בבקשה בבקשה בבקשה תחזרי לכתוב..כ"כ חסר הקול העדין, השפוי עם חוש ההומור

אז מה, נגמלת סופית?

יקירותי, אני צריכה פייז אאוט מהאתר לזמן מה. אל תדאגו לי, אני בסדר גמור.

לא סותר בכלל. הוא קרנף גאוני, וגם מצפוני.

נו...?
מה הבדל?
ולמה זה סותר?
קרנף גאוני! (-:

אמרת שהוא קרנף. :-)

[u]הילד סירב באצילות נפש: הוא לא מוכן "לעבוד על אנשים".[/u]
כבר אמרתי לך שהילד גאון? (-:

תודה!
רבה!
עניתי (-:
@}

לא מכירה אותך מחוץ לרשת ובטח לא עשרים שנה, אבל את המשפט המצוטט גם אני אהבתי מאוד. תחביב מאוד נחוץ יש לך.
@}

:-]
כן, באמת תהיתי.

[u]<[po]אלטר אגו[/po] לא מעשנת, לא מניקה, לא יודעת מה האמת, אבל מתעקשת על מבנה הטיעון; כל אחד זקוק לתחביב>[/u]
ידעתי שיש סיבה טובה לכך שאני כל כך אוהבת אותך כבר כמעט עשרים שנה עיוני. :-)

(הגאולה לא תבוא מן המסך, יאללה לכבות עכשיו)

שוב משהו חורק, אחרי תקופה כל כך טובה. זה יחלוף כלעומת שבא, או שהנה מתחילה עוד "תקופה"? הישארו עמנו.
(או בגרסת שנות השמונים: כל זאת, ועוד, בפרק הבא של "בועות").

[u]מי הסוטה שהמציא את הגואש??[/u]
בדיוק.

[u]לעזאזל, השארתי את שמונה עשרים דקות לבד בבית עם חברה וגואש[/u]
[b]שמונה[/b]??????
את רוצה להגיד שיש לי [b]לפחות[/b] עוד חמש שנים של השגחה צמודה???? :-0 |אוף|
<הבת שלי צריכה חצי דקה וגואש. אפילו בלי חברה.>
<מי הסוטה שהמציא את הגואש???>
<יש לנו תמונות שלה כחולה לגמרי, ירוקה לגמרי ואדומה לגמרי.>
<אתמול הפכנו ת'מזרון. הופ! שי טביעות ידיים אדןומות מלפני שנה בערך.>
<ואין לנו גואש!!!!!!>

עמוד 320, כך שחצי ספר. רוצה לישון.

לעזאזל, השארתי את שמונה עשרים דקות לבד בבית עם חברה וגואש ({{}}|אוף|{{}}) כשהלכתי לאסוף את חמש וחצי מחבר. חזרתי לשתי ילדות ערומות (עשו אמבטיה), סלון מוצף בגואש, ספה חדשה מושפרצת בטיפות גואש, והעותק החתום בידי המחברת של "דוקטרינת ההלם" ספוג מי גואש.
הטיפול הרגיל שאני נותנת לספרים במקרה כזה הוא ניירות עיתון בין דף לדף כדי לספוג את הרטיבות ומנוע מהדפים להידבק.
640 עמודים.
לא עוד להשאיר לבד, לא עוד ביקורי חברות, ולנצח לא עוד גואש!

הרגע סיפר לי האבא-של-הילדים-שלי שהוא הלך איתם ללונה פארק, ובדרך הסביר לחמש-וחצי, שאם שואלים אותו, כדאי שיגיד שהוא בן שש, כי יש מתקנים שמותר רק מגיל שש, והוא יותר קרוב לשש מאשר לחמש (קצת!), אז זה בסדר. הילד סירב באצילות נפש: הוא לא מוכן "לעבוד על אנשים".
אח, איזו נחת.
[sub]ואיזו הקלה (לא יצא מודל מוקטן של אבא שלו)[/sub]

יש יותר נוראים?

לא עונה בטלפון. עסוק בהכנות לימים הנוראים.

מה עושה מרקורי בימים אלה?

[u]לא משנה שאין לי סיבה (טובה. סיבה טובה. או מציאותית. או הגיונית).[/u]
נראה לך שאין סיבה?
ומה אוגוסט? כלב?

אין לי חשק ליום הזה. אין לי מצב רוח. אני רוצה לקחת יום מחלה, לזחול למיטה ולא לצאת. אין לי כוח לשום דבר ולאף אחד. אני רוצה להיות עצובה ולא משנה שאין לי סיבה (טובה. סיבה טובה. או מציאותית. או הגיונית).

