חינוך ביתי לעצלנים

אז למה בעצם אנחנו מחנכים בבית ?
כי אין לנו כוח

יופי, כל מה שכתבתי נמחק
אנסה לשחזר

כי אין לנו כוח לקום מוקדם
אין לנו כוח לשלוח את הילדים בבוקר לגן ולמעון ולבית ספר, כדי לאסוף אותם אחר כך באחת מבית הספר, בשתיים מהגן, בשלש וחצי מהמעון, ואז לקחת אותם לחברים בארבע, לחוגים בחמש, חזרה הביתה בשש כדי לתת להם מהר לאכול ולהשכיב לישון, מחר בית ספר אז צריך לישון מוקדם
כי אין לנו כוח לריב עם המורים שלהם, עם המנהלת, עם החברים שלהם, עם ההורים של החברים, עם אבא של מלכת הכיתה, עם אמא של הסגנית
כי אין לנו כוח לדאוג : איך היה להם היום בבית ספר ? איך יהיה להם מחר בגן ? האם שוב יציקו להם? האם מישהו שם פוגע בהם חלילה ?
כי אין לנו כוח להלחם בתופעות שאינן מקובלות עלינו ומקבלות לגיטימציה בבית הספר
כי אין לנו כוח לנהל את החיים שלנו סביב מוסדות החינוך של הילדים : מתי ניסע לחופש ? באיזו שעה נאכל ? ומה נעשה בכל שעה משעות היום? , בית הספר הרי לא עוזב אותם גם אחרי שהם עזבו אותו.
כי אין לנו כוח לעשות איתם או בשבילם את שיעורי הבית שלהם.

חינוך ביתי מבחינתי הוא לא חינוך לעשירים או משכילים במיוחד
הוא חינוך למי שלא מוכן להמשיך להלחם במערכת מקובעת שמנסה לחנך לו את הילדים בניגוד לרצונו ורצונם
כי אני לא מוכנה לשבת עם המורה ולנסות להסביר לה למה לילדה קשה לשבת שעה וחצי רצוף, או להלחם במערכת שלימודים עד שלש בכיתה ב' זה ממש מוגזם, הילדים רעבים וגם אנחנו רוצים לראות אותם לפעמים.
חינוך ביתי מאפשר לי לקבוע, להחליט, להתנהל, בלי להלחם בגופים חיצוניים שבטוחים שהם יודעים הכי טוב מה טוב לילדים שלי, בלי הכורח לשתף בהחלטות כמעט הכי חשובות בחיי מוסדות ואנשים חזקים, בלי לקבל את אישורם, בלי להסביר ולשכנע.
אני בוחרת איך מתי כמה ולמה בלי צורך לתת דין וחשבון לאף אחד

חברות שלי שואלות אותי בהתפעלות, איך אני עושה חינוך ביתי?, זה לא קשה ? הן תוהות ומבקשות שאפרט מה אנחנו עושים במשך היום, בטוחות שכל הבוקר מוקדש ללמידה אינטנסיבית.
ואני, לא נעים לי לומר, שזה שונה לגמרי ממה שהן מדמיינות. אני קמה, עובדת על המחשב, עושה עבודות בית, קופצת לפעמים לשכנה לקפה, הילדים בעיסוקים שלהם, לפעמים אני עושה איתם מפגש או משחקת מעט, לעיתים אנחנו לומדות מעט, אבל במונחים של בית הספר זה מעט שבמעט.
כי חינוך ביתי מבחינתי זה בעיקר נחת, זרימה, להיות עם הילדים בכיף, לראות אותם גדלים, ליהנות מהחוכמות שלהם.

שנה שעברה שלחתי את הבנות לקייטנה
לתומי האמנתי שלפחות מהבחינה החברתית אני מסודרת
פחות דאגה על הראש, יהיה לי יותר רגוע בלב, חשבתי בתמימותי
בפועל התברר שבדיוק הפוך, לילדה אחת היה מאוד כיף אבל אחותה סבלה מהצקות של אחת מבנות הקייטנה, אז עשיתי טלפונים אחר הצהריים ודיברתי עם אמהות ועם המדריכה ועם לא זוכרת מי, ושלחתי אותה בלב הולם כדי לקבל אותה בצהריים בדאגה
לא הייתי רגועה ולא התפנה לי זמן, גיליתי להפתעתי שמסגרות לא פותרות לי אפילו את הנושא החברתי, אולי הפוך.

והצד הכלכלי
חינוך במסגרות עולה הון
מעון, גן (עכשיו אולי כבר לא)
בית ספר יסודי גם עולה כאן
ותיכון משתווה לאוניברסיטה מבחינת שכר הלימוד (פחות או יותר)
חברה אחת אמרה לי שהיא הוציאה קרוב ל6000 ש' לחודש על מוסדות חינוך לשמונה ילדים (אם כי התשלומים ה"כבדים" הם בעיקר מגילאי תיכון ומעלה ומעון כמובן)
היא יצאה לעבוד למרות שהעדיפה להשאר עם הקטנים עד גיל שלש, רק בגלל תשלומי מוסדות החינוך
"תעשי חינוך ביתי, זה יחסוך לכם הרבה כסף" היא המליצה בחום.
וכסף כידוע שווה עבודה (אלא אם כן אתה בא ממשפחה אמידה)

קוראת בעניין רב (יעלפו)

אני מתקשרת לחברה להציע לה, אולי נפגש אחר"צ עם הילדים, היא גונחת לי בטלפון שהיא גמורה, היום הייתה בהשתלמות ומחר היא מתחילה ללמד. "יש אנשים שעובדים" היא מזכירה לי, "לא כולם בחינוך ביתי".
אני חופשייה לנפשי בלי בוס על הראש, בלי חובות מאורגנות לפי שעות, בלי מישהו שיאמר לי מה לעשות בכל שעה משעות היממה (ורק הצעת המחקר מרחפת מעל ראשי וקוראת אליי "עוד חודש, נותר לך רק עוד חודש להגשה", הצילו).

טוב לא הייתי רוצה להוציא דיבתם של אנשי החינוך הביתי רעה
יש כמובן רבים המשקיעים בכך את נשמתם
יש את בשמת א שעושה הכל אחרי שבדקה, חקרה, למדה, בחנה, הבינה, הפנימה (אני מתעייפת רק מלחשוב על כך (-: ) ואת מה שהיא עושה היא עושה באופן המושקע והטוב ביותר, ללא הנחות.
יש את שרית אמיר שבימים שבהם עשתה חינוך ביתי העבירה (בהנאה יש לציין) את עיתותיה עם ילדיה במשחק, טיול ושיר - כל הזמן (למעט הפסקה בצהריים).
יש את טליה אלמתן שמעבירה את חייה בנסיעות בכל רחבי הארץ, בניסיון להשיג פעילויות מהנות ולימודיות עבור ילדיה. שעות נסיעה, דלק והמתנה של שעות עד שהגדולים יסיימו את הפעילות ב"שומרי הגן" והקטנים יסיימו לצרוח שווים את המחיר, מזל שהיא גרה במרכז הארץ (במובן התנכ"י של המילה, כן (-: ), ככה הכל קרוב לה
ויש עוד רבים וטובים שמשקיעים את נשמתם - חשוב לי לציין, כדי שלא יכעסו או יעלבו ממני

(וטלי, אני כבר אמרתי לך שהייתי מעדיפה לשלוח לבית ספר מאשר להעביר את חיי בהפנינג מתמשך)

אוי, באמת אין לי _כוח לשלוח את הילדים בבוקר לגן ולמעון ולבית ספר, כדי לאסוף אותם אחר כך באחת מבית הספר, בשתיים מהגן, בשלש וחצי מהמעון, ואז לקחת אותם לחברים בארבע, לחוגים בחמש, חזרה הביתה בשש כדי לתת להם מהר לאכול ולהשכיב לישון, מחר בית ספר אז צריך לישון מוקדם
כי אין לנו כוח לריב עם המורים שלהם, עם המנהלת, עם החברים שלהם, עם ההורים של החברים, עם אבא של מלכת הכיתה, עם אמא של הסגנית
כי אין לנו כוח לדאוג : איך היה להם היום בבית ספר ? איך יהיה להם מחר בגן ? האם שוב יציקו להם? האם מישהו שם פוגע בהם חלילה ?
כי אין לנו כוח להלחם בתופעות שאינן מקובלות עלינו ומקבלות לגיטימציה בבית הספר
כי אין לנו כוח לנהל את החיים שלנו סביב מוסדות החינוך של הילדים : מתי ניסע לחופש ? באיזו שעה נאכל ? ומה נעשה בכל שעה משעות היום? , בית הספר הרי לא עוזב אותם גם אחרי שהם עזבו אותו.
כי אין לנו כוח לעשות איתם או בשבילם את שיעורי הבית שלהם._

הגדולות שלי למדו להכין חביתה ועכשיו הן נהנות להפגין את יכולותיהם מול אחיהם
עוד ארוחה שלעיתים פוטרים אותי מהכנתה
בקרוב אצא לפנסיה כנראה (-:

הילדים גדלים ועם הזמן הם פחות באים אליי בבוקר
אחישלום עוד קופץ והיום בעיניים עצומות סידרתי לו בטריות במשאית
אני אוהבת שהוא מבקר אותי מדי פעם בבוקר, אף אחד מאיתנו ללא ממהר ואני לא מוגבלת בזמן
נחת
הגדולים יותר גם באים לפעמים אבל כשכולנו ביחד בחדר קצת צפוף לי אז אני שולחת אותם חזרה לסלון אחרי שסיימנו לפטפט קצרות
אין לאן למהר

יש כמובן רבים המשקיעים בכך את נשמתם
בדיוק באתי לכתוב לך את זה, והנה, הקדמת אותי...

אני בדיוק בכל הלבטים האלה עכשיו. של איך וכמה ולמה. וזה מעניין, איך שאת מציגה את זה, כמו מנוחה אחת גדולה, ואני חושבת שאולי זו מיומנות נרכשת של לסמוך, של להרפות.
(תינוק מתעורר, להתראות)

זה יהיה בוטה אבל גם את לא עדינה בהתנסחויות שלך, זו דעתי והיא אכפתית ולכן אני כותבת אותה, אבל בכל זאת דעתי בלבד, קחי זאת בערבון מוגבל מראש.

