הרבה פעמים יש מצב שילד מתחיל לשחק במשהו ופתאום הרבה ילדים רוצים את אותו דבר ואז הוא צריך לעשות "תורות". אני חושבת שצריך לחשוב על כל הקונספט הזה ושעדיף לאמר לילדים שהמשחק הזה תפוס עכשיו ולנסות למצוא משהו מעניין אחר.
מסכימה לגמרי עם כל מילה של
אמא בבית.
תהיי מספיק יצירתית למצוא משהו אחר מעניין וכל הילדים ידבקו אלייך כמו זבובים ותראי כמה הבימבה פתאום כלל לא רלוונטית
זה ידוע שהם נדבקים למשחק שמישהו אחר בדיוק גם רוצה. "כרגע זה לא פנוי, את רוצה לחכות שיתפנה, בבקשה.. בנתיים אפשר לעשות משהו אחר או לחכות בסבלנות"
לצפות לתורות זה ממש בגיל יותר מתקדם, אולי 4 וגם, אם שני הצדדים (הילדים בלבד!) מסכימים על כך מראש ולא מישהו מבחוץ קובע ומחליט להם.
למשל, אני הייתי אומרת משהו כמו "מוישה רוצה לשחק עוד קצת בבימבה שלו, אז בואי בינתיים נעשה X, עד שיגיע תורך"
אני רק הייתי משנה את הסוף "עד שיתפנה". לא אוהבת את התורות, ואם יגיע תורה והיא כבר לגמרי במשחק אחר ?
ואם פתאום ילד אחר יתיישב ושוב לא יהיה פנוי, היא (או את) תצטרך "להילחם" שוב על תורה.. חבל. שיהיה פנוי זה מאוד פשוט וברור. זו עובדה שאין עליה ויכוח וכל גיל יכול להבין אותה לפשוטה.
שכל ילד מתייחס באהדה לצרכיו ולרצונותיו של ילד אחר, והתורות מבטאים את הערך הזה, היא מלמדת אותו את הכלי החשוב ביותר ביחסי אנוש, האמפתיה לזולת.
אתה קטן מכדי לחלוק, לכן עכשיו אתה לא צריך לשמוע שיש דבר כזה בכלל. זה פשוט חינוך לאגוצנטריות, ולילד יהיה מאוד קשה ללמוד לבד את היתרון בחלוקת משאבים עם אחרים.
אם אני אומרת בקול רם "עכשיו מוישה משחק, נגיד לו שגם אנחנו רוצים ונבקש ממנו שיבוא להגיד לנו כשהוא יסיים." ולביתי אני אומרת "אח"כ כשהוא יפנה אנחנו נוכל לשחק גם". זה שם על השולחן את צרכיהם ורצונותיהם של כולם.
אני מוסרת מסר לילד - "גם אנחנו מעוניינים", ומוסרת מסר לביתי - "כרגע לא פנוי, כשיתפנה יגידו לנו"
יש כאן מסרים פשוטים וברורים, להבדיל מאמפתיה לזולת שהיא משהו מאוד לא ברור להעביר לילד בגילאים צעירים.
לילדים בכלל לא קשה ללמוד לבד את היתרון שבלחלוק!!! (ועל אגוצנטריות יש לי הרבה מה לומר אבל זה לא שייך לכאן)
לפעמים בסיטואציות מסוימות היא כ"כ מרוכזת ברצון שלה כך שאי אפשר להסיט אותה לפעילות אחרת. אני מרגישה שהיא מבקשת ממני עזרה שאני לא יכולה לתת
חשוב שהיא תעבור דרך המציאות ותבין שאין דבר כזה
שתמיד היא תוכל לקבל מה שהיא רוצה, בטח שלא תמיד באותו הרגע. חשוב שאת תהיי רגועה ותביני שזה חלק מהעולם, ותסכימי כי אכזבות מסוג זה הן לגמרי טבעיות כי כך עולמם של הילדים "אני רוצה עכשיו" עוד מהרחם כשהכל סופק מיידית, ומכיוון שכך לא ימשך לעולם חשוב דווקא לראות איך מתמודדים "בקלות" עם אכזבות אלו
כי זה מה שיש.
לעומת מה שאין תמיד אפשר להראות את מה שיש. זו הצידה הכי טובה לדעתי שאפשר להעניק לדרך, לחיים.
