הורים מעבירים ביקורת

נדמה לי שמה שמייחד את רוב אנשי האתר זו העובדה שהם מרגישים שהם שונים מאחרים.
אז אני לא מרגישה ממש שונה מאחרים, אבל הייתי מבקשת קצת עצות.

בכל פעם שאני מגיעה לבקר את הורי, עם שלושת הבנים שלי, אני מקבלת מהם "שטיפה" - ביקורת.
ביקורת על חינוך ילדי, ביקורת על חיי, ביקורת על בן זוגי, ביקורת על עצמי (מראה חיצוני לא מטופח), ביקורת על נקיון הדירה שלנו, ביקורת על כיבוד אב ואם, ביקורת... ביקורת... ביקורת.... כל הזמן ביקורת.
אני אמא עובדת, ועובדת גם בבית בלי הפסקה, אנחנו גרים קרוב להורי, בדרום הארץ.
תמיד צריכה לחיות לפי הציפיות של הורי. ניסיתי לערוך שיחה פתוחה איתם - אבל כמו שתיארתי לעצמי - לא היה לזה סיכוי.
אין לי חיים משל עצמי, בכל צעד שאני עושה, אני תמיד צריכה לחשוב מה היו אומרים עכשיו ההורים שלי.
יש לי שני אחים נוספים שחיים בארה"ב ולכן לא מציקים להם.
אני מכבדת את הורי, והם אכן סבא וסבתא שמשתדלים לעזור תמיד, בערבי שישי הם עושים ביביסיטר כמעט באופן קבוע.
אני גם אוהבת אותם מאוד, אבל הביקורת על חיי היא בלתי פוסקת. בנוסף אין לנו קשרים עם משפחתו של בעלי.

אני מבקשת מעט עצות, מה עלי לעשות? איך להשתחרר מהם בצורה מכובדת? איך לחיות את חיי בשקט.

תמיד צריכה לחיות לפי הציפיות של הורי.
את מאפשרת להם להציק לך, ולכן הם מציקים לך.

אני תמיד צריכה לחשוב מה היו אומרים עכשיו ההורים שלי.
כלומר, גם כשהם לא נמצאים, את מאפשרת להם להציק לך. זה כאילו את מבקשת מהם להמשיך להעביר עליך ביקורת.

למה? עליך לשנות את הנקודה הזאת. איך, אני לא יודעת, לא מבינה בזה. בטח יהיו פה אנשים עם עצות מעשיות.

ביקורת על חינוך ילדי, ביקורת על חיי, ביקורת על בן זוגי, ביקורת על עצמי (מראה חיצוני לא מטופח), ביקורת על נקיון הדירה שלנו, ביקורת על כיבוד אב ואם,
פעם הבאה שאת מגיעה אליהם והם מתחילים להעביר עליך ביקורת, אמרי "אני לא מעוניינת לשמוע את הביקורת שלכם. אני קובעת על חיי, וחיה לפי ההחלטות שלי. " בפעם אחרי זה, אם זה קורה, חזרי "אני לא מעוניינת לשמוע את הביקורת שלכם. לא לשם כך באתי. שלום." לקום וללכת.

_תמיד צריכה לחיות לפי הציפיות של הורי.
את מאפשרת להם להציק לך, ולכן הם מציקים לך._

_אני תמיד צריכה לחשוב מה היו אומרים עכשיו ההורים שלי.
כלומר, גם כשהם לא נמצאים, את מאפשרת להם להציק לך. זה כאילו את מבקשת מהם להמשיך להעביר עליך ביקורת._

אני מאמינה שמה שכתבה טרה זה נכון, אבל אני גם מאמינה שזה לא מגיע אצלך ממקום מודע. אני מאמינה שהביקורת הזו לא התחילה היום. אני די בטוחה שהיא התחילה אי שם בילדותך, ואף בינקותך. ככה גדלת, זה מה שאת מכירה. החדשות הטובות הן, שהגעת היום למקום חדש: את כבר לא רוצה בזה! וזה נהדר. כי זה השלב הראשון בדרך לשינוי.