נראה שהרשימה שתיארת בנוגע לנוחות שיש בחינוך ביתי נובעת לא סתם מרצון בנוחות - את לא רוצה להתמודד לא עם מערכת החינוך, לא רק כי היא פחות טובה בעינייך אלא כי יש בה את כל התנאים שקשה לך אישית להתמודד איתם ולא קשורים רק למערכת. את גם לא רוצה להתמודד עם חוגים, לא עם בעלי סמכות, לא עם הצורך להזיז את עצמך ולקחת ולהחזיר, ללא עם הצורך לעמוד בזמנים, או לקבוע מראש משהו כלשהו, להתגייס לשהו או להימצא במצב כלשהיו של אי ודאות או ללא שליהט טוטלית (לא בילדים! בחוויות שלך בעצמך).

וגם לא עם הצורך לבחור ולתת אפשרות בחירה לילדים גם אם היא כרוכה בהתגייסות כלשהי או מחויבות ולעמוד מאחוריה.
את בחרת עבורם - הכי קל הכי מינימלי הכי נח.
וגם - ברור שהחשיבה שמניעה את הדרך שבחרת נובעת מפתרונות לטווח קצר.
את כותבת שחשוב לך זרימה וכיף.
הרבה משפחות חינוך ביתי חושבות על זה אבל גם על המחר.

למה שלא יהיה זורם וכיף ומעשיר ומלמד ומתמודד יחד?

יש בתי ספר פתוחים ודמוקרטים.
יש מסגרות חלקיות.
יש חוגים.
ישנם מפגשים מעשירים.
יש אנשים שאפשר לשלם להם שיבואו וילמדו עם הילדים בכיף מרצון.
דודה שלי הלכה לקייטנה עם בניה. רשמה לקייטנה והתלוותה כמעט כל הזמן. היא רצתה שיההי להם כיף ורצתה שיהנו מחברים ורצתה את הקייטנה אבל היה לה קשה לשחרר אז התלוותה אליהם. הילדים נהנו עד אין קץ. בילד השלישי כבר הרפתה שזה גם משהו.

חברה אחרת רשמה את ילדיה לבית ספר דמוקרטי בשרון. היא מזכירה אותך מאוד, אחת שלא אוהבת הרבה מחויבויות, היא עובדת מהבית כבר עשרים שנים, סוליסטית ברמה קיצונית (גרושה גם) אבל ילדיה במסגרת הזו פרחו ולמדו והעשירו, היא היתה חוזרת בדמעות מכל מפגש, טקס, הצגה,שיחה עם מורה. על ההומניות, והרגישות והעושר הלימודי והחוויות והאהבה שבתה מוקפת בהם.

בנה הקטן בבית הספר חי ופורח, מוקף חברים, מספר על חוויות, מתרגש מטקסים והצגות, משיעורי המוזיקה ועוד. ובבית מתננוון ואלו דבריה, מבחינה חברתית - היא לא יוצאת איתו לשום מקום כמעט, חוג אחד בשנה, לא מתרוצצת, לא מתגייסת. מארחת חברים שלו לעיתים רחוקות. בשביל מסיבת יום ההולדת שלו הרימה חצי מהמשפחה כי זה היה נראה לה פרויקט. לאחרונה הוא השמין ואפילו ללכת יחד לפעילות בחוץ היא לא מצליחה לבצע באופן עקבי.הבית אוהב ומחבק, ונעים בו מאוד אבל לפרוח ולשגשג זה קורה מחוץ לבית. המזל הוא שהוא במסגרת שנותנת לו מה שאמא לא יכולה.

יש מקומות שיכולים להעניק לילדים את מה שבגלל עצלנות הם לא מקבלים בבית אבל את מרחיקה את כולם בגל סיבות שלא קשורות לטובת הילד אלא לחוויה שלך כהורה מול אותם גורמים. את מפוחדת מהתמודדות עם מערכות וחרדות ומחויבויות וזה בקלות יעבור אליהם ככל שתסתגרו במרחב "הנח והזורם".

חינוך ביתי במתכונת הזו ואני חושבת שאת לא היחידה, וייאמר לזכותך שיש לך אומץ לדבר על זה כי יש הרבה כמוך - זה לא חינוך ביתי זו הזנחה ביתית.

זה לא חינוך ביתי זו הזנחה ביתית.
וואו אחת איזו מתקפה
אז כמה מילים קודם בעניין החינוך הביתי שלי :

אני בהחלט רושמת את בנותיי לחוגים
הן הלכו בעבר לבית הספר לשיעור ספורט (והייתי ממשיכה עם זה גם היום אם היו רוצות שיעור כזה או אחר)
השתתפנו ויזמנו מפגשי חינוך ביתי עם משפחות נוספות מישובי הסביבה
אני לומדת איתם ומשחקת איתם
אני מאפשרת להם המון, להזמין חברים לארוחת צהריים או ערב או שינה דווקא בגלל שאנחנו בחינוך ביתי וחשוב לי להשקיע יותר בחברה
בעבר ארגנתי חוג "פרקי אבות" שמימנתי מכיסי ועל חשבון זמני הפרטי לבנות בגילן בישוב, כאחת הדרכים לשלב למידה וחברה, הוא היה מאוד מוצלח יש לומר
באופן כללי אני משתדלת להיות קשובה לצרכים שלהם

אבל, וזה אבל גדול

אני חושבת שהזמן שלנו עם הילדים הוא קצר וכדאי שנהיה איתם ביחד ובכיף
אני חושבת שגם אני בן אדם עם זכויות ואני בהחלט לוקחת את עצמי בחשבון, במילים אחרות לא אעשה דברים שגורמים לי סבל (אלא אחפש משימות שיתאימו להן וגם לי)

באופן כללי הכתיבה שלי בדף הזה ואולי בכלל, באה להקצין מעט את הדברים, כקונטרה לטענה שחינוך ביתי זו עבודה קשה עד בלתי אפשרית פתחתי את הדף הזה כדי לומר שבדיוק הפוך - חינוך ביתי מאפשר לנו לחיות ביתר קלות ובכיף.

לא יודעת אם התייחסתי אל הכל וגם עוד לא התייחסתי ליעל אבל חייבת לשבת ללמוד עכשיו, אז אמשיך לכתוב כאן בלילה ב"ה

יש את בשמת א שעושה הכל אחרי שבדקה, חקרה, למדה, בחנה, הבינה, הפנימה (אני מתעייפת רק מלחשוב על כך)
פחחח. אני לא חושבת שעולה לי כל כך הרבה להשקיע כמו שאת מדמיינת. זה הטבע שלי (-:
לא-להשקיע מעייף אותי...

אבל אבישג, הפירוט שלך על חינוך ביתי לעצלנים הוא רמאות.
הנה כבר באה אחת שלא באמת מבינה את החיים בחינוך ביתי וכבר לוקחת אותך ברצינות ויוצאת למתקפה מתוך חוסר הבנה P-:

זה כמו שאני תמיד אמרתי שאני מיניקה כי אני עצלנית.
נו, מה, אני עצלנית?
נו, מה, באמת הנקתי בגלל עצלנות?
מה פתאום. הנקתי כי היה ברור לי שזה הדבר הנכון, הדבר הטבעי, שכל אופציה אחרת פירושה למכור את הילדים שלי בזול, ולסכן אותם בחומרים מפוקפקים (תמ"ל, פלסטיק, סיליקון ושאר מרעין בישין) בגיל קריטי. כלומר, הבחירה להיניק היתה בחירה אידיאולוגית מושכלת מבוססת מדעית ומגובה בידי השכל הישר והביולוגיה גם יחד.
אז היה תמיד קל? מה פתאום.
אז לא דרש מאמץ? מה פתאום.
אבל אז מה. גידול ילדים כולו מאמץ אחד גדול. צריך רק לקחת הכל בפרופורציות, ואם בחרת באופציה שהחלטת שהיא הכי טובה, אז זהו זה ואפשר לחסוך הרבה בזבוז אנרגיה וכאב לב בזה שדבקים בה למרות הקשיים ולא מנפחים אותם לפרופורציות מטורפות במחשבה "מה היה אילו הייתי בוחרת באופציה השניה".
לפי חוק מרפי, תמיד
the other line moves faster
(בפקק, תמיד הנתיב השני זז יותר מהר, נכון?)

חינוך ביתי - עצלנות. נו.
פחחחחח.
(מתחילה ומסיימת באותו דבר (-: )

אבישג, אני דווקא מאוד מתחברת לגישה של לא להתאמץ יותר מדי בגידול ילדים.
שהילדים הופכים להיות חלק מהחיים, כפי שאת תיארת, ולא משהו שצריך לכרכר סביבו כל היום, להתאים את הלו"ז אליו, וכו' וכו'.
מעבר ל'עצלנות', לי אישית זה נראה יותר בריא להתנהלות המשפחה ולנפש הילדים.

ביחס לטענות שאחת העלתה כלפייך -
אני חושבת שמה שמשנה בסופו של דבר זה לא אם את 'מתעצלת' או 'משקיעה', אלא אם גם לילדים טוב בתוך הבחירות האלה שלך או שהם סובלים. (בגדול כמובן. כאמור, לא תמיד הטוב שלהם חשוב יותר משלך. אבל השאלה היא בשורה התחתונה....)
אם גם להם טוב, אז מה הבעיה. תהיי 'עצלנית' ככל שתחפצי.

כל מילה של בשמת. בסלע. (יעלפו)

הבחירה להיניק היתה בחירה אידיאולוגית מושכלת מבוססת מדעית ומגובה בידי השכל הישר והביולוגיה גם יחד.
כבר כתבתי שאני מתעייפת רק מלקרא אותך (-:

וחוץ מזה :

_זה כמו שאני תמיד אמרתי שאני מיניקה כי אני עצלנית.
נו, מה, אני עצלנית?
נו, מה, באמת הנקתי בגלל עצלנות?
מה פתאום_

כמו שכבר כתבתי, אני חושבת שאת עושה דברים עם המון מחשבה והמון מסירות
אני לא בטוחה שגם אני כזאת (ברמות שלך בטוח לא, אולי ברמה מסויימת)
ולמען הכנות, אני כן התחלתי להניק כי זה היה לי קל ונעים, אני מאמינה שהייתי עושה מאמצים להניק בכל מקרה אבל לא חושבת שבכל מחיר ואני גם לא תופסת הנקה כדבר הכי הכי חשוב, גם לא למדתי לעומק כמוך את הנושא.

החינוך הביתי לא מאוד שונה ממה שתיארתי על הנקה (מלבד העובדה שאותו כן למדתי לעומק והוא קרוב מאוד לליבי - לעומת הנקה שהיא משהו מאוד טבעי במשפחה שלנו, עניין שלעולם לא הופסק וגם אמי הניקה למרות שלדבריה זה לא היה מקובל בכלל בדורה, כך קיבלה מאימה, וכך מקובלני מבית אמי), הוא חשוב מאוד בעיניי, אני בהחלט משקיעה עבורו ברמה כזו או אחרת, ועדיין לא חושבת שהייתי עושה אותו בכל מחיר.

