בלוג אני אמא מבריאה

שליחה על ידי Yael* » 22 ינואר 2005, 05:25

I love you, moo.
Blessings
I have a valid cliche for you: It is always the darkest right before dawn.
Holding you close to my heart, and praying.

מוּ...!
זה העניין עם ספירלות: לא הכי חשוך עכשיו. אם זה היה כזה שחור ולבן, אולי זה היה מקל במקצת, כי אז הייתי יודעת שאחרי השחור יבוא לבן נקי.
אבל, כאמור, לא כך הוא. כמו הספירלה, גם קשת הצבעים היא לא חד-משמעית; היא מגוונת ולא אחידה, והצבעים בה מתערבבים כל הזמן ולא עומדים במקום אחד.

וגם אני - נעה בין ביטחון עצמי לבין תחושת אפסיות. זה תלוי במבט, במחווה, בהערה או בהתעלמות מצידו.
איך לא חשבתי על עצמי ככה אף פעם. להיות כרוכה באהבה.
איך לא האמנתי אף פעם שאני תלויה בו איזשהו אופן.
איך לא ראיתי את אהבתי הנואשת בו. לא. לא ראיתי. תמיד ידעתי שהוא אוהב אותי יותר. שהוא אבוד בלעדיי. שאני צור מחצבתו הבלתי מעורער.
איפה הייתי?

כתבתי עכשיו מייל למורים הרוחניים שלי, שלא ראיתי אותם כבר כמה שנים.
אני לא יודעת למה בדיוק. רציתי הרבה זמן להודות להם על כל מה שלמדתי מהם. רציתי גם ליצור איתם קשר מחודש. לא יודעת למה. או יודעת. אולי מתוך המצוקה. אולי כי הם אי של שפיות. כי טוב להם תמיד, ואני מכירה רק מעט אנשים כאלה. אני לא יודעת בדיוק למה אני מצפה. אולי רק לאות חיים. לסימן שהשפיות עוד חוגגת אצלם. אצלנו בעולם, בזכותם.

עכשיו כואב. אני לא מבינה כל כך למה אני מעה כל הזמן בין כאב פיזי לכאב נפשי. מה יכול להיות רע להיות בלי נבלה ובלי טרפה? מה עם קצת שקט? קצת שלווה? למה להעכיר כל הזמן, ומה בתוכי מחפש כל הזמן מוצא דרך חורים בגוף ובנשמה? מה בי מבקש להשתחרר ולא מניח לי עד אז, נותן בי סימנים כל הזמן? אני רוצה למצוא בעצמי את התשובות. יש בעצמי תשובות. רק אני יכולה להעניק לי תשובות על נסיבות חיי.
הפחד. הפחד יוצא לי מכל הכיוונים.
הפחד ממה?
פחד מוות.
למה?
חוסר ביטחון.
למה?
גשם בחוץ.
למה?
אפשר למות מזה.
למה הפחד? תפסיקי לסטות.
חוסר יציבות מובנה בנשמה.
למה?
נרדפוּת.
למה?
שואה.
למה משחק אסוציאציות?
כי לשם זה תמיד מגיע. התשובה.
(נראה לי שקל לי לתת את ההסבר הזה. כאילו הגורל היהודי והכל. לא בטוחה שאני אמינה לעצמי בעניין הזה.)
חרדה מובנית. חרדה מהמוות.
למה?
פשוט ככה. יש חרדה והיא BUILT IN. מה עושים עכשיו כדי להבריג אותה החוצה?

ואם תמותי? מה יקרה?
הילדים שלי יהיו לבד. רק עם אבא.
מה עוד יקרה?
אני לא ארגיש שומדבר. קר באדמה.
זה בשליטתך?
לא.
אז תרדי מזה.
אני מבקשת לשחרר את החרדה הזו. לשחרר את הפחד מהמוות. הוא אפילו לא ממש בתודעה. רק נוגע לא נוגע בשוליה, עם השלכות.

מקווה שהבוקר הביא איתו רגשות אחרים.
קוראת ושולחת

שליחה על ידי Yael* » 23 ינואר 2005, 20:32

Sending you warm never ending hug
may love chase the fear away.

