אני לא מתחבקת

יש לי בעיה.
אולי היא תיראה לכם קצת מצחיקה, אולי בכלל לא בעייתית
אבל אני מגלה שהיא ממש מפריעה לי בחיים וזה הופך אותה כמובן לבעיה מאוד ממשית עבורי

אני נמנעת מלחבק.
למה הכוונה ?
מכירים את זה שכשנשים נפגשות הן נותנות זו לזו איזה חצי חיבוק אולי נשיקה על הלחי ?
אז זה.
הרבה אימהות מסביבי , חברות, נוהגות כך ולי זה ממש לא בא טיבעי. זה אפילו מכניס אותי לאיזה סטרס. המחשבה שזה יבוא, שזה מאולץ לי ואני אולי אעשה את זה בכל זאת.

אין לי שום בעיה של אינטימיות, של קירבה לאנשים אחרים. ממש לא. אני לא איזה טיפוס סטרילי או משהו כזה
לא יודעת מה שורש העניין
אני זוכרת שבתוך נערה 15, 16... היו חבורות כאלה של בנים בנות שהיה להם את העניין של להתחבק כשנפגשים ואני זוכרת שכבר אז זה היה נראה לי ... לא בשבילי

אז למה זה מפריע לי בעצם ?
אולי כי החצי חיבוק הזה מראה משהו. איזו חברות, איזו קירבה. ואני, שנשארת מחוץ למעגל המחבקים
מרגישה קצת בחוץ, שכולן חברות טובות יותר של כולן מאשר איתי. כי הן מתחבקות אז זה בטוח אומר משהו

אני מבינה שמשהו בשפת הגוף שלי משדר: אל תתקרבו אליי.
הכי הרבה שאני עושה זה מפריחה איזו נשיקה באויר
מאוד בנחמדות. אבל מרחוק.

כן קורה שאני מתחבקת (עם אותם אנשים אמורים) אבל זה בעיקר בארועים מיוחדים, ימי הולדת, אם פתאום לא התראינו הרבה זמן וכו'
אז זה בא לי הרבה יותר בטבעיות

אנא, שאלו שאלות, עזרו לי לחקור את הקושי הזה
והציעו פתרונות אם יש לכם.

חיבוק (?) (-:

גם אני לא מהמתחבקות.
נראה לי מאוד מאולץ כל הזמן...
אני לא יכולה לכתוב עכשיו כיהילדה צריכה לישון. אבל אכתוב בהמשך.
בינתיים - קבלי חיבוק וירטואלי

שירה, את בטוחה שאת כתבת את זה ולא אני?
ממש אחד לאחד מה שאני מרגישה, כולל התקופה של גיל 16.

כנ"ל. וזאת הפעם הראשונה שאני מבינה שאני לא היחידה...

אני מבינה לחלוטין את ההרגשה שלך. למרות שגם אני לא מהמחבקות, זה לא מציק לי.
אחרי שחשבתי על ההודעה שלך, הבנתי שהסביבה שאני נמצאת בה היא פשוט סביבה "נטולת חיבוקים" -
למשל אני נפגשת כל יום בבוקר עם שתי אימהות נוספות עם תינוקות, אבל לעולם לא מתחבקות או מתנשקות. שזה מעולה.

לעומת זאת, לעיתים מגיעים אלינו חברים מרחוק, וזה באמת כרוך בחיבוק ונשיקה על הלחי, וזה תמיד מרגיש לי הכי מאולץ ומוזר בעולם, אבל זה עוד מילא, כי זה לעיתים רחוקות. אני בולעת את הצפרדע.

_אז למה זה מפריע לי בעצם ?
אולי כי החצי חיבוק הזה מראה משהו. איזו חברות, איזו קירבה. ואני, שנשארת מחוץ למעגל המחבקים
מרגישה קצת בחוץ, שכולן חברות טובות יותר של כולן מאשר איתי. כי הן מתחבקות אז זה בטוח אומר משהו_

לאור הדברים הללו, נזכרתי שגם בתיכון הייתי כזו - לא מהמחבקות. והיו לי חברות טובות שהיו כל הזמן מתחבקות. זה אכן גרם לי להרגיש קצת בחוץ. אבל אני זוכרת שבשלב כלשהו הבנתי שזו ר ק הרגשה שלי. הן לא היו שותפות לה. אני פשוט הייתי לא מהמחבקות. זה לא הפריע לאף אחד, וכשהבנתי את זה - זה הפסיק להפריע גם לי.
ואם אני עושה מעין ניסוי מחשבה כזה, ומדמיינת עכשיו יתחילו פה בסביבה הקרובה שלי לחבק - נראה לי שעדיין לא יפריע לי להישאר נאמנה ל"אופי הלא מחבק שלי". כלומר, להיות לא מחבקת בסביבה של מתחבקות.

_אני מבינה שמשהו בשפת הגוף שלי משדר: אל תתקרבו אליי.
הכי הרבה שאני עושה זה מפריחה איזו נשיקה באויר_

אני לא בטוחה שיש בזה משהו לא בסדר. לתפיסתי, לכל אחד יש את המרחב שלו, וזה אינדיוידואלי. איכשהו, אני מרגישה לפי מה שאת כותבת, שאת מזכירה לי לא רק את עצמי, אלא עוד המון נשים שאני מכירה בסביבתי הקרובה. כלומר - את לא לבד. יכול להיות שיש יותר מאיתנו משאת חושבת...

באופן כללי זה נראה לי מאוד מוזר להתחיל להתחבק עם כל המכרים והמכרות שלי. גם דורש הרבה מאוד אנרגיות (אני משקיעה אותן במקום זה בחיבוקים לבת שלי ולבן זוג שלי).

אולי אני אנסה קצת פסיכולוגיה בגרוש: אולי זה מפריע לך, כי את חוששת שבעיני האחרים (המחבקים), את נתפסת כמעין "נסיכת קרח" מרוחקת כזו, אפילו מתנשאת במובן מסוים?
אם את לא כזו באמת (ואני מבינה שאת לא) - אז אולי קצת שינוי מחשבתי אצלך יעשה את ההבדל? כלומר, לא שינוי התנהגותי - את תמשיכי להיות "לא מחבקת" (כמו שכבר הבנת, אני תומכת נלהבת באי-חיבוקים), אלא רק שינוי תודעתי: להבין שזה בסדר לא לחבק, ושכל אחד יכול לומר שלום בדרך אחרת, ועדיין להיות חלק שווה מהחבורה.