תודה, ננסה למצוא את המספר

תודה. איזו תגובה מעודדת. אולי בכל זאת ננסה. גם אצלי האיש שותה קפה ממקינטה. לא התפרק לך לחתיכות מבאסות?

Now my kids are gone, and my boyfriend's away
And I ache in the places where I used to play

(ואין לי כרטיס)
(ואני לא בדיסקונט)
(דו דם דם דם דה דו דם דם)

ההורים שלי לקחו את הילדים אליהם לשבוע. נפרדתי מהם בהרבה חיבוקים, עד שחמש וחצי אמר, כמו שאני אומרת לו כשהוא לא נותן לחברים ללכת הביתה: את לא נפרדת מאיתנו יפה!
בערב התקשרה שמונה, עצובה.
שמונה: מה שלומך?
אני: בסדר, מה שלומך?
שמונה: בסדר.
אני, שומעת שלא בסדר: מה קרה?
שמונה: ניסיתי ללמד משהו את חמש וחצי, וציפיתי ממנו ליותר מדי, ועכשיו אני מאוכזבת יותר מדי.
התחלתי לנסות לחשוב בקול רם איך אפשר לעודד אותה...
שמונה: אמא, אני אוהבת לשמוע אותך מדברת.
סיפרתי לה כל מני סיפורים שקיויתי שיצחיקו אותה, והיא נרגעה.
שמונה, מתעניינת: מה את עושה?
אני: אני נוסעת לפגוש את (לצורך העקביות בבלוג אני צריכה לקרוא לו) ארבעים, כי הוא נוסע עוד מעט לחוץ לארץ ואני רוצה לראות אותו לפני שהוא נוסע.
שמונה, בהשתתפות: שתי פרידות ביום אחד...

(רגע, איך עושים...) |L|

[u]הבעיה אצלי היא, שזה לא משתפר באופן משמעותי מפעם לפעם. אני גאה בהישג שלי, ובפעם הבאה אני שוב חרדה.[/u]
בול! גם אצלי! (-:
אני חרדה כל פעם מחדש. כאילו להתחיל מאפס, אבל לאורך העשור האחרון, אני מבינה שזה רק כאילו להתחיל מאפס, והדרך שעברתי מאז בדיוק עושה את ההבדל בין לבחור לא לנסוע ולהיות בחרדות אמיתיות של אובדן עבודה, תאבון ושינה ובין זה שבסופו של דבר היום, אני עולה על האוטו ועושה את זה בליווי כל הטקסים וההכנות המופרכות לגמרי בעיני שאר האנשים.
אני כנראה לא אצליח לשנות את הנטיה שלי (אני מקרה קשה של חוסר התמצאות במרחב) ולכן הפחד ללכת לאיבוד הוא קיומי אצלי, אני באמת לא מבינה בגוף שלי ובתחושת המרחב איפה אני נמצאת וזה מפחיד.
אבל אני כן בחרתי בלעשות את כל הדברים שיעזרו למרות הכל לתפקד בחיים, על פני סרוס מוחלט שהנטיה הזו יצרה אצלי במקורה.
אני עדיין אעדיף שמישהו אחר ינהג, אבל אם לא תהיה ברירה וזנ יהיה חשוב לי, אני אעשה את זה....

הו. כמה שקלעת עכשיו! גם בדוגמה הספציפית וגם בהלך הרוח. בטח כבר כתבתי כמה פעמים על החרדות שלי מלקחת את האוטו לטיפול או לטסט, להיפגש עם סוכני ביטוח, לנהל כספים בבנק, לקבוע תור לרופא, וכן, גם לנסוע למקומות לא מוכרים, ביחוד עם זה במעמקי הג'ונגל התל-אביבי.. כל פעם מחדש! הבעיה אצלי היא, שזה לא משתפר באופן משמעותי מפעם לפעם. אני גאה בהישג שלי, ובפעם הבאה אני שוב חרדה.