אם היא לא מעוניינת בשום "נחמה" אחרת זה ממש בסדר. זוהי דרכה להתמודד עם הסיטואציה והיא רוצה לעבור אותה בדרך הזו. אז נכון לקבל אותה בחיבוק והבנה. זוהי דרכה, ובכך שאת מקבלת אותה תוכלי לעזור לה.
לפלונית
_אני חושבת שהבעיות שעימן אני צריכה להתמודד הן:
האם יש משהו שאני יכולה לעשות על מנת לגרום לבני להפסיק להפעיל כל כך הרבה כוח כלפי ילדים קטנים ממנו ?
האם אני צריכה להמנע מלהפגיש אותו עם ילדים קטנים ממנו (פגישות אקראיות, לא יזומות), או לתת לו "לגדול" בתוך הסיטואציה ?
איך לחדול מהכעס שאני חשה כלפיו, לאחר אירוע אלים ?
איך לעזאזל, אני מפסיקה להיות כל כך רגישה לתגובות הנשים, הטיפשות והנכות רגשית, לסיטואציות כאלו ? מה אני צריכה לומר לעצמי, או להן, או לבני, שיכול לכל הפחות, לעזור לי "לצאת" מההוריקן הרגשי, אליו אני נשאבת במצבים כאלו ?_
לי הסיטואציה שתיארת בגינה בכלל לא הרגישה כמו מאוד כוחנית. כן, היתה שם דחיפה ו"דיבור בידיים".
לי זה ניראה כמו ילד שעוד לא רכש מספיק יכולת תקשורת ודיבור, וזה יכול להיות אופייני לילדים בגילאים מוקדמים שלא נפגשים מספיק עם ילדים אחרים (למשל,
חינוך ביתי אבל לא רק..) . אני רואה הרבה ילדים כמו בנך, ויש לי הרגשה שמשהו בך, בתוכך, מרגיש מאוד לא בסדר, ומשם הסיטואציה מתגלגלת ל "הוריקן" שלך.
אני כן בעד השיחה המקדימה שהיתה לכם לפני ההגעה לגינה. אם את מכינה את הקרקע והוא יודע מראש שעם דחיפות תצטרכו ללכת, אח"כ קל יותר לחתוך מבלי להסביר יותר מידי. המסר ברור - לא דוחפים, מדברים בפה, אלו מסרים שאת מטפטפת כל הזמן, לאט לאט זה קורה, אבל בטח לא מייד. זה תהליך.
פשוט עצרתי אותו בעדינות כל פעם לפני שהוא הרביץ, וניסיתי להציע לו פיתרון חלופי לתסכול.
אני מסכימה עם
מיטל מ.
מפגש עם קטנים באמת לא קל. הם "חוטפים" גם כי אין להם עדיין מילים וגם כי הם הולכים ישר ובלי חשבון ולוקחים את מה שהם רוצים. למצוא מתווך מבוגר בכל מקרה קטן זה גם לא פשוט בכלל. אם את לא חושבת שתוכלי לתווך, אולי עדיף לא להיפגש בכלל עם קטנים? גם ביתי (4) לא אוהבת את המפגש עם הקטנים, הם לוקחים לה.
אם יש אח קטן בבית אז ההתמודדות עם קטנים גם כך היא חלק גדול מחייו. מה עם מפגשים של חינוך ביתי?
ומטפלת נוספת אמרה לי "הוא ממש אלים" "איזה דחיפה הוא נתן לו שאני ימות", בקיצור נענשנו, אין ספק.
את מאמינה שהוא אלים?
יש בך חשש עמוק עמוק בפנים שמשהו "לא נורמלי" או שאת מרגישה שהכל בסדר איתו, רק שאת לא יודעת להתמודד "טוב" בסיטואציות כאלו?
מה שאת מרגישה זה העיקר. לאן לוקחת אותך הסיטואציה הזו - לביקורת על עצמך אולי?
אני כועסת על עצמי כי אני חושבת שטיפלתי בסיטואציה לא נכון, מול הילד שלי. אני חושבת שאני מטילה עליו את תחושות חוסר הביטחון שלי. אני מפחדת שאני עושה לו עוול. אני לא מצליחה להיות ממוקדת בכעס שלי. אני לא מצליחה להבין בזמן אמת, מה שייך לי ומה שייך לו, מה טפל ומה עיקר.
האם תוכלי לפרק את התחושות האלו ולנסות להתמקד ולהסביר את החששות שלך?
