[u]הבעיה שהפכו אותי לשופטת. בעיקר הבן הקורבן. הוא בוכה עו דלפני שמתחיל עימות. הוא מוותר מראש על היכולת להילחם. פשוט לא נלחם לא הודף לא מרחיק, לא בורח. פ לפעמים לפעמים אחת ל.. הוא הודף ביד או צועק דייי.[/u]

זה לא נשמע טוב. האם יש לך זמן נפרד עם כל אחד מהם?

שני הבנים שלי המקסימים והמתוקים.
שניהם ילדים טובים.
האחד אבל מתרצץ על אחיו כל חמש דקות. בחיבוקים, בנשיקות, במשיכת שיער, בלהכניס יד לעין, בלהשתתף בכל משחק שהוא מתחיל בו כמעט.
בלקפוץ עליו, בלהכניס את הפנים שלו לפנים של אחיו מקרוב ולנשק.

ואחיו, לא אוהב את כל זה. לפעמים הוא בוכה כשהוא רק מתקרב.
אבל בחלק מהזמן הם משחקים יחד וצוחקים יחד ונהנים מאוד מהיחד.

הבעיה שהפכו אותי לשופטת. בעיקר הבן הקורבן. הוא בוכה עו דלפני שמתחיל עימות. הוא מוותר מראש על היכולת להילחם. פשוט לא נלחם לא הודף לא מרחיק, לא בורח. פ לפעמים לפעמים אחת ל.. הוא הודף ביד או צועק דייי.

אני לא יודעת על מי אני כועסת יותר. על זה שבתמימות ובשובבות אבל בנחישות מעצבנת מעיק על אחיו.
או על זה שבתמימות ונחישות ובטוב לב גדול לא מחזיר ולא נלחם וסובל המון כי גם אלי נמאס לרוץ כל חמש דקות ולהפריד.

יש רגעים שאני מתערבת מיד כשזה נשמע קשה ובכי היסטרי. יש רגעים שאני מחכה שיסתדרו (וזה לא קורה עד שהמותקף בוכה ואז או שאני מתערבת או שהשני איכשהו מתחפף).
בני שנתיים - שלוש

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

[u]וממש כמו שחשוב לי שאף אחד מהם לא יהיה בצד הנפגע. חשוב לי גם שאף אחד מהם לא יהיה בצד הפוגע.[/u]
זו אבחנה חשובה.
באמת כואב לי גם עליו. שהוא כל הזמן מרביץ ופוגע במילים.
מרגישה שלשים לעצמי מטרה להפסיק את הסיטואציה זה לא מספיק בכלל. אני צריכה לדעת למנוע. כי כל שתי דקות יש סיטואציה חדשה,אני לא עומדת בזה.
ובטח שהמטרה שלי כאן היא לא שיעזרו לי בבית, זה בכלל לא העניין. למנוע שיעמום דוקא כן כי יכול להיות שזה חלק מהגורם למכות.

לא עניתי בעיקר כי אני ממש עמוסה אבל גם כי אני חושבת מה לענות.
טוב אז ככה.
א. בסיטואציה פוגענית: שני הילדים האלה הם יקרים לי מאוד. וממש כמו שחשוב לי שאף אחד מהם לא יהיה בצד הנפגע. חשוב לי גם שאף אחד מהם לא יהיה בצד הפוגע.
ב. המטרה שלי כרגע היא לא שמישהו מהם יעזור לי בבית וגם לא שלא יישתעממו. וגם לא שכולם יהיו מרוצים.☺המטרה שלי כרגע היא להפסיק את הסיטואציה .
ולכן אני לא "מציעה" לילד לעשות איתי משהו

אני מוציאה מישהו מתוך הסיטואציה.
את מי ואיך. זה כבר מאוד תלוי בסיטואציה
מקווה שיהיה ליזמן להמשיך אחכ

[u]יכול להיות שתוכלי לנסות משהו כזה – להזמין אחד מהילדים להצטרף אליך בעיסוקים שלך, כדי שיקבל תשומת לב על מעשים חיוביים ולא רק כשהוא מציק.[/u]
היחידה שבעניין לעשות איתי את זה זו דוקא הקטנה. הגדולים כבר עברו את השלב. כשאני מנסה למשוך אותם לזה זו נראית להם מטלה ולא בא להם. (אלא אם כן זה יהיה להכין עוגה. וממש לא כל היום אני מכינה עוגות). אז הקטנה באה איתי גם כי היא בגיל הכי מתלהב לתלות כביסה וכו, ולדעתי זה מעורר עוד יותר קנאה.
הילד הספציפי הזה בכלל יש לו התנגדות חזקה לעשות דברים בבית. הגדולה עוד יכולה ליהנות (או לפחות להסכים) לקלף תפוחי אדמה או משהו כזה. אצלו זה נדיר. (הוא ישמח להרכיב איתי ארונית של איקאה, אבל כמה כאלה כבר יש בשנה).
אני גם יודעת שהוא ילד עם המון המון מרץ שצריך לצאת. אז כן משתדלת שילך או יבואו חברים וישחקו כדורגל או כדורסל. לא תמיד מצליחה לארגן את זה. ובכל מקרה,בין לבין הוא מציק ומרביץ.


[u]אז אני לוקחת אליי את אחד הצדדים. לא תמיד את זה שהיכה. או לעזור לי בעבודות הבית או לעשות איתי משהו אחר. או מציעה לו לעשות משהו. אבל אני לא מאפשרת אף פעם. לסיטואציות פוגעניות להתמשך.[/u]
זהו שזה כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן. סיטואציה רודפת סיטואציה. אני לא תמיד מצליחה להציע לו משהו לעשות. אני מנסה.

[u]אם יש מישהו מהילדים שבתקופה מסויימת אצלו הסיטוציות האלה שכיחות. אני מנסה למצוא את ההזדמנות לדבר איתו על זה.[/u]
אשמח אם תפרטי איך ומה את אומרת לו. קשה לי לתאר שזה יעזור. אולי אם אבין מה לומר

נינה לפי ההגיון שלך, האמא השניה הייתה צריכה להרביץ לך כדי שתלמדי לא להרביץ לילדים. נשמע לך מוצלח?

כשאחד הילדים שלי מכה או מעליב ילד אחר שלי. אז אם זה נמשך יותר מכמה דקות. או אם יש פער כוחות גדול מדי. אז אני לוקחת אליי את אחד הצדדים. לא תמיד את זה שהיכה. או לעזור לי בעבודות הבית או לעשות איתי משהו אחר. או מציעה לו לעשות משהו. אבל אני לא מאפשרת אף פעם. לסיטואציות פוגעניות להתמשך.
חוץ מזה אם יש מישהו מהילדים שבתקופה מסויימת אצלו הסיטוציות האלה שכיחות. אני מנסה למצוא את ההזדמנות לדבר איתו על זה.

מנסה להסביר עוד (בעיקר לעצמי ) תמיד כשהילדה הכתה או צבטה וכו אז היא השיגה תשומת לב שרצתה. ואחרי המקרה הזה אולי נרשם לה שלא כדאי להרביץ וזה לא נעים

נינה לא מקובל כלל לחנך ילדי אחרים...... זו חדירה לרשות הפרט..

לדעתי בת שנתיים זה גיל שהאפשר לדבר ולהסביר והילדה מבינה )כמו שהיא מבינה מה זה לזרוק לפח/לומר שלום/בי בי וכו( ונראה לי שהיא הבינה גם מה זה כואב. אני מוכרחה לציין שהייתי נוהגת כך גם אם הייתה ביתי. תוך כדי הסבר וחיבוק אחרי המכה. זאת לא היתה התפרצות זעם. זה היה נטו לחנך

נינה, הילדה השניה עדיין תינוקת, אין מה להסביר לה. אפשר להראות לה כמו שעשתה [po]קרן שמש צהובה[/po], אפשר לחסום אותה כמו שאת עשית בעצמך, אבל אין טעם בהסברים מילוליים.
אם לא היית מכה אותה, היית יכולה לדבר עם האמא על זה ולחשוב יחד מה לעשות. אולי את עדיין יכולה.

אלמונית, כשעבדתי בגן בקיבוץ היתה לנו שיטה לטפל בילד שמכה כל הזמן: היינו מצמידות אותו למטפלת שעסוקה ״בעבודות הבית״ של הגן -- בישול, נקיון, סידור -- והוא היה עוזר לה. ככה האנרגיה שלו היתה מתועלת בצורה חיובית, והוא קיבל בעבורה מנה קדושה של תשומת לב.
יכול להיות שתוכלי לנסות משהו כזה -- להזמין אחד מהילדים להצטרף אליך בעיסוקים שלך, כדי שיקבל תשומת לב על מעשים חיוביים ולא רק כשהוא מציק.

מכות והצקות בין אחים
מה עושים?
כאשר היחסים לא שיוויוניים
אח גדול מרביץ לאחותו הקטנה (בן 7 לבת 4). הוא עושה זאת ללא הפסקה. ומוסיף גם מילים: צריך להרוג אותך. ועוד כל מיני ממה שעולה על רוחו.
גם לאחותו הגדולה מרביץ,רק שהם יותר שווים בכוחם. ואלה סיטואציות שאף פעם לא ברור מי התחיל. זו צבטה אותו, זה דחף אותה. אז שם אני לפעמים נותנת להם להסתדר בעצמם, ואפילו אומרת את זה בקול רם.
אבל עם הקטנה זה לא כוחות שווים. אז אני מגנה עליה. וזה עוד יותר מעצבן אותו. (מעצבן גם את הגדולה שגם היא מציקה לקטנה ומרביצה)
אני מבינה שיש כאן גם קנאה. ושזה שאני מגנה עליה זה גורר עוד יותר 'שנאה' ועוד יותר הצקות. אבל האם אני אמורה לא להגן עליה כלל? איך היא תרגיש להיות חשופה כל כך חסרת הגנה? הרי הכוחות כאן לא שווים בכלל. לא במילים ולא במעשים. אם אני רואה שהיא עצמה מציקה, אני כמובן מתייחסת לזה ומשתדלת להרחיק אותה ולהתערב לפני שמתחילות המכות מצדו.

אני ממש אובדת עיצות לא יודעת מה לעשות עם המצב הזה
כל כך קשה לי. זה כל היום כל היום כל היום ככה. ללא הפסקה. אי אפשר לסובב את הראש.

יונת,
רק רציתי לספר לך שהמילים שלך, פשוטות ככל שהן, היו בשבילי רעיון נכון ברגע נכון.
הקטנטונת שלי גילתה היום משחק חדש: ציצי של אמא
היא שלחה את האצבע לבדוק:
כמה עמוק אפשר ללחוץ את זה?
ולצבוט?
ולמשוך?

וזה כואאאאאב

ורגע לפני שאיבדתי שליטה מול זה (אני אמא טריה, וזה היה לי לא צפוי. יכול להיות שלאמהות מנוסות זה כבר מובן מאליו)
נזכרתי במילים שלך כאן:

[u]את הרי יכולה פשוט להיות שם ולעצור את זה.[/u]
[u]הרי כשיורד גשם אנחנו חוסמים אותו במטריה, לא משתינים חזרה על השמים.[/u]

לקחתי את היד שלה, בעדינות,
והראיתי לה שאפשר ללטף,
ללחוץ חלש-חלש-חלש
לגעת בעדינות

והיא, גאונה קטנה, הבינה תוך שניה

אני ממש רוצה להגיד לך תודה על זה, במקום לצאת מתוסכלת מהסיטואציה שהיא רוצה להכאיב לי ואני מרחיקה אותה,
יצאנו שתינו מורווחות ושמחות
@}

עם הנשיכות אני עדיין לא יודעת מה לעשות, אבל אני מניחה שנמצא פתרון...

וסליחה על הסטייה הקלה מנושא הדף
בעקרון, לא מדובר על אלימות בין ילדים, במיקרה שלנו,
למרות שלעיתים אני תוהה שכן...
אך זה כבר לחלוטין נושא לדיון במקום אחר

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

כן
נכון פלוני אלמונית זה הכי הגיוני... אבל למה לא עשיתי את זה ? כי רציתי לדבר ולהתחבר עם אמה של הילדה. ומתחת לפני השטח הצטבר בי כעס על כל הפעמים שהיא לא כעסה על בתה ונשארה באויר תחושה שזה לא נורא שבני חוטף ממנה. על זה היתה לי מועקה... ובכוונה נתתי את המכה מול האמא. אחרת באמת הייתי מתרחקת. אבל המכה הזאת נראה לי היתה סוג של להפגין משהו כלפי האמא כי כל הזמן רציתי להעיר לה שהיא צריכה לחנך יותר את בתה ולא מצאתי את הדרך... אז זה יצא ככה.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

נינה נראה לי מתאים שאם הילדה מרביצה לבנך לומר לאמא שלה בצורה עינינית " טוב חבל ש X מרביצה לילדון. בוא ילדון, נצטרך לשחק בצד השני של גן השעשועים" ולעזוב.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

יונת עשיתי את זה בכל הפעמים וכל פעם שלרגע לא הסתכלתי אז היא החטיפה לו. וכל פעם כשהוא בכה הסברתי לה שאני לא מסכימה וזה כואב לו והוא יותר קטן ממנה.. המכה הייתה אחרי הרבה פעמים שהגנתי עליו בגופי והיא תפסה את זה כמשחק משעשע . וניסיתי להתרחק אבל דווקא היה לי הרבה במשותף עם האמא ולא מצאתי דרך אחרת שהיא תבין. אני יודעת שאני נשמעת ילדותית אבל אני חייבת לומר שהגיע לה. ומבחינתי הפסקתי את האיום הזה מהכיוון שלה.