[u]אף פעם לא חשבתי על זה ככה, ובכלל, כנראה שאני לא רגילה לחשוב ככה על דברים.[/u]
כן... גם אני לא נולדתי עם הנטיה לחשוב ככה. במקרה שלי זו עבודה קשה לתרגל את זה, הגם שמאוד מאוד פרודוקטיבית, שופכת על הכל אור שמעורר אותי לחפש את הצעד הבא ולא לשקוע בנקודות חשוכות.
גם יש בזה הגיון לא? אם אני שונאת לנהוג... נגיד, כי אני חסרת כל חוש כיוון וברוב במקרים אין לי מושג איפה אני נמצאת (לא אני ספציפית... מה פתאום..(-:), אז יש לי אפשרות לא לנסוע לשומקום, במיוחד לא לת"א, אלא אם כן יש נהג אחר, או לנהוג לתחנות אוטובוסים ומשם לנסוע בתחבורה ציבורית (שוב... כל קשר בין הסיפור לדוברת מקרי בלבד!) ויש לי אפשרות, להיכנס לאוטו, להכין את המסלול שלי במפה, גם אם אני נוסעת לפלורנטין, לשבת עם אגלי זיעה מרוב פאניקה, לא לישון בלילה שלפני נסיעה למקום שאני לא מכירה (!) ולצאת מהצד השני של זה אחרת. אולי לא מלכת הנהגות, אבל מלכת הנהגות הנוירוטיות שהתגברו על חרדת ההתמצאות במרחב. בשביל אנשים מהצד זה יראה כובד היסטרי שלי, ואחשב לאדם היסטרי ולחוץ (מה שברור לגמרי שאני לא כמובן (-:) ובשבילי זו הדרך שלי להתמודד עם העניין הזה, אלה סך הפעולות שגורמות לי למרות הכל להיכנס לאוטו ולנסוע למקומות ומרחבים חדשים (חוץ מירושלים, עד כאן..)
ויש משהו בהתגברות הזאת שמצמיח מאוד, דווקא בנקודות האלה החלשות, הבעייתיות.
אני בטוחה שאם תבחני את זה לגבי נקודות תורפה בחייך, תגלי כמה מקרים שבהם זה עובד, אפילו אצלך (-:
[u]אני צריכה לישון על זה לילה. אוי! ועכשיו במקרה לילה![/u]
תראי מה זה... איזו הצטרפות מקרים...
אז את יודעת מה, עכשיו כבר בוקר. טוב. אני מקווה @}

[u]נוקאאוט אקוודור[/u]
נכון, זה מה שזה היה! לשמחתי לגלידה אני לא מכורה דוקא. אבל גלידה ממש משובחת אני אטעם, ובלבד שיש להם טעמים מעניינים (וניל ממש לא מושך אותי. עדיף משהו עם קפה. בכלל, אפשר שכל הדברים יהיו בטעם קפה, חוץ מסלט כמובן). אז בפעם הבאה שאני אאלץ להיכנס לרננים.
(נזכרתי שטעמתי פעם באילן'ס סלט עם רוטב ויניגרט אספרסו. היה מעניין, הגם שדורש התרגלות. אילן'ס, מצחיקים, מצד אחד הם כמוני - עושים הכל בטעם קפה, ומצד שני הם מנסים לשכנע אותי להכניס טעם שאינו-קפה דוקא לקפה).
אז מה עם אחרי הצהרים הזותי? אולי זה בגלל שהיו מכריחים אותי לישון בשעות האלה עד גיל מאוחר מאד? אולי זה בגלל שאני בעבודה וכבר רוצה הביתה?
[u]אני מניחה, שדווקא בשעות האלה טמונה הזדמנות לצמיחה. דווקא בגלל ההתנגדות שלי אליהן....[/u]
אף פעם לא חשבתי על זה ככה, ובכלל, כנראה שאני לא רגילה לחשוב ככה על דברים.
הזדמנות לצמיחה. אני צריכה לישון על זה לילה. אוי! ועכשיו במקרה לילה! :-D
תודה על המחשבה החיובית.

הוי הוי... הרשי לי בבקשה לצטט את כל המשפטים שאני מזדהה איתם עד תום (למרות שאני ממש לא עסוקה בימים אלה בדפוסי האכילה שלי):
[u]סלט זה אוכל כיפי ושמח[/u]
קודם כל ובראש ובראשונה, זו אמירה שאני ממש מזדהה איתה. יש בו משהו כ"כ צבעוני וקופצני ומשמח ומשובב, שלפעמים (זה כמעט לא קורה כן?) כשיוצא לי לעבור יום בלי סלט או שניים זה ממש מעיק עלי.
[u](חה. שישים אחוז. זה מריר זה?)[/u]
חחח... לגמרי איתך! גם אני מחובבות ה-70 ומעלה מעלה, לכיוון ה-90.
אבל בנוגע לנוקאאוט אקוודור, אני נופלת גם בקיסמו, בגין היותי מכורה לגלידה. במיוחד לגלידות משובחות. (אגב ידעת שמוסד הגלידה האגדי וניליה פתח עגלה ברננים??)
[u]ואז הסתכלתי על הקופסה וספרתי E-ים, ועבר לי[/u]
גדולה! (-:
גם אני סופרת אייים ועובר לי, לפעמים בלי שאני רוצה שיעבור לי, ממש לפני שעומדת לתת ביס במשהו שממש בא לי עליו ברגע הראשון, ואופס, פתאום יורד לי ממנו החשק...
[u]אחרי הצהרים אני הופכת עצבנית וחסרת מנוחה[/u]
ו....אחרון חביב: גמני גמני גמני!!
יש לי משהו לא פתור עם השעה הזו, תמיד היו לי עניינים איתה, לאורך תקופות שונות ומשונות בחיי. כאילו משהו תקוע בה. לא מצליחה להתענג עליה, לא מוצאת בה מקום. (כתבתי על זה אפילו פוסט/ שיר בבלוג יוגה שלי), כשמגיע הלילה, משהו נרגע בי ונכנע.
בשנים האחרונות זה קשור לזה שאני עובדת בערבים, ואז השעות האלה הן מן שעות דרוכות שכאלה, מצד אחד היום מאחורי מצד שני אי אפשר באמת לסגור אותו, כי יש עוד עבודה.
אני מניחה, שדווקא בשעות האלה טמונה הזדמנות לצמיחה. דווקא בגלל ההתנגדות שלי אליהן....
@}