תראי בשמת, יש באתר כל מיני דפים על ניסיון של אמהות למצוא זמן לעצמן בחינוך הביתי ועל קשיים נוספים עם הנושא.
כן היה לי חשוב להראות צדדים אחרים, אמיתיים של הנושא, לכן גם פתחתי את הדף זמן לילדים בחינוך הביתי (שהוא אולי מהווה קונטרה ל זמן לעצמי בחינוך הביתי ).
אולי הגזמתי באופן שבו תיארתי את הדברים ובשם שנתתי לדף, אני לא באמת חושבת שאני עצלנית ולמען האמת אני עובדת די קשה להגשמת אמונותיי וחלומותיי.

אני כן חושבת שיש בחינוך הביתי משהו מאוד נינוח, פשוט, נעים, זורם
וכן, גם קל

אני זוכרת שסיימתי את התיכון בתחושת תסכול מאוד גדולה, הרגשתי שרימו אותי כל השנים, שסתם בזבזתי 12 שנים מחיי בעבור... לא כלום, ואני עוד הייתי תלמידה טובה ורוב השנים נהניתי בסך הכל מהרבה הערכה (לעומת לא מעט ילדים שצריכים להעביר 12 שנה בתחושה שהם אפס רק בגלל שהם לא מתאימים לקריטריונים המאוד צרים של מערכת החינוך).
שני דברים הפריעו לי במערכת החינוך :

בזבוז גדול מאוד של אנרגיה : זמן, לחץ, תסכול
בעבור... לא כלום בעצם

החינוך הביתי מאפשר מבחינתי גם חיים במשמעות וגם חיים רגועים יותר ללא תסכולים ולחצים מיותרים
כי אני מוכנה להשקיע בעבור אמונותיי
או ליהנות ו"ולהסתלבט" בעבור לא כלום (נניח, צריכה לחשוב על כך)
אבל השילוב הזה של לא כלום עם השקעה מטורפת "גמר" אותי

יש לי עוד מה לכתוב בעניין כתגובה לדברי בשמת, אחת, אהבת ויעל (תודה לכולכן)
אבל חייבת לשוב להצעה שלי כרגע
נתראה בהמשך
לילה טוב

אולי הגזמתי באופן שבו תיארתי את הדברים ובשם שנתתי לדף, אני לא באמת חושבת שאני עצלנית ולמען האמת אני עובדת די קשה להגשמת אמונותיי וחלומותיי.
זהו.

תראי, אני באמת לא עצלנית.
אבל בדיוק כמוך, במובן שאת מתכוונת אליו - דווקא כן. אולי זה יפתיע אותך, כי יש לך איזו תפיסה מוזרה שלי (-:
אני כן חושבת שיש בחינוך הביתי משהו מאוד נינוח, פשוט, נעים, זורם.
נכון.
אני לגמרי מסכימה.
אני לא חושבת שזה קשור לציר "השקעה-הזנחה", את מבינה?

בשבילי, גם ההנקה וגם החינוך הביתי (וגם המנשא וגם השינה המשותפת ומה עוד היה לנו?) היו בהחלט בחירה באופציה הזורמת, הרגועה, הנעימה, הנוחה, בהחלט הקלה.
הדרך השניה בהחלט, ללא כל ספק בכלל, נראית ומרגישה לי לחוצה, קשה, ותובענית - אבל לא תובענית כזאת שאת מרגישה שאת מתעלה על עצמך ומצליחה להשקיע ולעמוד בסטנדרטים שלך, אלא תובענית מהסוג שגם בתוכו וגם אחריו מרגישים בדיוק את מה שאמרת:
שהשקעתי בשביל לא כלום.
בשביל מטרה לא ראוייה.
בשביל בזבוז הזמן ובזבוז החיים.

אז למה זה כן נכון שהנקתי מתוך עצלנות?
כי כשאת מיניקה את לא צריכה לזכור שום דבר, במיוחד כשאת ממילא עמוסה ומותשת אחרי לידה.
כי כשאת מיניקה ההנקה היא חלק ממך, היא בגוף, והיא הכל. לא צריך לעשות כלום כלום חוץ מאשר פשוט לחבק אלייך את התינוק וכל היתר כבר די קורה מאליו (אחרי התקופה הקצרצרה הראשונה שבה התינוק לומד להתחבר כמו שצריך). את יושבת לך וההנקה קורית מאליה.
לעומתה, וויי ווויי וויי כמה חרוצים ועמלנים צריך להיות כשמאכילים מבקבוק: קודם כל לקנות ולסחוב את כל הציוד הזה, דבר שני למצוא לו מקום במטבח וכל הזמן לקנות עוד ועוד, מדובר בכמויות של קופסאות, אחרי זה כל הזמן לרחוץ - להרתיח - לייבש לרחוץ-להרתיח-לייבש וזה רק פס ייצור אחד של עבודת פרך, להיות עבד לרחיצת הבקבוקים והפטמות וכל הציוד הקשור לזה (עוד לא התחלתי לדבר על סטריליזטור וכאלה), לצד זה כל העבודה בפס הייצור של מדידת אבקה מסריחה (מסריחה!!! איכססס! כשהצלנו גורת חתולים קטנטנה והאכלנו אותה מבקבוקון פיצפון נאלצתי להכין במטבח שלי תערובת של מטרנה או סימילאק, אחד מאלה, ואיכס איך כל המטבח שלי הסריח מהריח הזה, זה היה ממש מגעיל ולא יודעת איך ההורים לא סובלים מלהכין את זה. כל פעם קרצפתי פה כל סנטימטר עד שכל הריח עבר) ומדידת המים הרותחים והערבוב, ואז לשבת ולהאכיל מהדבר הזה - גם כן מעצבן, הידיים תפוסות, אי אפשר לעשות שום דבר תוך כדי האכלה מבקבוק (תוך כדי הנקה אפשר לחיות).
בקיצור, לא לא לא. לא בשבילי. יותר מדי עבודה וטירחה ולכלוך ושטיפת כלים וסחיבות ונוסף על זה בשביל מה?
לקרוע את עצמי בשביל משהו שאפילו לא טוב לילדים.

אז ככה אני מרגישה לגבי חינוך ביתי. שאנחנו פשוט חיים.
זה לא מדוייק לקרוא לזה "עצלנות" אבל ככה בינינו, אנחנו ההורים (נו טוב כרגע בעיקר האמהות כותבות פה) בחינוך ביתי, יכולים להבין למה את מתכוונת כשאת מכנה את זה בשעשוע ובחיבה "עצלנות".

אבישג, איזה כייף לקרוא אותך, אני ממש נהנית מהדפים שלך על חינוך ביתי, מעורר השראה.
אני אוהבת איך שאת פותחת בכנות את הנושא, עם הצדדים היפים והמאתגרים שבו, לא תמיד "נערת הפוסטר" של החינוך הביתי, אבל תמיד אמיתית.
רציתי לכתוב לך את זה מזמן, והנה יש הזדמנות בדף חדש.
אני חושבת שהבנתי אותך מההתחלה של הדף הזה, הייתי ממש בשוק לקרוא את התגובה לגבי ההזנחה, שמבחינתי קראה את הדברים כפשוטם בלי העומק והיופי שמציצים מכל משפט.

והגריין, כמו תמיד, מושלם כמו עוגיית מזל סינית:
"אגדת המציאות עשויה להיות אחרת לחלוטין רק מעצם השינוי בהגדת המציאות"

קוראת אתכן בעניין רב.

נראה לי של"אחת" מאוד חשוב שתנסו לעשות דברים אחרת, בצורה דומה יותר למה שהיא מכירה. מעניין למה.

אבישג, איזה כייף לקרוא אותך,
תודה טלי, אני שמחה שמישהו נהנה (-:

אז ככה אני מרגישה לגבי חינוך ביתי. שאנחנו פשוט חיים
וכפי שכבר כתבת קודם
אני לא חושבת שעולה לי כל כך הרבה להשקיע כמו שאת מדמיינת. זה הטבע שלי.
לכן לא נראה לי ש יש לך איזו תפיסה מוזרה שלי.
את באמת משקיעה בכל דבר שאת עושה ויש לי תחושה לעיתים בכתיבה שלך ששום דבר לא נתפס בעינייך כמכשול, באופן טבעי כנראה (-:

היית עושה חינוך ביתי גם אם הוא היה קשה מאוד עד כמעט בלתי אפשרי לא ?
לכן למרות שאני לא חושבת באמת שאני עצלנית, אני גם לא כמוך בעניין, אני מאוד דואגת גם לעצמי ולא רק לילדים, לוקחת את עצמי בתור שיקול במה שאני עושה, לא רק את הילדים, ואם לא היה לי טוב בחינוך הביתי לא הייתי עושה אותו גם אם הייתי חושבת שעדיף שילדים יהיו בחינוך ביתי.
לכן כן חשוב לי לומר ש חינוך ביתי לעצלנים גם - ולא רק למסורים ולמשקיענים

לעומתה, וויי ווויי וויי כמה חרוצים ועמלנים צריך להיות כשמאכילים מבקבוק
חח (-: מזכיר לי שאני באמת התחלתי להניק כי לא היה לי כוח להכין מטרנה
כמה טירחה ובלאגן זה
מצד שני אי אפשר לסנג'ר את בן הזוג שיקום בלילה להאכיל
אז כנראה שגם להנקה יש צדדים שהם לא לעצלנים
כמו החינוך הביתי

טוב עברתי עכשיו על מה שכתבו המגיבים כאן - תודה על ההערות של כולם, זה עוזר לי לחדד את הדברים
הייתי מגדירה את זה כך :
אני מוכנה להשקיע במה שחשוב בעיניי
ולא מוכנה לבזבז אנרגיות על מערכת מסואבת, מטורפת ובעיקר חסרת מטרות בעצמה (מומלץ לקרא את רוני אבירם וניל פוסטמן בעניין, מאלף ומעורר השראה)
אני משערת שזו הנקודה העיקרית - להשקיע במה שחשוב ולא במיותר ובחסר הטעם
לגבי רמת ההשקעה :

תלוי ברמת החשיבות שאני מייחסת לעניין
אני ולא רק הילדים נכנסים למערכת השיקולים
קשור לנקודה הקודמת : כן אחפש אפשרויות יותר נעימות ונינוחות לי, למשל אני מעדיפה לארח חברים שלהם לארוחת ערב ולינה ולא להשתתף במפגשי חינוך ביתי עם נשים שהן לא חברות שלי (ואולי הן מקסימות ומדהימות אבל אם קשה לי לבלות איתן 5-7 שעות מפגש אז הוא הופך לסיוט אחד גדול מבחינתי)

אז אם נניח לרגע את עניין המטרות
ונתייחס רק לרמת ההשקעה
חינוך ביתי, כמו שגם בשמת ציינה, הוא פתרון הרבה יותר נוח, קל, זורם
ולכן חשוב לי לומר ש חינוך ביתי לעצלנים - יתאים בהחלט (עצלנים עם אג'נדה אבל (-: )
ומי ששולח לבית הספר יודע כמה אנרגיה (מיותרת לחלוטין) המקום הזה מוציא להורים ולילדים.

