על ידי שיבולת_שועל* » 31 מאי 2005, 11:42
היי תמרוש, איזו תגובה מחממת לב ומשנסת מותניים! זה גם מאוד מעניין ומקדם אותי כשמזכירים לי דברים שכתבתי פעם, כי ממרחק הזמן יש להם משמעויות נוספות, או שאני מבינה אותם אחרת כעת. אז תודה תודה תודה גם לך.
לפני יומיים חשבתי על אהבה ודיברתי על זה עם בעלי. הוא אמר שהוא לא יודע איך בכלל אנשים מפסיקים לאהוב, ושאת כל האנשים שהיו אי-פעם חברים שלו הוא עדיין אוהב באותה מידה. חשבתי על מה שהוא אמר לפני שעניתי לו, ופתאום התברר לי שגם אצלי זה נכון. האנשים אולי נעלמו מחיי, אבל הרגש עודנו שם, רק רדום. פתאום זה הסביר לי איך קורה שאני פוגשת מישהו שלא ראיתי יובלות - ואנחנו מתחבקים ומתנשקים. זה לא FOR OLD TIMES SAKE, כמו שנדמה היה לי. זו באמת אהבה. היא רק לא הווה. ואז אמרתי לו שהאהבה נגמרת, מבחינתי, במקום שבו מתחיל בוז. בכלל בוז הוא אישיו גדול אצלי. אני מתגמדת ליד בוז. הוא ממש מפחיד אותי. אני חושבת שהוא גם משלב בתוכו גסות-רוח, וגם אי-אהבה, וגם מין שלילת קיום לגיטימי. אמרתי לו גם, לבעלי, שהיו פעמים שבהם הרגשתי שאני על סף לרחוש לו בוז - ועצרתי את עצמי לפני הסף הזה. הבנתי שזה רגש משחית ולא נתתי לעצמי ללכת אליו.
עוד דבר שדיברנו עליו היה חוסר שליטה. אחת ההבנות הכואבות ביותר בחיים היא ההבנה ששליטתנו בחיים שלנו, ובעיקר בחיים של אחרים, היא מוגבלת מאוד. אם בחיינו יש עוד אפשרות כלשהי לשליטה מסוימת שאנחנו מפעילים, הרי שבחיים של אחרים (בני זוג, ילדים, הורים, חברים) השליטה היא כמעט אפסית. זו הבנה כואבת ומטרידה בעיקר כשהדברים אמורים בילדים שלי. למרות שאני רוצה לתת להם בסיס טוב ולקוות שהם יתפתחו למקומות מצוינים, הרי שאין כל ערובה לכך, והכיוון שאליו ילכו לא תלוי רק בי. יש להם אופי מרגע לידתם, יש להם גנים שלא כולם נהירים לי (או להם), ויש להם נטיות לב - וכל זה לא קשור אלי. מה שנשאר בשליטתי זה רק אני וההתנהגות שלי כלפיהם.
גם עם בן הזוג. אין שליטה. זה לא שאני שתלטנית, אני מדברת על ההבנה הכואבת שאפילו אם הייתי "אוסרת" עליו משהו לגיטימי כביכול, כמו בגידה, למשל - אין לזה ערך ממשי. ראשית, משום שהוא יכול לבגוד בי בלי שום בעיה, ואני אפילו לא אדע, ושנית, כי עצם הרגשות שלו בנושא יכולים להיות שם. הוא יכול להרגיש כלפי מה שהוא מרגיש - ואין לי שום שליטה על זה. ישנה איזושהי אשליה, לאנשים רבים (וגם לי היתה), שאם אנחנו חיים יחד יש בלעדיות, והסנקציה של לקום וללכת יכולה למנוע דברים כאלה. אז מבחינתי זו אשליה. עכשיו אני מבינה שאין שליטה, ושהחלת הסנקציה הזו פוגעת לא רק במי שעוזבים אותו, אלא גם במי שעוזב, ובילדים. ואני הרי אף פעם לא הייתי טיפוס של "תמות נפשי עם פלישתים".
מה שאני בעצם מנסה לומר הוא שהפכתי ריאלית יותר. מחוברת יותר למציאות. היתה לי תקופה ארוכה של חיבוטי נפש יותר "רוחניים", שבמסגרתם היו לי אשליות רבות. הנה אחת: שוחחתי לעיתים עם אלוהים. היו לי צפירות הרגעה ממנו מספר פעמים, והבטחות לטוב. התחושה היתה אמיתית. ההרגשה היתה שמימית.
אני עדיין חושבת שאלוהים הוא מהות קיימת ומנחמת ברמה המאוד אישית, בתוך תוכנו - בעצם קול פנימי של כל אחד.
אבל אין לי יותר אשליות לגבי העובדה שהשיחות שניהלתי איתו היו בעצם שיחות שלי עם עצמי שנועדו להרגיע אותי ולקבל "אישור מגבוה" שיהיה בסדר. ומה יותר מנחם מחותמת של אלוהים?
הריאליות לא בהכרח ממגרת לגמרי את אלוהים. היא רק מובילה אותי לחיי מעש יותר יעילים. המחשבה ש"צריך" להיות ב-BEING ולא ב-DOING רוב הזמן התחלפה. אני דווקא חושבת שלהיות בעשייה זה המקום הנכון בשבילי עכשיו, כשיש לי ילדים קטנים, בית, בעל, עבודה. אז אני אלך לערוך איזה ספר עכשיו. חבל רק שהוא משמים כל כך, שבא לי להיות רק כאן. טוב גם כאן אני עושה משהו, לא?