אני מנסה להבין את דפוסי האכילה שלי. אני אוכלת מתוך שעמום.
בבוקר יצאתי לריצה קצרה. אני לא בכושר כי אני לא מוצאת זמן לרוץ בצורה סדירה. אחר כך שתיתי אספרסו משולש ולא הייתי רעבה עד אחת עשרה. באחת עשרה אכלתי סלט בתיאבון. בשתים עשרה עוד סלט, גם בתיאבון. סלט זה אוכל כיפי ושמח. באחת אכלתי אורז ואפונה. בערך באחת וחצי מישהו הזמין את כל הצוות לקפיטריה לחלק לנו ארטיקים משהו-משהו עם שוקולד מריר (חה. שישים אחוז. זה מריר זה?). הצטרפתי אליהם, ישבתי איתם ואכלתי תפוח. סבלתי רק ממש מעט, ואז הסתכלתי על הקופסה וספרתי E-ים, ועבר לי.
אחרי הצהרים אני הופכת עצבנית וחסרת מנוחה, במיוחד ביום כמו היום שבו אני נמצאת בעבודה עד מאוחר (אני כותבת מהמשרד עכשיו). אז אני טוחנת פירות, עוד שני תפוחים ושתי נקטרינות שפשוט לא הייתי צריכה. זה בכלל לא כיף לאכול ככה, וחבל על פירות טריים וטעימים שמגיע להם שיהנו מהם. איזה הבדל בין כמה שאני נהנית מהאוכל בבוקר ובצהרים, לבין אחרי הצהרים.

_שמונה ביקשה לחם עם חמאה, בלי להסס ננתו לה לחם עם מרגרינה. לא היה לה טעים. ראיתי שזה מרגרינה ואמרתי.
הוציאו "ממרח חמאה" מהמקרר, כי החמאה קשה. היא טעמה. אני בינתיים לא התאפקתי וחיפשתי את רשימת הרכיבים. אם זה כי היא ראתה אותי, ואם זה כי זה מלוח זוועות, שמונה הודיעה שגם זה לא טעים לה. הרשימה ארוכה, והיא לא כוללת שמנת, או חלב, או שום דבר מאכל ספציפי אחר. טוב, גם זה לא בדיוק חמאה, אמרתי. מה יש בזה? שאל אבא שלי, אז הקראתי._
ואולי זה שאני שם, עם המאמץ האקטיבי שלי לא להיות שיפוטית, זה מה שמכניס מתח.

אנחנו שושלת עתיקת יומין של עקשנים וגם של מגיבים תגובות מוגזמות. חשבתי ששמונה לא תסתדר לבד עם ההורים שלי, בעיקר לא עם אבא שלי. מסתבר שברגע שחולית האמצע, העקשנית המצעית - אני - לא שם, הכל מסתדר. כשאני שם, היא רבה איתו ואני מגינה עליה ותומכת בה (כי היא צודקת). כשאני לא שם, היא פשוט לא רבה איתו.

ולמה את לא מדליקה מזגן... ולמה את לא קונה מדיח... אולי היינו צריכים להסכים על אזור שיפוטיות חופשית בינינו. אבל האמת היא שזה לא כל כך כיף לי, לא לשפוט ולא להיות נשפטת.

[u]קשה לא לבקר הורים כשמבקרים את ההורים.[/u]
:-D
ואפשר לחשוב שהם לא מבקרים אותי. אבא שלי בביוסנטר, בודק מחירים ומזדעזע בקול רם...