למה נתת לה להכות את בנך?
את הרי יכולה פשוט להיות שם ולעצור את זה -- לשים יד ביניהם. לא צריך להכות אותה, רק למנוע מבנך לחטוף.
הרי כשיורד גשם אנחנו חוסמים אותו במטריה, לא משתינים חזרה על השמים.

חבל מאוד שהיתה לך מועקה גדולה כל פעם שבנך קיבל מכות מהילדה.... נכון שזה כואב ומאוד לא נעים אבל מכות בין ילדים קטנים זה חלק מהחיים והילדים לומדים איך להתמודד עם זה. כל עוד אין פגיעה פיזית לבנך ואני מניחה שפעוטה בת שנתיים וחצי לא תגרום נזק במכותיה...... עדיף בכאלה מקרים לא לקחת ללב אני בטוחה שהילדונת לא תרביץ לבנך כשתיהיה בת עשרים...

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

ואוו ... שלוש דעות על כך שלא נהגתי נכון... נכון שנהגתי כמו נמרה שמגנה על בנה אבל זה היה אחרי מספר פעמים לא מבוטל שבני נפגע ובכה ולא יכולתי יותר לסבול את זה... כי כל הפעמים הרגשתי כל כך פגועה והלכתי עם מועקה גדולה. ואחרי המכה הרגשתי טוב שבפעם הבאה הילדה הזו תחשוב פעמיים לפני שהיא מרביצה. לא יודעת.... אמשיך לחשוב על זה...
נכון שזה נבע מתוך מקום חייתי בי ולא מחושב וכו... אבל בכל זאת זה היה מכה לא חזקה... לא מתחרטת על זה בכל אופן..

להכות ילד קטן זה בהחלט מעשה גרוע ולא משנה מה הוא עשה לבנך..... והאמא צודקת היא יכלה להזמין משטרה ........
במקום לשמור על בנך תקופת ילדה קטנה. מה היא אמורה ללמוד מכך? שנשים ו אנשים בחוץ יכולים לתת לה מכות? מה שבטוח שזה לא מעשה שימנע ממנה אלימות בעתיד.....

[u]היום אחרי שהיא הכתה את בני נזפתי בה שאני רוצה שתבין שזה כואב ונתתי לה מכה בחזרה[/u]
מבחינה פורמלית, עברת על החוק. האמא של הילדה צודקת.
אם ראית שהמפגש עם האמא ההיא וביתה אינו לרוחך והאלימות עוברת את הסף המקובל עליך, אז פשוט חפשי אחרת.
אין לך מנדט לדרוש מהן להשתנות למענך או להתאים את עצמן לתפיסת העולם שלך.

לא הגנת על בנך, אלא תקפת ילדה אחרת.
להגן זה אומר למנוע ממנו להיפגע מלכתחילה -- למשל להיות לידו כשהוא משחק איתה כדי שתוכלי לשים יד לפני שהמכה מגיעה אליו (זה משהו שעשיתי כמה פעמים בעבר) או לשים לב מתי המכות צפויות להגיע ולהרחיק את הילד רגע לפני זה.

ויחד עם כל זה, ילדים לפעמים פוגעים זה בזה. קורה. מבוגרים לא צריכים לפגוע בילדים. נקודה.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אשמח לקבל חוות דעת;
הכרתי חברה חדשה בגן שעשועים יש לה בת בת שנתיים ובני הוא בן שנה
כל פעם שנפגשנו הבת הרביצה/צבטה/דחפה את בני. וראיתי שאימה אינה מגיבה או סתם מגיבה באיום ש"נלך הביתה אם היא ממשיכה ככה" ניסיתי לדבר איתה שזה לא בסדר שהיא מציקה לבני שיותר קטן ממנה בשנה וגם הערתי לילדה בטון רגוע שתפסיק וכו. היום אחרי שהיא הכתה את בני נזפתי בה שאני רוצה שתבין שזה כואב ונתתי לה מכה בחזרה . ואז היא בכתה ואמא שלה צעקה עלי שאני לא נורמאלית ולא עושים דברים כאלה.
אני מרגישה שהייתי חייבת להגן על בני ואחרי כמה פעמים כבר נמאס לי ו"החזרתי לה" מה דעתכן?

תודה לכן
תודה באמת!
שאתן פה
ושאתן מחזיקות איתי את זה.
|L|

יש לי כמה מחשבות על מה שכתבת:
**זה לא שייך בכלל לדף הזה. וזאת לא הערה טכנית אלא עקרונית. כדאי לך מאוד לקרוא דפים על הורות, ולא על ילדים. השינוי שאת תעשי בהורות שלך ישפיע מיידית על ההתנהגות של התינוק שלך. ובאופן מפתיע, הקסם הזה ימשיך לעבוד גם כשהוא יגדל. כשאנחנו ההורים משתנים - הילדים שלנו משתנים איתנו.
**את יכולה להחליט שמה שקרה לך באותו יום לא יקרה יותר אף פעם. לא להלקות את עצמך, לא להיות מלאת רגשות חרטה, לא להתעצבן. פשוט להחליט לגבי העתיד. מה שקרה פעם אחת לא יקרה יותר אף פעם. נקודה.
**כשאת מרגישה שכועסת עליו - חבקי אותו. בחום רב, הרבה זמן. הציפי את עצמך ברגש הכי חם ואוהב שאת יכולה להרגיש כלפיו, והעבירי את זה אליו ע"י המגע.
**כבר אמרו את זה, אגיד שוב: יתכן שהוא מרביץ כשרעב או עייף. תתייחסי למכה הראשונה שהוא נותן כאילו אומר לך "אמא, אני רעב" והגיבי בהתאם.
**הוא לא אלים. בגיל שנתיים אף אחד לא אלים.

בהצלחה רבה!

[u]מה שגורם לי ליותר רגשות אשמה.[/u]
[u]הוא לא אשם.[/u]

ממליצה לך בחום לנהוג עם עצמך [po]ביד רכה[/po] ולא לשפוט את עצמך. ועל האשמה כדאי לוותר, לחלוטין. אף אחד לא אשם. אף אחד! בדף [po]ביד רכה[/po] לדעתי יש עצות מצויינות שיכולות להוביל גם לפחות עצבנות, ובאופן כללי גישה שלדעתי תועיל לך מאוד. ממליצה לך בחום לקרוא שם, ואולי לשאול את עירית לעצתה רבת התבונה.

<לי אין עצות מועילות. מצטערת>

זה היה לגמרי שלי, לא שלו.
כמה ימים אחרי זה הוא התנהג בצורה דומה, הפעם זה בקושי הזיז לי, ממש הייתי שלווה מול זה, נתתי לו משחק אחר,לקחתי אותו למקום אחר, הנקתי אותו.
מה שגורם לי ליותר רגשות אשמה, בגלל שהייתי במחזור ובסערה הורמונלית "מותר" לי להתנהג אליו ככה? מבינה שהוסת מאוד קשה לי בימים מסויימים וזה יוצא עליו. זה לא בסדר. הוא לא אשם. צריכה לחשוב איך לא להיות כל כך עצבנית, ואם כם אז איך לא להוציא את זה עליו.
מרגישה כמו אמא מחורבנת. גוש תקועלי בגרון כל פעם שאני נזכרת ביום הזה.

אני מבינה שהיה לנו יום קשה, בגלל זה הגעתי לקצה, קצה מפחיד, שלא הכרתי.
קראתי בכמה דפים, [po]אמא מפלצת[/po] למשל, ככה הרגשתי באותו יום.
לוקחת את זה כשיעור מאוד רציני. שיעור לאימהות.
מסתכלת על הסיטואציה בריחוף מלמעלה, קוראתאת המילים שכתבתי וממש קשה לי.
[u]את מדברת על תינוק, תינוק ממש, עדיין לא בן שנתיים? זה תינוק[/u]
זה נכון, מאוד, הוא קטנטן, בגלל זה רגשות האשמה היו כל כך קשים.
תודה שהקדשתן זמן ועניתן, לא ידעתי אם יהיו תגובות.

באמת נשמע מוכר..... ילד ששמח לראות ילדים אחרים ועוד לא יודע ממש לדבר, מחפש דרך ליצירת קשר. אני רואה את זה גם לביתי שבמפגש עם ילדים מזיזה ידיים בשמחה והתלהבות ומנסה לגעת בהם, או לדחוף, אני לא רואה בזה התנהגות אלימה יותר דרך תקשורת עם הסביבה. כמובן שתפקידינו ללמד שזה לא נעים לילדים, כואב וכו כשמרביצים ו להציע משחק משותף .
לעומת זאת, כשעבדתי במעון בהחלט ראיתי התנהגות אלימה של ילדים כבר בגיל רך זה, מכות כדי להכאיב לשני, אבל לדעתי זה היה יותר מתוך רצון "לשרוד" את חוסר השפיות הזה. אלו בדרך כלל ילדים קבועים שמרביצים, אבל זה כבר עניין אחר.

ואולי גם להסביר ברור: כשאתה צובט ככה זה כואב ל-x. עכשיו הוא עצוב.
ואולי גם לנסות לתמלל על דרך החיוב: אתה רוצה לשחק עם החבר? בוא תסיע מכונית/תיסע על הבימבה או משהו. גם ככה בגיל הזה הילדים רוב הזמן לא מאד באינטראקציה.
ואני גם מאד בעד ללמד מגע נעים.

[u]מרביץ לילדים אחרים כל הזמן, צובט, שורט, נושך, מושך בשערות.[/u]
עוד כיוון: אולי הילד זקוק ליותר פעילות ומגע, והוא מנתב את הצרכים האלה לפעולות שאת רואה.

_הילדון בן שנה ועשר, מרביץ לילדים אחרים כל הזמן, צובט, שורט, נושך, מושך בשערות.
הוא נמצא בבית, ונפגש מדי יום עם ילדים בגילו.
היום היה עם עוד שני חברים_

את יודעת, קראתי את זה כמה פעמים, שוב ושוב, עד שתפסתי מה אני קוראת. את מדברת על תינוק, תינוק ממש, עדיין לא בן שנתיים? זה תינוק. הוא מתנסה ובודק. ממש אין צורך להתייחס כאילו מדובר באלימות.
מחזקת את מה שיונת כתבה, ומוסיפה:
כיוון שהוא עכשיו עובר פאזה שבה הוא מתנסה במגע באחרים, והמגע שלו מאוד לא מדוייק ולפעמים נוטה להיות כבד מדי, או מציק (למשל הוא לומד לצבוט, זו מיומנות קשה באצבעות, וגם מעניינת, והוא לומד מה קורה כשתופסים ככה באצבעות מישהו אחר - למשל, הוא מקבל תגובה! וגם זה מעניין, גם אם לפעמים מבהיל).

מסכימה עם יונת לגבי שתי האפשרויות, להזיז בעדינות ובלי כעס, או להיפך, לנצל את המאמצים שלו להתנסות בכך שתהפכי את זה לתירגול של מגע יותר מדויק ונעים.

רק רוצה לחדד: תהיי איתו צמודה כרגע, ותעשי את זה מייד. אל תחכי.
את כותבת:
[u]בהתחלה הפסקתי אותו והפנתי אותו למקום אחר[/u]

לא ברור למה הכוונה ומה בדיוק עשית.
מה שברור שהוא חזר ועשה את זה שוב ואז התחלת לצעוק ולדבר אליו?
אני הייתי מסיקה מההתנהגות שלו, שהוא בכלל לא הבין מה רצית ממנו. הוא לא הבין בדיוק מה הוא עשה לא בסדר, ומה הוא צריך לעשות במקום זה.
תפסיקי להתרגש, תתחילי פשוט להדריך.

אפשרות שלישית: התינוק שלך כבר התעייף. הוא מתחיל לצבוט ולהכות כי הוא התעייף שם, רעב, זקוק למנוחה, משהו מציק לו, כואבת לו הבטן, הוא צריך חיבוק. אם זה העניין, צריך פשוט להרים אותו לחיבוק ולפינוק ברגע שרואים שהוא לא מאופס. לקחת הצידה, לבדוק אולי הוא צמא, אולי רעב, אולי רוצה לינוק, אולי קיבל מכה בטעות או נחבל ממשהו והוא עכשיו תגובתי?