היי תמרוש, איזו תגובה מחממת לב ומשנסת מותניים! זה גם מאוד מעניין ומקדם אותי כשמזכירים לי דברים שכתבתי פעם, כי ממרחק הזמן יש להם משמעויות נוספות, או שאני מבינה אותם אחרת כעת. אז תודה תודה תודה גם לך.
לפני יומיים חשבתי על אהבה ודיברתי על זה עם בעלי. הוא אמר שהוא לא יודע איך בכלל אנשים מפסיקים לאהוב, ושאת כל האנשים שהיו אי-פעם חברים שלו הוא עדיין אוהב באותה מידה. חשבתי על מה שהוא אמר לפני שעניתי לו, ופתאום התברר לי שגם אצלי זה נכון. האנשים אולי נעלמו מחיי, אבל הרגש עודנו שם, רק רדום. פתאום זה הסביר לי איך קורה שאני פוגשת מישהו שלא ראיתי יובלות - ואנחנו מתחבקים ומתנשקים. זה לא FOR OLD TIMES SAKE, כמו שנדמה היה לי. זו באמת אהבה. היא רק לא הווה. ואז אמרתי לו שהאהבה נגמרת, מבחינתי, במקום שבו מתחיל בוז. בכלל בוז הוא אישיו גדול אצלי. אני מתגמדת ליד בוז. הוא ממש מפחיד אותי. אני חושבת שהוא גם משלב בתוכו גסות-רוח, וגם אי-אהבה, וגם מין שלילת קיום לגיטימי. אמרתי לו גם, לבעלי, שהיו פעמים שבהם הרגשתי שאני על סף לרחוש לו בוז - ועצרתי את עצמי לפני הסף הזה. הבנתי שזה רגש משחית ולא נתתי לעצמי ללכת אליו.
עוד דבר שדיברנו עליו היה חוסר שליטה. אחת ההבנות הכואבות ביותר בחיים היא ההבנה ששליטתנו בחיים שלנו, ובעיקר בחיים של אחרים, היא מוגבלת מאוד. אם בחיינו יש עוד אפשרות כלשהי לשליטה מסוימת שאנחנו מפעילים, הרי שבחיים של אחרים (בני זוג, ילדים, הורים, חברים) השליטה היא כמעט אפסית. זו הבנה כואבת ומטרידה בעיקר כשהדברים אמורים בילדים שלי. למרות שאני רוצה לתת להם בסיס טוב ולקוות שהם יתפתחו למקומות מצוינים, הרי שאין כל ערובה לכך, והכיוון שאליו ילכו לא תלוי רק בי. יש להם אופי מרגע לידתם, יש להם גנים שלא כולם נהירים לי (או להם), ויש להם נטיות לב - וכל זה לא קשור אלי. מה שנשאר בשליטתי זה רק אני וההתנהגות שלי כלפיהם.
גם עם בן הזוג. אין שליטה. זה לא שאני שתלטנית, אני מדברת על ההבנה הכואבת שאפילו אם הייתי "אוסרת" עליו משהו לגיטימי כביכול, כמו בגידה, למשל - אין לזה ערך ממשי. ראשית, משום שהוא יכול לבגוד בי בלי שום בעיה, ואני אפילו לא אדע, ושנית, כי עצם הרגשות שלו בנושא יכולים להיות שם. הוא יכול להרגיש כלפי מה שהוא מרגיש - ואין לי שום שליטה על זה. ישנה איזושהי אשליה, לאנשים רבים (וגם לי היתה), שאם אנחנו חיים יחד יש בלעדיות, והסנקציה של לקום וללכת יכולה למנוע דברים כאלה. אז מבחינתי זו אשליה. עכשיו אני מבינה שאין שליטה, ושהחלת הסנקציה הזו פוגעת לא רק במי שעוזבים אותו, אלא גם במי שעוזב, ובילדים. ואני הרי אף פעם לא הייתי טיפוס של "תמות נפשי עם פלישתים".
מה שאני בעצם מנסה לומר הוא שהפכתי ריאלית יותר. מחוברת יותר למציאות. היתה לי תקופה ארוכה של חיבוטי נפש יותר "רוחניים", שבמסגרתם היו לי אשליות רבות. הנה אחת: שוחחתי לעיתים עם אלוהים. היו לי צפירות הרגעה ממנו מספר פעמים, והבטחות לטוב. התחושה היתה אמיתית. ההרגשה היתה שמימית.
אני עדיין חושבת שאלוהים הוא מהות קיימת ומנחמת ברמה המאוד אישית, בתוך תוכנו - בעצם קול פנימי של כל אחד.
אבל אין לי יותר אשליות לגבי העובדה שהשיחות שניהלתי איתו היו בעצם שיחות שלי עם עצמי שנועדו להרגיע אותי ולקבל "אישור מגבוה" שיהיה בסדר. ומה יותר מנחם מחותמת של אלוהים?
הריאליות לא בהכרח ממגרת לגמרי את אלוהים. היא רק מובילה אותי לחיי מעש יותר יעילים. המחשבה ש"צריך" להיות ב-BEING ולא ב-DOING רוב הזמן התחלפה. אני דווקא חושבת שלהיות בעשייה זה המקום הנכון בשבילי עכשיו, כשיש לי ילדים קטנים, בית, בעל, עבודה. אז אני אלך לערוך איזה ספר עכשיו. חבל רק שהוא משמים כל כך, שבא לי להיות רק כאן. טוב גם כאן אני עושה משהו, לא?