[u]סבא שלך הוא כזה, הסברתי. הוא אוהב אותך מאד, ואת אותו, הוא צריך להסתדר עם השגעונות שלך, ואת עם שלו.[/u]
משפט מחץ. :-)
מקווה שאתם נהנים מאד, סה"כ.

[u]אני מנסה לא לבקר אותם.[/u]
אבל את שם,לא? ;-)
קשה לא לבקר הורים כשמבקרים את ההורים.

:-)

[u]סבא שלך הוא כזה, הסברתי. הוא אוהב אותך מאד, ואת אותו, הוא צריך להסתדר עם השגעונות שלך, ואת עם שלו[/u]
|Y|
איזה יופי.

לא קל, העניין הזה של הורים. אני מנסה לא לבקר אותם. קשה.
שמונה ביקשה לחם עם חמאה, בלי להסס ננתו לה לחם עם מרגרינה. לא היה לה טעים. ראיתי שזה מרגרינה ואמרתי.
הוציאו "ממרח חמאה" מהמקרר, כי החמאה קשה. היא טעמה. אני בינתיים לא התאפקתי וחיפשתי את רשימת הרכיבים. אם זה כי היא ראתה אותי, ואם זה כי זה מלוח זוועות, שמונה הודיעה שגם זה לא טעים לה. הרשימה ארוכה, והיא לא כוללת שמנת, או חלב, או שום דבר מאכל ספציפי אחר. טוב, גם זה לא בדיוק חמאה, אמרתי. מה יש בזה? שאל אבא שלי, אז הקראתי.
אבל יש בזה מאתיים קלוריות, ובחמאה שבע מאות.
אבל קלוריות זה לא חזות פני הכל, אמרתי, במה שניסיתי שיהיה עדינות, אבל קרוב לודאי שלא לגמרי הצלחתי. (יא ורדי איזה היבריש, ואני מנסה להיגמל; סליחה)
אבל בגילנו זה חשוב, הם הסבירו לי ממקומם שמאחורי צלחת עם שש או שמונה פרוסות חלה קלויות במיקרוגל.

אם תבכי, המציל יוציא אותך מהבריכה, אמר אבא שלי. גם לנו הוא היה אומר דברים כאלה. אני לא בטוחה, אבל נדמה לי שהאמנתי לו. אני חושבת ששמונה לא מאמינה, אבל אולי היא לא בטוחה.
סבא שלך הוא כזה, הסברתי. הוא אוהב אותך מאד, ואת אותו, הוא צריך להסתדר עם השגעונות שלך, ואת עם שלו.

מחר נוסעים שוב להורים שלי. הפעם אני לא מכינה עוגיות. אני פשוט אדאג לסתום את הקרייבינג ההתמכרותי בסלט ירקות ובסלט פירות.

[u]אחלה מתנה[/u] זה רפרנס אינטר-טקסטואלי? כי ההופעה לא היתה מתנה, אלא יותר החגיגה.

עכשיו הבנתי.
אחלה מתנה.
<בסוגריים לעצמי - |אוף|>

תארתי לעצמי. :-)

אוי פספסתי! ואני חשבתי שהסיכום שלך הוא 6 הודעות מעליי! :-)

_הסאונד כבר כתבתי
?_
ספרי שבע הודעות מעלי.
אבל אם מישהו הלך ונהנה עד כדי לספר שהיה מושלם, לא אתוכח. לא אני אהיה זו שאצדד בעמדת נגד לסוזן וגה אהובתי.

על המוקדמת. חי נפשי.
[u]הסאונד כבר כתבתי[/u]
?

אולי שמעת על ההופעה השנייה. היו שמועות שהיא היתה יותר טובה. ההופעה המוקדמת היתה קצת מזורזת, הסאונד כבר כתבתי, המלווים קצת השתלטו לפרקים אבל אולי זה שוב הסאונד, ויש כמה שירים שהייתי שמחה אם היתה שרה, ולא שרה. אבל זה תמיד יהיה.
אבל מקסימה מקסימה. מצחיקה ומתוקה ואמנית גדולה.

דווקא שמעתי שהיה מושלם. התפרטי?

לגמרי כן (-:

היה כיף. יצאנו לבלות, שזה דבר שאנחנו לא עושים הרבה. נהנינו מהשירים ומהאישיות הכובשת. וכשאוהבים זמר, נהנים גם בהופעה לא מושלמת. וכשאוהבים חבר, נהנים מללכת איתו גם להופעה לא מושלמת. לא?.. [-:

(-:
נשמע כיף בכל זאת.