_הדרך השניה בהחלט, ללא כל ספק בכלל, נראית ומרגישה לי לחוצה, קשה, ותובענית - אבל לא תובענית כזאת שאת מרגישה שאת מתעלה על עצמך ומצליחה להשקיע ולעמוד בסטנדרטים שלך, אלא תובענית מהסוג שגם בתוכו וגם אחריו מרגישים בדיוק את מה שאמרת:
שהשקעתי בשביל לא כלום.
בשביל מטרה לא ראוייה.
בשביל בזבוז הזמן ובזבוז החיים_

_והגריין, כמו תמיד, מושלם כמו עוגיית מזל סינית:
"אגדת המציאות עשויה להיות אחרת לחלוטין רק מעצם השינוי בהגדת המציאות"_
אגב טלי, נראה לי שדי בגללך התחלתי לשים לב שיש משפטים צהובים שמופיעים כשאני כותבת
אולי בעתיד אני גם אקרא אותם, נראה (-:

אגב חוסר השקעה
בדיוק התלבטתי מה נעשה השנה באופן מאורגן (חברה, פעילויות דידקטיות, חוגים)
חברה שלי התקשרה לשאול אם אני מוכנה לרשום את בנותיי לצהרונית, כלומר כל יום שעתיים בצהריים של ארוחת צהריים, חוגים ועזרה בלימודים.
שיחת טלפון אחת וסגרתי את כל דאגותיי החברתיות והלימודיות לשנה הקרובה
אמנם צהרונית נשמעת לי ממש רעיון הזוי לילדים המתחנכים בבית ויכולים להיות כאן איתי ולאכול ארוחה חמה של בית
וגם ברור לי שאין מצב שאשלח אותם כל יום - אולי פעם פעמיים בשבוע
אבל הבנות מאוד רוצות וזה אחלה פתרון מבחינתי, כך יהיה להם קשר על בסיס קבוע עם בנות אחרות בישוב, יהיו חוגים, הן תלמדנה מעט עם שאר הבנות (דפי העשרה וכאלה), טוב יותר מחוגים (שבהם ראיתי שלא נוצרו להם קשרים חברתיים), כולל גם למידה מובנית, לא חונק ומגביל ומחייב וממלא באלף שעות כמו בית ספר.
עוד יתרון שזה לא על חשבון שעות אחר הצהריים כמו חוגים רגילים, שאז זה לוקח להם שעות בהם הם יכולים להפגש עם חברים.
נשמע לי הפתרון המושלם
אז תהיה השקעה מסויימת מצידי בצורך לרצות את מבשר שלא ישמח על נטישת אחיותיו אותו ולבדר אותו ואת אחישלום, אבל זהו.
פתרון קל ונוח מאוד מצידי

עוד טלפון קיבלתי אתמול מחברה מיצהר, ביתה בגיל של בנותיי וגם הם עושים חינוך ביתי (רק לבנות). יצהר מאוד קרובה אלינו - עשר דקות נסיעה, אבל שתינו בלי רכב ובתחבורה ציבורית זה שני אוטובוסים עם המתנה באמצע, בקיצור מסובך. היא אמרה שבעלה עם רכב ועובד בסביבה אז כנראה שהוא יוכל לסייע במערך ההסעות, כנראה שבעיקר הבנות יפגשו בלעדינו (נוח לי מאוד, במיוחד אם באים אליי ויש רעש והמולה שמרתקים אליה גם את הבנים) והוא יביא ויחזיר, יש גם מישהי מיצהר שעובדת באיתמר ואפשר להסתייע איתה.
הנה עוד דרך למציאת חברה לילדים שכנראה תעלה לי במעט מאוד מאמץ

וכרגיל אני על המחשב והחבר'ה מנסים לתקשר איתי
אני עונה או במילמולים לא ברורים או ברמיזות של "לא עכשיו"
הגיע העת לעבור לדף
זמן לילדים בחינוך הביתי
או פשוט להתייחס אליהם (-:

יש לי קצת זמן, אז מרחיבה

מטבע הדברים, אופי החינוך הביתי מושפע מאוד מהדמות המחנכת העיקרית, במקרה שלנו- אני. ויצא שאני טיפוס מתוכנן למדי. אני אוהבת לוחות שנה, אני אוהבת רשימות ארוכות עם משימות שאפשר למחוק בקו, אני אוהבת לתכנן מתי בדיוק אעשה מה. אז זה לא מפתיע שככה בדיוק אני נוהגת גם בעניין תכנון השנה הקרובה, מתוך הנחה שהילדים יהיו בבית.

אז בנתיים אני מתכננת ברמה השבועית, שבוע קדימה. אני מסמנת דברים שכדאי לזכור ולציין (יום נישואים להורים), ימים מיוחדים, חגים (את אלה סימנתי כבר שנה קדימה) ואז אני חושבת מה נעשה כל יום. יש יום שהולכים בו לבריכה, יום שהולכים בו לספריה, יום שהולכים בו לפינת החי הגדולה, יום שהולכים לחוג מוסיקה, יום טיול ואז סופ"ש (שאז מטיילים למקומות עם בונוס בדמות אבא).

כשאנחנו בבית, ואין לנו איזו פעילות שתכננתי (להכין בועות סבון או אפילו סתם לשלוף צבעי ידיים), אנחנו נעים בין לקרוא סיפור ועוד סיפור, ללתלות כביסה ולהכין בטטה בטחינה. ואז זה מרגיש כאילו כל יום הוא שבת.

כשיש לנו איזו תוכנית, איזה "יעד", אנחנו בדרך, ועושים משהו, זה מרגיש יותר טוב. אולי זה הרגל? ובכל זאת, אני קצת אתעקש, זה שונה מהיעדים המוזרים והתלושים של משרד החינוך. כי כל הפעילויות הן פעילויות שהילד אוהב ושלי כיף לעשות אותן יחד איתו או לידו. אין שום דבר שהוא אילוץ ואת הכל אפשר לשנות ולהתאים ולקום ולבוא או ללכת.

זה לא שאני חושבת שאני חייבת למלא את הימים של הילדים בפעילויות כי אחרת הם יצאו עצלנים או בורים, ממש לא. אבל אני אוהבת פעילות. אני אוהבת להרגיש שאני עושה דברים. ואני מתלבטת איפה האיזון הנכון. נראה לי שזה הרבה עניין של ניסוי וטעייה, ושל התאמה מחודשת לשינויי החיים.

מכירה את התחושה שאבישג מתארת. מבחינתי מתחבר לשאלת שני הנארטיבים הגדולים שמשחקים בחיינו, כל אחד מהם צובר אישושים וחיזוקים,
והדרך בין שינהם מאלפת ומעלפת -

נארטיב אל"ף, נדמה לי קשור בעיקר לדתות המזרח, מקדש את מה שבא בקלות, מאליו, אני צריכה לשבת ולא לעשות כלום,
המורה הנכון מגיע כשהתלמיד מוכן, הדברים הנכונים קורים מתוך זרימה וללא מאמץ, ההשתדלות היא בכיוון של "להרפות" ו"לזרום",
או ביהודית לסמוך על הקב"ה שכל מה שקורה לטובה, כל עכבא לטובה, שמה שצריך לקרות יקרה, תפיסות קבליות לפיהן כל שיחה אקראית ומפגש אקראי הם תיקון, ובכלל התגלגלתי השבוע לכפר נידח לא כי קרה לי פנצ'ר במכונית אלא כי היה שם איזה ניצוץ שהייתי חייבת להעלות, וכו' וכו'.
באמת בחיים שלי הרבה מאד דברים טובים - לפעמים אני מתפתה לומר שכל הדברים הטובים באמת - קרו בדרך הזאת, ללא מאמץ מודע, מתוך זרימה טבעית שלא נחווית כמאמץ.
הקאץ' הוא, כמובן, שלפעמים צריך להתאמץ לזרום וזה הכי קשה.

ממול יש נארטיב בי"ת, שנדמה לי שהוא "מערבי" יותר - "מי שלא טרח ב לא יוכל ב" "יגעת ומצאת" וכו', סימון יעדים, תכנון חזון, מורשת קרב,
אסטרטגיות פעולה, סימון "וי" על מה שעשיתי, עצור-התבונן-חשוב-פעל, זוגיות היא עבודה, תכנון פנסיה, וביהודית כל הצד של ותשובה וצדקה ותפילה, השתדלות, דקדוק במצוות, אדם חייב להניע את כנפיו מעלה מטה שאם לא כן יצנח ויפול, וכו' וכו'.

נארטיב אל"ף הולך טוב עם עניינים טבעיים, הטבע כבר יעשה את שלו, גופי יודע מה הוא צריך, בשדי יש את האוכל הכי טוב עבור התינוק שלי, אני יכולה להיות עם ילדי וכבר ייצא מזה החינוך הכי טוב שיש פשוט כי אני אמא שלהם ואוהבת אותם.
נארטיב בי"ת הולך טוב עם עניינים מדעיים, תחשוב ותבין איך זה פועל ותבנה מנגנון ותפעיל את זה גם, ותוכל גם לחזור את תוצאות הניסוי, יש מחלות וצריך למצוא להן תרופה, הגוף שלך אמנם יודע הכי טוב אבל בלי המדע חצי אנושות כבר היתה מתפגרת, הפורמולה המדוייקת הדרושה לתינוקות היא נוסחה שאפשר לפצח ולשחזר ובתנאים סטיריליים ומבוקרים והילדים צריכים מערכת שעות מובנית לא פחות משהם צריכים תזונה שיש בה את כל אבות המזון.
לא סתם אחת הטענות נגד חינוך ביתי היא שילדים יכולים ללמוד ככה לבשל ולדבר אבל לא מתמטיקה ומדעים, כי אלה כאילו שייכים לנארטיב השני דווקא.

אז בקיצור, יום שישי, זורמת למטבח כי כזכור מי שלא טורח.

