על ידי תמרוש_רוש » 23 ינואר 2011, 14:42
אני חושבת שיש הבדל מהותי בין החצי-חיבוק החברתי הזה, שבתחילת או בסוף פגישה, שבא עם מין נשיקה קלילה על הלחי, לבין חיבוק
כשהייתי צעירה לא הייתי חבקנית גדולה, כנראה. פשוט לא חשבתי על זה....
ואז נהיו לי כמה חברות, והן התחילו לחבק אותי מדי פעם, כשחשו צורך בכך.
וזה היה חיבוק: עוטף, יציב, עם שתי ידיים וגוף צמו דלגוף, כזה שאת פשוט מחובקת ונשארת חבוקה איזה 5-10 שניות טובות, ואז אולי אפילו יותר, אם צריך, ולפעמים זה עובר לתנועת ערסול מתנדנדת כזאת, ימינה ושמאלה....
חיבוק מגיע מתוך קרבה, ונמשך מתוך רצון להישאר קרובה, לתת ולקבל באופן זורם את מה שיש למגע גופני להציע.
חיבוק נותן לנו את כל הערכים המוספים של מגע גופני טוב: ויסות נשימה, ויסות טמפרטורה, ויסות מיליון-דברים-אחרים-שאנחנו-לא-מודעים-אליהם-עדיין, רגיעה של מערכת העצבים ואולי גם של השרירים, שחרור אנדורפינים.
חיבוק תמיד נגמר כשאתן מתרחקות זו מזו, עומדות ולוקחות שניה כדי להסתכל זו לזו בעיניים, ולהגיד, עם מילים או בלי מילים: אני אוהבת אותך.
ובשעת הצורך - חיבוק כפול: אני באמצע, חברה אחת מחבקת מלפנים, והשניה מאחור. אוי אוי אוי, זו התרופה הכי הכי טובה לשעות משבר, והמתנה הכי טובה לרגעים של קרבה.
וזה כמובן משהו אחר בכלל בכלל בכלל מהחיבוק החברתי, של יד-כתף-וחצי-לחי.
החיבוק החברתי? אני באמת לא מתפלאה שהרבה אנשים לא אוהבים אותו. מלאכותי, מאולץ, פרווה. לא פה ולא שם. זה מגע, אבל לא ממש מאפשר זרימה של המגע דרך שני בני אדם. חפוז מדי. למי שלא רוצה מגע זה מעיק, כי זה יותר מדי, עם אנשים שלא קרובים ואהובים מספיק. למי שרוצה מגע זה מעיק, כי נשארת עם חצי תאוותך בידייך. כביכול קיבלת חיבוק, אבל לא קיבלת כלום. לא קיבלת את המגע שאת כמהה אליו.
צריך לדעת לחבק.
וגם צריך לדעת לא "לחבק", לוותר גם על ה{{}}חיבוק אם הסיטואציה לא מספיק חמה, אם עדיף לוותר עליו.
אני - גם ל{{}}חיבוק לא הייתי רגילה בהתחלה. זה הפתיע אותי. מה, אפשר להתחבק ככה עם בני אדם? ממש להיות אתם, כל כך קרובים, כל כך אוהבים, להרשות לעצמך להינמס לתוכם?
אחרי שהתרגלתי, זה היה הכיף הכי גדול שיש.
לחיבוק-חברתי התרגלתי מתישהו, אני חיה אתו בלי להתייחס אליו יותר מדי, אבל לאהוב אותו אני לא אוהבת אותו, וכנראה גם לא אוהב אותו אף פעם. פרווה, נו.
אני חושבת שיש הבדל מהותי בין החצי-חיבוק החברתי הזה, שבתחילת או בסוף פגישה, שבא עם מין נשיקה קלילה על הלחי, לבין [b]חיבוק[/b]
כשהייתי צעירה לא הייתי חבקנית גדולה, כנראה. פשוט לא חשבתי על זה....
ואז נהיו לי כמה חברות, והן התחילו לחבק אותי מדי פעם, כשחשו צורך בכך.
וזה היה [b]חיבוק[/b]: עוטף, יציב, עם שתי ידיים וגוף צמו דלגוף, כזה שאת פשוט מחובקת ונשארת חבוקה איזה 5-10 שניות טובות, ואז אולי אפילו יותר, אם צריך, ולפעמים זה עובר לתנועת ערסול מתנדנדת כזאת, ימינה ושמאלה....
[b]חיבוק[/b] מגיע מתוך קרבה, ונמשך מתוך רצון להישאר קרובה, לתת ולקבל באופן זורם את מה שיש למגע גופני להציע.
[b]חיבוק[/b] נותן לנו את כל הערכים המוספים של מגע גופני טוב: ויסות נשימה, ויסות טמפרטורה, ויסות מיליון-דברים-אחרים-שאנחנו-לא-מודעים-אליהם-עדיין, רגיעה של מערכת העצבים ואולי גם של השרירים, שחרור אנדורפינים.
[b]חיבוק[/b] תמיד נגמר כשאתן מתרחקות זו מזו, עומדות ולוקחות שניה כדי להסתכל זו לזו בעיניים, ולהגיד, עם מילים או בלי מילים: אני אוהבת אותך.
ובשעת הצורך - חיבוק כפול: אני באמצע, חברה אחת מחבקת מלפנים, והשניה מאחור. אוי אוי אוי, זו התרופה הכי הכי טובה לשעות משבר, והמתנה הכי טובה לרגעים של קרבה.
וזה כמובן משהו אחר בכלל בכלל בכלל מהחיבוק החברתי, של יד-כתף-וחצי-לחי.
החיבוק החברתי? אני באמת לא מתפלאה שהרבה אנשים לא אוהבים אותו. מלאכותי, מאולץ, פרווה. לא פה ולא שם. זה מגע, אבל לא ממש מאפשר זרימה של המגע דרך שני בני אדם. חפוז מדי. למי שלא רוצה מגע זה מעיק, כי זה יותר מדי, עם אנשים שלא קרובים ואהובים מספיק. למי שרוצה מגע זה מעיק, כי נשארת עם חצי תאוותך בידייך. כביכול קיבלת חיבוק, אבל לא קיבלת כלום. לא קיבלת את המגע שאת כמהה אליו.
צריך לדעת לחבק.
וגם צריך לדעת לא "לחבק", לוותר גם על ה{{}}[b]חיבוק[/b] אם הסיטואציה לא מספיק חמה, אם עדיף לוותר עליו.
אני - גם ל{{}}[b]חיבוק[/b] לא הייתי רגילה בהתחלה. זה הפתיע אותי. מה, אפשר להתחבק ככה עם בני אדם? ממש להיות אתם, כל כך קרובים, כל כך אוהבים, להרשות לעצמך להינמס לתוכם?
אחרי שהתרגלתי, זה היה הכיף הכי גדול שיש.
לחיבוק-חברתי התרגלתי מתישהו, אני חיה אתו בלי להתייחס אליו יותר מדי, אבל לאהוב אותו אני לא אוהבת אותו, וכנראה גם לא אוהב אותו אף פעם. פרווה, נו.