בגיל כזה הרבה ילדים לא מגיבים טוב להוראות מילוליות, גם כאלה שנאמרות בצעקות.
מציעה לעבור למעשים: אם הוא צובט, להזיז את היד שלו או אותו -- בלי כעס, כמו שהיית מזיזה צמח דוקר.
עוד אפשרות: לקחת את היד שלו בשלך, וללטף יחד איתו ילד אחר או כלב. פשוט לתרגל איתו את התנועות. שוב, בלי כעס, כמו שמתרגלים בניה בלגו או שימוש במזלג.

הילדון בן שנה ועשר, מרביץ לילדים אחרים כל הזמן, צובט, שורט, נושך, מושך בשערות.
הוא נמצא בבית, ונפגש מדי יום עם ילדים בגילו.
היום היה עם עוד שני חברים, עשינו בריכה בגינה, והוא היה מאוד אלים, אני לא עד הסוף מבינה למה הוא עושה את זה. הוא לא בהכרח כעס או התעצבן, אלא עשה את זה תוך כדי משחק.
בהתחלה הפסקתי אותו והפנתי אותו למקום אחר, אחר כך התעצבנתי וביקשתי שיפסיק, אחר כך כבר ממש צעקתי, בסוף מצאתי את עצמי מאבדת את העשתונות, צורחת עליו, מכניסה אותו הביתה, מניחה אותו בכוח על הספה, ואז שוב ואז שוב.
הוא לא הבין מה אני רוצה, הסתכל עליי בעייני עגל ובכה.
ולי נשבר הלב, שצרחתי ככה, זה מעולם לא קרה לי, על הילדים האחרים שחוטפים מכות.
הרגשתי מושפלת בשבילי ובשבילו שזה קרה לי מול האמהות האחרות. אחכ שלחתי להן הודעת התנצלות שהיו צריכות להיות נוכחות בסיטואציה כזאת.
לא רוצה להיות אמא כזאת, שצורחת ומאבדת את זה.
הוא קטן, לא רוצה ליצור לו נזקים נפשיים בגלל שאני לא שולטת בעצמי.
זה כבר קרה כמה פעמים, לא בעוצמות כאלה. תמיד ההורים האחרים מסביב אומרים לי שזאת תקופה, שזה יעבור, שזה הגיל, וגם שאני לא צריכה לצעוק ככה, ושאני צריכה לשלוט בעצמי....
עצוב לי וכואב לי עלינו ועל מה שקרה.
מלאת רגשות אשמה.

[u]ואיך לחזק אותו עוד???[/u]
את לא צריכה לחזק אותו, את צריכה לנער את בית הספר ולהבהיר לו שמה שקורה זה ממש לא בסדר. הילד בסדר גמור, זה הסביבה שלו שמעוותת לחלוטין. את הסביבה צריך לשנות, לא את הילד.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

הבן שלי בן 8
ילד עדין ומעט רגשי
יש ילד אחר בכיתה שלו שכנראה נשאר כיתה
ועם בעיה פיזית מרגיש חסר ביטחון ליד בני משום מה . ובאופן קבוע מסיט ילדים נגדו ושירביצו לו כי הוא מפחד מבני

בני רזה אבל חזק אני לא בעד להרביץ.אבל שצריך הוא מחזיר ומגן על עצמו.אותו ילד שמסיט גר גם באותה שכונה ומסיט עוד ילד נוסף שגם השלישי באותה כיתה.
כמובן דברתי עם האמא היא משתפת פעולה מחר הם חוזרים למסגרות ואני חוששת לבני משני הילדים האלה
מה עלי עוד לעשות ואיך לחזק אותו עוד???

יש למישהו רעיון?

מה לעשות עם בן שנתיים וחצי שמרביץ?
זה נראה שהוא לא ממש מבין את תוצאות מעשיו אבל אני חושבת איך אני צריכה להגיב אליו ואל המכות כדי שלאט לאט יגדל ויבין שזה לא בסדר.
דוקא יש לי נטיה לחשוב:הוא קטן,נו,הוא לא מבין. לומר משהו על זה שזה כואב לילד השני/ לאחותו (או לי אגב, גם לי הוא מרביץ) ולא להתייחס לזה ברצינות,אבל אני לא חושבת שזו גישה טובה להקטין כל כך את המשמעות של זה.
אני מרגישה שהוא לא מבין את משמעות מעשיו כי הוא מרבה להרביץ, יד קלה יש לו לזה. על כל פיפס, וגם בלי שנראה שיש טריגר כלשהו מאחורי המכה. מרביץ גם לילדים גדולים ממנו,או קטנים ממנו, גם לכאלה שלא מכיר בכלל, שפוגש ופתאום לא מוצאים חן בעיניו לא ברור למה (אם נשאל אותו יגיד:'כי הוא לא חבר שלי', להבדיל ממקרה יותר ברור של:'הוא לא נותן לי באופניים שלו').
דוקא הוא ילד מאוד מילולי,התחיל לדבר בגיל צעיר. ואני יודעת שלפעמים אומרים שילדים מרביצים כי הם לא יודעים לדבר,אבל הוא יודע לדבר מקסים ביחס לגילו.

ודוקא בעניינים אחרים יש לו יכולת אמפתית, הוא יכול לוותר לאחותו הגדולה במשחק כלשהו,או לכבד אותה,כי רואה שהיא מאוד רוצה והיא מבקשת ממנו יפה. ויש ביניהם יחסים טובים של חיבה ומשחק וויתור, אבל גם מכות. רק שהגדולה מרביצה בעיקר לו, ובכלל לא לילדים אחרים. והוא מרביץ לכל דבר שזז, כולל תינוק קטנטן.
איך להגיב? כדי שלא יחשוב שזה בסדר להרביץ או שזה מתקבל ומחליקים את את זה.

מעתיקה לכאן את תגובתי מתוך [po]מעצבן לראות מסביב[/po] כי חבל לי שתימחק עוד כמה חודשים.
לא ידעתי אם מותר או צריך להעביר את כל הדיון. מי שרוצה - מוזמן.

(22.06.2010 23:48):
תראי, יש כאן שני עניינים שונים שכל אחד מהם מצריך התייחסות בפני עצמו.
האחד הוא התנהגות הבן דוד כלפי הבן שלך, התנהגות שאף אחד מהמבוגרים לא מצא לנכון להפסיק אותה בצורה החותכת שהתאימה.
השני הוא פגיעה פיזית של מבוגר בילד, דבר שאין לעבור עליו בשתיקה.

עונה לגבי מה שנכון לי, קחי מזה מה שמתאים לך:

אני משתדלת להתערב הרבה קודם, כלומר אם מישהו מציק וממשיך להציק לבן שלי על אף הערותיי אליו, אפנה להוריו, ואם גם זה לא יעזור אהיה נוכחת שם בקרבה כמעט פיזית כדי לעצור. כמובן שגם במצב ההפוך, שבו הבן שלי הוא זה שמציק.
(רק היום אחה"צ התערבתי במשחק של בני וחברו שבו החבר ניסה שוב ושוב לעשות משהו שהיה לו לא נעים ובני ביקש שיפסיק וחזר וביקש, ואני ביקשתי והסברתי וביקשתי שוב, וכשזה לא עזר התקרבתי אליהם ואחזתי בחפץ שהוא השתמש בו ואמרתי שאני לא מסכימה וזהו. כמה דקות מאוחר יותר הבן שלי הוא זה שניסה את אותו טריק, וכאן כבר עצרתי את שניהם וגמרנו - החפץ עבר אליי).

במקרים שזה לא מסתדר, ארחיק אותם זה מזה. אגיד - אני לא מרשה לכם לשחק ביחד. אם מדובר בחבר, הוא ילך הביתה, ואם זה מפגש אצל סבתא אז אנסה להפריד ביניהם ובמקרים חריפים אגיד - אל תשחק עם X כי לא נעים לשחק איתו היום (ושההורים שלו ישברו את הראש איך להציל את נפשו הרכה מלשמוע את האמת המרה).

במקרה שבו פישלתי וקרה אירוע כזה למרות נוכחותי או בלי שהייתי נוכחת כי לא שיערתי שזה יכול להתפתח לממדים כאלה, וגם זה קרה - אין אפס.
אני מגיבה עם כל התותחים ועוד איך.
קרה שהבן שלי נפגע פיזית מבן דוד צעיר ממנו. זה ממש לא עבר בשתיקה.
דבר כמו שאת מתארת במשך כשעה הילד זרק עליו דברים, צעק ודיבר מאוד לא יפה היה נגמר תוך כמה דקות.
מה זאת אומרת הוא מדבר אליו לא יפה?
מה זאת אומרת הוא צועק עליו?
מה זאת אומרת הוא זורק עליו דברים?
מישהו מאיתנו המבוגרים היה מוכן להשלים עם התנהלות כזו כלפיו? ברור שלא. אז למה לצפות לכך מילד?
אותי מכעיסה מאוד קבלת הדין הזו שבה מצפים מילד להתמודד מול ילד שגם ההורים שלו עצמו לא יודעים מה לעשות איתו (ולראייה תגובת הדוד. בטח הבן דוד הזה חוטף סטירות כל שבוע, מסכן בחיי).

בקיצור, לסיכום העניין הראשון, אני רואה פה הזדמנות שלכם כהורים ללמוד שאסור לתת למצב כזה לקרות שוב. מצבים כאלה צריך לסיים כשהם קטנטנים.

לגבי העניין השני - גם פה אני ממש לא חרדה לגורל המשפחה, לא מטריד אותי מה יחשבו עליי, וממש לא מעניין אותי שהנ"ל זקן (אם יש לו ילד בן 4 הוא בטח לא ממש זקן, אבל לצורך העניין לא מטריד אותי אם הוא ערס בן 30 או ערס בן 60).
אף אחד, אף אחד לא ירים יד על הבן שלי.
חד וחלק.
קרה אצלי בבית - הנ"ל יעוף משם כמו טיל.
קרה אצלו בבית - אני אעוף משם כמו טיל ללא כל כוונת חזרה, עד שלא יתנצל ויישבע בכל היקר לו שזה לא יחזור לעולם.
קרה אצל סבתא בבית - אסרב לכל מפגש שהוא שבו הנ"ל נוכח עד שלא יובהר לכל הנוגעים בדבר שקרה מעשה שלא ייעשה, ושהנ"ל יתנצל.

כל תגובה אחרת (הוא זקן, אנחנו לא נחנך אותו, הוא לא ישתנה, באמת לא יפה שצעקת על הבן שלו וכולי) מחלישה את הילד, ואומרת לו שבמקרים מסוימים זה ממש בסדר שהוא מקבל סטירה.
אז זהו, שלא.

והייתי אני מתנצלת בפני בני, על כך שלא התערבתי הרבה קודם ולא מנעתי את מה שקרה. לא שמרתי עליו כמו שצריך. מעלתי בתפקידי. כך אני מרגישה.

היו תקופות שבהן מיעטנו להיפגש עם אחי בגלל התנהגות לא נאותה של בנו כלפי ילדיי, שגובתה ע"י אחי וגיסתי (הוא מתוסכל, למה הוא לא רצה לשחק איתו, זה שלב טבעי וכולי. בולשיט, לא על הגוף של הילד שלי). זה עבר.
והייתה תקופה שבה במופגן לא באנו אל הסבים לאחר שאחד מהם איים במכות על בני ודחף אותו. עד שלא התנצל. וחשוב לי לומר - ההתנצלות זה ממש לא מתוך עניין של כבוד. זה כי זו הדרך לגרום למבוגר שנקט באלימות לחשוב על מה שעשה ולהבין שזה לא מקובל עליי.

אפס סובלנות לאלימות.

_נזכרתי שבילדותי כששני ילדים היו הולכים מכות (לפעמים גם אני) היו מתגודדים כל הילדים מסביב ןקוראים לכולם לבוא "יש מכות יש מכות"... ואז צועקים :"לא ראינו דם לא ראינו דם..."
זה נורא, מקווה שזה כבר לא קורה_ D-: בילדותך מתי ? אצלנו זה היה בכתה ז' או אפילו ט' אבל "לא ראינו דם " היה בעיקר בצחוק ..

[u]אני מתקשה להבין .[/u] גם אני .