גמני בלא מתחבקות.
וזה מבאס אותי.
כי הרבה פעמים אני רוצה לבטא את החיבה או את שמחת הפגישה כמו שכולם מסביבי עושים, וזה פשוט לא יוצא.
כן. אני מקנאה. למה הם מסוגלים להתחבק בטבעיות כזו ולהביע את כל קשת הרגשות של קרבה, שמחת הפגישה המחודשת, אמפתיה, מה שזה לא יהיה שמתאים באותו רגע, ואני לא?
וגם, לא רוצה להיתפס באמת כ"נסיכת קרח" מרוחקת, כי אני לא.
ניסיתי ללכת נגד הטבע שלי. חשבתי שאולי אימון יביא עמו את הגאולה.
לשווא. החיבוקים שלי היו מסורבלים ולא טבעיים ולכן נדמה לי שלא נעמו למחובקים.
אז הנה לך חיבוק וירטואלי - את אלה לא קשה לי לתת והם באמת מכל הלב...

שירה, נשמע לי מאוד טבעי ולא הייתי מכנה את זה "בעיה"

אצלי "צ'אקרת החיבוק" נפתחת לאט לאט, ולפעמים קצת נסגרת ונפתחת שוב, לתקופות.

כל הסיפור שלך על יחסך לחיבוקים מזכיר לי קצת את הנושא של מה לענות כששואלים אותך מה נשמע / מה שלומך / וכו'.
אני בדרך כלל עונה בכנות ובאריכות, ושואל רק כשאני באמת מתעניין. כך שיוצא שמי שלא התעניין ובכלל הצטער על הרגע ששאל אותי, יפסיק לשאול אותי בעתיד, ושאני כאילו טיפה פחות מנומס כי אני לא מתעניין כל הזמן.

_ניסיתי ללכת נגד הטבע שלי. חשבתי שאולי אימון יביא עמו את הגאולה.
לשווא. החיבוקים שלי היו מסורבלים ולא טבעיים ולכן נדמה לי שלא נעמו למחובקים.
אז הנה לך חיבוק וירטואלי - את אלה לא קשה לי לתת והם באמת מכל הלב..._

כמה מוכר! ניסחת בצורה מדויקת להפליא. גם אני זוכרת תקופה כזו. ועדיין בכל פעם שאני מחבקת אני מרגישה כל כך גמלונית ומטופשת...

וזה מעלה לי עוד שאלה:
הרי החיבוקים של היום הם עניין של תרבות וחברה. לפני עשרים שנים או יותר - זה לא היה. אני לא יכולה לדמיין את אמא שלי יורדת לשכונה למטה עם ארבעת ילדיה, ומתחילה להתחבק עם כל השכנות. זה פשוט לא היה נהוג פעם - ואנא תקנו אותי אם אני טועה.
אני בטוחה שיש הרבה תרבויות בעולם, שבהן חיבוקים כאלה של "שלום" אינם נפוצים במיוחד.
אז למה אנחנו, ה"לא מחבקים" צריכים להרגיש שאנחנו "לא בסדר", ולנסות להתגמש ולפעול בניגוד לטבע שלנו?
נורא מבאס.

שירה, את בטוחה שאת כתבת את זה ולא אני?

ויש לי עוד לכתוב, אבל אין לי זמן.

מעבר להזדהות, רציתי קודם כל להסכים עם אורי:
נשמע לי מאוד טבעי ולא הייתי מכנה את זה "בעיה"

וגם לספר משהו.
הבנזוג שלי הוא מן טיפוס כזה "לא מתחבק", משדר טיפה קיפודיות, בעיקר כלפי זרים.
לעולם לא ייזום נשיקה או חיבוק עם אדם שאינו בהיכרות מאוד קרובה איתו.
פעם דיברנו על זה ושאלתי אותו למה זה ככה.
הוא אמר שכשהיה ילד אמא שלו אמרה לו שלאף אחד אף פעם אסור לגעת בו בשום דרך שאינה נעימה לו, או בכלל, אם אינו רוצה.
זה נתקע לו חזק בראש (כל הכבוד לאמא שלו, חמותי הגאונה).
וזה אחד הפירושים שלו לעניין הזה:
אני לא אוהב להתחבק. זה מאולץ לי ולא נעים לי ולכן אני לא עושה את זה.

כמה פשוט לא?

כנ"ל. וזאת הפעם הראשונה שאני מבינה שאני לא היחידה...
וואו, כמה כמונו יש... מצחיק לגלות...

_הרי החיבוקים של היום הם עניין של תרבות וחברה. לפני עשרים שנים או יותר - זה לא היה. אני לא יכולה לדמיין את אמא שלי יורדת לשכונה למטה עם ארבעת ילדיה, ומתחילה להתחבק עם כל השכנות. זה פשוט לא היה נהוג פעם - ואנא תקנו אותי אם אני טועה.
אני בטוחה שיש הרבה תרבויות בעולם, שבהן חיבוקים כאלה של "שלום" אינם נפוצים במיוחד.
אז למה אנחנו, ה"לא מחבקים" צריכים להרגיש שאנחנו "לא בסדר", ולנסות להתגמש ולפעול בניגוד לטבע שלנו?_
נראה לי שאת ממש צודקת.
ואני לא חושבת שאנחנו צריכים להרגיש לא בסדר אלא פשוט לאמץ את הגישה הזו:
אני לא אוהב להתחבק. זה מאולץ לי ולא נעים לי ולכן אני לא עושה את זה.
זו גישה בריאה לחיים (הלוואי עלי(-:).