[u]הרבה פעמים יש מצב שילד מתחיל לשחק במשהו ופתאום הרבה ילדים רוצים את אותו דבר ואז הוא צריך לעשות "תורות". אני חושבת שצריך לחשוב על כל הקונספט הזה ושעדיף לאמר לילדים שהמשחק הזה תפוס עכשיו ולנסות למצוא משהו מעניין אחר.[/u]
מסכימה לגמרי עם כל מילה של [po]אמא בבית[/po].
תהיי מספיק יצירתית למצוא משהו אחר מעניין וכל הילדים ידבקו אלייך כמו זבובים ותראי כמה הבימבה פתאום כלל לא רלוונטית :-)
זה ידוע שהם נדבקים למשחק שמישהו אחר בדיוק גם רוצה. "כרגע זה לא פנוי, את רוצה לחכות שיתפנה, בבקשה.. בנתיים אפשר לעשות משהו אחר או לחכות בסבלנות"
לצפות לתורות זה ממש בגיל יותר מתקדם, אולי 4 וגם, אם שני הצדדים (הילדים בלבד!) מסכימים על כך מראש ולא מישהו מבחוץ קובע ומחליט להם.
[u]למשל, אני הייתי אומרת משהו כמו "מוישה רוצה לשחק עוד קצת בבימבה שלו, אז בואי בינתיים נעשה X, עד שיגיע תורך"[/u]
אני רק הייתי משנה את הסוף "עד שיתפנה". לא אוהבת את התורות, ואם יגיע תורה והיא כבר לגמרי במשחק אחר ?
ואם פתאום ילד אחר יתיישב ושוב לא יהיה פנוי, היא (או את) תצטרך "להילחם" שוב על תורה.. חבל. שיהיה פנוי זה מאוד פשוט וברור. זו עובדה שאין עליה ויכוח וכל גיל יכול להבין אותה לפשוטה.
[u]שכל ילד מתייחס באהדה לצרכיו ולרצונותיו של ילד אחר, והתורות מבטאים את הערך הזה, היא מלמדת אותו את הכלי החשוב ביותר ביחסי אנוש, האמפתיה לזולת.[/u]
[u]אתה קטן מכדי לחלוק, לכן עכשיו אתה לא צריך לשמוע שיש דבר כזה בכלל. זה פשוט חינוך לאגוצנטריות, ולילד יהיה מאוד קשה ללמוד לבד את היתרון בחלוקת משאבים עם אחרים.[/u]
אם אני אומרת בקול רם "עכשיו מוישה משחק, נגיד לו שגם אנחנו רוצים ונבקש ממנו שיבוא להגיד לנו כשהוא יסיים." ולביתי אני אומרת "אח"כ כשהוא יפנה אנחנו נוכל לשחק גם". זה שם על השולחן את צרכיהם ורצונותיהם של כולם.
אני מוסרת מסר לילד - "גם אנחנו מעוניינים", ומוסרת מסר לביתי - "כרגע לא פנוי, כשיתפנה יגידו לנו"
יש כאן מסרים פשוטים וברורים, להבדיל מאמפתיה לזולת שהיא משהו מאוד לא ברור להעביר לילד בגילאים צעירים.
לילדים בכלל לא קשה ללמוד לבד את היתרון שבלחלוק!!! (ועל אגוצנטריות יש לי הרבה מה לומר אבל זה לא שייך לכאן)
[u]לפעמים בסיטואציות מסוימות היא כ"כ מרוכזת ברצון שלה כך שאי אפשר להסיט אותה לפעילות אחרת. אני מרגישה שהיא מבקשת ממני עזרה שאני לא יכולה לתת[/u]
חשוב שהיא תעבור דרך המציאות ותבין שאין דבר כזה [b]שתמיד[/b] היא תוכל לקבל מה שהיא רוצה, בטח שלא תמיד באותו הרגע. חשוב שאת תהיי רגועה ותביני שזה חלק מהעולם, ותסכימי כי אכזבות מסוג זה הן לגמרי טבעיות כי כך עולמם של הילדים "אני רוצה עכשיו" עוד מהרחם כשהכל סופק מיידית, ומכיוון שכך לא ימשך לעולם חשוב דווקא לראות איך מתמודדים "בקלות" עם אכזבות אלו [b]כי זה מה שיש[/b].
לעומת מה שאין תמיד אפשר להראות את מה שיש. זו הצידה הכי טובה לדעתי שאפשר להעניק לדרך, לחיים.