אוי יקירתי.

יש חרדה והיא BUILT IN. מה עושים עכשיו כדי להבריג אותה החוצה?
חשבתי על זה.
נזכרתי בחרדות שלי. נזכרתי גם בדרך שבה התמודדתי בהצלחה כשהן עלו.

לי עזר מאוד להבין מהו המנגנון שהצמיח את אותן חרדות. להבין מה גרם להיווצרותם של הכפתורים - שכעת הם נלחצים ולי לא נשאר אוויר לנשום.
המנגנונים אצלי שהצמיחו חרדות לימים, היו כל מיני אירועים, חוויות ובעיקר הוויה של לגדול עם ההורים הספציפיים שלי. עם אמא קפריזית, אימפולסיבית, אלימה, נרקסיסטית, קרה, קשה. אלכוהוליסטית. לגדול עם פחד. עם פחד ממה יהיה כשהיא תחזור מהעבודה. באיזה מצב רוח היא תהיה.
נזכרתי גם באירועים ספציפיים. והבנתי אותם לעומק לאחר ניתוח. מהם הכוחות שפעלו בסיטואציה, מה היה הנטל שהוטל על כתפי הילדה הקטנה שהייתי אני, עם מה נאלצתי להתמודד. ההבנות האלה עזרו לי מאוד בפעם הבאה כשהרגשתי שנגמר לי אוויר בגלל משהו שקרה לי בהווה. זה עזר לי להפריד בין המקור לכפתור שנלחץ לבין האירוע בהווה - שגם אם הוא לא פשוט, זה עדיין לא אומר שעומדים למות. אז אפשר לנשום.
וההפרדה הזו - שמצריכה עבודה מודעת רבה, עזרה לי מאוד.

מבזק כנות שאולי תזיק לי, אבל אני לא מוותרת לעולם על כנות, גם אם היא מזיקה לי:
לפעמים אני תוהה למה הכל חשוף כאן בבלוג, אבל אז אני חושבת - אם את עובדת על חומרים פנימיים שלך, וקשה לך, ויש פחדים בפנים - מה כבר החשיבות של העובדה שאנשים יודעים מזה? האם זה פוגע עוד יותר? אני חושבת שלהפך. מי שמתלווה אלי למסע הזה עושה זאת מרצונו, וככל הנראה מוצא עניין בהתחבטויות ובתלאות שלי, ואולי אפילו לומד משהו בדרך, וגם מרגיש דברים. והעובדה שיודעים לא הופכת את הפחדים וההתמודדויות לקשות יותר. דווקא אני מרגישה שככה קל לי יותר. שהסתרה גובה מחיר כבד מאוד (מסכות הן עסק מורכב. כואב ממש על הפנים).
דברים כמו שכתבתי אתמול, מין דו-שיח שלי עם עצמי, יכולים לפגוע בי במיוחד. מבחינת התדמית שלי כאשה עם שפיות מסוג 'תקין'. זה אולי נשמע מוזר, אבל לדבר עם עצמי - רק בשנים האחרונות - דווקא נראה לי משהו שאנשים (וגם אני) צריכים לעשות הרבה יותר.
למה אני כותבת את כל זה? כי כנראה עדיין אכפת לי מה יחשבו עלי.
מה זה אומר? דווקא זה לא רע שאכפת לי. בעצם מצביע על כך שלא איבדתי תקווה.

אה, ותודה לכל מי שכתב. פאפא דוק , אני אפ'פעם לא יודעת אם זה אתה או אהובתך. אז מבחינתי זה אתם . תקן אותי אם אני טועה, ולו בהשלכה. עניתי בדף הבית שלך.
*
זה באמת מוזר, העניין הזה. עדיין אני מנסה להבין את המניעים שלי להתבטא כאן.
אני באמת מוציאה כאן החוצה הרבה פחדים ומפלצות נורא אישיות. אני חייבת להודות שבזמן האחרון יש לי מחשבה חדשה. עד לא מזמן חשבתי שלכולם יש. זאת אומרת, פחדים, מפלצות מן העבר או ההווה, או כאלה שאורבות דווקא בעתיד. הייתי בטוחה שכל אחד סוחב וואחאד ילקוט מכיתה א' ועד כה, שמלא בשרצים.
ועכשיו אני חושבת שאולי לא. אולי חשבתי כך כי עשיתי השלכה מהמקרה שלי. וואללה, לא יודעת.