אז איך היה?
סוזן וגה מתוקה ומקסימה. השירים יפים (כשהודיתי בפני החבר שלי שאני לא מכירה שיר אחד, הוא אמר בפליאה: איך זה יכול להיות, אלא אם כן היא המציאה אותו עכשיו על הבמה?). הקהל הציף אותה באהבה בלי גבול. אבל הסאונד... היה מקום לשיפור. היו רגעים שהגיטרות הטביעו אותה כמעט לגמרי. ולא שאני בררנית במיוחד, אבל פעם בעשר שנים סוזן וגה מגיעה לארץ, ופעם בעשר שנים אני הולכת להופעה, הייתי רוצה לקבל חוויה מושלמת.

[u]מונית, מונית.[/u]
את צודקת לחלוטין, כמובן. הזמנתי מונית ועכשיו אני יכולה לנשום. אמנם החבר שלי יצטרך להסיע אותי אחר כך הביתה, והוא עדיין לא יודע. :-)

מונית, מונית. מתקזז עם מחיר החניה.

השמצתי לשוא - האוטווס מגיע כל 10-15 דקות בשעות האלה - אבל הוא מוריד אותי בקריה ב-18:15. גבולי.

אוטובוס זה רעיון. השאלה היא אם זמן המתנה לאוטובוס (שבטח בא כל חצי שעה או ארבעים דקות) לא מתקזז עם זמן חיפוש החניה. הולכת לבדוק!

איזה כיף לך!
בסוף כפי שהבנת לא קניתי כרטיסים.
באמת נשמע ע"פ הסנריו המצופה ששום דבר לא יכול להשתבש (-:
תגידי, אולי תעלי על אוטובוס או משהו? שמוריד אותך ישירות באיזור וחוסך ממך את שתי השורות האחרונות של הפוסט? (-:
מצפה לדיווח כמובן @}

היום סוזן וגה! טרללה!
לוח הזמנים הוא כדלהלן: שלוש ורבע - יציאה מהעבודה. רבע לארבע - איסוף ילדים מקייטנה. ארבע - שיעור שחיה של הקטן. ארבע ורבע - שיעור שחיה של הגדולה. ארבע וחצי - הקטן יוצא מהשיעור והולך להתקלח במקלחת של הבריכה (הגלויה והפומבית, אבל הוא עדיין לא מתבייש), להתנגב ולהתלבש. חמש - הגדולה יוצאת מהשיעור, לא הולכת להתקלח, אנחנו הולכים לאוטו ונוסעים הביתה. בבית אנחנו פוגשים את הבייביסיטר. חמש ורבע באופטימיות - אני יוצאת לדרך. רבע-לשש-שש - החבר שלי בקופות עם כרטיס האשראי שלי, אוסף את הכרטיסים. שש באופטימיות - אני מחפשת חניה באיזור היכל התרבות המשתפץ והסתום. שש וחצי - נוטפת זיעה ומקללת את הנהגים והחניונים בתל-אביב, אני פוגשת את החבר שלי ונכנסת לאולם. מקסימום רבע לשבע - אני ברקיע השביעי (רגע, יש הופעת חימום או משהו מיותר כזה?).
מתוקתק. מה כבר יכול להשתבש?

היתה לי הרגשה כזו.. :-D
נכנסתי לעריכה ומחקתי. תודה על החיבוק והפרח!

מזל שלא אימצת את התסרוקת שלו. [url=[img]http://www.dartmouth.edu/~music33/Mus33projects/nodes/cello/images/brahms.jpg]+סעומו[/img] האצבעונים האלה[/url]
למרות שהבחנתי עוד אז שאת סורקת את זקנך כמוהו.

בכיתה י"ב נחשבתי גרופית-שרופה-מהסוג-הצווח-ומתעלף של ברהמס.

אני תמיד רציתי חתול בשם פואנקרה, וכלב בשם בנדיקסון. פואנקרה ובנדיקסון. אחלה שמות לחיות מחמד. הודי.
<משתתפת, אבל מהצד של המתימטיקה.>

שנים חשבתי לרסס גראפיטי של "דאולנד לשלטון" אבל הבנתי שזה לא יאה ללכלך את שמו ברבים.
בבחינת הגמר שלי באקדמיה הצהרתי שאני מתכננת להחליף את שם המשפחה שלי לדאולנד.
המורים שלי כבר התייאשו ממני...
(טוב, זה אחרי ששלוש שנים ראשונות הכינוי שלי היה "ברנשטיין" משום שלא יכולתי להפסיק לדבר עליו ולשיר קטעים שלו).

[u]הייתי לפני עשר שנים. מאד קדימה ודי באמצע. היה מושלם.[/u]
אני זוכרת. גם אני הייתי באמת היה מצויין, ואז הכרתי רק את שלושת האלבומים המפורסמים יותר.

הפסקול השבועי התכוון לכך שאת מתחתנת השבוע או עוברת למנזר ?
;-)
תודה.
חיממת את לבי.