[u]זה נורא, מקווה שזה כבר לא קורה[/u] זה דווקא שחרר לחצים והאמירות היו בבחינת כלב נובח לא נושך

נזכרתי שבילדותי כששני ילדים היו הולכים מכות (לפעמים גם אני) היו מתגודדים כל הילדים מסביב ןקוראים לכולם לבוא "יש מכות יש מכות"... ואז צועקים :"לא ראינו דם לא ראינו דם..."
זה נורא, מקווה שזה כבר לא קורה

אני מתקשה להבין .
הדיון העכשוי קשור לילדות בנות שנתיים . זה לא ממש קונפליקט . ילדים קטנטנים חשדניים לעיתים קרובות ולא מקבלים בקלות שינוי של הסיטואציה , אשר יש לשער שמלכתחילה דרשה מאמץ של הסתגלות . כוונתי לסיטואציית ה"ריקוד" במעגל .
ונדמה לי קרוטונית שאת התייחסת לדיון קודם אשר בו לא ברור מה גיל הילדים אך נראה לי שמדובר בילדים גדולים יותר. גם שם אני לא ממש רואה קונפליקט בין הילדים .
?

[u]אצל רובנו בחינוך הביתי, אין מספיק צפייה בחברת המבוגרים כי לא מדובר בקהילה שמתנהלת כשבט, אלא במשפחות מבודדות שנפגשות בעיקר במפגשים. לכן, כאשר עולים קונפליקטים, לא תמיד לכל הילדים יש מספיק כלים להתמודד עם קונפליקטים ואיך לפתור בעיות.[/u]
תיאור קצת אידילי מדי, בעיני. כי חברת המבוגרים שלנו, גם לו היו צופים בה כל היום, זו לא חברה שנותנת כלים מי יודע מה לפתרון קונפליקטים.
ראשית, אודה ולא אבוש, להרבה אנשים (וביניהם אני) אין כלים מוצלחים לפתרונות כאלה, והם מגששים ומגמגמים. שנית, הרבה דברים שצפים כקונפליקט מטואטאים חזרה מתחת לשטיח, נלחשים בחדר צדדי, עוברים כמניפולציות או רמיזות ליודעי ח"ן, דריכות על יבלות ישנות וכדומה.
שלישית, תמיד ישנה האסטרטגיה הישנה והטובה "בוא נפסיק להיות אתם בקשר".
וזה בלי להזכיר "פתרונות" אלימים ממש לקונפליקטים, שקיימים בסביבתנו לרוב, למרבית הצער.

הנה ה"שני גרוש " שלי לנושא :
גיל שנתיים עד חמש זה תקופת שיא של למידה על ידי חיקוי .בגלל זה אני עובדת על עצמי כל הזמן איזה מין מודל לחיקוי אני עבור הילדים .
במקרה של הריקוד הזה , אני שואלת את עצמי מה אני רוצה להראות לתינוקת שלי .
אם אני רוצה להוות מודל של אדם [b]שאוהב לרקוד[/b] אני אתעלם מהילדה שסירבה , [b]אתגבר[/b] ללא מילים על הקושי של ה'דחיה' , [b]ארקוד[/b] עם בתי [b]ואזמין[/b] ילדים לרקוד איתי או איתנו .
לא אחמיץ פנים לילדים או לאמהות , אהיה מודל לסובלנות . למען בתי התינוקת . @} (נכדתי , למען הגילוי הנאות)

המממ. איך שאני רואה את זה, יש כמה אפשרויות:
מצד אחד, גם אני חושבת שזה לגיטימי בגיל של כאלה תינוקות. אבל זה גם לא סופי. לא הבנתי שזה נעשה באלימות, אבל זה בהחלט היה לא נעים.
לגבי האמא ששתקה: יכול להיות שהיא פשוט היתה נבוכה ולא ידעה מה לעשות.
גם אני במקומך הייתי מציעה לה לרקוד איתי או משהו דומה לזה.
אבל אם את ממשיכה ללכת למפגשים עם הילדים האלה והאמהות האלה, כן הייתי תופסת שיחה עם האמא ושואלת אותה מה היא חושבת שכדאי לעשות בפעם הבאה.

כי אם ילד שלי בן שנתיים היה מגיב ככה לילד אחר, לא הייתי שותקת.
זה הגיל, שבו אני מכוונת בעדינות ללמוד יחסים חברתיים.
אז לדוגמא: הייתי מפנה את תשומת לבו של הילד שלי, שזה יכול להיות מעליב לילד אחר. לא נעים לשמוע שלא רוצים לרקוד איתך. ברור שבני השנתיים פשוט לא חושבים על זה.
הייתי מדובבת את הילד שלי, בעדינות: זה מפני שאתה מתבייש? אז אולי תרקדו אחד ליד השני ולא קרוב, וככה יהיה נחמד לכולם? או איזו הצעה אחרת.
הייתי מנסה לראות מאיפה בא הסירוב - לרוב זה לא משהו עם הרבה מחשבה מאחוריו, זו רתיעה שפשוט דורשת תיווך עדין של האמהות בין הילדים.
כמובן, בלי להכריח, ומתוך תשומת לב לגוונים העדינים של תגובות הילדים.

אבל ברור שצריך קודם כל רגישות ושיתוף פעולה של אם הילד ה"דוחה".

לי זה נראה לגיטימי לחלוטין שילדה תגיד כזה דבר.
אם היא לא רוצה לרקוד או לשחק עם מישהו אחר, אני לא רואה שום סיבה להכריח אותה או לנזוף בה,
בטח שלא בגיל כל כך צעיר

זה אולי לא כל כך קשור לדף אבל לא יודעת כרגע איפה לשאול..

באחד המפגשים שלנו שני ילדים בני שנתיים רקדו במעגל הילדה שלי גם בת שנתיים באה אליי וביקשה גם לרקוד
שאלתי אותה אם היא רוצה לרקוד עם שני הילדים שרוקדים, היא אמרה שכן אז התקרבנו אליהם ואחת הילדות לא הסכימה שהילדה שלי תרקוד איתם
אמא שלה עמדה לידנו ראתה את הסיטואציה שנוצרה ולא אמרה כלום

אני לא כל כך ידעתי מה לעשות באותו רגע, בסופו של דבר לקחתי את הילדה שלי אמרתי לה שאני ארקוד איתה ורקדתי איתה לבד..

השאלה היא איפה עובר הגבול שבין לא להכריח ילד לעשות משהו שהוא לא רוצה (לרקוד אם הילדה שלי) לבין לדעת לכבד את האחר לדעת לשתף וכו'..

אם זה היה הפוך אני הייתי מסבירה לילדה שלי ש X רוצה גם לרקוד איתם אבל אולי אני לא צריכה להתערב בזה והם לא חייבים לשתף כל אחד..

מה בעצם עושים במצב כזה?

רונית, אני חייבת להודות שלא הבנתי. את יכולה אולי להרחיב, או לפרט, או לתת דוגמאות?

בשמת- נסחת היטב.לא העמות בין הצדדים הוא העיקר מבחינתי אלא האפשרות להתקרב ולראות את הצד השני וגם להראות בצורה מקרבת ולא תוקפנית את הצד שלך.
ולשאלתך ,פלונית, לגבי הדחוי, המקום והאפשרות שנתנת לו לבטא רגשות,לתאר את המצב מבחינתו תוך הכונה על ידי עדוד כשהוא נסוג ועל ידי הרגעה כשהוא תוקפני(לפעמים יש צורך באפשור מסוים של כעס ותוקפנות)ותיעול התוקפנות לרגש ולרצון שמתחת ,כל אלו כבר משנים את התגובה האינסנקטיבית של הדחוי ואני מאמינה שיוצרים אצלו גם זכרון אחר בגוף...

[u]תיווך אוהד, שמתייחס בכבוד לשני הצדדים (הדוחים והדחויים), מבקש להקשיב לרגשות של שני הצדדים, ומעוניין להגיע לפתרון הוגן ולא לנזוף או להאשים או להעניש וכדומה.[/u]

תודה בשמת, קיוויתי שתגיבי כאן.
אחד הפתרונות שלי הוא לכוון אותה לשחק עם ילדים אחרים, אבל זה מכעיס אותי. מכעיס אותי שילדים שבמצבים מסויימים משחקים איתה, פתאום לא משחקות איתה. מכעיס אותי שההורים האחרים מתיחסים לזה בביטול. מה גם שמדובר תמיד באותה ילדה שמסביבה נוצרים חרמות (כלומר, מסביבה יש ילדים אחרים מנודים).

[u]שפשוט מדובר בשניים-שלושה ילדים שרוצים לשחק לבד?[/u]
בעיני במקום ציבורי, אין לך ממש יכולת להחליט לשחק לבד, כמו שאין לנו המבוגרים תמיד יכולת לנהל שיחה פרטית לחלוטין. אם הם רוצים לשחק לבד הם יכולים להזמין את הילדה שבה מדובר הביתה, ולשחק שם, או ללכת להתבודד איפושהו.

[u]מצד הדחוי אני מכירה את התגובה הנסוגה או המתקיפה לרוב שתיהן לא משרתות את הדחוי.[/u]
למה כן אפשר לכוון את התגובה של הדחוי?

לדעתי זה ממש תלוי בסיטואציה. למשל, האם זה מכוון נגד ילד ספציפי או שפשוט מדובר בשניים-שלושה ילדים שרוצים לשחק לבד? וגם אז, האם מתנהגים בתוקפנות כלפי הילד או פשוט אומרים שרוצים לשחק לבד (במקרה כזה לדעתי הגיוני מאוד להסביר זאת לילד שלא רוצים לשחק איתו). ועוד כל מיני גורמים. נראה לי הגיוני מאוד שמגיל מסוים ילדים רוצים לבחור עם מי לשחק ולא שיחייבו אותם לשתף תמיד את כולם .אולי תפרטי יותר, כך יהיה ניתן לענות בצורה יותר ממוקדת.

כמו רונית, אני מרגישה שזה סוג של תוקפנות.

[u]הנטיה שלי היא להתערב כשהכוון שלי הוא לעמת את שני הצדדים עם המעשים שלהם[/u]
הנטייה שלי היא להתערב, כשהכיוון שלי הוא לא לעמת אלא לפתוח, לגשר, ולכוון לרגשות. למשל, אני מבקשת מהילד ה"דחוי" לבטא את הרגשות שלו מול זה, ומתווכת את זה לילדים ה"דוחים" (כלומר, לפעמים צריך להסביר במלים אחרות, להדגיש וכדומה, כשהמטרה שהם יהיו מודעים באופן גלוי לכך שהילד נפגע מההתנהגות שלכם ושזה לא נעים), ואני גם מבקשת מהילדים ה"דוחים" להסביר את התנהגותם, האם יש לה סיבה, האם יש לה מטרה, כששוב - נקודת המוצא, או הנחות היסוד שעומדות בבסיס התיווך הרגשי שלי, היא שפגיעה באחר אינה לגיטימית, וצריך להבין מה קורה פה ולתווך בין הצדדים.
בשביל זה הילדים בחינוך הביתי לא נשלחים להיות לבד בגן ילדים ללא תמיכה, עזרה ותיווך של מבוגרים.
אני רואה את זה כתפקידי לעזור לילדים במצבים הקשים, כך הם לומדים לנהל אינטראקציות חברתיות בכבוד.

אצל רובנו בחינוך הביתי, אין מספיק צפייה בחברת המבוגרים כי לא מדובר בקהילה שמתנהלת כשבט, אלא במשפחות מבודדות שנפגשות בעיקר במפגשים. לכן, כאשר עולים קונפליקטים, לא תמיד לכל הילדים יש מספיק כלים להתמודד עם קונפליקטים ואיך לפתור בעיות.

לכן נחוץ תיווך של המבוגרים, לכיוון של תקשורת מקרבת, כבוד לזולת, והתנהגות לא אלימה.

תיווך אוהד, שמתייחס בכבוד לשני הצדדים (הדוחים והדחויים), מבקש להקשיב לרגשות של שני הצדדים, ומעוניין להגיע לפתרון הוגן ולא לנזוף או להאשים או להעניש וכדומה.

הנושא הזה קולע לנושאים שמעסיקים אותי ביחס למפגשים מסוימים של חינוך ביתי.
לתחושתי זו אלימות .היום התגבש אצלי הביטוי השלטת טרור. במיוחד אם זו קבוצה של ילדים שמתנגדת כאחד לילד אחר.
הנטיה שלי היא להתערב כשהכוון שלי הוא לעמת את שני הצדדים עם המעשים שלהם.
מצד הדחוי אני מכירה את התגובה הנסוגה או המתקיפה לרוב שתיהן לא משרתות את הדחוי.
אני מרגישה שללא התערבות במצבים כאלו נוצר גונגל .ללפעמים רק התבוננות במצב יכולה לאפשר התקרבות במקום הקרב שמתקרב או ההסתיגות.

נושא שמטריד אותי: האם דחייה של ילד ע"י ילדים אחרים ("אל תשחק איתנו" , "אנחנו לא מוכנים שתעלה על המתקן" וכו') נחשבת בעיניכם כאלימות?
איך הייתן מתיחסות לנושא, גם מהצד ה"מנודה" (זה לא ממש מנודה, כי גם יש ילדים אחרים בסביבה), וגם מהצד של ה"מנדים"?