ואפרופו בישולים, אנחנו מריעים לכל אחד משני הנארטיבים - גם למנה המושקעת שברור שלקח להכין אותה שעות וגם לארוחה שמכינים ב"שתי דקות"
או בבגדים - איזו שמלה יפה! בשביל תשואות אפשר לענות או: קניתי אותה בשני גרוש או לחילופין - אל תשאלי כמה שהיא עלתה
או ביצירות אומנות - או מלאכת המופת שדורשת כשרון וידע ושעות של עבודה, או הלוח השחור עם הנקודה האדומה בפינה השמאלית למטה

מעניין הניסוח של שני הנארטיבים. כפי שאני רואה את זה, unschooling אינו אומר לא להתאמץ, אלא להתאמץ רק בדברים/תקופות שמתלהבים. כשמתלהבים ממשהו אז המאמץ בא בקלות. והרבה פעמים, עם המאמץ באות הצלחות שמלבות עוד את ההתלהבות, ואז המאמץ מתגבר, וההצלחות מתרבות... וחוזר חלילה. ובמקרים אחרים ההתלהבות שוככת ועוברת, או נחה לתקופה מסוימת ואז שוב ניצתת.

בקיצור, זה לאו דווקא התאמצות לעומת עצלנות. זה יכול להיות גם שגרתיות וקביעות לעומת גלי התלהבות ומנוחה.

אני מודה שהכותרת הזאת מעוררת בי התנגדות.
עצלנות בעיני זה רמת אנרגיה ירודה,חוסר השקעה ,זילזול.חורה לי שהביטוי הזה נאמר באותה נשימה עם חינוך ביתי .

אני מודה שאני לא רואה בעצמי אות ומופת לפעלתנות יתרה.אני מעדיפה לשמור על כוחותי ולהתרכז במה שחשוב.יותר ברוח הדברים שיונת כתבה. חינוך ביתי מתקשר בעיני לדייקנות ובחירה מודעת של רמת האנרגיה שאנחנו מחליטים להשקיע בעינין כזה או אחר.
וברוך השם,יש לנו אנרגיה .

זה מצחיק היחס השונה למילה "עצלנות". מבחינתי זו מילה קסומה! (אגב אילה אין לנו ויכוח - רק ההקשר שלי למילה הזו... קצת שונה משלך)

אני מעתיקה קטע מ"עקרון 80/20" מאת ריצ'רד קוק (ספר שתמיד מסתובב אצלי פה - על השולחן קפה שליד ספת האימון, וגם לי עצמי לדפדף פה ושם וליהנות שוב). זה ציטוט של גנרל פון מנשטיין, על סגן הקצינים בצבא הגרמני:

קיימים רק ארבעה סוגי קצינים. הסוג הראשון הוא העצלים והטיפשים. אל תשימו לב לאלה, הם לא מזיקים. הסוג השני הוא אלה שעובדים קשה ואינטליגנטים. הם קציני צוות מעולים, שמוודאים שכל פרט נשקל בכובד ראש. הסוג השלישי הוא אלה שעובדים קשה וטיפשים. אלה הם איום ומטרד, ויש לפטרם לאלתר. הם יוצרים לכולם עבודה לא רלוונטית. הסוג האחרון הוא האינטלגנטים העצלים. הם מתאימים לתפקידים הבכירים ביותר.

העצלנות פה היא הסרוב לעשות עבודה מיותרת, עבודה שלא באמת מביאה תוצאות, או רק מעט תוצאות. זה הסירוב לעשות את ה - 80% מאמץ שמביא רק 20% מהתוצאות (זהו עקרון פארטו - "80/20" - 20% מהעבודה הם אלו שמביאים את 80% מהתוצאות). זו ההעדפה של החשיבה על פני עשיה כל הזמן.

הספר הזה היה שינוי אדיר עבורי, כי במקור אני חרוצה, ומוכנה לעבוד בלי סוף, וזו מלכודת - כי עלולים לעשות המון ולהפיק לא המון, או לא את אותו המון שיכולנו להפיק. למדתי להתחיל להתעצל ולא ללכת באופן אוטומטי לכוון שקל לי ללכת אליו. לעצור ולחשוב. להסיט את עצמי מהתלם. זה מה שכתבת אילה - אני מעדיפה לשמור על כוחותי ולהתרכז במה שחשוב

אז זה מתחבר לי עם החינוך ביתי (שאנחנו לא בו...) - הסירוב לעשות את אותה עבודה שאבישג מתארת - להגיע בזמן לבי"ס, ולקחת בזמן, וחוגים, ובזמן לישון (מה שאני עושה...) כי מבחינתה התוצאה לא שווה את זה. עבודה מיותרת.

בקיצור, מסירה את הכובע בפני כל עצלנות מחושבת

למדתי להתחיל להתעצל ולא ללכת באופן אוטומטי לכוון שקל לי ללכת אליו

זה נשמע כמו פרדוכס

זה מזכיר את שלושת המעלות של מתכנתים: עצלות, קוצר-רוח, והיבריס

אני חושבת שיש איזשהו הלך רוח שכזה שאומר שאמא שמתאמצת היא אמא טובה יותר.
זה לא בהכרח נכון.

זה מזכיר את שלושת המעלות של מתכנתים: עצלות, קוצר-רוח, והיבריס
ביל גייטס אמר פעם שהוא מעדיף לתת לאנשים עצלנים לעשות עבודה מסובכת כלשהי, כי הם תמיד ימצאו דרך קלה יותר לעשות אותה.

_למדתי להתחיל להתעצל ולא ללכת באופן אוטומטי לכוון שקל לי ללכת אליו
זה נשמע כמו פרדוכס_
הפתרון לפרדוקס הוא שהכוון הקל בשבילי הוא לעבוד יותר מדי

_אני חושבת שיש איזשהו הלך רוח שכזה שאומר שאמא שמתאמצת היא אמא טובה יותר.
זה לא בהכרח נכון._
נכון... וגם לא בהכרח לא נכון. אני חושבת שהנקודה המעניינת כאן היא המודעות. לא החריצות ולא העצלנות באמת יתוו לנו את הדרך, אלא החשיבה שלנו. אבישג מגיעה למסקנה שמבחינתה לקום מוקדם בבוקר זו עבודה שלא מקדמת אותה לכוון שהיא רוצה. זה לחשוב במקום רק ללכת בתלם. על דברים אחרים אנחנו מחליטות ששווה להתאמץ בשבילם.

אני זוכרת שעם ביתי הבכורה, עד גיל שנה הרגשתי ש"עבדתי" כפול מרוב ההורים שאני מכירה. דברים כמו זה שעד גיל 4 חודשים היא לא ירדה לי מהידיים ביום, גם כשישנה, וגם ישנה איתי. אבל אחרי גיל שנה התחלתי להרגיש שאני עובדת חצי מכולם. התחלתי לקטוף את הפירות. היא היתה רגועה ושמחה והיה קל מאוד לטפל בה. בד"כ.

הפתרון לפרדוקס הוא שהכוון הקל בשבילי הוא לעבוד יותר מדי

כן, הבנתי את זה. בגלל זה אמרתי שזה נשמע כמו פרדוכס

.

נשמע כמו פרדוכס .
נכון

כשיש לנו איזו תוכנית, איזה "יעד", אנחנו בדרך, ועושים משהו, זה מרגיש יותר טוב. אולי זה הרגל?
אולי אופי (-:
גם אני כזו, וכתבתי על כך בדף חינוך ביתי חופשי או , לדעתי העיקר שטוב לך ולילד, חינוך ביתי זה בדיוק המקום המאפשר לכל אחד מאיתנו לגלות את הייחודיות שלו, לבטא את עצמו, בשונה מבית הספר שמנסה להכניס את כולנו לאותה תבנית.

, unschooling אינו אומר לא להתאמץ, אלא להתאמץ רק בדברים/תקופות שמתלהבים
במילים אחרות, להגיע לFLOW , להגיע להנעה פנימית ובאמת מדהים לשמוע סיפורים איך אנשים התגברו על מכשולים רק בכוח הרצון. למשל, חברה שלי סיפרה לי איך הבן שלה, שהיה דיסלקט , הצליח לקרא ספר רציני רק כי היה רצון לקרא אותו.
ומצד שני עם ההנעה וההתלהבות חייבים מבחינתי גם איזו משמעת עצמית, ארגון, סדר. אני יכולה להעיד על עצמי שהמחקר שלי מאוד מעניין אותי ויש לי מוטיבציה לעבוד עליו, מצד שני אם לא אקפיד על זמנים לא אתקדם.

_מבחינתי מתחבר לשאלת שני הנארטבים הגדולים שמשחקים בחיינו, כל אחד מהם צובר אישושים וחיזוקים,
והדרך בין שינהם מאלפת ומעלפת -_
כפי שציינת יש להם מקורות ביהדות, שמדגישה לדעתי , שהעיקרון המכריע הוא איך לשלב אותם בחיים, עד כמה לעשות "השתדלות" ומאיזה מקום צריך אמונה ותפילה בעיקר.
הרב ארז משה דורון ממשיל את זה לאיסור בשר עם חלב : בשר מקביל להשתדלות, צריך לעבוד עליו, לפרק אותו, חלב זורם בקלות לתוכנו ללא מאמץ וחשוב לדעת לא לערבב ביניהם.

אני מודה שהכותרת הזאת מעוררת בי התנגדות
אפשר לשנות אם זה מפריע, אני חשבתי שהכותרת תיצור עניין אבל אם היא מעצבנת אפשר אולי
שאנטי בחינוך הביתי או
חינוך ביתי בנחת או מה שתרצו

אני מעדיפה לשמור על כוחותי ולהתרכז במה שחשוב.יותר ברוח הדברים שיונת כתבה.
וזו אולי הנקודה העיקרית, כמו שציינו פה, להשקיע במה שחשוב בעינינו ולא להוציא אנרגיה על... לא כלום
מזכיר לי שהמנחה שלי, רוני אבירם, סיפר בסמינריון שהיה שהוא היה בטוח שיש מטרות לבית הספר... וגילה שאין (-:

העצלנות פה היא הסרוב לעשות עבודה מיותרת, עבודה שלא באמת מביאה תוצאות, או רק מעט תוצאות
בדיוק

כי עלולים לעשות המון ולהפיק לא המון, או לא את אותו המון שיכולנו להפיק.
או כמעט כלום (-: (כמו שחלקנו נטען על בית הספר)

חינוך ביתי בנחת -מקסים בעיני. זו למעשה שאיפה: שלדברים שחשוב לנו תהיה לנו פניות ושנהיה רגועים כי זה בהחלט מוסיף לאווירת הלמידה .