גם אני מהלא מתחבקות ולא מתנשקות ומרגישה בסדר גמור עם עצמי. את מנת החיבוקים והנשיקות שלי אני שומרת לילדים שלי ולאבא שלהם... (ופה ושם לחברה מהסוג המחבק

).
והדף הזה מזכיר לי את הפרק "נשק לשלום" בסיינפלד

אני אף פעם לא יודעת מה לעשות... לא שכל כך אכפת לי לחבק, זה יכול להיות גם נעים לפעמים, אבל תמיד אני במבוכה אם זה מתאים, והאם העומד מולי מצפה לזה או שאולי אני אביך גם אותו... יש אנשים שזה בא להם מאוד בטבעיות הקטע הזה של החיבוקים והנשיקות. לי פחות. אז אני מחכה לראות מה יעשה הבנאדם שמהצד השני - אם ניגשים אליי בזרועות פתוחות או מגישים לי לחי, או אם פשוט אומרים שלום ומחייכים... אולי זה פונקציה של כמה זמן מכירים, ועד כמה עמוק הקשר, כי יש לי חברות ותיקות מאוד שאני מרגישה מאוד בטוחה בחיבוקים ובנשיקות איתן עם כל מפגש. עם חברים פחות ותיקים, או שהחברות עדיין נבנית איתם, אני נבוכה קצת מהמעמד.

אני מכירה ה-מ-ו-ן כמוך...

ואף פעם לא הרגשתי שזה "לא בסדר", ואני מהסוג המחבק!
דווקא עם נשיקות יש לי בעיה. מרגישה הרבה יותר נעים לחבק חברה או ידיד מאשר לנשק. חיבוק נראית לי כמו דרך יותר... אמיתית, להביע את החיבה שלי כלפי הבנאדם שמולי.

_כן קורה שאני מתחבקת (עם אותם אנשים אמורים) אבל זה בעיקר בארועים מיוחדים, ימי הולדת, אם פתאום לא התראינו הרבה זמן וכו'
אז זה בא לי הרבה יותר בטבעיות_
מה שבא לך טבעי נראה לי כמו מה שנכון לך.
אבל אני בכל זאת חושבת שכדאי לראות מאיפה זה נובע. למשל: איך היית בילדות? איך הביעו אצלכם חיבה או שלום בבית?

נורא מוזר... איך זה שאני לא מכירה בעולם האמיתי שום אנשים כאלה... או שפשוט זה סתם נראה לי בגלל רגשי הנחיתות (הלא כבדים, יש לציין) הכרוכים בעניין. ופה פתאום זה נראה שזה כל כך נפוץ...

אני זוכרת במפורש שעד בערך גיל 15 או 18 או אפילו 22 זה לא היה קיים. ממש ממש לא. וכשהיו מגיעים אורחים מחו"ל ומחבקים זה היה נראה ממש ממש מוזר. אבל אז כנראה אנשים ראו המון סרטים אמריקאים, וזה חדר חזק לתרבות.

עד גיל 18 בערך גם אנשים לא אמרו "אני אוהב אותך" או "אני מת עלייך" או "איזה מקסים אתה". אני ממש זוכרת שזה לא היה נהוג.

בחיים אמא שלי לא הייתה אומרת לי את זה. היא התחילה לומר לי זאת (אני אוהבת אותך) כשהייתי בערך אולי בת 25, כי אז זה התחיל להיות נורא מקובל, בהשפעת הסרטים האמריקאים.

פעם התרבות בארץ הייתה הרבה יותר מחוספסת ו"צברית". לי אישית זה יותר התאים, כנראה כי אני כזאת מטבעי.

ובאמת עם הילדים והבעל אני חבקנית אפילו יותר מהממוצע לדעתי. וגם אומרת "אני חולה עלייך" וכדומה למשפחתי הקרובה יותר מהממוצע.

הדברים האלה כאילו שמורים אצלי רק להם.

האמת שמה שאותי מתסכל (אם בכלל - כי זה לא עד כדי כך מטריד) זה שמפתיע אותי ש... באמת אנשים כל כך כל כך כל כך אוהבים אחד את השני? כי אני מאד מאד אוהבת חברים שלי, אבל לא אוהבת עד כדי כך שבא לי לחבק. אז אני קצת מקנאה לא בקטע ש"לא אוהבים אותי" אלא דווקא בקטע של "למה אני לא אוהבת אחרים מספיק".

למרות שאני כן מאד אוהבת חברים. אבל החיבוקים האלה נראים לי מוזרים. מין משהו נורא משפחתי וקרוב ששמור לשניים שלושה שאני באמת באמת חולה עליהם מכל הלב ועד הסוף. (הבעל והילדים)

ושירי, תודה על השיתוף מהצד של המחבקים. מעניין באמת לשמוע עוד אנשים מהסוג המחבק מה הם חושבים עלינו. יש מישהו בסביבה?

אני כן מתחבקת. לא תמיד הייתי כזו. דווקא חיבוקים ווירטואליים לקח לי זמן לתת והם נראו לי מזוייפים בהתחלה (היום כבר לא).

ואני פשוט שואלת. תמיד. לא מזמן הייתי בארץ ופגשתי לראשונה חברות ווירטואליות. טרחתי לשאול אותן לפני שהגעתי אם זה בסדר ליפול על צווארן

. נראה לי לגמרי ברור שכל אחד וגבולותיו, ורציתי לוודא שהבעת החיבה שלי תתקבל בשמחה. הדבר האחרון שרציתי הוא לפרוש ידיים לרווחה בשמחה ואהבה ולקבל רתיעה בתגובה (והרי אני יודעת שאהבה, יש).

לאמריקנים יש חיבוק השמור לזרים-יחסית, משהו כזה שבו מצליחים גם לכרוך את הזרועות סביב הקרבן

וגם לשמור את כל הגוף רחוק ממנו. זה למיד.

בקיצור, בעיניי זה לגמרי בסדר שלא רוצים לחבק. אם אתן מרגישות לא נעים, חישבו על הילדים שלכם. הרי לא תתנו לאחרים לחבק אותם אם הם לא מעוניינים, נכון? גם אצלכן זה לגיטימי.