_בארצות הברית הרעיון הוא להתחשב בזולת ולהתחלק
והמסר שנקלט הוא...? נראה שכשהאמריקאים מתבגרים הם די מפסיקים לחלוק, ככה שאולי מה שהם קולטים זה "לחלוק זה משהו שאני עושה רק אם מכריחים אותי"._
לא ברור לי על סמך מה את מבססת את הטענה הזאת, יונת. נתקלתי גם בישראלים וגם באמריקאים מכל הקצוות.
יש מי שנשאר סגור בפניי למרות ניסיונות התקרבות מצדי, ויש מי שפתחו בפניי ובפני משפחתי את ביתם ואת ליבם.
להפך, לאמריקאים היה קל יותר להתקרב באמת, ייתכן שקשור לכך שהם הרבה פעמים עוברים ממקום למקום וארה"ב כ"כ גדולה, והם לא תמיד קרובים פיזית למשפחה או לחברי הילדות או לחברים מהאוניברסיטה (על צבא בד"כ אין מה לדבר), והם פתוחים יותר ליצור קשרים חדשים. (לא בדיוק נושא הדף, אבל קשור למה שהצגת, יונת)

[u]אני מכירה את התוצאות של השיטה ההפוכה: ילדים שלא הכריחו אותם לחלוק או לצפות מאחרים לחלוק איתם, והם נהנים לחלוק עם אחרים גם בלי שיכריחו אותם.[/u]
ואני מכירה הפוך על הפוך - ילדים שלא רמזו להם שזה רעיון טוב לחלוק, והם לא חולקים. ובמקרה הזה גם מה שאת אומרת וגם מה שאני אומרת לא מוכיח כלום.
בדרך כלל זה עובד כמו עם אלימות - את הידע לשמור על שלי (או לקחת את מה שאני רוצה בכוח הזרוע) יש באופן טבעי. כדאי שתהיה הכוונה הורית לכיוון שיהיה נעים יותר לכולם בסופו של דבר.

אני עם [po]שרון ס[/po]. ההבנה שהמשאבים של כולם הם באמת של כולם ולא רק של מי שתפס ראשון, היא אחד ההבדלים החיוביים בין ארה"ב לישראל. זה מתבטא גם ביחס לסביבה, לשמורת טבע, לפארק. בארה"ב זה מעורר קנאה בניקיון, בישראל : זה לא הבית שלי, אז מה קרה שאני אאסוף את הלכלוך. זאת כמובן הכללה, אבל כך גם לגבי ההתחשבות בזולת בגיל הרך. שניהם נובעים מאותו מקור.

[po]נועה ברוך[/po], תודה על ההתייחסות למקרה שלי. בשל קוצר זמן, אני אני אכתוב על כך מאוחר יותר.

לגבי ה-sharing, אני רק אספר שהייתי נוכחת בסיטואצייה בה אם פשוט כפתה על בנה לחלוק עם בני צעצוע ששיך לבנה. אני אקצר ואומר שזה היה מפחיד מאד. מכני, קר וחסר רגש. היא לא גרמה לבנה לראות את הצד עימו הוא חולק, או את הצרכים שלו (לי היה נראה שבני רוצה ליצור קשר עם בנה, ולא לשחק בצעצוע הפלסטיק שלו).

אני מעוניינת לגרום לבני [b]לרצות[/b] לחלוק עם חבריו, ולא לחלוק עימם, כי ככה צריך.

הדחיפה האמריקאית של "צריך לחלוק" היא מאוד קיצונית, ומתייחסת גם לחפצים האישיים של הילד. אני לא מתכוונת לזה בכלל, אלא למצב שבו יש משאבים ציבוריים כמו נדנדות בגן המשחקים, משחקים בג'ימבורי ומשחקים שהוגדרו מראש כמיועדים לכלל הילדים כאשר מגיעים חבריםהביתה. לעתים קרובות מגיעים ילדים למקומות כאלה ופשוט מבלים את כל הזמן בציפיה אינסופית למשחק האהוב עליהם, כאשר ההורים לא עוזרים לילדם להבין שכאשר הוא "תופס" משחק הוא גם צריך לשחרר אותו מתישהו לטובת אחרים.
אני רואה הרבה מאוד אנשים מבוגרים שההבנה הזו לא צמחה בהם מעולם, ואני כן רואה בזה (גם) תוצאה של התייחסות ההורים בגיל צעיר.
תחושת ה"קרבן" היא באמת לא בריאה ולא נחוצה במצבים כאלה (וגם במצבים אחרים). כמובן שיש מצבים בחיים שלא ניתן לשנותם גם אם הם לא תואמים לציפיות שלנו, אבל הנסיון להגדיר את המצב מלכתחילה כחסר חוקים חברתיים כדי שלא להתאכזב נראה לי בעייתי.

[u]איכשהו יש לי מין הרגשה שזה כאילו לחנך אותם להיות קורבנות.[/u]
אני מסכימה מאד. אני חושבת שזה שאנחנו לא עוזרים להם למצוא תחליפים משדר להם מאין תחושת תבוסתנות. כאילו מרוכזים לחלוטין רק בדבר הזה שלא הישגנו.
מצד שני משגע אותי לפעמים להיות נוכחת בסיטואציות בהן ההורים לא עושים כלום על מנת לתווך טוב יותר בין הילדים. לא יודעת למה נראה לי, שהם היו שמים לב יותר אם זה היה הבן שלהם שמחכה.
אני אישית לא מכריחה או כופה את ענין התורות, אבל אני חושבת שאפשר לנסות לגרום לילד להיות רגיש לקושי של זה שמחכה. אולי מזהו כמו " תראה X כמה קשה היה ל - Y לחכות כל כך הרבה, אני חושבת שהוא גם היה רוצה לשחק ב.... אולי נתן לו גם קצת?"

[u]לי הסיטואציה שתיארת בגינה בכלל לא הרגישה כמו מאוד כוחנית.[/u]
אני חושבת, ואני אגיד את זה בזהירות. שזה לא כזה נורא כמו שאנחנו חושבים הקצת דיבור בידיים.
ברור שצריך להבהיר שלהרביץ זה לא מקובל, אבל צריך גם להבין כמה קשה להם להסתדר, לדבר, להביע את התסכולים שלהם. אני חושבת שלרוב אנחנו המבוגרים לוקחים את זה יותר קשה ממה שצריך. נכון זה לא בסדר, אבל נראה לי לפעמים שבמגבלות הכלים שיש להם זה לא סוף העולם.
כשמישהו דוחף את הבן שלי, אני לא קופצת מיד לגונן ולגנות. אני מסתכלת, אם אני מבחינה שהוא מחפש אותי בעיניו אני ניצבת לצידו.

אני לא בטוחה שהסברתי את עצמי כהלכה.

סתם הערת ביניים, אסוציאטיבית:
אני אישית אלרגית למונח "לחלוק". sharing
ואני מסכימה לגמרי עם [po]יונת שרון[/po], שהלקח שלומדים אלה שהכריחו אותם לעשות את זה בקטנותם, הוא בדיוק
[u]שאולי מה שהם קולטים זה "לחלוק זה משהו שאני עושה רק אם מכריחים אותי".[/u]

מעולם לא הכרחתי ילד שלי "לחלוק" ואני חושבת שזה ממש לא בסדר לבוא וללחוץ על ילד קטן להפסיק לשחק במשחק רק מפני שבדיוק פלוני רוצה עכשיו ומייד את אותו המשחק.
אני אישית משתמשת במושג "תור" אבל אני גם מבינה את מה שמפריע בו ל-[po]נועה ברוך[/po] וגם הניסוח שלה לגמרי מקובל עלי, יחד עם הרעיון שמשדרים לילד שאנחנו מעוניינים במשחק אבל הולכים לעשות בינתיים משהו אחר.
מה שחשוב פה הוא הקניית ביטחון לילדים שאין לחץ, כל אחד יזכה לשחק בצעצוע כשיגיע הזמן.

[u]הרבה פעמים יש מצב שילד מתחיל לשחק במשהו ופתאום הרבה ילדים רוצים את אותו דבר ואז הוא צריך לעשות "תורות". אני חושבת שצריך לחשוב על כל הקונספט הזה ושעדיף לאמר לילדים שהמשחק הזה תפוס עכשיו ולנסות למצוא משהו מעניין אחר.[/u]
מסכימה לגמרי עם כל מילה של [po]אמא בבית[/po].

תהיי מספיק יצירתית למצוא משהו אחר מעניין וכל הילדים ידבקו אלייך כמו זבובים ותראי כמה הבימבה פתאום כלל לא רלוונטית :-)
זה ידוע שהם נדבקים למשחק שמישהו אחר בדיוק גם רוצה. "כרגע זה לא פנוי, את רוצה לחכות שיתפנה, בבקשה.. בנתיים אפשר לעשות משהו אחר או לחכות בסבלנות"
לצפות לתורות זה ממש בגיל יותר מתקדם, אולי 4 וגם, אם שני הצדדים (הילדים בלבד!) מסכימים על כך מראש ולא מישהו מבחוץ קובע ומחליט להם.
[u]למשל, אני הייתי אומרת משהו כמו "מוישה רוצה לשחק עוד קצת בבימבה שלו, אז בואי בינתיים נעשה X, עד שיגיע תורך"[/u]
אני רק הייתי משנה את הסוף "עד שיתפנה". לא אוהבת את התורות, ואם יגיע תורה והיא כבר לגמרי במשחק אחר ?
ואם פתאום ילד אחר יתיישב ושוב לא יהיה פנוי, היא (או את) תצטרך "להילחם" שוב על תורה.. חבל. שיהיה פנוי זה מאוד פשוט וברור. זו עובדה שאין עליה ויכוח וכל גיל יכול להבין אותה לפשוטה.

[u]שכל ילד מתייחס באהדה לצרכיו ולרצונותיו של ילד אחר, והתורות מבטאים את הערך הזה, היא מלמדת אותו את הכלי החשוב ביותר ביחסי אנוש, האמפתיה לזולת.[/u]
[u]אתה קטן מכדי לחלוק, לכן עכשיו אתה לא צריך לשמוע שיש דבר כזה בכלל. זה פשוט חינוך לאגוצנטריות, ולילד יהיה מאוד קשה ללמוד לבד את היתרון בחלוקת משאבים עם אחרים.[/u]
אם אני אומרת בקול רם "עכשיו מוישה משחק, נגיד לו שגם אנחנו רוצים ונבקש ממנו שיבוא להגיד לנו כשהוא יסיים." ולביתי אני אומרת "אח"כ כשהוא יפנה אנחנו נוכל לשחק גם". זה שם על השולחן את צרכיהם ורצונותיהם של כולם.
אני מוסרת מסר לילד - "גם אנחנו מעוניינים", ומוסרת מסר לביתי - "כרגע לא פנוי, כשיתפנה יגידו לנו"
יש כאן מסרים פשוטים וברורים, להבדיל מאמפתיה לזולת שהיא משהו מאוד לא ברור להעביר לילד בגילאים צעירים.
לילדים בכלל לא קשה ללמוד לבד את היתרון שבלחלוק!!! (ועל אגוצנטריות יש לי הרבה מה לומר אבל זה לא שייך לכאן)

[u]לפעמים בסיטואציות מסוימות היא כ"כ מרוכזת ברצון שלה כך שאי אפשר להסיט אותה לפעילות אחרת. אני מרגישה שהיא מבקשת ממני עזרה שאני לא יכולה לתת[/u]
חשוב שהיא תעבור דרך המציאות ותבין שאין דבר כזה [b]שתמיד[/b] היא תוכל לקבל מה שהיא רוצה, בטח שלא תמיד באותו הרגע. חשוב שאת תהיי רגועה ותביני שזה חלק מהעולם, ותסכימי כי אכזבות מסוג זה הן לגמרי טבעיות כי כך עולמם של הילדים "אני רוצה עכשיו" עוד מהרחם כשהכל סופק מיידית, ומכיוון שכך לא ימשך לעולם חשוב דווקא לראות איך מתמודדים "בקלות" עם אכזבות אלו [b]כי זה מה שיש[/b].
לעומת מה שאין תמיד אפשר להראות את מה שיש. זו הצידה הכי טובה לדעתי שאפשר להעניק לדרך, לחיים.
אם היא לא מעוניינת בשום "נחמה" אחרת זה ממש בסדר. זוהי דרכה להתמודד עם הסיטואציה והיא רוצה לעבור אותה בדרך הזו. אז נכון לקבל אותה בחיבוק והבנה. זוהי דרכה, ובכך שאת מקבלת אותה תוכלי לעזור לה.