אם היא לא מעוניינת בשום "נחמה" אחרת זה ממש בסדר. זוהי דרכה להתמודד עם הסיטואציה והיא רוצה לעבור אותה בדרך הזו. אז נכון לקבל אותה בחיבוק והבנה. זוהי דרכה, ובכך שאת מקבלת אותה תוכלי לעזור לה.
לפלונית
_אני חושבת שהבעיות שעימן אני צריכה להתמודד הן:
האם יש משהו שאני יכולה לעשות על מנת לגרום לבני להפסיק להפעיל כל כך הרבה כוח כלפי ילדים קטנים ממנו ?
האם אני צריכה להמנע מלהפגיש אותו עם ילדים קטנים ממנו (פגישות אקראיות, לא יזומות), או לתת לו "לגדול" בתוך הסיטואציה ?
איך לחדול מהכעס שאני חשה כלפיו, לאחר אירוע אלים ?
איך לעזאזל, אני מפסיקה להיות כל כך רגישה לתגובות הנשים, הטיפשות והנכות רגשית, לסיטואציות כאלו ? מה אני צריכה לומר לעצמי, או להן, או לבני, שיכול לכל הפחות, לעזור לי "לצאת" מההוריקן הרגשי, אליו אני נשאבת במצבים כאלו ?_
לי הסיטואציה שתיארת בגינה בכלל לא הרגישה כמו מאוד כוחנית. כן, היתה שם דחיפה ו"דיבור בידיים".
לי זה ניראה כמו ילד שעוד לא רכש מספיק יכולת תקשורת ודיבור, וזה יכול להיות אופייני לילדים בגילאים מוקדמים שלא נפגשים מספיק עם ילדים אחרים (למשל, [po]חינוך ביתי[/po] :-) אבל לא רק..) . אני רואה הרבה ילדים כמו בנך, ויש לי הרגשה שמשהו בך, בתוכך, מרגיש מאוד לא בסדר, ומשם הסיטואציה מתגלגלת ל "הוריקן" שלך.
אני כן בעד השיחה המקדימה שהיתה לכם לפני ההגעה לגינה. אם את מכינה את הקרקע והוא יודע מראש שעם דחיפות תצטרכו ללכת, אח"כ קל יותר לחתוך מבלי להסביר יותר מידי. המסר ברור - לא דוחפים, מדברים בפה, אלו מסרים שאת מטפטפת כל הזמן, לאט לאט זה קורה, אבל בטח לא מייד. זה תהליך.
[u]פשוט עצרתי אותו בעדינות כל פעם לפני שהוא הרביץ, וניסיתי להציע לו פיתרון חלופי לתסכול.[/u]
אני מסכימה עם [po]מיטל מ[/po].
מפגש עם קטנים באמת לא קל. הם "חוטפים" גם כי אין להם עדיין מילים וגם כי הם הולכים ישר ובלי חשבון ולוקחים את מה שהם רוצים. למצוא מתווך מבוגר בכל מקרה קטן זה גם לא פשוט בכלל. אם את לא חושבת שתוכלי לתווך, אולי עדיף לא להיפגש בכלל עם קטנים? גם ביתי (4) לא אוהבת את המפגש עם הקטנים, הם לוקחים לה.
אם יש אח קטן בבית אז ההתמודדות עם קטנים גם כך היא חלק גדול מחייו. מה עם מפגשים של חינוך ביתי?
[u]ומטפלת נוספת אמרה לי "הוא ממש אלים" "איזה דחיפה הוא נתן לו שאני ימות", בקיצור נענשנו, אין ספק.[/u]
את מאמינה שהוא אלים?
יש בך חשש עמוק עמוק בפנים שמשהו "לא נורמלי" או שאת מרגישה שהכל בסדר איתו, רק שאת לא יודעת להתמודד "טוב" בסיטואציות כאלו?
מה שאת מרגישה זה העיקר. לאן לוקחת אותך הסיטואציה הזו - לביקורת על עצמך אולי?
[u]אני כועסת על עצמי כי אני חושבת שטיפלתי בסיטואציה לא נכון, מול הילד שלי. אני חושבת שאני מטילה עליו את תחושות חוסר הביטחון שלי. אני מפחדת שאני עושה לו עוול. אני לא מצליחה להיות ממוקדת בכעס שלי. אני לא מצליחה להבין בזמן אמת, מה שייך לי ומה שייך לו, מה טפל ומה עיקר.[/u]
האם תוכלי לפרק את התחושות האלו ולנסות להתמקד ולהסביר את החששות שלך?
(())