ואם עכשיו אנחנו עומדים לפני ראש השנה , אני מרשה לעצמי לאחל לכולנו את הדברים הללו.

דרך אגב, אני מאוד בעד יעילות.אני לא חושבת שאדם ש'עושה קולות של עובד' בהכרח מקדם את הדברים. זה מאוד קשור לתרבות של מקומות עבודה שבהם הבוס נכנס לעשות ביקורת פתע ואוי ואבוי אם מישהו חולם או מקשקש.(המפקד שעובד קשה ולא ניחן במתת החוכמה המופלגת)
כאילו יש משהו רע בקצת לחלום וקצת לשוחח.
אם את שאר העבודה אפשר לתקתק בפחות זמן ובחלק מסוים גם להרגיש קצת כמו בן אדם חופשי ומאושר- למה לא?!

בחינוך ביתי אני חושבת שהצד האירגוני של הדברים : סדר בבית,נסיעות, אוכל,טלפונים ואירגון המפגשים והחוגים-כל אלו אולי דברים בסיסים ,אני מרגישה הרבה יותר טוב בחינוך ובהתנהלות שלנו אם אנחנו מתארגנים עם אלו.אם אפשר לא לשקוע בהם אלא לתקתק- מה טוב.אבל להתעלם מהם -מתכון די בטוח לבעיות.לפחות אלצנו.

זה קשור כי הורים מודעים ו"חזקים" שומרים על מערכת החינוך שלא להישאר מערכת לעניים בלבד.
בהחלט!

_חברות שלי שואלות אותי בהתפעלות, איך אני עושה חינוך ביתי?, זה לא קשה ? הן תוהות ומבקשות שאפרט מה אנחנו עושים במשך היום, בטוחות שכל הבוקר מוקדש ללמידה אינטנסיבית.
ואני, לא נעים לי לומר, שזה שונה לגמרי ממה שהן מדמיינות. אני קמה, עובדת על המחשב, עושה עבודות בית, קופצת לפעמים לשכנה לקפה, הילדים בעיסוקים שלהם, לפעמים אני עושה איתם מפגש או משחקת מעט, לעיתים אנחנו לומדות מעט, אבל במונחים של בית הספר זה מעט שבמעט.
כי חינוך ביתי מבחינתי זה בעיקר נחת, זרימה, להיות עם הילדים בכיף, לראות אותם גדלים, ליהנות מהחוכמות שלהם._

מזדהה מאד (חוץ מהקטע של קפה אצל השכנה ןשל ה"לומדים מעט"

) . גם אני שמתי לב, בעיקר השבוע, אחרי חופש שהיה רווי בחברים בכל מיני שעות ביום ובלילה (תודה לאל) איך הימים חוזרים לנעימות המוכרת, בבקרים הילדים עסוקים רב הזמן בעניינים שלהם, לפעמים כגוש אחד ולפעמים כל אחד בענייניו. ואני יכולה לעסוק בענייני הבית או סתם בתחביביי ולהיות זמינה למי שצריך אותי. מדהים אותי גם לגלות כמה קשה לי פשוט להנות מהזרימה הזאת וכל הזמן עולים קולות מה"מצפון" האם זה בסדר ? האם אני עושה מספיק ??? אני מרגישה שאצלי לפחות, מדובר בעוד שלב של התנקות מכל מיני רעיונות שרכשתי כבת נאמנה למערכת ...

רסיסים, מעניין מאוד לקרוא שעדיין משמעותיות אצלך התלבטויות כאלה לאחר שנים בחינוך הביתי.
אולי אי אפשר אף פעם להשתחרר מהן לגמרי, אם גדלים בחברה, כמו זאת שאנו גדלים בה, וממשיכים גם לחיות בה.

ןשל ה"לומדים מעט
אתם לומדים הרבה ? או הכוונה לבכלל לא ? (סתם מעניין)

מדובר בעוד שלב של התנקות מכל מיני רעיונות שרכשתי כבת נאמנה למערכת ...
מזדהה
אצלי זה בעיקר הצורך האובססיבי (ממנו השתדלת להשתחרר לאחרונה) לכמת כל דבר, לדעת בדיוק מה הם למדו, מה חדר לראש ולהכניס את הידע שלהם לרשימות מסודרות .

זה קשור כי הורים מודעים ו"חזקים" שומרים על מערכת החינוך שלא להישאר מערכת לעניים בלבד.
אני ככה מתלבטת אם להכנס לנושא אבל נראה לי שזה יהיה ארוך ומתאים לדיון בדף אחר, אז נוותר כרגע

אני ככה מתלבטת אם להכנס לנושא אבל נראה לי שזה יהיה ארוך ומתאים לדיון בדף אחר, אז נוותר כרגע.
ארוך, לא קשור אבל מאוד מעניין! אולי תפתחי דף אחר? או שאולי הנושא המקורי של הדף "סיים" מבחינתך?

אתם לומדים הרבה ? או הכוונה לבכלל לא ? (סתם מעניין)

בצורה מסודרת - בכלל לא !

הדף הזה שלח אותי לחפש דברים שזכרתי שאורנה כתבה, זה מהדף על המושלמות (האמת כדאי לקרוא את רובו) אבל אני בכל זאת מעתיקה לכאן כיוון שאיכשהו נראה לי מאד קושר, אם לא מתאים אפשר למחוק...

_כי בכל פעם שאנחנו משווים את החיים בבית לחיים בבית הספר מתוך אמונה ש"ככה זה בעצם צריך להיות" אנחנו מתחילים לסבול.

וזה נכון לגבי כל-כך הרבה דברים. למשל:
למידה זה עניין שרובו מתרחש בין אדם לבין עצמו. משום כך בבית אפשר לראות המון המון המון רגעים שלא קורה בהם כלום.
כשמשאירים את הלמידה לרצונם של הילדים יכולים להיות תחומי ידע נרחבים שהילדים אינם מכירים בכלל. יכולה למנות רבים כאלה אצל ילדי. (למשל: מתמטיקה מעבר לארבע פעולות חשבון, אצל חלקם היסטוריה למשל, ואפילו רחמנא ליצלן" תנ"ך, אף אחד מהם לא יודע פיסיקה ברמה של - אפילו לא יודעת להגיד). ובנוסף - יתכן שעד גיל מאוחר (על פי הנורמה) הוא לא יכתוב/יקרא/ידע מי היה טרומפלדור......
בית-ספר צריך כל הזמן לספק תעסוקה. אז נראה ששם כל היום :עושים". בבית זה לא כך. אז נראה שהמון זמן לא עושים כלום.
בבית ספר חייבים להיות ללמידה תוצרים - כדי שהמורים יראו שהילדים למדו. בבית לא, ויכולות לעבור שנים מבלי שיש איזה תוצרי למידה ראויים להצגה, ואפילו אי אפשר לומר שהילד עוסק במתמטיקה/היסטוריה/אסרופיסיקה/פילוסופיה הודית.... כי הוא לא ממש מתעניין באופן ממוקד בשום דבר, ואי אפשר אפילו להגיד מה הוא עושה כל היום.
עבודות. בבית ספר ואולי בעיקר דוקא באלה שרוצים להיראות מתקדמים התלמידים עושים "עבודות חקר". מבקשים מהם לבחור נושא ש"מעניין" אותם, והם כותבים על זה עבודה. זאת דרך מאולצת למדי ללמוד כל נושא שהוא, וממש אין שום סיבה שילד שלא חייב לעשות את זה יתעניין בכל דבר לעומק, ימשיך להתעניין בו לאורך זמן וגם יכתוב את זה בקלסר מסודר. ממש ממש אין שום סיבה שבעולם שילד יעשה את זה מיוזמתו. אין בזה שום טעם. אז נראה שילדי חינוך ביתי לא עושים כלום כל היום, כי בסוף היום אין קלסר מקושט עם פתיחה גוף העבודה וסיום.
סדר יום. עוד המצאה בית ספרית שאנחנו מודדים עצמנו על-פיה. אז לא אומר שאין בכך שום צורך, אבל זה ודאי לא צריך להראות כמו בבית-ספר. והרבה פעמים בבית יש הרגשה שכל היום הולך ונמשך מדבר לדבר לדבר, בלי שעשינו שום דבר באופן ממוקד.
מירכוז בילדים. בית-ספר הוא מקום שאליו באים הילדים כדי שילמדו אותם. הם הנושא של כל המפעל הזה (לכאורה). לא כך בבית. ואז נדמה לנו שאנחנו לא "יושבות" איתם מספיק ומלמדות אותם (צבעים בגיל שנתיים למשל). כי אנחנו עסוקות בכביסה/בישולים/ טיפול בתינוק/פרנסה/שיחת טלפון עם חברה כי כבר אין לנו כוח לדבר עם ילדים בני שלוש על דינוזאורים.
סיבה ותוצאה - זאת אולי האמונה שהכי הרבה מזיקה לנו בתור הורים ויש בה משהו מן המכאניות שגם הובליה את האנושות להקים את בית הספר כפי שהוא נראה היום. בכלל אי אפשר לסמוך על זה. אם נגדל ילדים על-פי עקרון הרצף - לא בטוח שהם יגדלו להיות בטוחים בעצמם וחברותיים.
אם נאכל רק אוכל בריא, לא בטוח שילדינו יהיו בריאים. אם נהיה כל היום רגועים הילדים שלנו לא בטוח שהם לא יבכו ולא ינג'סו, ואם נהיה הורים מושלמים - בטוח שילדינו לא יהיו אנשים מושלמים! וטוב שכך!!!!
מי שלא יעשה -----עכשיו לא יגיע ל------- אחר-כך. אפשר להגיע לכל מיני מקומות גם בלי להיות ממוקדים בעשיה מכוונת. משחק למשל, שאין לו שום תכלית מעבר לעצמו. ובעצם כך ילדים מתנהלים בעולם: אין לדברים תכלית מעבר לעצמם - ובסוף הם מגיעים. לאן? אולי גם על זה לא ממש אפשר לדבר. כי מה בסך הכל "יוצא מהם"? סתם עוד אנשים שחיים בעולם את חייהם - על כל עושרם ומורכבותם, על שלל הקשיים והאכזבות, על השמחות וההתלבטויות......_

ארוך, לא קשור אבל מאוד מעניין! אולי תפתחי דף אחר? או שאולי הנושא המקורי של הדף "סיים" מבחינתך?
רעיון נהדר סאלי, ככל הזכור לי יש דפים בנושא הנ"ל, אני מקווה לפתח על כך דיון באחד הימים הקרובים, מקסימום בסוכות

בצורה מסודרת - בכלל לא !
עקרונית ?