חשוב שתדעי, השינוי שנדרש כאן הוא לא שינוי שלהם. בזירה הזו אין לך סיכוי, וזה גם לא ממש משנה. השינוי הנדרש כאן הוא שינוי פנימי שלך! שינוי שבו את לומדת מחדש את לאהוב את עצמך, לקבל את עצמך כפי שאת על כל יתרונותייך וחסרונותייך. נהדרת כפי שאת. בדיוק! ובמקום הזה שאת כעת עושה את צעדייך אליו, את תרגישי שאת ראויה לכל טוב, ושביקורת - אם היא מושמעת - היא כבר לא נוגעת בך. כי אינך זקוקה יותר לפידבקים של הסביבה. כי את יודעת כמה נהדרת את ודעותיה של הסביבה כבר לא משנות.

יש דרכים רבות לעשות את השינוי הזה - שכבר התחלת בו בעצמך!
אולי תרצי להיעזר באיזה סוג של טיפול שילווה אותך במסע הזה?
האפשרויות הן רבות, החל מטיפול פסיכולוגי כלשהו והמשך בטיפולים אלרטנטיביים: פרחי באך, שיטת גרינברג ועוד.

יש לי שני אחים נוספים שחיים בארה"ב ולכן לא מציקים להם.
זו גם דרך לטפל בזה. אני נקטתי בה לתקופה של 5 שנים וזה באמת עזר. מאז שחזרתי זה עדיין קיים, אבל אני חושב שהיכולת שלי להתנתק מהביקורת השתפרה.

עירית_לוי

אמא דרומית

מה שאת מתארת נשמע מתיש וזולל המון אנרגיה

.

אני מסכימה עם טרה רוסה ו סיגל ב:
המפתח לשינוי הוא אצלך.
כלומר - את ההורים שלך לא תוכלי לשנות.
מה שאת כן יכולה לשנות זה את מי שאת ביחס אליהם ואל הביקורת שלהם, ואת איך שאת תופסת את הסיטואציה.
זה דורש הרבה עבודה עצמית, אבל זה אפשרי.

בכל פעם שאני מגיעה לבקר את הורי, עם שלושת הבנים שלי, אני מקבלת מהם "שטיפה" - ביקורת.
כאן את יכולה לשאול את עצמך - האם את נותנת להם "רשות" לשטיפה הזאת?
אנשים נכנסים כאשר יש כניסה. כשאין כניסה הם לא יכולים להיכנס.
משפט כמו שהציעה טרה (אני לא מעוניינת לשמוע את הביקורת שלכם) הוא מצויין, אבל חשוב לשים לב לא רק למה את אומרת אלא גם ל - מה את משדרת.
במילים אחרות - חפשי לא רק מה לעשות, אלא גם מי להיות.
לגבי מי להיות: קודם כל - לא מתקיפה ולא מתגוננת, אלא עניינית. דבר שני, להיות באמת מישהי שלא נותנת רשות לשטוף אותה ככה. מישהי שבחרה את הבחירות שלה, שלמה איתן ועומדת מאחוריהן. אפשר לשאול אותך שאלות, להתעניין, אפשר לדבר איתך על זה, אבל אי אפשר לבקר אותך שוב ושוב.

אני מכבדת את הורי, והם אכן סבא וסבתא שמשתדלים לעזור תמיד, בערבי שישי הם עושים ביביסיטר כמעט באופן קבוע.
עוד משהו שחשוב שתבהירי גם לעצמך וגם להם, הוא שזו לא "עיסקת חבילה". העזרה שהם נותנים לך לא נותנת להם את הזכות להקטין אותך שוב ושוב.
את לא "חייבת" להם את זה תמורת בייביסיטר.
את אוהבת אותם וזקוקה לקירבה שלהם, וזה לא סותר את העובדה שאת יכולה להציב להם גבולות.