לפלונית
_אני חושבת שהבעיות שעימן אני צריכה להתמודד הן:
האם יש משהו שאני יכולה לעשות על מנת לגרום לבני להפסיק להפעיל כל כך הרבה כוח כלפי ילדים קטנים ממנו ?
האם אני צריכה להמנע מלהפגיש אותו עם ילדים קטנים ממנו (פגישות אקראיות, לא יזומות), או לתת לו "לגדול" בתוך הסיטואציה ?
איך לחדול מהכעס שאני חשה כלפיו, לאחר אירוע אלים ?
איך לעזאזל, אני מפסיקה להיות כל כך רגישה לתגובות הנשים, הטיפשות והנכות רגשית, לסיטואציות כאלו ? מה אני צריכה לומר לעצמי, או להן, או לבני, שיכול לכל הפחות, לעזור לי "לצאת" מההוריקן הרגשי, אליו אני נשאבת במצבים כאלו ?_

לי הסיטואציה שתיארת בגינה בכלל לא הרגישה כמו מאוד כוחנית. כן, היתה שם דחיפה ו"דיבור בידיים".
לי זה ניראה כמו ילד שעוד לא רכש מספיק יכולת תקשורת ודיבור, וזה יכול להיות אופייני לילדים בגילאים מוקדמים שלא נפגשים מספיק עם ילדים אחרים (למשל, [po]חינוך ביתי[/po] :-) אבל לא רק..) . אני רואה הרבה ילדים כמו בנך, ויש לי הרגשה שמשהו בך, בתוכך, מרגיש מאוד לא בסדר, ומשם הסיטואציה מתגלגלת ל "הוריקן" שלך.
אני כן בעד השיחה המקדימה שהיתה לכם לפני ההגעה לגינה. אם את מכינה את הקרקע והוא יודע מראש שעם דחיפות תצטרכו ללכת, אח"כ קל יותר לחתוך מבלי להסביר יותר מידי. המסר ברור - לא דוחפים, מדברים בפה, אלו מסרים שאת מטפטפת כל הזמן, לאט לאט זה קורה, אבל בטח לא מייד. זה תהליך.

[u]פשוט עצרתי אותו בעדינות כל פעם לפני שהוא הרביץ, וניסיתי להציע לו פיתרון חלופי לתסכול.[/u]
אני מסכימה עם [po]מיטל מ[/po].
מפגש עם קטנים באמת לא קל. הם "חוטפים" גם כי אין להם עדיין מילים וגם כי הם הולכים ישר ובלי חשבון ולוקחים את מה שהם רוצים. למצוא מתווך מבוגר בכל מקרה קטן זה גם לא פשוט בכלל. אם את לא חושבת שתוכלי לתווך, אולי עדיף לא להיפגש בכלל עם קטנים? גם ביתי (4) לא אוהבת את המפגש עם הקטנים, הם לוקחים לה.
אם יש אח קטן בבית אז ההתמודדות עם קטנים גם כך היא חלק גדול מחייו. מה עם מפגשים של חינוך ביתי?

[u]ומטפלת נוספת אמרה לי "הוא ממש אלים" "איזה דחיפה הוא נתן לו שאני ימות", בקיצור נענשנו, אין ספק.[/u]
את מאמינה שהוא אלים?
יש בך חשש עמוק עמוק בפנים שמשהו "לא נורמלי" או שאת מרגישה שהכל בסדר איתו, רק שאת לא יודעת להתמודד "טוב" בסיטואציות כאלו?
מה שאת מרגישה זה העיקר. לאן לוקחת אותך הסיטואציה הזו - לביקורת על עצמך אולי?

[u]אני כועסת על עצמי כי אני חושבת שטיפלתי בסיטואציה לא נכון, מול הילד שלי. אני חושבת שאני מטילה עליו את תחושות חוסר הביטחון שלי. אני מפחדת שאני עושה לו עוול. אני לא מצליחה להיות ממוקדת בכעס שלי. אני לא מצליחה להבין בזמן אמת, מה שייך לי ומה שייך לו, מה טפל ומה עיקר.[/u]
האם תוכלי לפרק את התחושות האלו ולנסות להתמקד ולהסביר את החששות שלך?

(())

[u]בארצות הברית הרעיון הוא להתחשב בזולת ולהתחלק[/u]
והמסר שנקלט הוא...? נראה שכשהאמריקאים מתבגרים הם די מפסיקים לחלוק, ככה שאולי מה שהם קולטים זה "לחלוק זה משהו שאני עושה רק אם מכריחים אותי".
אני מכירה את התוצאות של השיטה ההפוכה: ילדים שלא הכריחו אותם לחלוק או לצפות מאחרים לחלוק איתם, והם נהנים לחלוק עם אחרים גם בלי שיכריחו אותם.

אני חושבת שההתחשבות האמיתית בזולת היא לא לדרוש ממנו דברים שהוא לא מסוגל לבצע ולא לעשות לילד רגשי אשמה על כך שהוא לא מספיק סוציאלי ומתחלק כאשר הילד בסך הכול רוצה לשחק במשחק שהתחיל ולא מפריע לאף אחד אחר.

[u]אני חושבת שבגיל שנתיים בכלל לא צריך לצפות מילד שיתחלק ויעשה תור עם ילד שהוא לא מכיר[/u]
ואני חושבת שכן אפשר וצריך לצפות לזה, גם בגיל שנתיים. זה הכל עניין של תפיסת עולם ושל חינוך. בארצות הברית הרעיון הוא להתחשב בזולת ולהתחלק. בארץ הרעיון הוא לא לצאת פראייר. ואת הרעיונות האלה, בהתאמה, מעבירים ההורים ומעבירה החברה בחינוך של הילדים מגיל צעיר מאוד.

בעיני קצת בעייתי כל העניין של ה"תורות". אם שני ילדים מוצאים את הבימבה ורוצים אותה ביחד, אפשר לנסות להסכים על תורות אבל אם ילד אחד מצא בימבה והתיישב עליה, למה הוא צריך לקום כי ילדה אחרת רוצה דווקא את מה שהוא משחק?
הוא יכול להתחשב בה אם הוא מבוגר אבל אם הוא בן שנתיים הוא בדרך כלל מעדיף לשחק במה שהוא רוצה כרגע מאשר להתחשב והלחץ עליו להתחשב הוא קצת לא סביר בעיני.
אני חושבת שבגיל שנתיים בכלל לא צריך לצפות מילד שיתחלק ויעשה תור עם ילד שהוא לא מכיר, ואם הבן שלי עומד בסיטואציה הזו, אני זו שצריכה להסביר לו שעכשיו הילד השני משחק ולא הילד השני צריך לקום.
מעבר לזה, גם כשילדים יותר גדולים, הרבה פעמים יש מצב שילד מתחיל לשחק במשהו ופתאום הרבה ילדים רוצים את אותו דבר ואז הוא צריך לעשות "תורות". אני חושבת שצריך לחשוב על כל הקונספט הזה ושעדיף לאמר לילדים שהמשחק הזה תפוס עכשיו ולנסות למצוא משהו מעניין אחר.

[u]היי, רגע, ממש לא באינטונציה הזו. ממש לא כדי לזרוק עלבון כלפי הילד (ברור שבגילו הוא לא מבין).[/u]
ניסיתי לערוך ולא הצלחתי - הסוגריים מכוונים לזה שברור שבגילו הילד לא מבין את נושא החלוקה והשיתוף בצעצועים, ושאני לא מצפה ממנו שיבין זאת.

[u]לטעמי, לדבר מעל ראשו של ילד קטן בצורה כזו (הילד הזה לא מבין), על מנת לבטא חוסר שביעות רצון מכך שביתך או בנך, לא יכולים לשחק במשחק שהוא משחק בו, זו אלימות ותוקפנות.[/u]
[u]אני לא בעד להתנהג לא יפה כלפי תינוק אחר בן שנתיים[/u]

היי, רגע, ממש לא באינטונציה הזו. ממש לא כדי לזרוק עלבון כלפי הילד (ברור שבגילו הוא לא מבין).
אני מדברת אל הבן שלי, ולא אל הילד השני. אני מסבירה לו שהילד השני לא מעוניין בשיתוף פעולה, כדי שיוכל לראות כמו שאני רואה שאין פרטנר, ולעבור הלאה לאטרקציה אחרת. אז נכון, אולי הבחירה במלים "לא מבין" אינה מוצלחת - עדיף לומר "הילד הזה לא מסכים להתחלק בבימבה". זה לא עלבון, ולא [u]אלימות ותוקפנות[/u] - זו עובדה.

ולגבי "לא לשחק במשחק שהוא משחק בו" - מדובר במקום ציבורי, שבו כל המשחקים של כולם. אם שניים מעוניינים באותו משחק, עושים תורות. אני יוצאת מנקודת מוצא שמה שנעמה כתבה, זה כבר [b]אחרי[/b] שניסו לתת לילד השני צעצוע אחר, או להציע לו לעשות תורות, ואחרי שכל השיטות הללו לא הצליחו.

[u]("הילד הזה לא מבין שצריך תורות, בואי אם כך נשחק במשהו אחר").[/u]

אני לא בעד להתנהג לא יפה כלפי תינוק אחר בן שנתיים.
לגבי ההורים שלו, הם אולי לא ממש קלטו את הניואנסים, או בכלל לא קלטו מה בדיוק קורה. זה קורה. גם אני לא תמיד קולטת סיטואציות, לפעמים נופלים לי אסימונים ממש באיחור.

[u]והלב שלי נצבט כל פעם מחדש, משכנעת אותה לחכות רק עוד קצת ושבטח התור שלה יגיע בקרוב[/u]

לדעתי, פה היתה הטעות.
אני לא משאירה ילד שלי לחכות הרבה במצב כזה. איכשהו יש לי מין הרגשה שזה כאילו לחנך אותם להיות קורבנות.
מחכים כמה רגעים, רואים שהתינוק השני גם כן תינוק, גם כן יש לו פחדים ואכזבות משלו - ולוקחים את התינוקת שלנו למקום אחר.
אני בעד לדבר על הילד האחר תמיד באהדה, תמיד לראות בהבנה, כל עוד זה לא מקרה חד משמעי (של ילדים חוצפנים בני 10 שרוצם לגנוב צבים ועונים בחוצפה למבוגר).
למשל, אני הייתי אומרת משהו כמו "מוישה רוצה לשחק עוד קצת בבימבה שלו, אז בואי בינתיים נעשה X, עד שיגיע תורך".
לא לחכות שם בעיניים כלות ולהפוך להיות תלויה בגחמות של הילד, או קורבן של הרגשות הסותרים של הילד.
מניסיוני, בדרך כלל זה גם מביא לזה שהילד השני מרפה מהחפץ יותר בקלות ובאמת מגיע תורה יותר בקלות.
אבל יותר חשוב - ההרגשה של הילדה שלך. שלא צריך להיות "שפוטים".
הצעצוע כרגע תפוס - זו לא אבידה נוראה, זה לא עוול תהומי, אין כאן עניין של "פייריות", אפשר לשחק בינתיים בצעצוע אחר.
זאת הגישה שלי, ואני באמת רואה שזה עוזר לילדים שלי להיות הרבה פחות "קורבנות" מאמא שלהם... P-:

[u] אני הייתי מבטאת את חוסר שביעות הרצון שלי מהסיטואציה, ופונה יחד עם הבת לפעילות אחרת ("הילד הזה לא מבין שצריך תורות, בואי אם כך נשחק במשהו אחר").[/u]

לטעמי, לדבר מעל ראשו של ילד קטן בצורה כזו ([u]הילד הזה לא מבין[/u]), על מנת לבטא חוסר שביעות רצון מכך שביתך או בנך, לא יכולים לשחק במשחק שהוא משחק בו, זו [b]אלימות ותוקפנות[/b]. הוא לא יכול לענות לך, או להסביר את עצמו, או להשיב לך מניפולציה כגמולך.

והרי יש עוד כל כך הרבה דרכים נעימות יותר לפתור את המצב הזה. לדוגמא להסביר לו שגם הילדה רוצה, לנסות להציע לו משחק אחר, לנסות להציע לבנך או ביתך משחק אחר ועוד כהנה וכהנה.

[u]הקטן לא מראה סימני תזוזה ויותר מזה הוא מדי פעם עושה כאילו הוא קם ואז חוזר לשבת[/u]
אני לא חושבת שהילד עושה את זה כלפי בתך, בטח לא כ _[po]אלימות רגשית [/po] , ואולי גם לא בהתרסה. את כמבוגר משדרת לו ציפייה, אבל כיוון שהוא לא מכיר אותך הוא לא מתכוון לגמרי לעמוד בה, אז מדי פעם הוא עושה "כאילו" :-)

_הנטייה הראשונית שלי היא להציג לה את העולם כמקום "פיירי" ומכאן שזה הכי פייר שילד אחד ישחק זמן מה ואח"כ יהיה תורו של ילד אחר.
זה כנראה לא תמיד מתאים למציאות. ואז השאלה היא איך להתמודד ומה להגיד._
זה מרגיז לגמרי, במיוחד ש [u]הוריו השאננים יושבים ליד ולא עושים כלום[/u] . מצד שני אין מה לעשות - הבימבה לא רק שלו, אבל אי אפשר להכריח אותו. אני הייתי מבטאת את חוסר שביעות הרצון שלי מהסיטואציה, ופונה יחד עם הבת לפעילות אחרת ("הילד הזה לא מבין שצריך תורות, בואי אם כך נשחק במשהו אחר").

