוש את התיק.
אחרי שקבלתי את המכתב מלא השקרים, הייתי כל כך בשוק, כל כך פגועה,
ואז התקשרתי אליה ואמרתי לה בהודעה שאני רוצה את התיק שלי כדי לבדוק האם הזכרון שלי כל כך מטעה אותי.
כביכול התיק יוכיח שהיא שיקרה.
אבל שתנו יודעות שהיא שקרה, לא צריך באמת את התיק הזה לשם כך,
ובכל זאת, כמו שכתבתי, זו דרך שלי לקבל קצת כח בחזרה, אחרי כל ההשפלה.
ומעבר לכך-
עוד כשהייתי אצלה הייתי נורא סקרנית לדעת מה היא כותבת בסוף כל טיפול!
כל כך אהבתי, כל כך הערכתי שרציתי נורא לדעת כיצד היא באמת רואה אותי ואת התנהלותי.
לא רק המילים היפות שפסיכולוגים צריכים להנפיק.
(לעומת זאת בטיפול הזה, ממש לא היה מענין אותי לקרוא מה יערה כותבת, מענין בכל זאת ההבדל?).
אני חושבת שבכל מקרה הייתי שמחה לקרוא את התיק שלי, גם אם היינו מסימות באופן יפה,
רק שאם זה היה מסתיים יפה, לא היה לי את העוז לבקש את זה.
היא בודאי לא היתה רואה זאת בעין יפה, ומסבירה לי שזה לא נכון לי לקרוא את מה שכתבה.
אולי בימים טובים הייתי מקשיבה לה? או נאלצת להקשיב לה?

• אבל עכשיו, אין לה כבר מילים עבורי, היא גם כבר מזמן לא רואה אותי, ובטח לא בטוב.

לפעמים אני חושבת שלו הייתי מתה- היתה לה הקלה גדולה! מחשבה קשה אבל מציאותית!*
וזה לא הפוך, כי אני עדין גם חשה אהבה, בודאי שלא הייתי רוצה שיקרה לה משהו רע מסוג כזה או אחר!
כך שקריאת התיק עבורי היא סוג של הצצה, שהיתה מתאימה לי בכל מקרה,
ולבסוף- אם להיות כנה, כל ההתעסקות הנמשכת הזו, אכן עוד מושכת סוג של קשר.
אמנם קשר רע, שמפיק רגשות קשים, מאבק, בודאי שלא אמפטיה ואהבה.
ובכל זאת, אני יודעת שהיא עסוקה בי, חושבת עלי בעל כורחה בימים אלה.
מה לשלוח לי, כיצד לשלוח, וכמובן איך להתמודד עם כך שאקרא את מה שכתבה עלי...........
נראה לי שזה לא פשוט לאף מטפל.
האמת שאני בכלל לא מבינה את החוק הזה, נראה לי אבסורד!
זה נקרא חוק זכויות החולה, אבל הוא רחוק מלהגן עליו!
ותודה לכל המלוות אותי, עדין.

[קן_לציפור*]

אילת, אני מעריכה את הכנות בה את מוכנה לראות את הדברים. קודם כל כנות כלפי עצמך, ואח"כ פה בדף.

[אילת*]

קן לציפור, תודה , כיף לראות שאת עוד כאן לפעמים.
סאלוש, אם את קוראת, האת את יכולה לכתוב לי את שם המחבר של הספר שהמלצת לי? בלי שם מחבר לא נראה לי שאוכל למצוא אותו.

שוב קצת מתגעגעת, אבל כבר מבינה שמתגעגעת לאשליה, לא באמת לאדם עצמו.
זה לא יכול להיות שאתגעגע אליה!

[סאלוש*]

היי אילת,

גם אני לא זכרתי את שם המחברת... אבל היום בעידן גוגל, כבר לא צריכים. הנה מצאתי לך את זה

זה פשוט ספר מעניין מאוד. לא אחד מהספרים שהיתי בונה עליהם לעזרה עצמית או משהו כזה. פשוט קריאה טובה. ובשבילך, אני חושבת, עוד יותר מעניין מאשר בשבילי.

[אילת*]

סאלוש תודה.
קראתי את הביקרות עליו באתר אליו הפנת אותי.
זה נשמע כמו סיפור קיצוני מאד, על גבול הפלילי? עם מוות של הפסיכולוג בסוף , כשלא ברור ממה.
טוב, זה רק הביקורות, אולי אקרא את הספר, אם כי נשמע לי קצת על גבול הטירוף?

היום הלכתי לדואר לראות אם הגיע התיק שלי. כמובן שלא.
הגברת הזו, לא אוהבת שאומרים לה מה לעשות ובטח לא בזמנים קצובים.
היתה בלבי משאלת לב, שיחכה לי מכתב.
שבו היא תסביר לי שזה לא נכון לי לקרוא את התיק שלי, שאחשוב שוב אם זה רצוני.
אבל אחרי כל המהלכים האחרונים, כולל העורך דין שהיא העמידה ביננו,
זה נראה כמעט הזוי לצפות למכתב כזה.
חג שמח לכלם!!!

[נוסעת_סמויה*]

אילת יקרה, יש פער גדול בין היכולת שלך להתבונן פנימה, לראות ולהודות במניעים שלך, לבין התבונה במעשיך. בי, כקוראת, הפער הזה מעורר תסכול גדול, ועצב עמוק עליך ועל מיכל.

ההתעקשות על המשך הקשר עם מיכל, אפילו בדרך עקומה ומעוותת, כנראה נותנת לך הקלה זמנית מתחושות קשות של עלבון, ריקנות וזעם, אבל היא לא משרתת אותך.