טוב אצלנו זה עובד אחרת.בדרך כלל עם אמא שלי. (שלו, עד לפטירתה, ידעה להתאפק.)
אנחנו מקשיבים ברוב קשב לביקורת, ואח"כ שואלים- נו, אז מה את מציעה? ואז היא מתחילה לפרט ונעצרת, ואז אנחנו שואלים שוב- ומה עוד? והיא מוצאת עם מה להמשיך, ואנחנו ממשיכים לבקש עצות המשך, עד שהיא נתקעת. וכך מסתיימת השיחה. צריך בשביל זה קור רוח שיש יותר לבעלי, ופחות לי, אז לפעמים שהראש עולה לי לדם, אני הולכת משם ומחייכת מהצד.

לפעמים, בעלי מוסיף- כמה סינים יש? היא מרימה עיניים בתמיהה... איזה מסכנים, הם צריכים להסתדר בלי העצות שלך..... זה ממש שוס. כיוון שהיא כבר מכירה את המשפט הזה, מספיק להגיד לה רק - סינים, וזה מספיק, עד הפעם הבאה.
ומשפט המפתח- אפשר גם אחרת, שמתאים תמיד ולכל אחד, גם לנו.

אנחנו מקשיבים ברוב קשב לביקורת, ואח"כ שואלים- נו, אז מה את מציעה? ואז היא מתחילה לפרט ונעצרת, ואז אנחנו שואלים שוב- ומה עוד?

מעולה.

שהראש עולה לי לדם

גם אני כמוך, בת לאמא מאד אוהבת ומאד ביקורתית ככה שלצערי יש לי כמה טיפים. קודם כל, שימי לב איזו ביקורת פחות מעליבה ומקוממת אותך. אלה המקומות שאת באמת שלמה איתם בחיים שלך. לדוגמא: אם יעבירו עלי ביקורת על כך שאני נמצאת עם הילדים עד שהם נרדמים ולא נותנת להם להרדם לבד זה יחליק מעלי ואפילו יאמר משהו על מי שמעביר את הבקורת, לעומת זאת בנקודות אחרות אני אעלב. ברגע שהבנתי את זה הבנתי בעצם שהבקורת היא שעור לעצמי איפה אני שלמה עם עצמי לגמרי ואיפה אני צריכה לשנות.
לפעמים צריך להעמיד גם הורים במקום. בכך אני מאד מסכימה עם עירית לוי. זו לא עיסקת חבילה. ואמך יכולה ללמוד דרך תקשורת אחרת אם תעזרי לה בכך שלא תהיי מוכנה לקבל את הבקורת גם במחיר של הפסקת הביקור או של עימות לא נעים. האהבה ביניכן תוכל להתגבר על עימותים אבל תקשורת כזאת לאורך זמן יוצרת כעס וטינה. בהצלחה!

עברנו להורי, לרגל שיפוצים בבית. יש עם זה כל מיני קשיים. לראות את הורי כבני-אדם כל-כך מקרוב, לכאוב דברים ישנים ולחוות קצת מחדש את חוסר האונים שבילדות, עם חופש מתעתע - אני לא באמת 'שם', בילדות, אבל היא גם לא עוזבת אותי.

אבי, ספק בשעשוע, ספק בחוסר סבלנות ועיפות מיום ארוך פגע בבני. סיומה של השיחה היה שהוא אמר לו 'אתה סתם בנאדם'. ההקשר הכללי יכול היה להתפרש כהומור, אבל בני הגיב בצורה קשה - זרק את עצמו על המיטה וסרב להתנחם. כששאלתי אותו מה קרה, הוא אמר שסבא הוא האדם שהוא סומך עליו הכי בעולם, ואם הוא אומר עליו שהוא סתם בנאדם הוא כנראה באמת סתם בנאדם.

הבטן התהפכה לי. הרגשתי זעם וחוסר-אונים. בתוך הקושי שמחתי שבני יודע לבטא את רגשותיו כל כך מדויק ויפה. שמחתי גם שהוא זועם ובועט וצועק את עצמו - למרות שהיה לי קשה עם זה. ניחמתי אותו ואמרתי לו שהוא לא סתם, שהוא הילד הנפלא והיקר ביותר בעולם. אבי לקח את זה קשה וניסה להסביר ולהתנצל. אמנם הסבריו היו רציונליים, לוגיים, לשוניים. הוא סיפר לבני על בן-גוריון ועל כך שהוא לא השתמש במילה 'את' בנאומיו, כי ביידיש אין 'את' ועל המילה סתם. הדגשתי לבני שסבא לא התכוון ונתתי לו להסביר. אבל הכעס לי עלה מאוחר יותר, אחרי שכביכול הענינים שכחו.

