על ידי אשה_לומדת* » 10 אוגוסט 2009, 13:42
מחשבה נוספת שיש לי על הנושא: אני פחדן. לא אידאולוג אלא פשוט מודע למי שאני וכל זה התחדד והתעצם פי כמה וכמה מאז שיש לי ילדים.
אולי עשר, חמש עשרה שנים אחורה הייתי יכול ללכת להפגין בבלעין כל יום שישי אבל כשהגדר יצאה לדרך כבר היו לי ילדים ומעולם לא ביקרתי בבילעין.
אני, מתוך הפחדנות שלי, אחנך או אעביר לילדי את הפחדנות שלי, שמשמעה שהחיים יקרים יותר מכל מאבק, אפילו וצודק המאבק הזה, כזה ששווה למות בעדו כביכול.
ויש בי תחושה שאם הרבה אנשים היו כמוני, פחדנים שמודים בפחדנותם, ולא מוכנים ללכת לשום צבא, לצאת למאבקים, המאבקים הללו היו נגמרים מהר מהצפוי.
רוצים לגור פה? תפדאל. דוחקים את רגלי? אלך למקום אחר. אני יודע שהחיים מאירים לי פנים עם הגישה הזו שלא דורשת הרבה ולכן בכל מקום אסתדר נפלא.
אולי צריך צבא בישראל, ואולי רואה השחורות הקיצוני ביותר במטכ"ל צודק, ואולי האיום האיראני הוא עצום, והפלסטיני, והאנטישמיות! ואין, ללא צבא חזק, שמשפיל את הפלסטינאים ודרך זה עובר מסר חשוב לאומה הערבית, שכוח הוא תרבותם ושפתם שהיהודים הם לא פראיירים, וכל זה נכון - עדיין, לא אסכים שטיפה מדמו של בני הבכור תוקז בשם הטירוף האיראני, הפלסטיני, הישראלי. יש לי רגליים ואני יכול לברוח וכשמדובר בילדי, רגליים חזקות עד מאוד אפילו.
דבר נוסף, (בשמת) -אני לא מאמין שיש ג'ובים "טובים" בצבא. אני מאמין שגם אם תשימי את מרטין בובר במחסום, או אפילו בקריה, שלוש שנים, עם מפקדים מעליו שהם דכאניים, במסגרת דכאנית מיסודה, עם הוראות לא סבירות ומטומטמות - נפשו תחלש.
לא משנה עם הילד גדל בחינוך ביתי, דמוקרטי, אנתרופוסופי וואטאבר, טוב לא יצא מזה.
אם כבר- ההפך. בית ספר רגיל, שדכאנות היא לחם חוקו מייצר טיפוסים שקל להם יותר להתמודד עם מציאות מעוותת כמו צבא. ילד שגדל בתפיסה אלטרנטיבית ומגינה יכול לאבד את עצמו מהר יותר, להשחק, להטרף, בקלות רבה יותר.
ולכן אני בעד סרבנות מהמקום העמוק ביותר - לא משחק, שובר את הכלים שיאמרו מה שיאמרו, אני חס על חיי ועל חיי ילדי ועל ידי כך - גם על חיי אנשים וילדים
מחשבה נוספת שיש לי על הנושא: אני פחדן. לא אידאולוג אלא פשוט מודע למי שאני וכל זה התחדד והתעצם פי כמה וכמה מאז שיש לי ילדים.
אולי עשר, חמש עשרה שנים אחורה הייתי יכול ללכת להפגין בבלעין כל יום שישי אבל כשהגדר יצאה לדרך כבר היו לי ילדים ומעולם לא ביקרתי בבילעין.
אני, מתוך הפחדנות שלי, אחנך או אעביר לילדי את הפחדנות שלי, שמשמעה שהחיים יקרים יותר מכל מאבק, אפילו וצודק המאבק הזה, כזה ששווה למות בעדו כביכול.
ויש בי תחושה שאם הרבה אנשים היו כמוני, פחדנים שמודים בפחדנותם, ולא מוכנים ללכת לשום צבא, לצאת למאבקים, המאבקים הללו היו נגמרים מהר מהצפוי.
רוצים לגור פה? תפדאל. דוחקים את רגלי? אלך למקום אחר. אני יודע שהחיים מאירים לי פנים עם הגישה הזו שלא דורשת הרבה ולכן בכל מקום אסתדר נפלא.
אולי צריך צבא בישראל, ואולי רואה השחורות הקיצוני ביותר במטכ"ל צודק, ואולי האיום האיראני הוא עצום, והפלסטיני, והאנטישמיות! ואין, ללא צבא חזק, שמשפיל את הפלסטינאים ודרך זה עובר מסר חשוב לאומה הערבית, שכוח הוא תרבותם ושפתם שהיהודים הם לא פראיירים, וכל זה נכון - עדיין, לא אסכים שטיפה מדמו של בני הבכור תוקז בשם הטירוף האיראני, הפלסטיני, הישראלי. יש לי רגליים ואני יכול לברוח וכשמדובר בילדי, רגליים חזקות עד מאוד אפילו.
דבר נוסף, (בשמת) -אני לא מאמין שיש ג'ובים "טובים" בצבא. אני מאמין שגם אם תשימי את מרטין בובר במחסום, או אפילו בקריה, שלוש שנים, עם מפקדים מעליו שהם דכאניים, במסגרת דכאנית מיסודה, עם הוראות לא סבירות ומטומטמות - נפשו תחלש.
לא משנה עם הילד גדל בחינוך ביתי, דמוקרטי, אנתרופוסופי וואטאבר, טוב לא יצא מזה.
אם כבר- ההפך. בית ספר רגיל, שדכאנות היא לחם חוקו מייצר טיפוסים שקל להם יותר להתמודד עם מציאות מעוותת כמו צבא. ילד שגדל בתפיסה אלטרנטיבית ומגינה יכול לאבד את עצמו מהר יותר, להשחק, להטרף, בקלות רבה יותר.
ולכן אני בעד סרבנות מהמקום העמוק ביותר - לא משחק, שובר את הכלים שיאמרו מה שיאמרו, אני חס על חיי ועל חיי ילדי ועל ידי כך - גם על חיי אנשים וילדים