קראתי את הציטטה שהבאת, עם חלק הסכמתי עם חלק לא, חלק לא לגמרי הבנתי, אני צריכה אולי לפנות למקור ולקרא הכל.

בכל אופן כרגע מבחינתי (קצת כתבתי על כך בדף חינוך ביתי חופשי או ) אני נוטה לחינוך החופשי (לא לגמרי) אבל חושבת שלא כדאי לפסול הכל בבית הספר, יש לי המון ביקורת על מערכת החינוך ועדיין אני לא חושבת שכל מה שקיים שם הוא שלילי. ואולי הכי חשוב זה לחוש מה מתאים לנו.

הדברים של אורנה לא היו בשלילת המערכת אלא רק בנסיון להסביר למה כשמנסים להשוות את החיים והלמידה בחינוך ביתי חופשי למה שקורה במערכת יוצא שאנחנו בעצם יורים לעצמנו ברגליים...

בכל מקרה, לשאלתך, לא, לא עקרוני, תחושתי ונכון לעכשו. כמובן כששואלים אותי שאלה אני משתדלת לענות אם אני פנויה ואם אני יודעת את התשובה

ואם יש בקשות חוזרות ונשנות אפשר לחפש יחד את התשובות.

יש את הדף חינוך ביתי כהתבדלות חברתית , אבל יש בו ריח רע של וכחנות. אני אשמח לכתוב בו אבל לא בטון שיש בו עכשיו.

המממ.... אז לא קוראים לו ככה. מישהו יודע על מה אני מדברת?

רק רציתי להגיד ש"אני מניקה כי אני עצלנית"

נראית לי תשובה נהדרת.
באמת.

< לניקי ניים נמאס כששואלים אותה למה היא בבית (??) מניקה ילד שלישי (??) בגיל שנה וחודשיים (??)>

החינוך הביתי כהתבדלות חברתית

אני חושבת שהסיבה שחינוך ביתי זה ל"עצלנים"
היא בגלל שאנחנו לא צריכים "לגדל" את ילדינו, "לטפל" בהם.
אין לנו משימה כזו, אחרי שאנחנו שבים הביתה מעבודה אחת, אל עבודה אחרת - גידול הילדים
אנחנו בבית איתם, הם גדלים לבד (וגדלים טוב יותר, חייבת לציין, כרגע ממה שנראה לי, ללא התערבות חיצונית ממסדית המיועדת לכולם ומתאימה לאף אחד)

חוץ מזה, זה כיף גדול, פשוט להיות איתם, אני שוכבת וקוראת מאמרים ואחישלום בא ומטפס לי על הגב, מדבר איתי, מראה לי את המשאית שלו. נכון שהעבודה שלי הרבה פעמים "נתקעת" כתוצאה מכך, מצד שני "באופן" גונב לי הרבה יותר זמן יקר של מחקר מאשר הילדים שלי (-:

_רק רציתי להגיד ש"אני מניקה כי אני עצלנית"
נראית לי תשובה נהדרת.
באמת._
זו לא רק תשובה נהדרת, היא גם נוחה. שמתי לב שכשאני עונה בסגנון כזה, אני פחות "מאיימת" על אנשים ואז אין צורך להתווכח איתי.

יכולה להסביר את ״גדלים טוב יותר״? ואם משהו אחד בא על חשבון משהו אחר? נניח, שלווה ויכולת לימוד עצמי על חשבון כישורים חברתיים? (רק כדוגמא, בדיוק קראתי תזה שהוכיחה אחרת :-p ).

שלווה ויכולת לימוד עצמי על חשבון כישורים חברתיים?
פחחח
זה הולך ביחד
מעידה לפחות על ילדיי, הכישורים החברתיים שלהם טובים פי אלף משהיו לי ולבעלי בגילם (ולבעלי עד היום) - שנינו אגב בוגרי בית ספר ופנימייה.
הלוואי עלי חיים חברתיים כמו שלהם בגילם
והנה בדיוק עכשיו התקשרה חברה שלהם... בלי עין הרע

לא הבנתי! מה הולך ביחד?

העברתי את ההודעות שלי ל החינוך הביתי כהתבדלות חברתית

לא הבנתי! מה הולך ביחד?
התכוונתי ששלווה ויכולת לימוד עצמי לא באים דווקא על חשבון כישורים חברתיים, הם יכולים לבוא ביחד
ולדעתי החינוך הביתי משפיע לטובה (לפחות אצלנו) גם על כישורי למידה וגם על כישורים חברתיים, אני חושבת שלילדים שלי יש כישורי חברה מאוד מפותחים (אבל אני אמא שלהם אז קחי אותי בעירבון מוגבל (-: )

העברתי את ההודעות שלי ל החינוך הביתי כהתבדלות חברתית
ואי עדי סיבכת אותי, אני גם ככה כאן יותר מדי (-:
אבל אם פתחת דיון אז אני מצטרפת
להתראות בדף

חשבתי גם לפתוח דף חינוך ביתי לאפאתים ,אבל אין לי מה להרחיב שם מדי אז נכניס את זה לכאן.

אתן מכירות את זה שמילד לילד ועם השנים את פחות קולטת מה קורה
מבשר יכול לתופף על סירי נרוסטה עם מקלות תופים ולי זה לא מזיז
קופצים עלי, עולים עלי תוך כדי שאני אוכלת ואני בקושי שמה לב
מדברים איתי, אני בעולמות אחרים, מרעישים, מסתובבים, מבלגנים, מקשקשים, אני לא מוטרדת (רוב הזמן)

הייתי אצל חברה יום אחד, הבן שלה קפץ עלי הלוך ושוב הלוך ושוב, באיזשהו שלב היא שאלה אותי : זה לא מפריע לך ?
מה מפריע ? עניתי בשיא הרצינות, אפילו לא שמתי לב שהוא עלי (-:

טוב, הבנות שלי התחילו השבוע צהרונית
מרגישה ממש דבילית עם העניין שהבנות שלי במסגרת שמתאימה לאמהות עובדות, במקום שהן תאכלנו אוכל ביתי הן אוכלות אוכל מוסדי ונמצאות במסגרת אליה הולכים ילדי המפתח למיניהם.

אבל הבנות שלי ממש רצו להשתתף בה, העלות די זולה (אם כי יותר משחשבתי שיעלה לי) וכנראה יהיו שם גם חוגים, והעיקר מפגשים חברתיים קבועים עם בנות גילן ובלי החנק הבית ספרי של כל יום בשבוע אלף שעות. עוד לא החלטתי לכמה ימים אשלח אותם, אני רציתי יום או יומיים, הן רוצות כל השבוע וכנראה נסגור על 3 ימים.

יתרון נוסף שחשבתי שקיים בצהרונית וגיליתי שאיננו זה שהמסגרת גמישה ונלך מתי שמתאים לנו, בינתיים המארגנת הבהירה לי שחייבים להגיע ואם לא מגיעים צריך אישור לכך, פתאום זה נשמע לי יותר גרוע מבית הספר. גם התוכן בינתיים לא היה משהו, מקווה שבהמשך נרוויח גם חוגים שווים.

קראתי פה ושם את מה שהנשים החכמות בדיון הזה אומרות, והתמלאתי בשמחה לגבי מה שאני לא עושה. אני לא לוקחת את בני בן החצי שנה לחוגים. חברות שלי משתגעות ממני: מה, בלי שחייה? בלי התפתחות לגיל הרך? בלי עיסוי תינוקות? איך הילד אמור להתפתח ככה?! היו לי בערך שלושה רגעים שבהם הרגשתי שאני אמא עצלנית ומזניחה, ואז הבנתי כמה חינוך (כן, גם בגיל פחות משנה זה חינוך!) הוא עניין מהנה. אנחנו יושבים על השטיח, משחקים בצעצועים, לפעמים רודפים יחד במשך שעה אחר בקבוק פלסטיק ריק, לפעמים אני קוראת ספר והסטודנט הצעיר משחק בשרוך שיוצא מהמכנסיים שלי, לפעמים אנחנו קוראים סיפורים יחד (לפעמים אני רוצה לשלב, אז אני קוראת בקול מהספר שלי, שהוא בכלל באנגלית, והסטודנט הצעיר מביט בי באותו עניין כמו שהוא מביע מחמישה בלונים) ולפעמים סתם שוכבים על הספה ומתכרבלים. ובכן, הפלא ופלא: לא מוצאת את התינוק שלי פחות מפותח משל חברותיי. מעזה להגיד שאפילו להפך.

אני לא לוקחת את בני בן החצי שנה לחוגים. חברות שלי משתגעות ממני: מה, בלי שחייה? בלי התפתחות לגיל הרך? בלי עיסוי תינוקות? איך הילד אמור להתפתח ככה?! היו לי בערך שלושה רגעים שבהם הרגשתי שאני אמא עצלנית ומזניחה
אוי ואבוי, בגיל כל-כך צעיר כבר משגעים אותכם ?
לא מובן לי איך אמהות יכולות להשאיר ילד כה צעיר במעון או עם מטפלת ולהיות מזועזעות מזה שהוא לא הולך לחוגים - נו באמת, בגיל הזה הילד זקוק בעיקר לאהבה, אהבת אם.
אני לא שוללת מסגרות באופן גורף ובכל גיל, אני גם לא חושבת שזה אסון אם הילד הולך למעון אבל באמירות של החברות שלך יש היפוך ההיגיון בעיניי איך בגיל כל-כך צעיר אפשר לחשוב שהעיקר זה חוגים ?

אני מניחה שזה נובע מהצורך הכל כך קיים היום להיות אמא מושלמת: את צריכה להיות אשת קריירה, לגדל את הילדים, לתחזק בית מתוקתק ובשעות הפנאי שלך ללבב לביבות משלושה סוגים שונים. כבר אי אפשר סתם להתבטל עם התינוק בבית, אי אפשר לטייל טיול ארוך ברחוב סתם, בלי מטרה. התפתחות היא מילת המפתח, ואם את לא דואגת באופן אקטיבי להתפתחות התינוק, זו ממש הזנחה פושעת. לדעתי, תינוק שבוחן כדור פלסטיק מכל הכיוונים, ומדי פעם מביט על אמא, לראות שהיא עדיין שם, דואג להתפתחות של עצמו בצורה הרבה יותר מעמיקה. ביום שהחלטתי שהבן שלי יודע יותר טוב ממני למה הוא זקוק בחודשיו הראשונים, נרגענו כולנו, הורים וילד.