הכעס עלה בי על אבי, על חוסר התואם ביננו, על דברים שנראים לו מוגזמים ושונים מדרכו, והוא מרשה לעצמו להתיחס אליהם בביטול שגובל בהשמצה. על כך שלא כעסתי עליו.

לקח לי ערב ובוקר והירגע, ועדין קצת כועסת על עצמי שנרגעתי. לא מול אבי, אני לא רוצה לחנך אותו - אבל אני מרגישה שיש לי דרך אחרת, הרבה יותר מכבדת ילדים. אני רוצה לצעוק - אני לא מפנקת אותם, אני מכבדת אותם - אם משהו חשוב להם, אני מאמינה להם, אני לאחושבת שצריך להסית אותם מדרכם בכל פעם כי אחרת הם 'לא ילמדו'. מזל שבבוקר היתה לנו הזדמנות להביע בו אמון, במשהו שחשוב לו.

בסופו של דבר הרגשתי חמלה על אבי, שגדל אחרת וגידל אחרת ואני רוצה להכיל גם אותו, אבל חסרה לי ה'בעיטה' שלי. אבל בעיטה במי?

מי הוא זה המעביר את הבקורת?

האם זה ההורה? האם זה הילד שבהורה? האם אלו אנו עצמנו שמניחים בידי הזולת את הטקסט ומאפשרים לו לשחק תפקיד בהצגה של חיינו?

כלפי מי מופנית הבקורת?

כלפינו? כלפי ההורה של מי שמעביר את הבקורת? כלפי האל הטוב? כלפי נסיבות החיים? כלפי המבקר עצמו?

מי מבקר את המבקר?

הדף הזה מייצג ביקורת. ביקורת העולה כאבחון של המבקר הסדרתי, בדמות ההורה המבקר, כמי שמעביר ביקורת.

איך יוצאים מהלופ הזה?
חוש הומור.
או לחילופין, מתבוננים כיצד אנו משתפים פעולה כ"מבוקרים סדרתיים". מה התועלת שלנו? מדוע אנחנו נתונים לביקורת?
אז, אנחנו יכולים להפסיק את הביקורת התמידית על הורינו בשל היותם מבקרים ולקבל אותם כפי שהם, כמעבירים ביקורת, ובדרך זו לסלול את האפשרות להתבוננות מחודשת בה אנו מקבלים את הורינו ומודים להם על עצם קיומם והדרכתם האישית כלפינו.

אז, חיצי הביקורת מהוןרינו עשויים להיות נעימים כמגע של קטיפה, שכן זו, הביקורת קבלה את תרגומה המדויק - הבעת אהבה.

תודה.

הכעס עלה בי על אבי, על חוסר התואם ביננו, על דברים שנראים לו מוגזמים ושונים מדרכו, והוא מרשה לעצמו להתיחס אליהם בביטול שגובל בהשמצה. על כך שלא כעסתי עליו.
קראתי את דברייך, ואחריהם את דברי צפריר, וחשבתי לי, הנה אמא שלי ניסתה להעביר עלי ביקורת בשבת. ניסתה. ואני לא בוקרתי. לא הרגשתי מבוקרת. לא כעסתי. ולא התפלאתי. אפילו שכחתי כבר להתפלא שלא הרגשתי ככה! יותר מארבעים שנה היא ביקרה אותי ואני בוקרתי וכעסתי - והנה, פתאום לא! ואני אפילו לא מתפלאת!

לא פתאום. עשיתי הרבה עבודה בשביל זה.