אני מתחבקת אם יוזמים. כדי לא להעליב

אצלי זה נובע מקשיים בוויסות חושי (ספציפית רגישות יתר למגע).
אני צריכה שמגע יגיע בהקשר נכון, אחרת לוקח לי כמה שברירי שנה להיסגר מה קורה כאן.
למשל, כשילד שלי בא ומתיישב עלי בהפתעה, בשניה הראשונה אני מרחיקה את הידיים שלי, ורק אחרי מחשבה אני סוגרת אותן לחיבוק.
כשסיפרתי לחברה שלי על מה שגיליתי אודות הקשיים בוויסות חושי, שאלתי אותה אם היא לא מרגישה מוזר כשהיא מחבקת אותי (כי אני מרגישה שזה יוצא לי מכני-רובוטי כזה). היא אמרה שכן, ושבגלל שגם אחיות שלי ככה, היא פשוט הניחה שזה ככה אצל כל הרמת-שרונים

(צפונבונים-אשכנזים-קרירים)

אז הנה עוד מהצד של ה'מתחבקים':

אם אני הייתי פותחת דף בנושא הייתי קוראת לו אני מתחבקת האם אמא של המתחבקות

.

אני מתה על חיבוקים ונשיקות, ורק תתנו לי לחבק כמה שיותר. גם זרים.
אני מחבקת את ההורים שלי בכל הזדמנות, וגם את העוזרת אני מחבקת באופן קבוע.

כשאני נפגשת עם חברות אני אוהבת כמובן להתחבק.
ואפילו מפריע לי שהחיבוק המקובל הוא רק בהתחלה כשנפגשים ובסוף כשנפרדים ולא באמצע.
אז לפעמים אני יוזמת חיבוקים גם באמצע הפגישה.

************

מה שמוזר זה, שבגיל התיכון הייתי כמו שירה:
אני זוכרת שבתוך נערה 15, 16... היו חבורות כאלה של בנים בנות שהיה להם את העניין של להתחבק כשנפגשים ואני זוכרת שכבר אז זה היה נראה לי ... לא בשבילי

ממש היה דוחה אותי לראות חברות מתחבקות.
ולא סבלתי שמחבקים אותי.

ההורים שלי לא היו חבקנים. ומתישהו אמא שלי למדה 'אדלר' וכנראה אמרו להם שחשוב מגע, אז יום אחד היא חזרה הביתה והתחילה לחבק ולנשק... זה ממש עורר בי מבוכה ואולי אפילו גועל. שמחתי אז שזה עבר לה מהר.

אבל בערך מגיל 20 גיליתי שאני מתה על מגע, והתחלתי לאט לאט להיפתח לזה, ולחבק את כל העולם.
גם את ההורים שלי 'הרגלתי' לחיבוקים.

************

בקשר לאנשים שלא אוהבים להתחבק:

בהגיון אני מקבלת את זה.
אבל, כשזה נוגע לי אישית, זה מאוד מפריע לי.
אם יש מישהי שאני מאוד מחבבת, ואגיע לפגישה איתה ואדע שהיא לא רוצה להתחבק - זה יחסום אותי.

במצב כזה, אני מרגישה שאני רוצה להתקרב ולא מאפשרים לי.
מבחינתי התקשורת היא לא שלמה אם אין מגע.
כאילו שמו חיץ בינינו.
זה סוגר אותי אנרגטית.

אז לא בהכרח שאני אחשוב שיש כאן התנשאות, אבל אני ארגיש חסימה, חוסר זרימה, ויהיה לי קשה עם זה.
הדחף לתקשר ולהביע את החיבה שלי גם דרך המגע הוא מאוד חזק, וקשה לי כשאני לא יכולה להביא אותו לידי ביטוי.
ולפעמים כשאני רוצה להתקרב אל מישהו במגע ואני יודעת שאי אפשר או שהוא לא רוצה - זה מכניס אותי לתסכול גדול, ואפילו למצוקה.

דבר נוסף - גם אם בהגיון אני אדע שזה בגלל שיש לו בעיה כללית עם זה וזה לא קשור אליי, עדיין אני ארגיש 'דחויה' או 'לא רצויה' אם לא ירצה להתחבק איתי.

אין עם זה שום בעיה. זו פשוט פולניות

אני בדיוק בדיוק כזאת. בעבודה צוחקים עלי (בחיוך)
דרך אגב את הבת שלי אני מחבקת ומנשקת המון

אני מנסה להבין ולא מצליחה, אז אשמח להבהרות:
איך זה יכול להיות שמישהו שאוהב לחבק את הבן זוג ואת הילדים ואפילו מאוד חבקן, לא אוהב חיבוקים מחוץ למשפחה.

בתחושה שלי, אם אוהבים חיבוקים אז אוהבים חיבוקים. ואם לא אוהבים חיבוקים אז לא אוהבים חיבוקים.
אבל איך זה כלכך שונה מבתוך המשפחה למחוץ למשפחה?

(טוב, אני לא מדברת על להתחבק עם אנשים לא אסתטיים ומגעילים. אבל עם אנשים נחמדים, אפילו חברות...)

אם לא אוהבים חיבוקים בכלל - אז מילא, אני עוד יכולה להבין.
אבל אם כן אוהבים, אז למה החלוקה הזאת?
כאן אולי כן אני ארגיש שיש התנשאות מסוימת... (רק הבן זוג שלי והילדים שלי ראויים לחיבוקים שלי...

),
או אולי מישהי שלא מוכנה לפתוח את עצמה עד הסוף, לתת מעצמה עד הסוף (זה שמור אצלה רק למשפחה).

אני מודה שזה מרגיז ומתסכל אותי באופן אישי.
אבל ברור שזה עניין שלי, מתוך הרגישויות שלי. (אז לא צריך להיבהל

).

בכל זאת אשמח אם תסבירו לי מה ההבדל.

זו פשוט פולניות
הו לא.
פולניות זה להיעלב שלא חיבקו אותך.

