קינגסטונאית מתחילה

[אנונימי]

קישורים קשורים:

• מה זה קינגסטון? - טור של רחל טל-שיר בעיתון "הארץ"
• articles]עוד על שיטת קינגסטון details[/po].php?id=13 - באתר של "סל-בטבע"
• שיטת קינגסטון קליניק - קומונה בתפוז
• עמוד הבית של שרה חמו

[גילי*]

למי שלא מכיר קינגסטון היא דרך חיים טבעונית המאמינה בריפוי טבעי.
אני מניחה שלחלק זו כותרת, סיסמא ולחלק אורח חיים.

אז אתמול התחלתי, והספקתי כבר להישבר...מודה אני שחטאתי ושתיתי
קולה צוננת וקרה, מוגזת ומכילה צבע מאכל וקילוגרמים עודפים של סוכר.
והרגשתי אשמה- לעזאזל מה לא בסדר איתי איך אני אישה מוצלחת לכל הדיעות לא עומדת בפני...קולה.

וכמובן שלא הרפיתי עד שמצאתי תשובה, אז הקולה היא ייצוג מנטלי עבורי למתוק מהיר ומרומם מצב רוח.
אחר הצהריים הרגשתי את העצב מחלחל לו בשקט למפתני נשמתי ולא רציתי אותו בביתי.
שומר הדלת כמובן היא הקולה.
אבל לשומר הזה יש מחיר - הוא לא נותן לעצב להיכנס, ומה עוד לא נכנס לחיי? הרגשתי בדידות גדולה עם עצמי אתמול ועם עצב מדגדג בשיפולי הגרון.

ושאלתי את עצמי למה אני מרגישה בודדה? לא שייכת? הרגשות הללו לא כל כך שייכים למקום הנוכחי שלי היום בחיים,
ונזכרתי שפעם הייתי בטיפול וכשהיה עולה רגש כואב מהעבר, המטפלת שלי אמרה:"הילדה שבך שלא הרשתה לעצמה להרגיש אז, מרגישה היום"... נדמה לי שלילדה שבי יש הרבה רגשות... שממשיכים לעלות מדי פעם, או שאולי הרגשות הנ"ל שייכים להיום? והקולה היא בעצם סמל לחיצוניות הקיימת בחיי ולמרות האבסורד שומרת עליי? אני לא יודעת ואין לי תשובות כרגע, אבל זה מפחיד, הגילויים הקטנים הללו שיכולים להוביל לשינוי מפחידים...

ואולי זה הקושי לקבל את המציאות הנ"ל כחלק מדינאמיות החיים.

אבל אני יודעת שהיום יום חדש ואני ממשיכה את השינוי התזונתי, ואפילו סקרנית לגלות מה ילד יום, ושמחה שיש לי את הזמן, הסבלנות והיכולת להתבונן פנימה, ומרגישה אפילו צורך להודות על כך.....

[נהלל_במעגל*]

נשמע מרתק!|*| אבל קשה, ממש עבודת פרך.העניין הוא להבין, או באיזושהיא דרך לתרגם לעצמך ששום דבר הוא לא "אסור" . הכול מותר לי! D-: יש פה את העניין של הבחירה, וההתרוממות האישית והצמיחה שבחירה זו תוביל אותי.כשאוכלים אוכל שהוא נכון ומתאים לאדם, הגוף מתפנה לתועלות אחרות, כך נראה לי.
נראה שבחברת שפע כמו שאנו חיים בה, היום יום כל כך מאתגר ומקשה, צריך למצוא דרך איך ללמוד לראות קולה/לחמניות בריאות/מעדן ולא לרצות בהן מידיעה ומהבנה, בלי מאבקים וקונפליקטים פנימיים, ואח"כ ייסורי נפש.לראות - ובאהבה לא לקחת.
אין לי רקע בתחום הזה, אבל אוהבת לקרוא ולהתעניין. אני בעצמי, כלל שהשנים חולפות אוכלת פחות ופחות דברים, למדתי מה מתאים לי, ומה לא.D-:
חג שמח!