אבל היא פגעה בבתי. היא ניסתה להכריח אותה ללמוד אותיות כתב. והיא באה להתלונן באוזני: מה יהיה? אילו היא היתה הולכת לבית הספר אז היו מכריחים אותה!
אמרתי בחיוך ובנחת: בדיוק בגלל זה אני לא שולחת אותה לשם. היא בחינוך ביתי.
אבל מה יהיה! כל אחד יעשה מה שהוא רוצה???? אז אפשר כבר לגנוב!!!!!!!!!! (תקציר מתוקצר ביותר)

ואני רק חייכתי. ואמרתי שכן, כל אחד יעשה מה שהוא רוצה (פעם הייתי טורחת להסביר בפירוט משהו מדוייק...).
וכל הנסיונות להביא אותי להרגיש לא בסדר - עלו בתוהו.

אח, הייתי צריכה להגיד לה שאם היא רוצה היא יכולה לגנוב. P-: אני לא אגיד לה לא... לא נורא, בשבת הבאה...

אז אפשר כבר לגנוב!!!!!!!!!!

כן, אבי אומר 'מה עוד, תתני לו כל מה שהוא רוצה?' ואני מנסה לתרגם - 'אני אוהב, אני דואג ו.. אני עייף'.

חשבתי ביממה האחרונה שקשה לי עם העיפות הזו שלו, שלהם, קשה לי לראות אותם ככה. אני חושבת - אולי הנעורים והגיל נותנים לי את היוהרה לחשוב שאני אהיה אחרת, שאני חושבת בצורה 'רעננה' יותר ומקווה שהדרך שלי תהיה פחות שוחקת. מתי שחוקים? כשמשהו חורק, ואולי גם זו יוהרה..
ב דחילו

אצל אמא שלי זו ללא ספק לא עייפות.
זה אולי: אני אוהבת, אני דואגת, אני קובעת! (לא, היא לא יכולה להחליט על אחרים, וזה מקור ללחץ גדול).
כל הלחץ שאני מתבוננת בו עכשיו - הופעל עלי. אני רואה כמה לחץ. אני רואה כמה חרדה. אני רואה את הניתוב בכל האמצעים לכיוון הנדרש: איומים, סחיטה, ביקורת, "צריך", "יופי, ילדה טובה!!!" (תרגום: עשית מה שאני רוצה ועשית את זה טוב), ואני לא אצטט את מה שאומרים כשלא עשינו מה שהיא רוצה ו/או לא עשינו את זה טוב.
כל כך הרבה "רק דרך אחת נכונה". כל כך הרבה פרפקציוניזם. כל כך הרבה חרדה. כל כך הרבה לחץ. כל כך הרבה פחד מכישלון.

המתנה שאני יכולה לתת לילדי היום, היא שהביקורת לא לוחצת לי יותר על הכפתורים.
אני לא מרגישה יותר את המסר המאשים "את לא בסדר!"
אני לא כועסת.
אני לא מגיבה בהתגוננות או בהצטדקות או בכעס או ברגשי אשמה או בתחושה שאני לא בסדר.
אני מרגישה לגמרי אני, ובסדר.
היום אני שומעת בראש שלי:
לאמא שלי מאוד חשוב ש... כמה מעניין! הממ. במקרה יש לי דעה אחרת לגמרי.

יותר מארבעים שנה היא ביקרה אותי ואני בוקרתי וכעסתי - והנה, פתאום לא! ואני אפילו לא מתפלאת!
בשמת, איזה יופי לך!
תודה על השיתוף @}

שליחה על ידי יעלת* » 02 יוני 2005, 21:35

ומה שלא פחות חשוב - להיות עירניים לא לחזור על דפוסי התנהגויות אלו כלפי ילדינו,
משום שאלו צצים להם פתאם מבלי משים בכזו קלות.