ועכשיו - מה?
מרגישה לכודה ותקועה. כל היום בבית עם התינוקת ועם הילד שעכשיו הוא חולה. ומגלה שקשה לי עם זה מאוד. לא רק בגלל שיש לי עבודה ואני לא מצליחה להשלים אותה ככה, ואני זקוקה לכסף שהיא מספקת לי, אלא גם בגלל שעם כל הפנטזיות שלי על חינוך ביתי, אני לא בנויה לזה. בטח לא ככה. בטח לא כשעול הפרנסה דופק בדלת (והאהבה, כידוע, בורחת אז דרך החלון) וכשאני לבד בעניין הזה. אני לא מצליחה באמת ליהנות מזה, למרות שאני רוצה. שהייתי רוצה להיות כמו אורנה שפרון, שחינוך ביתי מאוד מספק אותה.

מי שמתלווה אלי למסע הזה עושה זאת מרצונו, וככל הנראה מוצא עניין בהתחבטויות ובתלאות שלי, ואולי אפילו לומד משהו בדרך, וגם מרגיש דברים. והעובדה שיודעים לא הופכת את הפחדים וההתמודדויות לקשות יותר.
אני מסכימה לגמרי.
עד לא מזמן חשבתי שלכולם יש. זאת אומרת, פחדים, מפלצות מן העבר או ההווה, או כאלה שאורבות דווקא בעתיד. הייתי בטוחה שכל אחד סוחב וואחאד ילקוט מכיתה א' ועד כה, שמלא בשרצים.
גם אני חושבת כמוך ( אולי יש מספר קטן של יחידי סגולה ) ועוד יותר מזה..
אני באמת מוציאה כאן החוצה הרבה פחדים ומפלצות נורא אישיות
חושבת שלכולנו בבסיס יש בדיוק את אותם פחדים.

וכשאני לבד בעניין הזה.

לא חושבת שזה אפשרי לבד. אולי לבקש קצת עזרה? באיזה אזור את גרה, בת כמה התינוקת?

_אומץ.
אומץ לחיות.
להיות אני.
אומץ לקבל אותי.
אומץ להבדיל בין עיקר לטפל.
אומץ להתפלל למה שאני רוצה.
אומץ לקהל את עצמי חלשה._
כל כך רוצה לאחל גם לעצמי את אותו דבר בימים לא קלים אלה שעוברים עלי, ולפעמים שוכחת. תודה על שאת מזכירה לי

תודה.
אני גרה במרכז והתינוקת בת שנה. יש לי עזרה מאמא שלי, אבל זה לא זה. אני גם לא בטוחה שאם היו משפחות נוספות לידי שעושות הום-סקולינג, זה היה מתאים לי. אני פשוט טרודה בבעיות פרנסה, וגם לא השתחררתי לגמרי מהצורך לבנות לעצמי קריירה. מה שאני באמת עושה זה כנראה מתחילה להסביר לעצמי שאני זקוקה לעצמאות מבחינה זו, כי למדתי לאחרונה שיעור - מה זה שיעור? בית ספר! (אפרופו...) - שהבהיר לי שאני מוכרחה להיות עצמאית. בעקבות מה שלמדתי לגבי בעלי, שלא היה חדש, אבל הכריח אותי לפגוש שוב במציאות ולהתפכח מאשליות, אני מבינה שלא מציאותי מבחינתי לסמוך על אף אדם מלבדי. אני יודעת שנשים הגיעו לזה הרבה לפני במהפכות כאלה ואחרות, אבל אין כמו שיעור פרטי. עכשיו אני מבינה כמה זה חשוב ברמה המעשית ממש.
אני לא שופטת מה שקורה אצל אחרים בהם-סקולינג. אבל אני זקוקה לאמון מלא. אני זקוקה לשקט כלכלי. אני זקוקה ליציבות. כל אלה לא קורים אצלנו עכשיו. ועוד דבר: דברים משתנים. גם מה שחשבתי לא היה. זה רק מבהיר לי שהביטחון שלי - בכל תחום - שייך לי. הוא באחריותי. ואסור לי להפקיד את חיי בידי בן זוגי. או בידי כל אדם אחר. זו הכרה שהיא חדשה וכואבת לי. חייתי בגן עדן של שוטים, ועכשיו נשארה רק השוטה שהיא אני.