ואני חושבת שהיא גם לא מוסרית כלפי מיכל. לעניות דעתי, לגרום כאב למישהו אחר זו לא דרך לתקן שום עוול. סליחה על הניו-אייג'יות כאן, אבל רק אהבה מביאה אהבה.

[אהבת_עולם*]

יש פער גדול בין היכולת שלך להתבונן פנימה, לראות ולהודות במניעים שלך, לבין התבונה במעשיך
אולי זה נכון, אבל זה לגיטימי.
כל אחד מגיע עד היכן שהוא יכול.
גם אצלי הרבה פעמים יש פער עצו-ם בין מה שאני רואה לבין מה שאני מסוגלת.
ואני מקבלת את זה.

ובאמת מינון יתר של 'ניו-אייג'יות' לא תורם בשום דבר (אני אישית נעשיתי אלרגית ).

לגרום כאב למישהו אחר זו לא דרך לתקן שום עוול
אילת לא גרמה לה כאב סתם ככה רק כדי לגרום כאב. היא ניסתה לקבל הכרה במה שנגרם לה, והיא רוצה את התיק שלה - שזו זכותה המלאה.
אני לא חושבת שהיא אחראית לפגיעה של מיכל בשום צורה.

[אילת*]

נוסעת יקרה, שלום.
אני נורא שמחה בדבריך, מרגישה שהם מנערים אותי.
גורמים לי להתבונן שוב באופן ביקרותי על מעשי.
ויחד עם זאת, אני באמת חושבת שאיני פוגעת, ושהבקשה שלי לקבל את התיק שלי היא מאד מאד ליגטימית.
הבקשה הזו נעשתה לפני ארבעה חודשים!!!!!!
לפני ארבעה חודשים תמימים בקשתי ממנה את התיק שלי,
בקשה שהיא לגיטימית ונעשית מדי פעם על ידי מטופלים, גם אם לא קרה שום דבר דרסטי בטיפולם.
יש אנשים שמעונינים לקבל את התיק שלהם, ולקרוא את 'מאחורי הקלעים' של הטיפול, כל אחד מהסיבות שלו.
מכיון שזה דבר חוקי , ואתי- אין עם זה שום בעיה.
במקרה שלי- זה נכון שלפני ארבעה חודשים פניתי ובקשתי את התיק ממקום של פגיעה גדולה ועלבון גדול.
לא חושבת שבמטרה לפגוע.
זה לא אמור לפגוע בה הרצון שלי לקבל את התיק שלי.
אפשר לאמר שהעובדה ששלחתי עליה תלונה היתה ממקום כזה, וגם שם עשיתי עבודת ענק עד ששלחתי תלונה,
גם אז נתתי לה אפשרות לעמוד מולי ולהמנע מהתלונה והיא בחרה שלא לעשות זאת.

• למעשה היא זו שמושכת את הקשר הזה עכשיו,

מכיון שמסרבת לשלוח לי את התיק הזה!*
כתבתי לה ואני מתכונת לכך בכל לבי, שאם היא ממלאה את חובתה זו כלפי,
ושולחת לי את התיק, איני רוצה עוד דבר.
זה נכון שאהבה מביאה אהבה,
אבל יש גם מידה של אחריות זה כלפי זה,
אני חווה היום באופן מאד ברור, שהיא לא עמדה באחריות שלה מולי,
גם בתוך הטיפול וגם בסיומו.
היום אני חווה שוב את הצד הקורבני, ומנסה מאד מאד לרסן אותו,
אבל תביני שקרה כאן משהו מאד מאד שגוי, בתוך הטיפול שלי!
אני חושבת שעל רקע חוית נטישה בינקות, עברתי חויה מאד קשה בשנית,
והייתי צריכה הרבה תעצומות נפש להתרומם משם.
עברתי שנה מאד קשה, ועדין מוצאת מקום של סליחה וחסד.

• אני אומרת זאת בלב שלם- המקום הנורא הזה אליו הגענו, היה יכול להמנע מאד בקלות,

לא אני הובלתי אותנו לשם. האגו שלה, חוסר יכולת לקחת אחריות ולעמוד מול מה שקרה- אלה הובילו אותנו לשם.
ועם כל זאת, איני מסירה אחריות, ברמה קוסמית, בודאי שלנשמה שלי יש כאן חלק בדיאלוג הלא מוצלח הזה*.
היום זה שוב יום קשה עבורי, אולי בגלל ערב חג.
תביני שחויתי אותה ממש כדמות אם.

[אילת*]

אהבת עולם, רק אחרי ששלחתי את דברי ראיתי אותך כאן.
כל כך שמחה כל פעם שאת מופיעה ,אני מרגישה שאת מחזקת אותי,
לא בגלל שמחזקת את מעשי (שזה גם בהחלט תומך),
אלא במין ראייה גבוהה כזו שלך, שרואה את הסליל השלם- של שני הצדדים של ההתנהלות.
מענין שכתבנו אותו הדבר לגבי הלגיטמציה לקבל את התיק.
תודה לך.

[קוראת*]

מסכימה עם כל מלה של אהבת עולם.
ממש לא מסכימה עם נוסעת סמויה (כלומר, מה שהיא עצמה מרגישה לא נתון לאי הסכמה). בנוסף, אני לא חושבת שאילת גורמת כאב למיכל. מיכל יכולה פשוט למסור את התיק ולהתנהג, אולי בפעם הראשונה במקרה, בצורה מקצועית.