והשיטה שלי:
מאז שנולדה לנו הילדונת, ואפילו קצת לפני זה, שנראה ששיחררנו סופית את הברגים והם הלכו קצת לטייל - לפחות לדעת המשפחה.
מהר מאוד גיליתי שרמות הביקורת עולות ועולות ועולות....
התגובה הבסיסית היא פשוט לא לשתף. אם אמא שלי יכולה רק להגיד דברים רעים ולבקר כל פעם שמספרים לה משהו חדש על הנכדה, אז פשוט לא מספרים. "מה קורה?" "הכל בסדר, כולם בריאים".
אבל זה לא סוג היחסים שאני רוצה איתם. בעצם, מבחינתם, אני נעשה יותר סתום ולא מובן.
כל עוד יש מרכיב בביקורת שבא מאהבה ודאגה אמיתית, אני מנסה להראות את הצד שלי - איך בעצם אני נתקל באותן בעיות שהטרידו אותן, איך דרך החשיבה שלי קוהרנטית והגיונית (אפילו אם סוטה).
זה לא ממש חדש להם שאני קצת אחר. אני רק מנסה לקשור את זה למה שהם מרגישים, לתת להם טעימה קטנה מהחיים שלי, כך שלא יוכלו פשוט להגיד "זה לא בסדר" - אלא יצטרכו להכנס קצת לדילמות שלי.

החסרון - עם אמא שלי, שהיא מהירת לשון ביותר, בדרך כלל כל החשק לשתף עובר לפני שמספיקים... (בעצם גם עם אבא שלי). צריך הרבה אורך רוח.

התגובה הבסיסית היא פשוט לא לשתף. אם אמא שלי יכולה רק להגיד דברים רעים ולבקר כל פעם שמספרים לה משהו חדש על הנכדה, אז פשוט לא מספרים. "מה קורה?" "הכל בסדר, כולם בריאים".
בריא ביותר.

צריך לדעת עם מי כדאי לדבר, ועם מי לא. קוראים לזה: חיסכון באנרגיה, והגנה עצמית.

קשה, קשה. שבעתים קשה כי מול ה'תלונות' והביקורות של הורי אני מרגישה שמתבהר לי כמה ההבדלים ביננו אינם 'להכעיס', או מקריים - אני 'מתקנת' דברים מילדותי - דרך ילדי. למשל, הילדים רוצים ללכת לגן השעשועים בשבע וחצי בערב, אחרי ארוחת הערב (גרים זמנים אצל הורי). אני מסכימה מיד - הליכה אחרי האוכל, אויר נעים, גן ריק מילדים ואמהות, חוזרים ישר למקלחת ולשקט של הערב.

להורי יש אינסטינקט הפוך משלי - מיד 'לא', חייבים לשים גבולות, למה לא לגמור הכל מהר, למה ללכת בשעה כזו, למה לעשות כל מה שילדים רוצים. התיקון: לעשות מה שילדים רוצים , לטפח את מה שרוצים. אמי רוצה לרגע לבוא איתנו, ומיד מבטלת 'אני לא יכולה' - ואני מזהה חשיבה כזו גם אצלי, בכל מיני דברים בחיי - אבל מרגישה יכולה, יכולה לתקן, יכולה להקשיב לקול דקיק של רצון, הרבה בזכות ילדי.

הי.... חדשה פה.... קוראת מדי פעם והדף הזה ממש עושה לי צורך להגיב...

_תמיד צריכה לחיות לפי הציפיות של הורי. ניסיתי לערוך שיחה פתוחה איתם - אבל כמו שתיארתי לעצמי - לא היה לזה סיכוי.
אין לי חיים משל עצמי, בכל צעד שאני עושה, אני תמיד צריכה לחשוב מה היו אומרים עכשיו ההורים שלי._

אמא דרומית יקרה.... וואו, כמה הרבה יש לי לומר על הנושא הזה. ההורים שלי כנראה מאותו פס יצור. זה קשה מאוד להשתחרר, אבל דעי לך שזה מאוד אפשרי, זה דורש הרבה נחישות, ללא ציפיות שהם ישתנו או יבינו אותך. להתחבר למקום שבו את רוצה או המקום בו את מרגישה שזה נכון לך. הם אמנם ההורים שלך אבל זה לא הופך אותך לבובה שלהם. לא נותן להם זכות לדרוש ממך או לשדר לך שעלייך לענות על צפיות. זה לא התפקיד שלך בעולם...