[קינגסטונאית_מתחילה*]

אני מסכימה איתך נהלל בקשר לבחירה, ואני אכן מחפשת את הדרך להתעלות מעל עצמי ולזכור את נושא הבחירה...
הרי זה מה שמבדיל בינינו לבין ילדינו, ההבנה ושיקול הדעת.
אהבתי את המשפט באהבה לא לקחת, אני מאמצת אותו,
תודה

[אורי_יורמן*]

שלום שלום!
עוד לא קראתי בכלל מה כתבת וכבר בא לי לברך אותך!

(אקרא עוד כמה דקות )

[אורי_יורמן*]

נהניתי לקרוא, את כותבת מאוד יפה ואמיתי

[קינגסטונאית_מתחילה*]

תודה לכל המגיבים.
אני ממש מזדהה עם עניין התוספות הנילוות לסמל (הקולה לדוג'), אני חושבת שזה חלק מהטקס שאני בוחרת להשתתף בו, המשקה
אני מתחילה להינות מהתהליך למרות שעוד לא הצלחתי לבצע יום אחד כהלכתו, אבלמזמן הגעתי
למסקנה שאני לא קדושה, וגם אם הייתי שמעתי שאפילו האפיפיור מת בסוף, לא?
(מעניין אם הוא היה קינגסטונאי?)

אני עכשיו במוזה לחקור את הקשר בין סקס לאוכל, מאז השינוי התזונתי אני מרגישה בעליית המדד התשוקתי.
אני בטוחה שפרויד ותיאוריית הדחף הייצרי שלו היו ממש מרוצים ממני,ומעניין מה דארווין היה אומר, איכשהו נראה לי שבכל תיאורתיקן יש בסיס של אמת, ובסופו של דבר אם נעים להודות או לא, אנחנו רבדים שונים של דחפים, ייצרים, תשוקות, פנטזיות, מחשבות ומי שמזלו בצידו עטוף ברקמה אנושית מתפקדת... ומי שלא ...טוב יש חכמים ממני שיכולים לעזור.
אז נכון שאוכל וסקס עונים על שני דחפים בסיסיים אבל מי אמר שיש קשר ביניהם? ואם יש שינוי במשתנה אחד, יהיה גם בשני? והאם מרכיבים ביולוגיים מנהלים את המינון? או שרכיבים פסיכולוגיים? את התשובה על תורשה וסביבה אני מכירה....
ונדמה לי שהיא האקטואלית ביותר כרגע...

ובעצם מה זה משנה???

[קינגסטונאית_מתחילה*]

התחלתי ללכת בבוקר, והגיעתי למסקנה שנתתי לעצמי מתנה, כל כך פשוט לקום וללכת, זה היה פה תמיד אז למה לא עשיתי את זה קודם? וללכת רק ללכת, והחוויה הזו של ללכת, להריח, לנשום ולהרגיש הייתה פה רק הייתי צריכה לאפשר לעצמי את המתנה הזו.
והגילוי הזה שאפשר להנות מדברים פשוטיםהרגשתי כמו ילדה קטנה שנעמדה בפעם הראשונה אחרי שזחלה קודם, ומגלה עולם שלם, כל כך מסקרן...
ללכת ולראות ....

[קינגסטונאית_מתחילה*]

זה מפחיד להרגיש. אני חושבת שיש קשר ישיר בין שינוי תזונתי לשינוי מנטלי. כל החומרים השונים כמו קופאין ושות',
גורמים לנו להרגיש טוב יותר וכשלאט לאט מתנקים מהם, מה אז? רבדי רגשות מתחילים לעלות. ומה עושים עם כל הרגשות האלו. זה מפחיד להרגיש!!
למה זה מפחיד? אולי כי מסתתרים אי שם מיתוסים שהולכים להתנפץ?
ומה רע בארץ הפנטזיות? השאלה אולי מה טוב לי? מה נכון לי? ואולי בשביל לגלות את זה אני צריכה להמשיך לנקות...

[סימנים_בדרך*]

גם אני נהניתי לקרוא, את כותבת מאוד יפה ואמיתי !
אנחנו(האיש ואני) משתדלים ליישם את השיטה,לפעמים מצליחים יותר לפעמים פחות(בזמן האחרון...) וחבל- התוצות כ"כ משתלמות!
עוזר לי לקרוא אותך, מדרבן אותי להתאמץ יותר. תודה.