אני חיה בחברה מסורתית אז בסביבה שלי מאוד מעריכים את העובדה שבחרתי להיות עם הילדים (למרות שהרוב יוצאות לעבוד), אני גם לא תופעה מוזרה כל-כך כאן, יש הרבה נשים שנשארות עם התינוק עד גיל שנה ויותר ויש גם נשים שמשאירות את הילד בבית עד גיל שלש והן נשים מדהימות ומאוד מוערכות כאן, כך שלי אין את הבעיה הזאת.
ועדיין גם כאן, כמו בכל מקום שמושפע מתרבות המערב, יש הערכה להישגים חיצוניים (אבל לא ברמה המטורפת שתארת).

אני לא לוקחת את בני בן החצי שנה לחוגים. חברות שלי משתגעות ממני: מה, בלי שחייה? בלי התפתחות לגיל הרך? בלי עיסוי תינוקות?

אני מלמדת תינוקות בגילאים האלו. אני נכנסת למעונות ויצו ונעמת כחוג העשרה במוסיקה.
ואני לא חושבת שהתינוקות באמת חייבים חוגים בגיל הזה...

במעונות כן... בעיקר כי הצוות כל כך שחוק מהעבודה הקשה שהעובדה שיש פעם בשבוע חצי שעה של כיף והעשרה- בעיקר חשובה להן, כלומר לצוות. ככה, אגב אני גם משווקת את עצמי. אני אומרת למנהלת המעון- כדאי לך להכניס אותי כי זה מעשיר את הצוות שלך וצוות מעושר ומאושר, נותן יותר .

לגבי החוגים- אני חושבת שהצורך האמיתי הוא של האימהות... לחברה (צורך לגיטימי בעיני וחשוב) , להקלה על רגשות אשם כלשהם..ויש כאן ניצול של זה לטובת שיווק טוב של חוגים.

אם אין לך צורך בזה- אין שום סיבה להיות שם.

אני חיה בחברה מסורתית אז בסביבה שלי מאוד מעריכים את העובדה שבחרתי להיות עם הילדים (למרות שהרוב יוצאות לעבוד), אני גם לא תופעה מוזרה כל-כך כאן, יש הרבה נשים שנשארות עם התינוק עד גיל שנה ויותר ויש גם נשים שמשאירות את הילד בבית עד גיל שלש והן נשים מדהימות ומאוד מוערכות כאן, כך שלי אין את הבעיה הזאת.

כמה משמח לשמוע.

כל מה שעושה טוב לאמא הוא לגיטימי בעיני, אני פשוט לא אוהבת את החיבור שעושים בין כל מיני חוגים ופעילויות להתפתחות תקינה. אני חושבת שהתפתחות קורית גם בלי הכוונה של בעל מקצוע (במידה והתינוק בריא, כמובן). אם החברה המערבית בה אני חיה היתה מעודדת את אחד ההורים (על מי אני עובדת, את האמהות) להשאר עם ילדים בבית כמה שנים, לא היינו צריכות חוגי התפתחות כדי להפגש.

כמה תהיות...

אני מניחה שאנסקולינג יכול להתפתח רק בסביבה שמציעה גירויים. זאת אומרת, אם יושבים כל היום באותו הבית, עם אותם הספרים והמשחקים וכו', מאיפה יגיעו לילדים כל הרעיונות לדברים המגניבים שהם רוצים ללמוד?

אני יודעת, אפשר להגיד שאפילו לצאת לחצר הבית, ולראות את הפקעות ששתלנו, שהוציאו עלים ועכשיו גם יש פרחי נרקיס, זה עולם ומלואו. אבל זה נשמע לכן אמין?

הילדים של פלונית נחשפו לחוגי מוסיקה בגיל צעיר, הילדה של אלמונית שאלה שאלות על אותיות באנגלית כבר בגיל שלוש (נדמה לי, קראתי על זה מתישהו מזמן, אולי אני לא מדייקת, אני מדברת באופן כללי ופחות על אנשים ספציפיים). אני מתכוונת- ילדה לא יכולה לשאול על אותיות באנגלית אם לא קוראים איתה ספרים באנגלית. בהנחה שאני ישראלית מישראל (שרוצה שילדיי ידעו אנגלית יום אחד), האם יהיה הגיוני לקבל החלטה מודעת לחשוף את הילדים שלי לספרים באנגלית? כי לי כרגע זה נשמע די תלוש.

אז אני נעה בין הציר של עצלנות לפעלתנות (ולטעמי דווקא נוטה יותר לפעלתנות יתר) ותוהה. כי נדמה לי שיש צורך בגירוי ובחשיפה, ואם כל היום אני יושבת בבית (סוג העבודה והלימודים שלי הוא גם כזה שמתבצע מול מסך) ומתעצלת

אולי אני מונעת מהילדים שלי משהו?

לפני שעברנו לחינוך ביתי וחקרתי את הגנים באזור המגורים החדש שלנו, מאוד אהבתי את הגן מונטיסורי שראינו. היו שם מלא גירויים מגניבים שאפשר ללמוד מהם או לא, והגנן אמר שהרבה פעמים הוא מכין דברים ייחודים בשביל ילד אחד ספציפי שרוצה וצריך.

דברו איתי...

ועוד דבר שמאוד מורגש לי, דווקא עכשיו כשהבכור שלי, שהוא עדיין קטן למדי (שנתיים ועוד רגע חצי), מאוד מעסיק את עצמו, הוא המחסור בקהילה.
זאת אומרת, הוא מעסיק את עצמו, בבית לבד או עם אנשים. הוא יכול לשחק מלא זמן בפליימוביל (ועדיף אפילו יותר- בקטלוג של פליימוביל), הוא מספר לעצמו סיפורים, הולך, קופץ, חוזר. וואן מאנ שואו. אבל איכשהוא זה אחרת כשיש עוד אנשים מסביב. נדמה לי שהוא מאוד מרוויח מאינטראקציה (דווקא כי הוא לא מאוד ידידותי לסביבה ודי לבדן באופיו). ואז עולה התהייה כמה להתאמץ כדי לספק לו חברה (כשאין שום מחנ"בים בסביבה המיידית, זה דורש להכנס לאוטו ולנסוע). כי זה מרגיש לי לא טבעי כל הלבד הזה. כמעט לא טבעי כמו גן עם שלושים ילדים, רק פחות מזיק.

תובנות בנושא הזה?

צודקת.
זה אחד הדברים שבגללם נשברתי ובגיל רבע לשלוש הכנסתי לגן, לשלוש שעות ביום.
מתשע בבוקר עד 12 בצהריים.

אני מניחה שאנסקולינג יכול להתפתח רק בסביבה שמציעה גירויים.
תראי, אני לא מצליחה להבין את הרלוונטיות של המושג אנסקולינג לגיל שנתיים וחצי. רוב הבני שנתיים וחצי שאני מכירה ממש לא צריכים שום גירוי חוץ מהסביבה המיידית שלהם, וגם נניח שכן, גן עם אמא פעם בשבוע בהחלט ממצה את העניין.
מכירה חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים/ בטל היה מעבודה חופשי מלימודים/ שלושה היו לו חברים וגו'?

אני אחזור לעניין מושג באנסקולינג כי אני חושבת שזה אולי יבהיר את דעתי: אנסקולינג זה מושג שמבטא התנגדות לבית ספר (סקולינג, נכון?) בגיל שנתיים וחצי אין בית ספר. יש מעון, שהיום קוראים לו בשם היפה גן כדי לא להעליב. פעם, בזמנו של מיכאל המדובר, וגם בזמננו, ילדים נהנו מכמה שנים של חופש, לא עבדו ולא למדו, פשוט היו.

במילים אחרות: לדעתי, מעון זה בייבי סיטר לא משהו, וחוץ מזה באמת כול השאר זה אידיאולוגיה שאנשים המציאו לעצמם כדי לכסות את ייסורי המצפון שלהם. אם כבר צריך בייבי סיטר מסיבות שונות (אני למשל צריכה כדי ללמוד) אז אני מעדיפה כבר לשלם למטפלת שאני סומכת עליה, בדיוק לשעות שאני צריכה ותו לאו.

ואגב המעון שאת מדברת עליו, באמת נחמד, אבל מה הוא עושה עם הילדים? (אני יודעת כי זה מול הבית שלי ממש) יוצא איתם לחצר? פוגש את הכלבה שלי? מכירים את הפרחים שפורחים? עושים ערמות של עלים?
אני מבינה למה בסביבה עירונית צריך חשיפה מאורגנת לטבע, אבל בסביבה כפרית? צריך לתת מנות גדושות של טבע?
המטפלת שלי אגב, עושה בדיוק אותו דבר, רק שלה יש שני כלבים ולו יש אחד.

לפני כמה ימים היינו בגן עם אמא, והיה שם ילד בין שנתיים שידע לקרוא אותיות. סיפרתי על כך לבנז והוא אמר בערך ככה (אני הופכת את הדיאלוג למונולוג שלו לצורך הכתיבה): או קי, יש כאן כמה דברים. דבר ראשון, למה ילד בן שנתיים צריך להכיר אותיות? כדי להרשים את השכנות? את הסבתא? למה זה טוב?
ונניח הוא מכיר כי הוא באמת סקרן באופן יוצא דופן, אז מה? אז מה חשוב לנו כהורים בגיל הזה? חשוב לנו שתהיה סבלנית וסובלנית לסביבה, שלא תפחד מדברים, שתכיר את בעלי החיים והצמחים והבני אדם סביבה.

היא הרי תדע לקרוא, ולא רק תדע לקרוא, היא תאהב לקרוא, כי אנחנו אוהבים לקרוא. היא תכיר מוזיקה ותאהב מוזיקה, כי אנחנו אוהבים מוזיקה, היא תדע אנגלית כי אנחנו יודעים אנגלית ויהיה שלב שבו זה יעניין אתה לדעת גם. למה לנו להקדים את מה שיבוא? והוא יבוא.

הי, ללא ספק בן זוגך צודק. הצד השני של המטבע הוא שיש הרבה יופי בלראות כשרון מיוחד אצל אנשים. כיף לראות רקדנית מוכשרת במיוחד, צייר מוכשר במיוחד.... וגם ילד מוכשר במיוחד בתחום האותיות והשפה. פשוט להתענג על הכשרון הזה.

כשהבת שלי מציירת יפה במיוחד, כיף לי להראות לסבתא ולהתגאות. ואם היא הייתה יודעת אותיות בגיל שנתיים, אני מניחה שגם כן היה לי כיף להנות ולהתגאות.

כשילד מגלה נטיה טבעית למשהו, די טבעי שההורה ירצה להמשיך ולעבוד איתו על זה, ולפתח את זה עוד.

אני חושבת שזה מבורך. כל עוד כולם נהנים כמובן.