ועכשיו נשארה רק השוטה שהיא אני.

חומד,
נשמע שאת מרגישה מאוד רע עם עצמך. כאילו את מאשימה גם את עצמך במה שקרה.
אם כך הוא, אז שתי מחשבות בהקשר הזה:

אמרה לי פעם מישהי: רגש אשמה זה דבר מאוד לא בריא ולא תורם. לא צריך אותו.
אני יכולה לחשוב על אלף "אשמים" אחרים במצב שהם לא את. את לא עשית שום דבר רע. זה כמובן לא אומר שלא כדאי לבדוק מה בנו אפשר את הדברים, אבל זה שונה מהותית מהלכאה עצמית בסגנון: אני "שוטה". כי את לא.

מקווה שזה בסדר מה שכתבתי כאן. אם לא, לפח וחסל.

שיבולת, אין לי מילים גדולות, לצערי. אנסה:
את לא שוטה (מוחה בתוקף).
לגבי חינוך ביתי, אין לי ספק שתוכלי לעשות את זה (על הצד הטוב ביותר!) אם רק תרצי בזה באמת מעומק הנשמה. אם את לא שם, זה בסדר, הכי חשוב להיות במלואך במקום שאת נמצאת בו.
לגבי הזוגיות, האהבה לא באמת פורחת דרך החלון כשאין פרנסה ואת יודעת את זה. יש לך אהבה גדולה. אין לי ספק שעם הזמן תצליחו יותר ויותר להשלים עם הדברים, עד שתגיעו לעמק השווה (שווה לא מבחינת להתפשר באמצע, אלא מהבחינה שכל אחד יבין מה הם הדברים המהותיים באמת לשני וישלים איתם).
יצא מבולבל. נכתב בכוונה רבה ובאהבה.

שיבולת,
קודם כל חיבוקים, ותהיי חזקה בקשר לבחור.
בקשר לחינוך הביתי - כמו שאת יודעת אני שותפה להתחבטויות, ואני חושבת שבאופן לא מודע אני מכשילה את עצמי (הבטחתי לעצמי בתחינת שנה"ל לסיים את התיקונים כדי שאת חופשת הסמסטר אנצל לפיילוט של חינוך ביתי, ואנחנו באמצע החופשה ואני רק באמצע התיקונים, והילדים - בגן).
בכל אופן, אני לא בטוחה שכל אחת מתאימה למודע של ארנה שפרון, אבל אני כן רוצה לקבל חלקים מהמודל של בשמת (מעניין אם היא תשמח או לא כשאני מכנה אותה מודל), מרבית השבוע בבית עם הילדים, אבל חלקים ממנו לצאת לעבוד (גם אם זה לצאת למחשב בחדר עבודה) כשמישהו אחר אחראי על הילדים.
ויותר חשוב - תינוקת קטנה וילד חולה, יחד עם אמא שנמצאת בקשיים זה לא מצב אידיאלי בלשון המעטה. מה שאני מתכוונת לאמר הוא שהתחושה שלך בימים האלו לא מהווה בשום פנים ואופן אינדיקציה ליכולות שלך להצליח בחינוך הביתי. האינדיקציה מתאימה יותר לימים בהם התינוקת בת שנתיים-שלוש, והילד בריא, ואת רגועה (אני מקווה בכל אופן שאני צודקת) - כי ככה יהיו רוב הימים.
ושוב המון בהצלחה, אני יודעת שאת חזקה ואתם חזקים וימצא פתרון