[קינגסטונאית_מתחילה*]

היי
טוב לדעת שאני לא היחידה ש"השתגעה", טוב המשפחה שלי חושבת ככה,
אני גם לא מצליחה באופן טוטאלי, אבל כל יום נושא בחובו עוד הצלחה, והתרגשות שהצלחתי, והכיוון הוא ליישם את השיטה באופן מלא.
אני חושבת ששינוי הוא קשה מכל כך הרבה סיבות, ונראה לי שלעבור מתזונה X ל-Y באופן חד, זה קצת תוקפני לגוף שלי, אז אני נהנית לי בצעדים קטנים...מתחילה ללכת מחדש, כמו תינוק.

[הגבירה_בחום*]

הי
גם אני נהניתי לקרוא, את כותבת מאוד יפה ואמיתי !
גם אני מאוד מזדהה עם רעיון הבחירה. זה נכון שלבחירות יש מחיר מסויים ובד"כ וויתור על דבר אחר, אבל כשיודעים למה בוחרים קל יותר להיות שלמים עם הבחירה והיא עצמה הופכת להיות מקור של כוח וחופש. חופש שבעוצמה. חופש שבשליטה.
אני חושבת שיישום השיטה באופן מלא הוא לא אידיאל בפני עצמו אלא אמצעי להשגת מטרה מסויימת ויש לו סיבה ברורה ותקפה. אחרת הוא הופך להיות עוד עיקרון עקר. אמצעי שחרג מגבולותיו והפך להיות מטרה....
לכן אני מרגישה שלגבי כל החלטה ובחירה בדרך חדשה צריך לשאול כל הזמן את השאלה למה. למה אני עושה דבר X. ברגע ששאלתי את השאלה כבר הפכתי מודעת יותר ואז לא חשוב מה תהיה התשובה, היא תהיה תשובה מודעת. ומודעות, לדעתי היא החכמה הגדולה. להיות אדם מודע, צרכן מודע, לבחור כל רגע מחדש מה נכון לי כרגע, כי לעשות משהו באופן טוטאלי ללא אבחנה, זה כמו לא לעשות כלום באופן טוטאלי ללא אבחנה.
זה עובד בכל דבר. בסופר כשאני שואלת את עצמי, אני באמת צריכה את זה? אולי אני יכולה להכין לבד?, כשאני אוכלת משהו לשאול את עצמי, אני צריכה עכשיו את זה? ואז, גם אם ברגע נתון למרות יציאתך לדרך חדשה, בחרת בקולה, לפחות תדעי שבחרת בה מתוך מודעות מלאה. מנסיוני, הרבה פעמים אחרי ששואלים את השאלה, התשובה היא לא, אני לא צריכה את הקולה הזאת עכשיו. אני יכולה לבלעדיה.
הבעיה עם קולה, קופאין, ניקוטין ושאר סמים נרקוטיים היא שהם נותנים תחושה רגעית טובה בעקבות אדרנלין שמופרש בבת אחת לגוף אבל אח"כ יורד בבת אחת וגורם לנו לרצות עוד מנה של אדרנלין זמין וקל להשגה. והאשליה שבאה עם זה, היא שזה עושה אותנו יותר מאושרים/ פעילים/ ערניים/ --------- השלימי את החסר.
אני מרגישה בדרך שאני עוברת בשנים האחרונות את ההתפתחות הזאת המודעת. יש עקרונות שנחשפתי אליהם באתר שהתחלתי לאמץ ומלווים אותי עד היום ויש כאלה שניסיתי ופשוט לא מתאימים לאורח חיי, ואם הייתי ממשיכה ומנסה ליישם אותם בכוח כדי להרגיש "בסדר" עם האגו שלי, הייתי יוצרת נזק במקום אחר.
אני חושבת שההבנה הגדולה שלי היתה שלעשות את המקסימום בשבילי זה לעשות את הטוב ביותר שאני יכולה לעשות ברגע נתון בהתחשב בכ-ל הגורמים והנסיבות שקשורים לאותו רגע ולעשות שם את המקסימום היחסי שנכון לי ברגע ההוא (המקסימום כמו כל דבר תמיד יהיה יחסי...)