היתה לנו לא מזמן סיטואציה קשורה: בפארק יש בריכת מים קטנה ויפה, עם דגים וצפרדעים וחבצלות, וילדים בני 8 או 10 עומדים וזורקים אבנים למים, או מנסים להיכנס למים ומתכננים לגנוב צב וכולי. עמדתי והוכחתי אותם, הם השיבו די בחוצפה. אמרתי להם שאם יגנבו צבים אדווח על כך למוקד העירוני. היה ברור לי שאני לא יכולה לשלוט בסיטואציה או בהם, הם עמדו וחיכו שאלך משם כדי שיוכלו להמשיך, אבל מצד שני ממש חרה לי שהם מקלקלים את הפינה היפה הזו. בני בן השנתיים קלט את הז'רגון ואמר להם "לכו מפה!" :-0
כשהלכנו, אמרתי לו "ראית איזה ילדים חוצפנים, הם רוצים לקחת את הצבים, זה לא בסדר". וזהו, לא כל דבר שקורה הוא בשליטתנו ולא הכל ורוד תמיד. גם זה מסר.

[u]ב"קריאה מן הצד", הסיטואציה לא נראית לי כאלימות רגשית. ילד בן שנתיים התיישב על בימבה ולא רוצה לקום, כי אז מישהו אחר ייקח לו אותה.[/u]
טוב, ברור שזו לא אשמתו של הילד ושהוא מבחינתו צודק - בגלל זה שמתי את האלימות בגרשייים.
השאלה שעומדת מאחורי זה היא איך להכין את הילדים שלנו לאכזבות בחיים, או איך לשקף להם חוויה של אכזבה כשהיא מתרחשת.
באינטראקציות עם ילדים אחרים תמיד יהיו קונפליקטים ובמבט מהצד, החוויה של ציפייה שלה למשהו שלא קורה פעם אחר פעם תוך התאכזבות מחדש כל פעם,
היא חוויה קשה (אולי זה קשה לי יותר מלה, אני לא יודעת).
הנטייה הראשונית שלי היא להציג לה את העולם כמקום "פיירי" ומכאן שזה הכי פייר שילד אחד ישחק זמן מה ואח"כ יהיה תורו של ילד אחר.
זה כנראה לא תמיד מתאים למציאות. ואז השאלה היא איך להתמודד ומה להגיד.
לפעמים בסיטואציות מסוימות היא כ"כ מרוכזת ברצון שלה כך שאי אפשר להסיט אותה לפעילות אחרת. אני מרגישה שהיא מבקשת ממני עזרה שאני לא יכולה לתת

ב"קריאה מן הצד", הסיטואציה לא נראית לי כאלימות רגשית. ילד בן שנתיים התיישב על בימבה ולא רוצה לקום, כי אז מישהו אחר ייקח לו אותה.

נראה לי, שבמצב כזה, את יכולה לקחת את בתך לחלק אחר של הבית, ולמצוא איתה משחק אחר שיעניין אותה. ואז או שהיא תשקע במשחק אחר, וכבר לא תרצה את הבימבה, או שהילד האחר יתעניין במשחק המעניין שלכן וירצה להצטרף, ואולי הוא יפנה את הבימבה.

עוד דבר: אני חושבת שהפתרון יהיה יעיל רק אם זו לא תהיה מניפולציה, שנועדה "למשוך" את הילד מהבימבה, אלא ניסיון אמיתי, לעזור לבתך.

איך להתמודד עם "אלימות" רגשית? משום מה אני מגלה שקשה לי להתמודד עם סיטואציות כאלה יותר מאשר עם מכות פיזיות.
אני אסביר: אם מישהו מחטיף לקטנה שלי והיא בוכה אז אני יכולה לנחם אותה ואני יכולה למנף את זה להסבר של "לא מרביצים" ואני יכולה לנתב
אותה ואת הילד השני למשחק אחר וכו.. בקיצור יש לי הרבה דרכי התמודדות. א-ב-ל מה לעשות כאשר קטן אחר מתעלל רגשית בבת שלי?
לדוגמא, היינו בבית של קרובי משפחה והיה שם ילד באותו הגיל (שנתיים) שאנחנו לא מכירים. באיזו שהוא שלב הוא מצא בימבה והתיישב עליה. כמובן שהבת שלי מיד רצתה גם
אני אומרת בקול (די שגם הוריו ישמעו) עכשיו התור של X, עוד מעט הוא יגמור ואת תוכלי גם. אבל מה, הקטן לא מראה סימני תזוזה ויותר מזה הוא מדי פעם עושה כאילו הוא קם ואז חוזר לשבת
ובכל פעם כזו המתוקה שלי אומרת בשמחה "הנה!" ומתאכזבת מחדש. הוריו השאננים יושבים ליד ולא עושים כלום כדי לנתב אותו לפעילות אחרת או לשכנע אותו שיחלוק קצת, אני לא רוצה להתערב בחינוך של ילד אחר אז לא אומרת לו כלום, הבת שלי מחכה כבר כרבע שעה, כולה מרוכזת רק בזה ועל סף בכי, מנסה להביא לילד הזה משחקים אחרים כדי שיתן לה את הבימבה (רעיון שלה, דרך אגב)
והלב שלי נצבט כל פעם מחדש, משכנעת אותה לחכות רק עוד קצת ושבטח התור שלה יגיע בקרוב.
יש עצות?

אני כן חושבת שבגיל הזה, כדאי להשקיע מאמצים בלהפגיש אותו עם גדולים ממנו, ובכלל עם מגוון גילאים.
זה ימתן או יפסיק את התופעה עד שהוא יגדל מספיק כדי להפסיק אותה מעצמו, כי יהיו לו כלים אחרים (דיבור מלא).

תשובות שלי:
מתחילה דווקא מ- 3.
אולי לכעוס על ההתנהגות שלו ולא עליו? זה נשמע הבדל סמנטי אבל זה לא.

לגבי 1 ו- 2 - יש לו אח קטן, לא?
אז הוא חי עם ילד קטן .... אז מה תמנעי מלהפגיש את אחיו עם ילדים בגילו כדי שהאח הגדול לא יציק להם?
נשמע לי פתרון לא מוצלח.

אולי יותר בכיוון מה שמיטל הציעה.
פשוט לעזור לו בתיווך - לשים לב ואם חוטפים לו צעצוע נניח - לעזור לו לבקש אותו חזרה מילולית בלי מכות.

ולגבי 4 - שאלה טובה.
נראה לי שזה חיזוק עצמי. אני עוד עובדת על זה...

תודה [po]מיטל מ[/po] ובשמת. עודד אותי מאד לקרוא את תגובותיכן.

אני חושבת שהבעיות שעימן אני צריכה להתמודד הן:

[list=1]
[*] האם יש משהו שאני יכולה לעשות על מנת לגרום לבני להפסיק להפעיל כל כך הרבה כוח כלפי ילדים קטנים ממנו ?
[/list]

[list=1]
[*] האם אני צריכה להמנע מלהפגיש אותו עם ילדים קטנים ממנו (פגישות אקראיות, לא יזומות), או לתת לו "לגדול" בתוך הסיטואציה ?
[/list]

[list=1]
[*] איך לחדול מהכעס שאני חשה כלפיו, לאחר אירוע אלים ?
[/list]

[list=1]
[*] איך לעזאזל, אני מפסיקה להיות כל כך רגישה לתגובות הנשים, הטיפשות והנכות רגשית, לסיטואציות כאלו ? מה אני צריכה לומר לעצמי, או להן, או לבני, שיכול לכל הפחות, לעזור לי "לצאת" מההוריקן הרגשי, אליו אני נשאבת במצבים כאלו ?
[/list]

הרשימה הזו נועדה למיקוד עצמי. ובכך כבר הושגה תועלתה. בכל אופן, אני מאד אשמח אם יועלו כאן רעיונות, שיוכלו לעזור לי.

מסכימה עם [po]מיטל מ[/po] וגם:

[u]התנהגתי אליו בחוסר סבלנות, וכל הזמן חשבתי לעצמי למה מגיע לי הילד הזה, למה אין לי ילד נעים ורגוע, שמשתמש רק במילים.[/u]
((-)) לשניכם.

[u]אני כועסת על עצמי כי אני חושבת שטיפלתי בסיטואציה לא נכון, מול הילד שלי.[/u]
נו, לא כל כך לא נכון. סה"כ עשית מה שיכולת גם לשמור עליו וגם לשמור על אחרים מפניו. חבל שתאשימי את עצמך. אולי את פשוט כמו כולנו, וכל הרעיונות הטובים איך להגיב "נכון" עולים לך רק שעה אחרי שזה קרה, במקרה הטוב, או כמה ימים, שבועות או חודשים אחר כך...

כל הכבוד לך שאת מבקשת עזרה ורוצה לעשות שינוי מועיל. |Y| בהצלחה!

[u]אמרתי לו שאפשר, אבל אסור לו להרביץ, לדחוף ולחטוף, ואם הוא יעשה אחד מאלו, אנחנו נלך. הוא אמר בסדר "אני אשחק איתם ולא אחטוף, ארביץ...."[/u]
לדעתי זו טעות להגיד לו מראש מה את חוששת שיעשה. זה כמו להגיד לי שזה בדיוק מה שאת צופה שהוא יעשה.
גם אנחנו עברנו תקופה קצרה שבה פיצ היה מרביץ, ורק לקטנים ממנו. אני שמתי לב שהחרדה שלי מפני מה שעומד לקרות היתה מחריפה את כל הסיטואציה. הבחנתי בכך שאבא שלו כמעט לא מקרקר סביבו כשהם בפארק, ובכל זאת הוא כמעט לא מרביץ.
אני מאד מכירה את תחושת האומללות הזו של למה הבן שלי לא יכול להיות רגוע כמו....
אצלנו זה נפתר אחרי שעשיתי איזו תקופת הפסקה במפגשים עם אוכלוסיות סיכון (כמו שקראת לזה D-: ), ולאחר מכן ניסיתי להגיע ממקום כמה שיותר נקי, ובלי אזהרות מקדימות, וגם בלי ביקורת מיותרת וכעס. פשוט עצרתי אותו בעדינות כל פעם לפני שהוא הרביץ, וניסיתי להציע לו פיתרון חלופי לתסכול.
חייבת ללכת. מקווה שעזרתי.

הילד שלי בן 3. הוא משחק נפלא עם ילדים בגילו וגדולים ממנו, אבל יכול להרביץ לילדים קטנים ממנו, שנמצאים בגינה, ומתקרבים לצעצועים שלו. "יכול", מפני שלא מעט פעמים קורה שהוא ישחק גם קטנים ממנו (בדר"כ אחרי שאני אומרת לו שהילד רוצה לשחק איתו, שיתן לו צעצוע, והם יוכלו לשחק ביחד).

היום הלכנו ברחוב, ועברנו ליד גינה שאנחנו מכירים. זו גינה שנמצאים בה ילדים משני פעוטונים בגילאי שנה עד שנתיים. ילדים ב"קבוצת סיכון" מבחינתי. הילד שלי ראה אותם מעבר לכביש, ואמר שהוא רוצה ללכת לשחק איתם. אמרתי לו שאפשר, אבל אסור לו להרביץ, לדחוף ולחטוף, ואם הוא יעשה אחד מאלו, אנחנו נלך. הוא אמר בסדר "אני אשחק איתם ולא אחטוף, ארביץ...."

הגענו לשם הוא התחיל לשחק עם הצעצועים שלהם, והוציא מכוניות שלו. כשילד בן כשנה וחצי ניגש למכונית שלו, הוא דחף אותו. אמרתי לו שאנחנו צריכים ללכת, והוא אמר שנישאר, והוא לא יעשה את זה יותר. הסכמתי. כל זמן שהוא שיחק הייתי די קרובה אליו. בסך הכל היה די סביר. אבל הערתי לו לא מעט פעמים "תזהר", "בעדינות", "אם אתה לא רוצה שישחקו בצעצועים שלך תלך הצידה" וכו'. הייתי גם עם בני בן השנה, כך שלא "ישבתי לו על הוריד", אבל כן הערתי לא מעט.