_בתחושה שלי, אם אוהבים חיבוקים אז אוהבים חיבוקים. ואם לא אוהבים חיבוקים אז לא אוהבים חיבוקים.
אבל איך זה כלכך שונה מבתוך המשפחה למחוץ למשפחה?_
לי זה נשמע מוזר.
יש הבדל עצום בין הקשרים השונים שיש לי בחיים.
אחד ההבדלים הוא רמת האינטימיות.
(יש אגב עוד מיליון פרמטרים שקשה לי לחשוב עליהם כרגע. אולי מידת התדירות שבה נפגשים, סוג הקשר, כל מיני)
לי זה ברור ומובן מאליו שיש דברים שאני עושה עם בן הזוג או עם הילדים או אפילו עם אמא שלי או גיסתי,
כמו להתחבק ולהתנשק באופן חופשי ופתוח, שאין לי שום דחף לעשות עם אנשים אחרים, שהם הרבה פחות קרובים אליי.
החיבוקים הם אחת הדרכים להביע קרבה וחום,
והרגשות האלה משתנים מאדם לאדם.

אני לא אוהבת חיבוקים וממש לא מחבקת, לפעמים בין אנשים אני מרגישה שזה די מזוייף להתחבק ולהנשק כשנפגשים עם חברים, בתיכון זה היה קטע חברתי כזה של בנות להתחבק ולהתנשק בבוקר כשנפגשים ותמיד נעשה בחברות הבנות מ"המעמד החברתי הגבוה" ונראה כמו סמל סטטוס. רק לאחרונה, אחרי ניתוק פיזי ארוך מישראל וחברים טובים אני נהנית מחיבוק איתן ורואה את המשמעות האמיתית של חיבוק חם.

קודם כל וואו. לא ידעתי שיש כל כך הרבה כמוני. חצי נחמה.

רוצה להבהיר משהו. אני מאוד מאוד אוהבת לחבק. מאוד !
את הבנות שלי אני מחבקת ממש בלי הפסקה.
גם את בן הזוג.
את חמותי אני מחבקת בשמחה כי היא אישה נפלאה
אבל אימהות מהגן למשל... הרי ראיתי אתכן אתמול ואראה אתכן מחר, אז שלום שלום נראה לי מספיק
כל האנרגיה שמושקעת שם בחיבוק, נראה לי to much .
זה כאילו שחיבוק אצלי שמור למקרים שבהם אני באמת רוצה להראות שהתגעגעתי/ ששמחה לפגוש/ שאוהבת ולא סתם.
למה ? לא יודעת.

אני חושבת שחיבוק זה אחד הדברים הנפלאים ביותר שהומצאו.
עד כדי כך שבכיף אני אעמוד עם שלט של "חיבוק חינם" ואחבק באהבת חינם אינסופית את העוברים והשבים שיחפצו בכך

דבילי ? סותר את כל מה שאמרתי עד עכשיו ?

אולי בעצם נדמה לי שהחצי חיבוק הזה הוא זילות גמורה של מושג החיבוק ??

_כאן אולי כן אני ארגיש שיש התנשאות מסוימת... (רק הבן זוג שלי והילדים שלי ראויים לחיבוקים שלי... ),
או אולי מישהי שלא מוכנה לפתוח את עצמה עד הסוף, לתת מעצמה עד הסוף (זה שמור אצלה רק למשפחה)._
לא. פשוט לא אוהבת לחבק מי שלא בתי או בעלי. לא מחבקת גם את ההורים שלי דרך אגב. אצלנו לא התחבקו.

בדיוק כמו שירה. אצלי מלווה בחוסר יכולת לנהל סמול טוק ראוי או לגנן את הגיננונים המתאימים ותמיד גורם לי למבוכה קלה להפגש עם אנשים גם כשאני ממש מחבבת אותם.

מדהים לגלות גם את הווריאציות והדקויות.
אני מאוד אוהבת לחבק את בנותי ואת הזוגי. אוהבת שהם מחבקים אותי.
אבל כשנפגשת עם אנשים אחרים, אפילו כאלה שאני ממש אוהבת, משהו בי נעצר.
אני יכולה נורא לשמוח לפגוש את גיסתי, לדוגמה. אני מרגישה שמשהו בי ממש רוצה לתפוס אותה ולחבק.
אבל לא מסוגלת. אהבת עולם כתבה:
זה סוגר אותי אנרגטית
וזה בדיוק מה שאני מרגישה. שאני סגורה אנרגטית.
זה תסכול נורא, ולא כמו אצל אחרות שכתבו כאן שהן פשוט לא מתחבקות וזה "בסדר".
אני לא חושבת שמישהו חושב שאני לא בסדר. אני חושבת שאני מפסידה משהו נפלא.

אולי בעצם נדמה לי שהחצי חיבוק הזה הוא זילות גמורה של מושג החיבוק ??
ושוב ההשוואה לגינוני הנימוס של לשאול מה נשמע. להתעניין בשלומו של מישהו לעומת לשאול כי צריך.

פלונית - בדיוק !! זה חלק מזה בהחלט. היכולת לנהל סמול טוק ראוי לשמו... ממני והלאה.
פלונית מחפר - גם אצלי. מרגישה סגורה אנרגטית. מרגישה שבסיטואציות מסויימות אני ממש צריכה להתאמץ כדי להביא את עצמי לחיבוק. משהו עוצר אותי
מבוכה. אי וודאות שהחיבוק שלי אכן יתקבל כמו שרציתי להעביר אותו... לא יודעת.

מרגישה שאני מפסידה, ולכן בעצם פתחתי את הדף.

אצלי זה אפילו יותר מורכב מזה כי יש לי גם איזה עניין של יכולת להיישיר מבט. לפעמים אני עושה את זה בכוונה, פשוט לא יוצרת קשר עין כדי לא להגיד שלום.
כאילו "לא ראיתי אותך, אתה לא ראית אותי , בוא נמשיך כל אחד בדרכו" גם סוג של התחמקות מסמול טוק מעיק.

בתקופות שהצלחתי להתגבר על עניין קשר העין, היישרתי מבט וסיגלתי לי איזה חיוך ענק ודבילי שאמור היה להראות עד כמה אני באמת שמחה לפגוש את האדם שמולי
אבל כל חיוך , אפילו הכי גדול, לא יכול להחליף חיבוק

מה שדניאלה אמרה- מול בן זוגי והילדים אני גם מסתובבת חופשי בעירום, הולכת לשירותים עם דלת פתוחה ועוד דברים ששמורים לאינטימיות של המשפחה. אז כמו שאני לא עושה פיפי בחברותא עם החברות שלי, אני גם לא מחבקת אותן...