הייתי לפני עשר שנים. מאד קדימה ודי באמצע. היה מושלם.
אילולא היונקים הנמרצים הייתי שוקלת אף היום.

<[po]אלטר אגו[/po] בבית של החבר>

[u]את באה?[/u]
אני באותו מצב כמוך - מתכננת לבוא אבל טרם עשיתי משהו בעניין - אבל החבר הביע את הסכמתו ואנחנו מתכוונים לבוא.

שלום
עשית את המבוך,או שהוא רק ניראה לך קשה?
כיף לי שכתבת לי.
מסתו

תגידי, אז בסוף קנית כרטיס לסוזן וגה?
אני לא..
ועדיין רוצה...
את באה?

<שתמיד יצא "סטופש!">

אצלנו נגעו בברזל (מלעיל) ואמרו סטופ-אש.

:-D
להגיד "(...) ואי אפשר להתוכח על זה כי זו האמת המוחלטת" זה קצת כמו להגיד "סטופ נגעתי בכדור הארץ", רק במילים יותר מסובכות, לא? ודרך אגב, למדתי את זה מהילדים שלי, אני לא זוכרת שאנחנו אמרנו את זה.

(או במילים אחרות: סטופ נגעתי בכדור הארץ.) <ציטוט מהדך על חנ"ב והקשר לצבא>
הצחקת אותי לאללה! מה שנקרא blast from the past
(למרות שלא נראה לי שהבנתי D-: )

זמני: הערה שלי מדף שנמחק, בינתיים פה עד שאחליט מה לעשות איתה.

[b][po]אלטר אגו[/po][/b] (2009-06-27T01:24:07):
אורי,
_אני לא מנסה לומר "תראו תראו, אני אקולוגי".
אני לא יותר אקולוגי או מוסרי מאף אחד,_
אה! זה מה שהטעה אותי:
_אח"כ הגעתי למפגש או שניים... התחלתי להכיר קצת אנשים..
גיליתי לתדהמתי,
וואט דה פאק?!
מה זה זה?!
כולם עם מכוניות, כלים חד פעמיים, צעצועים חדשים מפלסטיק, מכשירים קטנים עם בטריות חד פעמיות, מה לא.._
קצת מבלבל.
אני במקרה לא שייכת לקהילת "באופן טבעי", ולא פגשת אותי ואת הכלים שלי באף מפגש. אבל יצא ככה שגדלתי בקיבוץ, ושהיום אני כן שייכת לאיזו קהילה אחרת, שגם לה יש כמה מאפיינים שמזכירים קיבוץ מבחינת הדינמיקה החברתית, ושמתי לב למשהו מעניין אצל אנשים שהם מאד מחוייבים ומעורבים (שזה כמובן ראוי להערכה): שכל אחד תמיד מרגיש שהוא מגדיר את המינימום, ומי ש"עושה" פחות ממנו - לא בסדר. וכך מרגיש כל אחד, ולא משנה איפה הוא נמצא על רצף ה"עושה"-"לא עושה". וזה עובד טוב, כי כמעט כל אחד יכול לשפוט מישהו, ולשפוט זה די כיף לפעמים (הסרקזם הוא רק סגנון ההתבטאות שלי, אני ברצינות חושבת ככה). הרי יבוא מישהו ויגיד: מה נסגר אתך? מגדיל את התעבורה באינטרנט? ועוד מוסיף תוכן? מה אתה, נער הסיפון שעושה חור בקרקעית הספינה כדי שיקשיבו לו? אבל אתה עושה את זה, ואומר: למה אתם טסים ונוהגים במכונית? ומישהו אחר ימשיך לנהוג במכונית, ולהשתגע מזה שאנשים לא ממחזרים מים אפורים ומשתמשים בשקיות. גם אני כך. אני אומרת לעצמי: כשאני אראה אנשים אחרים סביבי עושים מה שאני עושה, אני אלך עוד צעד קדימה.

(עכשיו, יש לי גם משהו להגיד על מאבקים גזעיים/חברתיים שהסיפור מתייחס אליהם בטיפה, אה, ביטול, אבל מאוחר. אז זו תזכורת לעצמי.)

לא הכל פרסונלי, וזה מחזיר אותי לאינצידנט הקהילתי מלפני שבועיים. שדרך אגב, העניין הפרסונלי שם נפתר, אבל בעניין המהותי לא נחה דעתי, אוף וחצי.