לאחר זמן (בין חצי שעה לשעה, של סיוט ארור, מטפלת מעשנת, מטפלת שצורחת על ילד, שאם הוא יתרחק היא תשים אותו בעגלול, עשרה ילדים בני שנה וחצי שנתיים, יושבים מאולפים על ספסל, משלבים ידיים ושומעים סיפור עם מימיקה מוגזמת ואינפנטילית, שרים שירים, מוחאים כפיים ומסתובבים סביב עצמם, בתיאום מושלם, עם מבטים לעבר הגננת לראות שהיא מרוצה, ילדה בוכה שכלואה בתוך נדנדה, ואף אחד לא שם לב - סליחה, הייתי חייבת לפרוק...) התקרב אל הילד שלי, אחד הילדים, והילד שלי דחף אותו, דחיפה חזקה. הילד נפל לאחור מעוצמת המכה, נחבט בראשו ובכה.

הגננת שהיתה ליד צעקה על בני "לללאאא" בצעקה מקפיאת דם. הוא הסתכל עליה המום. בשלב הזה די "שמחתי" כי חשבתי, שאולי בני יבין טוב יותר את חומרת המעשה. אבל אז מטפלת אחרת אמרה לי "את לא יכולה לתת לא לעשות ככה", ומטפלת נוספת אמרה לי "הוא ממש אלים" "איזה דחיפה הוא נתן לו שאני ימות", וכולן הנידו מראשן בזעזוע, והסתכלו עלינו במבט מאשים. אחר כך ניגשה אלינו מטפלת נוספת וביקשה מבני, את הצעצוע שהוא החזיק ביד, כי איזשהו ילד רוצה אותו. בקיצור נענשנו, אין ספק.

אמרתי לבני שאנחנו צריכים ללכת, הוא ניסה להתעקש מעט, אבל הבין די מהר, שהפעם זה זה. אספנו את הדברים שלנו והלכנו. אמרתי לבני שאני כועסת עליו מפני שהוא דחף את הילד הקטן והכאיב לו. הסתובבתי עם הכעס הזה עליו במשך כל היום. התנהגתי אליו בחוסר סבלנות, וכל הזמן חשבתי לעצמי למה מגיע לי הילד הזה, למה אין לי ילד נעים ורגוע, שמשתמש רק במילים.

כתבתי את כל זה כי מאז שזה קרה אני מסתובבת עם תחושה מאד קשה. אני כועסת על עצמי כי אני חושבת שטיפלתי בסיטואציה לא נכון, מול הילד שלי. אני חושבת שאני מטילה עליו את תחושות חוסר הביטחון שלי. אני מפחדת שאני עושה לו עוול. אני לא מצליחה להיות ממוקדת בכעס שלי. אני לא מצליחה להבין בזמן אמת, מה שייך לי ומה שייך לו, מה טפל ומה עיקר. ומלבד זה אני לא יודעת אם אני צריכה למנוע ממנו מפגשים עם ילדים שקטנים ממנו. האם זה נכון לקחת אותו רק לגינות מבודדות (כי ילדים בגילו נמצאים בגן), או לתת לו ללמוד כיצד להתנהג עם ילדים קטנים.

אני צריכה עזרה. תודה.

סטיה מסויימת מהנושא, אבל חשוב לי להבהיר:
אולי לא לזה כיוונת סלעית,
בכל מקרה, לא ניסיתי להגיד שאני סומכת על על שיקול של ילד בכל דבר ודבר.
ברור שיש דברים בהם אני קובעת, גם אם הם למורת רוחו ונגד רצונו.
השאלה היא איפה, מתי, על סמך מה.
וזו כבר שאלה שתלויה בקומופוזיציה הזו של המשפחה הספציפית, של מי ההורה, מי הילד, מה סוג הקשר ביניהם וכו'.
אם להשתמשמ בדוגמא שנתת - במקרה ל המשפחה הפרטית שלי, בהחלט יתכן שהילדים שלי יראו טלויזיה 3 שעות רצוף, ובהחלט יתכן שהם יאכלו "טונה ממתקים". לא תמיד. בנסיבות מסויימות.
זה לא הופך את זה לדבר שהוא נכון אבסולוטית. הוא נכון עבורי, בסיטואציה מסויימת. ובתקווה שגם עבורם. ויתכן, שעבורם לא.

וטוב לי שאת חולקת עלי. אפילו שלא בטוחה אם הבנתי במה בדיוק, יש לי תחושה שאני כן יודעת למה כיוונת.
טוב לי, כי זה מפרה. אותי ואת האחרות.
כי כל מי שקוראת כאן, היא שונה. שונה ממני, שונה ממך, שונה מכל האחרות
( - גם הגברים. אך אתם מיעוט, אז פונה בלשון נקבה. כי כך טוב לי. עמכם הסליחה {@ )
וכך, מתאפשרת תמונה רחבה יותר, ממנה ניתן ללקט את העלים הטעימים לכל אחת ואחת, לפי אישיותה ובחירותיה היא.

חייבת לסיים.
לילה טוב {@

חולקת על דברייך, ליאת.
לא תמיד אסמוך על שיקול דעתו של הילד.
אולי נורא נחמד לילד (בן שנתיים, בן 6, בן 10 - זה לא חשוב) להיות דבוק לטלוויזיה 3 שעות רצוף. אולי סבבה לו לאכול טונה ממתקים וחטיפים. אולי הוא אוהב את הגננת ואת רוב הילדים ואת רוב הפעילויות בגן, על אף שהוא נחשף לאלימות שלא הכיר, וחוטפים לו ודוחפים אותו ונושכים אותו. אז מה?
אני אמא שלו, ויש דברים שאותם אני קובעת. ואם לי לא נראה מתאים שילד בן שנתיים ייחשף לאלימות, וזה מה שקורה בגן הקטן והמקסים, ואפילו כשההורים באים בבוקר אין שם יד מכוונת, אז הילד שלי לא היה הולך לגן.
ורק להבהיר, גם בגילאים מבוגרים יותר זה לא נראה לי מתאים, וזו בהחלט אחת הסיבות שבגללה אנחנו משתתפים רק בחלק מקבוצות החינוך הביתי שבסביבתנו.

<ואת זה מותר לי לומר לא רק כי אני לא רוצה שזה יקרה לילדים שלי, אלא גם בגלל שאחד הילדים שלי, בגלל רגישות תחושתית, עלול להיות זה שהאחרים יסבלו ממנו. לא מגיע להם. ולא סומכת על גננת שיש לה עוד ילדים להתעסק איתם שתדע לטפל בעניין בצורה הנכונה לפוגע ולנפגע>

תודה לכל המגיבות, במיוחד לך ליאת, על דברייך המדויקים (שולחת לך פרח ורוד, לא הצלחתי להעתיק. והלוואי ולסרי ייתן הסכמתו).

אני ממש לא מבינה איך אפשר לקרוא לאלימות "אקשן". ברגע שאת לא נמצאת שם על מנת להגן עליה כאשר היא מוכה או ננשכת, זו ממש בעיה לדעתי. ונכון שהיא נפרדת בכייף כי יכול להיות שיש גם חלקים נעימים בגן הזה אבל למה ילד בגיל הרך צריך גם ממש לסבול בנוסף לכייף שלו?? (ולהיות מוכה או ננשך כל יום זה סבל).

"אלימות" (וסליחה על השמיוש במרחאות. אין לי אנרגיות להסביר כרגע) קיימת בכל מיני מקומות. גם בקבוצות חינוך ביתי, גם בגנים, וגם בבית. של אנשים רבים. זו שאלה של הגדרה.
לא ראיתי שכתב שהילדה סובלת אלא שהיא נפרדת בשמחה.
סבל הוא פרשנות אישית של המצב.
כאב, עצבות - בטח. סבל - לא בטוח בכלל.
אם הסה"כ שלה בגן נראה לך טוב - לא הייתי משתמשת בנשיכות כסיבה להפסיק.
כן, אפשר לדבר עם הגננת.
כן, אפשר לנסות ולתת לילדה כלים להימנע או להתגונן במצבים כאלה.
כן, אפשר לבטוח בה שהיא תמצא את הדרך הפרטית והמיוחדת שלה להתמודד.
חשוב לדעתי, להיות עבורה עם אוזן קשבת, לב אוהב, חום, קבלה, הערכה, כבוד - להעצים אותה מחד גיסא, להיות נוכחת עבורה כשאתן ביחד, מאידך גיסא.

[hr]

לגבי "אלימות" - אברר עם דני לסרי אם הוא מסכים לפרסם משהו שהוא כתב בנושא.
[hr]
שיהיה בהצלחה בכל דרך שתבחרי {@

[u]נושכים אותה, חוטפים, ואני לא שם[/u]
מה אני אגיד לך... כתבת באתר הזה, וביקשת תגובות, אז אני אגיב:
אני לא מאמינה שזה מגיע לה. זאת בתך המתוקה והאהובה מכל, ואני לא חושבת שהיא צריכה לסבול. הדיעה האישית שלי: להוציא אותה מהמקום הנורא הזה, שום דבר לא שווה את זה. חברים אפשר לפגוש עם אמא, כשאמא מוודאת שאף אחד לא יפגע בה, ואם ממש מוכרחים גן, אז כדאי לחפש גן אחר. זוהי בקצרה דעתי.

הי,
[list]
[*] קודם כל, אני ממליצה לקרוא על [po]למה לא גן[/po]
[/list]

[list]
[*] שנית,
[/list]

[u]בשבוע האחרון חוזרת הביתה נשוכה כמעט כל יום (כואב הלב). בנוסף, כיאה לגן של בני שנתיים וקצת - חטיפות,דחיפות - הם חלק בלתי נפרד[/u]
עבדתי בגנים בגילאים שונים ורמת האלימות בגן של ביתך נראית לי מופרזת מאד מאד.
האם דיברת עם הגננת על זה?

[list]
[*] שלישית - לדעתי זה ברור: את כואבת את מה שקורה עם ביתך בגן ואת יכולה לטפל בה בבית - השאירי אותה בבית.
[/list]
לפגוש חברים ומבוגרים אחרים ולהנות מחברתם היא תוכל בהמשך חייה מתוך תחושת הבטחון שתעניק לה נוכחותך.

בתי בת שנתיים וחודש התחילה גן. עברתי התלבטויות רבות האם לשלוח אותה לגן או לא. מה שהכריע לבסוף - אופיה החברותי הפתוח, הגן הקטן, המקסים הידוע, והקצת בלי אמא-אבא ועם ילדים ומבוגרים חברים אחרים. בשבוע האחרון חוזרת הביתה נשוכה כמעט כל יום (כואב הלב). בנוסף, כיאה לגן של בני שנתיים וקצת - חטיפות, דחיפות - הם חלק בלתי נפרד, ולעיתים כשאנו מגיעות לגן בבקרים ליבי מתכווץ נוכח הדרמות האלו. שואלת את עצמי אולי עוד בבית, אולי לאפשר לה להתמודד, אולי זה לא נורא כל-כך, רק אני מפרשת את זה כך? ולה זה סבבה, יש חברים, אקשן. בבית אחה"צ צמודה אלי, שומרת על "הדברים שלה", בבקרים נפרדת ב"ביי" מרשים ומשחרר. אבל עדיין, נושכים אותה, חוטפים, ואני לא שם. תגובות?

מכירים את זה שאחד החלדים טוען לקיפוח?
אצלנו, זה הילד האמצעי, (5), שכל הזמן חושב שהוא מקופח.
האם אצלכם בבית יש זמן שאתם מעלים מחשבות שלכם ושל הילדים?
פריקת מתחים ושיחה על מה שמציק?
כשהייתי ילד, היתה לנו מועצת בית בכל יום שישי. כל אחד אמר מה מפריע לו.
ניסיתי ליישם את זה אצלי בבית, עשינו פעם אחת אך מאז לא הייתי עקבי.

היתה לי בעיה כזאת.
אחותי ואני פשוט הפסקנו להפגיש בין הילדים לתקופה, עד שזה עבר. וכשנפגשנו, שתינו שמרנו על מרחק פיזי של הילדים ושמנו לב.
זה עבר בגיל 3 בערך ומאז הם חברים מאוד טובים וקרובים.

הבת שלי בת שנה וחמשה חודשים. יש לי אחיין שגדול ממנה בכחודשיים
הם לא מתראים הרבה (פעם-פעמיים בחודש) וכל מפגש ביניהם הופך למסכת של מכות ונשיכות ממנו אליה
מה שיוצא זה שאנחנו כל הזמן על המשמר, נכנסים לדריכות ברגע שהוא מתקרב ועסוקים רב הזמן בלהזיז את היד שלו ממנה ולהגיד
"לא להרביץ, זה כואב" וכו.. הוא קטן ונראה שהוא לא מבין בכלל את העוצמה של המכות שהוא נותן ([b]מאוד[/b] חזק)
וסה"כ נראה די נהנה מתשומת הלב אבל מכיוון שאלו באמת מכות חזקות אנחנו לא יכולים להתעלם.
מה אפשר לעשות? וגם, איך צריכה להיות חלוקת התפקידים ביננו ובין ההורים שלו?