אז כמו שאני לא עושה פיפי בחברותא עם החברות שלי, אני גם לא מחבקת אותן...
חתיכת השוואה.

שירה, אז נראה לי שאני יותר דומה לך ממה שחשבתי... אולי לא הבנתי נכון חלק מהדברים שלך.
זתומרת - עיקר החיבוקים שלי שמורים למשפחה וחברים. יצא כמה פעמים שפגשתי מישהו/מישהי באירוע חברתי ונורא התחברנו, והתחבקנו לשלום בסופו, אבל זה רק כי זה הרגיש מאוד נכון וטבעי.
אז על אילו חיבוקים מדובר פה בדיוק? עם כאלו שהן מכרות, או לא בדיוק חברות?
אם כן, אז אני לא רואה שום בעיה. אולי את מגיעה איתן עד גבול אינטימי מסוים כי שם מסתיים החיבור שלכן.
אולי חלק מזה שהרבה אנשים לא מחוברים לגבולות שלהם במגע ובאינטימיות קשור לזה שאנחנו "אמורים" לרצות לחבק/לנשק כל אחד מסביבנו (שכמו שמישהי פה אמרה, לא היה קיים כאן עד שנות השמונים בערך).

אהבת עולם לשאלתך למה משפחה כן ובחוץ לא:
בהתחלה רציתי לענות "אין לי מושג".
אבל במחשבה שניה: בבית אני הולכת עם תחתונים, בבית אני מרשה לעצמי לצעוק ולבכות, אני ישנה מחובקת עם הילדים ועם בעלי, אני מתקלחת איתם, אני לא סוגרת את הדלת בשירותים, ו... אני גם מתחבקת.
אז ואללה, פתאום זה נורא הגיוני.
חיבוקים אצלי זה כנראה מן דבר כזה נורא נורא אישי ואינטימי.
מעניין שהאנשים שאני מכירה שנורא נורא מתחבקים עם כולם, לא יתקלחו עם אותם חברים למשל (עד כמה שידוע לי לפחות) וכן יסגרו את הדלת בשירותים כשהחברים האלה נמצאים.
אבל במחשבה שניה: אולי הם כן יעשו את זה???? כן... פתאום אני קולטת שאולי הם דווקא כן יעשו את זה. אולי כששתי חברות כאלה שמתחבקות (לא חיבוק מנומס ורשמי אלא חיבוק כזה מכל הלב) נפגשות בבית של אחת מהן, ואחת מהן נכנסת להתקלח, אז היא בעצם גם משאירה את הדלת פתוחה כי לא אכפת לה שההיא תראה אותה. מה אתן אומרות? נראה לי שזה די הולך ביחד.
ואולי אותם טיפוסים שמתחבקים המון זה גם אלה שבוכים חופשי בציבור (לא דמעות התרגשות רגעיות כששומעים חדשות טובות, אלה נניח שמשהו באמת מציק להן במקום העבודה, אז אין להן בעיה לשתף 3 עמיתות שנמצאות באזור ולפרוץ בבכי קורע לב שבמהלכו את שופכות את כל מה שעל ליבן).
וזה גם כאלה (אולי) שנכנסות לשירותים ואומרות להיא שנמצאת בתא השני בשיא החופשיות "אוי, יש לי שלשול..."
מה אתן אומרות, יש משהו בדבריי?

וזה בדיוק מה שאני מרגישה. שאני סגורה אנרגטית.
נראה לי שזה לב העניין -
להרשות לעצמך להרגיש, לחשוב חיובי, לאהוב, ליהנות (כל מה שאסור בפולניה...).
אצלי הסתייגות מחיבוקים השתלבה עם גישה ביקורתית ושיפוטית, והתרחקות מאנשים. שינוי בחשיבה גרר נוחות בחיבוקים ושינוי במינון (עכשיו אני לא מסורבלת ולא נמנעת לפעמים אפילו יוזמת).
אצלי החיבוקים היו התוצאה לא הסיבה.

מה שעזר לשינוי זה בחירה, שינוי חשיבתי, האמהות - וגם הומיאופתיה ושמן דגים.

אז אני מרחיבה את הדיון ברשותכן, לעוד סיטואציה חברתית שמביכה אותי - מה אומרים לאנשים בעיתות מצוקה? איכשהוא אני תמיד מרגישה שאו שאני אומרת יותר מידי, או שאני אומרת פחות מידי. או שאני לא אומרת את הדבר הנכון... לדוגמה, אם יש לי חברה באבל אין לי שמץ של מושג מה להגיד לה. אני מרגישה נכה מילולית במצבים כאלה. מרגיש לי מעושה ומזוייף לזרוק איזו ססמא כמו "איתכם באבלכם הכבד", למשל. אז אני לרוב שותקת, ואם אני כן אומרת משהו אני מתחרטת על זה אח"כ. זה קורה גם בזמני שמחה כמו הולדת תינוק או יומולדת, אני תמיד מרגישה שכל מה שאני אגיד ייצא עקום

רוני, את ממש צודקת! מבחינתי (לפחות אצלי) זה "חלק מאותה בעיה". שונאת מצבים "רשמיים" כאלה שבהם "חייבים להגיד דברים מסוימים". הרבה פעמים מרגישה שאמרתי לא טוב. (בין אם ארוע עצוב או ארוע שמח)

אשמח לשמוע עוד דיעות אם גם לדעתכן שאר הדברים (להתקלח עם דלת פתוחה למשל) זה חלק מאותו "עניין".