איל, הטיעון "הסיפור לא בסדר כי הוא לקוח מתוך מניפסט היונבומר" מקביל לטיעון "צמחונות היא לא בסדר כי היטלר היה צמחוני". מעבר לזה, אני חושבת שהסיפור אפקטיבי במידה מסויימת, ועדיין יש לי עליו ביקורת שהתחלתי לרמוז עליה אתמול. אני לא יודעת מה ההתנגדות הספציפית שלך לסיפור, אולי כתבת ולא שמתי לב, או שלא כתבת. לי הפריע בעיקר הביטול של מאבקים גזעיים וחברתיים כאילו היו עניין קטנוני. אבל עזבנו את הסיפור, וטוב שכך, אז אני לא אכנס לזה.
אני לא מכירה את אורי, ואין לי מטרה לחזק את אורי ולא להחליש את אורי... רק הבעתי את דעתי המורכבת.

נראה לי שאנשים לא היו מקשיבים להיטלר גם אם היה לו סיפור הרבה הרבה יותר טוב משל הדפקט שהפך ילדים ליתומים רק כי אבא שלהם היה פקיד בבנק או איש מחשבים זוטר
אבל גם הסיפור עצמו מאוד יומרני ולוקה בחסר
למרות שאני נגד צנזורה כדאי שאנשים יבינו לאן הם לוקחים את עצמם בתמימותם לפעמים
טוב שאת מחזקת את אורי כי אני חושב שהוא מאוד נחמד
אני לא בטוח מה בן אדם מהצד, שהיה רואה את הדף היה יכול לחשוב על אורי וחבל לי על אורי
דיברתי איתו איזה שעה .. לא הצלחתי
כנראה ממש אני צריך להשתפר בלהיות מובן לאורי...כי ממש איכפת לי עליו ולא נעים לי היה לקרוא את הדף ואת התגובות
מאוד שמחתי שאת הגבת אחרת אבל בכל זאת נראה לי שהוא טועה..

תודה על ההערה האחרונה שכתבת בדף,
אבל בכל זאת,
החלטתי לעשות את זה מחדש בפעם אחרת.

הי!
סוף סוף התעדכנתי בכל ההרפתקאות (-:
ד"ש בבית לקרנפים בע"מ @}

מגניב. חשבתי שזה עוד אתר החלפות, וכבר התכוננתי לענות: כן, זה נחמד מאד, אבל להשאיר ברחוב יותר קל. :-D

מכירה www.bookcrossing.com?

זאת אומרת, לקחתי ספרים שאני כבר לא צריכה (כי הילדים גדלו, כי לא נהניתי מהם, כי לא אחזור אליהם), ושמתי אותם בערימה יפה ומסודרת על המדרכה בצד כדי שאנשים שכן אוהבים אותם יתנו להם בית טוב.
אה, רגע, לא במובן של "הוצאתי לאור". במובן של "הוצאתי החוצה".

אנא פרטי לגבי שימושך העכשיוי בשורש י.צ.א.
מה זאת אומרת "הוצאתי"?

הוצאתי ספרים. אני נהנית לעבור כל פעם ולראות איך עוד ועוד ספרים נעלמים מהערימה. זה מחמם את הלב, וגם משעשע לראות איזה ספרים נשארים אחרונים.
הפעם:
שירים באשדודית של סמי שלום שטרית (הזדהיתי עם הפוליטיקה, לא נהניתי מהפואטיקה)
קוריקולום ויטה של יואל הופמן (בעיני זו מניירה)
וספר בלשנות בהוצאת רסלינג (נחמד, אבל באיזשהו שלב הרגשתי שהבנתי את הרעיון).

אתמול, לעומת זאת, מצאנו ספרים שמישהו אחר הוציא... אספנו את "לקרוא בחשך" של שימוס דין, לקסיקון גאוגרפי, ו"ילקוט המתכונים" הנוסטלגי, עם מתכונים נוספים שמישהי הוסיפה בכתב ידה!

רשימה חדשה:
V יום חמישי - טיול למוזיאון - לסדר הסעה לצהרון.
יום שישי - שיעור מחול פתוח להורים.
שבת - יום הולדת לתאומים - לקנות מתנות.
יום ראשון - מסיבת סיום גן על החוף - להכין כיבוד.
יום שני - מסיבת סיום בבית הספר - להכין כיבוד.
יום שלישי - כלום.
יום רביעי - מתחילה קייטנה...
רשימה יותר כיפית הפעם.

[u]דאון של אנטי קליימקס?[/u]
היה סוף-שבוע של זוגיות ושל מנוחה. לא, לא דאון בכלל. אבל עכשיו קצת דאון, כי הייתי יכולה עוד סוף שבוע כזה עכשיו.

איזה יופי.
(())

מצדיעה לך. אלופה @}
(ועכשיו מה? דאון של אנטי קליימקס?)