כמו שהרבה כבר כתבו - כשילד גדל בבית כזה הוא כל כך מרגיש חייב לרצות את ההורים כל הזמן, שהוא באיזשהו מקום שם את עצמו בצד ועסוק בד"כ במה שיגידו ההורים על הבחירות וההחלטות שלו. גיליתי שדברים שחשבתי שאני רוצה או אוהבת בעצם היו דברים שההורים שלי החליטו שעלי לרצות ולאהוב. זה הגיע אצלנו בבית לרמות בלתי נסבלות. עד כדי כך שפיתחתי אסטמה (מרוב שהייתי חייבת לחנוק את עצמי האמיתית בפנים כל הזמן).

מרגש מה שכתבה בשמת. ממש טוב, להיות במקום הזה. לקבל את עצמך, לא לתת לאמא שלך להסיט אותך מהדרך הפרטית שלך.

אני עסוקה בעניין הזה כבר תקופה ארוכה ורק עכשיו מרגישה שלומדת להציב גבולות ולשמור על עצמי. אני מצטערת שאלה היחסים ביננו אבל היא לא במצב שהיא יכולה באמת להכיל אותי. מעולם לא הייתה במצב כזה, ובעצם אין לה מושג מה זה להכיל את הילדים שלה. לפחות אני יודעת שעם הבן שלי זה לא הולך להיות ככה, אני עושה הכל כדי ללמוד עכשיו, איתו, מה שלא למדתי ממנה בתור ילדה...

בהצלחה. עצם זה שאת רוצה לשנות את המצב זה המון!

עם הבן שלי זה לא הולך להיות ככה, אנחנו יכולים לעשות את השינוי. גם דרך הילדים שלנו וגם <ממש לא פשוט> באמצעות תהליך עם ההורים שלנו. כמובן שזה עובר דרך ההכלה שלנו את עצמנו.

מחזירה ל מה חדש לרגל החגים...
יצא לי בחג הזה לראות את אמא שלי עושה עם האחיין הפעוט שלי דברים שבטוח היו מוציאים את אמא שלו מהדעת וחשבתי לי, כמה כאלה היא עושה עם הילדים שלי כשאני לא רואה , וכך , בעודי הוגה בסוגיה עלה לי הדף הזה אז מתחזקת כאן וממליצה על הדברים שאני מוצאת פה.

אתמול ישבנו בארוחה משפחתית, אחד האחיינים שלי (בן 9) החזיק סכין חדה ביד וניסה לחתוך שניצל.
אמא שלו התנפלה עליו בחרדה, וחטפה את הסכין מידו.
"אל תשתמש אף פעם בסכינים החדות!" הדגישה.

ובעלי שאל אותה, לתומו, "אז איך הוא ילמד? " "שלא" הייתה התשובה המלומדת.

ונזכרתי איך אני, לי, מעולם לא נתנו להשתמש בשום דבר חד, גם לא בגיל 12.מוזר.

אחלה דף. מעולה לקראת החגים.

שליחה על ידי מיטל* » 06 יולי 2020, 15:15

אני גם אוהבת אותם מאוד, אבל הביקורת על חיי היא בלתי פוסקת.
תודה רבה על הדף, לכולם יש מה לתקן או להאיר, סיוט שלא נגמר, הערות גם ליד הילדות פשוט מסתובבת בכוננות ספיגה בכל אירוע או מפגש

מיטל, כולן עוברות את זה, צריכה להזכיר לעצמך שאת המבינה והסמכות העליונה על כל תחום החינוך, את יודעת הכי טוב, לי אין ספק

שליחה על ידי מיטל* » 09 יולי 2020, 08:53

תודה פלוני אני זוכרת אבל זה לא מנחם אותי, מנסה להיות חכמה ולא רק צודקת, האמת זה מאוד חדש לי כל המלחמות האלה כל החיים הייתי דמות די מרצה לסובבים אותי, ובסטטוס החדש פתאום לא כל כך חשוב לי מה אומרים עלי כל עוד אני מאמינה בדרך, ובכל זאת אולי קצת מפריע

באופן טבעי

באופן טבעי