אז אני מרחיבה את הדיון ברשותכן, לעוד סיטואציה חברתית שמביכה אותי - מה אומרים לאנשים בעיתות מצוקה? איכשהוא אני תמיד מרגישה שאו שאני אומרת יותר מידי, או שאני אומרת פחות מידי. או שאני לא אומרת את הדבר הנכון... לדוגמה, אם יש לי חברה באבל אין לי שמץ של מושג מה להגיד לה. אני מרגישה נכה מילולית במצבים כאלה. מרגיש לי מעושה ומזוייף לזרוק איזו ססמא כמו "איתכם באבלכם הכבד", למשל. אז אני לרוב שותקת, ואם אני כן אומרת משהו אני מתחרטת על זה אח"כ. זה קורה גם בזמני שמחה כמו הולדת תינוק או יומולדת, אני תמיד מרגישה שכל מה שאני אגיד ייצא עקום tilted

או... כמה חשבתי על זה. בסוף אני פשוט אומרת שאני מאוד-מאוד מצטערת. זהו. זה נראה לי הולם, כי זה באמת מה שאני מרגישה.
בשמחה אני פשוט אומרת מזל טוב. אני גם יודעת שבמצבי קיצון כאלה: אבל כבד או שמחה גדולה, האנשים בדרך כלל כל כך מרוגשים שזה לא מעניין אותם בדיוק מה שאת אומרת.
אני גם חושבת שתקשורת לא מילולית יותר חשובה ונזכרת במצבים כאלה. אז אני מראה בעיניים כמה אני עצובה או שמחה בשבילם ונמנעת ממגע שאני לא בטוחה שיצא לי טבעי.

פעמים רבות , חוסר רצון להתחבק ולהתנשק נובע מרגישות ייתר חושית .בחוש המגע.
בשפה מקצועית זה נקרא. היפר רגישות טקטילית.
תחושה זו גורמת להצפה מתמדת בגירויים ולקושי בוויסות תחושתי.
הדבר דומה לחשיפת הגוף ללא הגנה של איבר- העור.(כאלו נעשה פילינג בכל הגוף)מכאן שאנשים אליה מרגישים מאויימים מקירבה פיסית. לכן, אינם אוהבים חיבוקים ונשיקות. הדבר יכול להתבטא גם בחוסר יכולת לסבול תוויות של חולצות, שיער אחרי תספורת. הליכה על חול, גרביים לא מתוחות, תפר בגרביים, סוגי אריג ועוד....אנשים אלה חשים קור וחום וסובלים מתופעות אלה יותר מאחרים.
לעיתים קרובות, אנשים בעלי רגישות זו לא ישתו מבקבוק או כוס שאחרים שתו, לא יאכלו ממגש משותף של אוכל,(סלטים, ממרחים וכו')
עיסוי מיוחד ורחצה בליפה יכולים לטפל ולשפר את ההרגשה והתחושה.

הדבר יכול להתבטא גם בחוסר יכולת לסבול תוויות של חולצות, גרביים לא מתוחות, תפר בגרביים, סוגי אריג ועוד....

פה בערך תיארת את הבת שלי, אבל היא מה זה אוהבת חיבוקים (-:

"פה בערך תיארת את הבת שלי, אבל היא מה זה אוהבת חיבוקים"
ישנם רבים שזקוקים ורוצים מגע וחיבוקים אך מאוד ספציפים.כאלה שאינם "מרחפים" ומדגדגים ורק מאלה שקרובים אליהם ביותר.(אבא , אמא)
אצל כל אחד הקושי עשוי להתבטא בצורה אחרת. ישנם כאלה שרגישים וסובלים מגירוי מסויים ומגיבים בהתאם ואחרים אינם חשופים לאותם הגרויים..
רבים מהם מתקשים להתרכז ולהקשיב בכתה. גם בגלל מספר רב של תלמידים, בגלל ריחות שאינם נסבלים על ידם, או קולות ורעשים שאינם נעימים להם.
אחרים סובלים מרגישות בחוש הראייה . דבר שעלול להתבטא בחוסר נוחות מצבעים שונים. צפיפות, אי סדר ועוד...
כל חוש מגיב בצורה אחרת לגירוי שחש.

שירה, שוב בדיוק בדיוק, גם אני משפילה מבט ומנסה להתחמק ולהמנע מ"אהלן, מה העניינים, מה קןרה" נראה לי שההצפה ורגישות היתר היא חברתית בלבד למשל כשנמצאים בחברה תמיד אשמע את השיחות של כולם בלי יכולת להתמקד בשיחה שלי בלבד, אם למישהו נפל משהו מהיד גם אם עמד במרחק ממני מיד ארצה להרים ולתת לו וכ"ו. דומה?

...
תמיד אשמע את השיחות של כולם בלי יכולת להתמקד בשיחה שלי בלבד, אם למישהו נפל משהו מהיד גם אם עמד במרחק ממני מיד ארצה להרים ולתת לו וכ"ו. דומה?
לא. לא דומה. אני באמת לא חושבת שזה נובע מאיזו סוג של רגישות יתר (כולשהי). אני דווקא בן אדם מאוד הוליסטי מהבחינה הזו שאני תמיד רואה את כלל התמונה ולא את הפרטים.
אני חשה את הכל יותר ברמה האנרגטית. לא מרגישה ששום דבר "מציף" או "יותר מדי" . סתם נמנעת מאיזו מבוכה לא ברורה. מאיזו הרגשה של מרחק. או "עצירות אנרגתית" מצידי.

יש כל מיני חיבוקים
יש קרובים קרובים ויש מרפרפים
יש לחים ויש יבשים
יש עוטפים ויש מקפיאים,וכל מה שעל הרצפים שביניהם, יש כל מיני חיבוקים
ויש גם כל מיני רגעים ותקופות
תקופות של צורך גדול בחיבוקים ויש תקופות של אל תגעו בי ,
יש בדידות ויש תחושות של עודף באנשים וכל זה
כל זה קורה במרחב שבין הלב שלי ללב של האחר
בין העור שלי לעור של האחר, הריח שלי לריח של האחר
הצורך שלי לצורך של האחר
דבר אחד ברור לי שאין וזה חובה
לא חייבים לחבק ולהתמסר
ואני אוהבת את המבוכה שברגע לפני (אם יש מזל ויש גישוש ולא לקיחה פור גרנטד)
זהו לא רוצה שיקחו אותי ואת חיבוקי כברור מאליו
מנסה לא לקחת את החיבוק של השני או אי החיבוק כברור מאילו
ולמרות המבוכה שמחה על השאלה בעיניים , שבריר שניה לפני שנופלת ההחלטה המשותפת אם לחבק או לא
העיקר שלא תהיה חווית כפיה או זיוף
מה שקורה לפעמים, לא נורא
הכל כנראה נעשה בכוונה לאהוב לא?