בכל אופן, נשמע שאת ממש נפתחת לחיים ומגלה גילויים קטנים/גדולים ומרגשים
אז אני נהנית לי בצעדים קטנים...מתחילה ללכת מחדש, כמו תינוק. נשמע לי כמו רעיון מצויין (-:
המון הצלחה @}

[קינגסטונאית_מתחילה*]

אני מסכימה איתך ששאלת הלמה מסייעת לנו לבחור נכון יותר עבור עצמינו, והיא גם הופכת את הבחירה למודעת יותר. אני חושבת שצריך להוסיף שאלה-מה עוצר אותי לבחור את מה שנכון לי?
הרי לקופאין יש תפקיד ברור, ואכן מאז שהורדתי את כמויות הקופאין בחיי ומאז השינוי התזונתי עולים בי קיטונות עצב בלתי מזוהים, ברור שאני נושאת עימי חוויות ילדות שמהוות קרקע פורייה לאותו עצב, אותי באופן אישי מפחיד להרגיש, אבסורד אבל כן, את עוצמת הרגשות שחיה בתוכי אני מעדיפה להדחיק, עד שהבנתי שהמחיר גבוה מדי.
והיום אני בוחרת להתמודד עם הרגשות הללו, דרך אגב אני מחפשת דרך אם למישהו יש רעיון, ולא טיפול פסיכולוגי, הייתי בעברי ודי מיציתי....

[הגבירה_בחום*]

דרך אגב אני מחפשת דרך אם למישהו יש רעיון, ולא טיפול פסיכולוגי, הייתי בעברי ודי מיציתי....
וואו, יש כ"כ הרבה שיטות ודרכים לשיפור המודעות והתודעה שלנו, כאלה שעוקפות את האינטלקט שלנו ומשפיעות דרך הגוף.
הטיפול שהציל אותי היה יוגה והיום אני מלמדת אותה. היא פשוט שינתה את חיי מהקצה אל הקצה והצליחה לגעת בכל רובד קיומי שלי (פיסי, מנטלי, נפשי ואנרגטי) - כך שאני משוחדת (-:
ממליצה לך להתעניין ולבדוק, לברר על כל מיני שיטות (גרינברג, יוגה, תירגולי מדיטציה שונים - אם כי היוגה כוללת אותם, תטא הילינג ועוד....) ואז לטעום על קצה המזלג ולראות למה את מתחברת.
ואגב - זה ברור לגמרי שכשמורידים סם כזה או אחר, יש תקופת התנקות מהגוף. התנקות שחלה בכל הרמות. גם הפיסית (כאבי ראש, ומיחושים אחרים), אבל גם ברמה האנרגטית (חולשה לפעמים) וברמה הנפשית (להלן, עצב, עצבנות וכ'). סה"כ כל אלה סימנים טובים שהגוף שלך מגיב לשינוי שאת יוצרת ומתנקה
@}

[קינגסטונאית_מתחילה*]

תודה על ההמלצה ליוגה, אני אכן חושבתעל כך ואפילו יש לי כבר מורה ששוחחתי עמה, אבל עוד לא התחלתי מחכה שירגיש לי נכון...

נשברתי.
אז מה?
זה לא אז מה בכלל אני משגעת את הגוף שלי...
גיליתי שההצלחה משתקת אותי, לא רק בשינוי התזונתי בכלל בחיים, יש לי מן אקסיומה מטופשת כזו שמי שטוב לו מת!!!
ושואלת את עצמי מאיפה הגיעה האקסיומה הזו, ולמה כל כך חשוב לי לא להצליח, תמיד אני מגיעה לרגע שכל כך רציתי להיות בו , אחרי שעבדתי כל כך קשה להגיע לרגע הזה, ותמיד קורה משהו...
אני אמורה לסיים פרוייקט של שנתיים שלקח לי שלוש שנים רק להתחיל אותו, שלושה חודשים לפני שסיימתי, חליתי אף אחד עדיין לא יודע במה, היה לי חום במשך שלושה שבועות, כאבי פרקים שפשוט בכיתי מכאב, עברתי כל כך הרבה בדיקות, וכלום...
סיום הפרוייקט נדחה בשנה, ואני כל כך חוששת, לא לסיים כמו מהפחד שיקרה משהו לא מודע... הרי ברור שהמחלה שירתה צורך של הנפש - גם לנוח, וגם לא סיימתי את הפרוייקט,
טוב אולי אני אחיה את היום במקום לדאוג כל כך מהעתיד..