ויש גם מחוות חלופיות, מגע על הכתף,קידה עם יד על הלב,לחיצת יד,
נשיקה באוויר, וגם הנחה ארוכה של כף היד בין השכמות , ישיבה קרוב בלי מגע אבל עם קשב עמוק
ועוד ועוד וריאציות רבות, לא צריך להסתגל לדרך אחת אפשר לגוון,
כל רגע אחר מחברו לא?

שכחתי לכתוב -
למרות שאני מאוד אוהבת חיבוקים, ומתחבקת בשמחה כשאני מרגישה הזמנה ברורה מהצד השני,
הרבה פעמים אני רוצה לחבק ולא מחבקת.
פוחדת שלא ירצו.

שומרת את החיבוק אצלי, והוא לוחץ לי מבפנים של הצלעות החוצה, מבפנים של הידיים.
כלוא בתוכי. דוחק לצאת.
ואז אני הולכת איתו הביתה. ואני מרגישה את הכאב בגוף.

היי, זו שוב אני, שפתחתי את הדף
טרם הצלחתי לפתור את העניין הזה בשביל עצמי. אז חזרתי

שוב היום, פגשתי אמא של ילד מהגן, ישבנו חלק נכבד מהבוקר ביחד, אכלנו, שתינו, דיברנו, שיתפנו
ואז הלכתי
אתם חושבים שחיבקתי ?
לא !
חושבים שרציתי ?
כן !

אבל שוב, משהו עצר אותי.

מה עושים ????????

אני מציעה לך לחבק גם אם את מרגישה שזה מלאכותי,
פייק איט טיל יו מייק איט ...
כי את נשמעת שרוצה את הקירבה רק חוששת מן הדחייה, או שמא יחשבו שזה לא מאה אחוז אותנטי.
אני כמוך...

לי יש פתרון שסיגלתי לעצמי שעוזר בעניין הזה (בתור אי חבקנית כרונית): לפני החיבוק אני אומרת משהו כמו "תביאי חיבוק" או "אפשר חיבוק?" (לא שאני עושה את זה ביומיום... אני מדברת על הפעם בחצי שנה כשממש בא לי מהלב) - וזה נותן איזשהו "גישור" ומקל עבורי את התהליך.

אני חושבת שיש הבדל מהותי בין החצי-חיבוק החברתי הזה, שבתחילת או בסוף פגישה, שבא עם מין נשיקה קלילה על הלחי, לבין חיבוק

כשהייתי צעירה לא הייתי חבקנית גדולה, כנראה. פשוט לא חשבתי על זה....
ואז נהיו לי כמה חברות, והן התחילו לחבק אותי מדי פעם, כשחשו צורך בכך.
וזה היה חיבוק: עוטף, יציב, עם שתי ידיים וגוף צמו דלגוף, כזה שאת פשוט מחובקת ונשארת חבוקה איזה 5-10 שניות טובות, ואז אולי אפילו יותר, אם צריך, ולפעמים זה עובר לתנועת ערסול מתנדנדת כזאת, ימינה ושמאלה....
חיבוק מגיע מתוך קרבה, ונמשך מתוך רצון להישאר קרובה, לתת ולקבל באופן זורם את מה שיש למגע גופני להציע.
חיבוק נותן לנו את כל הערכים המוספים של מגע גופני טוב: ויסות נשימה, ויסות טמפרטורה, ויסות מיליון-דברים-אחרים-שאנחנו-לא-מודעים-אליהם-עדיין, רגיעה של מערכת העצבים ואולי גם של השרירים, שחרור אנדורפינים.
חיבוק תמיד נגמר כשאתן מתרחקות זו מזו, עומדות ולוקחות שניה כדי להסתכל זו לזו בעיניים, ולהגיד, עם מילים או בלי מילים: אני אוהבת אותך.
ובשעת הצורך - חיבוק כפול: אני באמצע, חברה אחת מחבקת מלפנים, והשניה מאחור. אוי אוי אוי, זו התרופה הכי הכי טובה לשעות משבר, והמתנה הכי טובה לרגעים של קרבה.

וזה כמובן משהו אחר בכלל בכלל בכלל מהחיבוק החברתי, של יד-כתף-וחצי-לחי.
החיבוק החברתי? אני באמת לא מתפלאה שהרבה אנשים לא אוהבים אותו. מלאכותי, מאולץ, פרווה. לא פה ולא שם. זה מגע, אבל לא ממש מאפשר זרימה של המגע דרך שני בני אדם. חפוז מדי. למי שלא רוצה מגע זה מעיק, כי זה יותר מדי, עם אנשים שלא קרובים ואהובים מספיק. למי שרוצה מגע זה מעיק, כי נשארת עם חצי תאוותך בידייך. כביכול קיבלת חיבוק, אבל לא קיבלת כלום. לא קיבלת את המגע שאת כמהה אליו.

צריך לדעת לחבק.

וגם צריך לדעת לא "לחבק", לוותר גם על ה{{}}חיבוק אם הסיטואציה לא מספיק חמה, אם עדיף לוותר עליו.

אני - גם ל{{}}חיבוק לא הייתי רגילה בהתחלה. זה הפתיע אותי. מה, אפשר להתחבק ככה עם בני אדם? ממש להיות אתם, כל כך קרובים, כל כך אוהבים, להרשות לעצמך להינמס לתוכם?
אחרי שהתרגלתי, זה היה הכיף הכי גדול שיש.

לחיבוק-חברתי התרגלתי מתישהו, אני חיה אתו בלי להתייחס אליו יותר מדי, אבל לאהוב אותו אני לא אוהבת אותו, וכנראה גם לא אוהב אותו אף פעם. פרווה, נו.