תודה על התגובות של כולן.
הלוואי שהייתי יכולה להיות יותר ספציפית, אבל מה שקרה פשוט הבהיר לי שאני שוטה באמת. וזה לא כי אני מטומטמת, אלא בגלל שהדברים היו שם כל הזמן ואני בחרתי להתעלם. זו שטות. לטמון את הראש באדמה - זו שטות. ואני שוטה במובן הזה. החבאתי את המציאות מפני עצמי. וזה לא הועיל. להפך. דחיתי את הקץ, דחיתי את העצמאות שלי הרבה יותר מדי זמן. אני יודעת שכל מי שכתבה כאן לא יכולה להזדהות עם זה. אני יודעת שגם אני, לפני שבועיים וחצי, לא יכולתי להזדהות עם זה כמו שאני מבינה את זה עכשיו. הכל היה נראה רגיל, בטוח מהבחינה הזו. אבל כפי שהסתבר, לא כך הוא.
לגבי חינוך ביתי, עוד חזון. אני באמת זקוקה להתפתחות מבחינת הקריירה שלי, ולו כדי לא לחוש קורבן. כדי לא להרגיש לכודה. אני רוצה לדעת שההמשך יהיה שונה. שעכשיו ובעתיד אני אוכל לעשות כרצוני בכל מצב בלי להרגיש קשורה בידיים וברגליים.
העניין הוא שהזנחתי את הכישורים שלי. התעלמתי מהרבה מהיכולות שלי, והן רבות. אני יודעת שיש לי הרבה מה להציע מבחינה מקצועית, והגיע הזמן שאשתמש ביכולות שלי, בחוזקות שלי. להיות בבית עם הילדים לא מספק אותי כי יש לי צורך בעצמאות. כי גיליתי שאני חייבת לסמוך רק על עצמי. כי העתיד לא ברור. כי באיזשהו מקום, אני יודעת שהעתיד זה משהו שאני עצמי צריכה לבנות. כי גיליתי שהחיים שבירים, ולכן אני צריכה לחזק את עצמי.
זו לא קינה. אני מנסה לחזק את עצמי בדרך לשם. בדרך להיות עצמאית יותר. ההתלבטות הכי קשה שיש לי זה ביחס לילדים. במיוחד התינוקת. אני לא רואה את עצמי "נותנת" אותה למעון כלשהו, ואפילו לא מטפלת. אני לא מסוגלת להשאיר אותה לטיפולו של אדם אחר למשך שעות ארוכות. אני לא סומכת על אף אחד בעניין הזה. וזה כובל אותי. שלא לדבר על זה שהיא יונקת.

מה שקרה פשוט הבהיר לי שאני שוטה באמת. וזה לא כי אני מטומטמת, אלא בגלל שהדברים היו שם כל הזמן ואני בחרתי להתעלם.
מה שאני מנסה לומר זה שלא בחרת להתעלם. לא באמת בחרת. לא בחירה חופשית.
היית במקום ההוא בגלל אינסוף סיבות שנעוצות רובן (אני משערת) בדרך שבה גדלת ובמטען שנשאת. משהו בתבניות שנוצקו לחייך ובדברים שנחשפת אליהם בפרט בילדות, הביאו אותך למקום הזה. אותו מקום שאת חושבת שבחרת להתעלם. אך זו לא בחירה. ולכן את לא שוטה ולא עשית שום שטות.
ככה אני רואה את זה.

גורפרחים יקירתי, אני מסכימה עם מה שכתבת לגמריי. ההבנה הזו רק מביאה אותי למצב של הכרה מודעת יותר במציאות, ואני בוחרת להשתמש בה כמנוף לצמיחת העצמאות שלי.
הרי כל השנים הרגשתי אשמה. אני הייתי מהות האשמה. ועכשיו אני יודעת שלא אשמתי היא בכל מה שאירע (ועדיין לא עזב את ביתנו, ואולי לעולם לא יעזוב), אלא רק נותר לי מתוך זה

לבחור

לבחור לא להיות קורבן. לבחור להיות חזקה ואקטיבית. לבחור לעזוב מאחור את הנסיבות שהביאו אותי להתעלם, כפי שאמרת, נסיבות חיי עד כה בילדותי ובבגרותי, ולהמשיך הלאה בלי להביט אחורה בזעם, אלא עם המון כוח ועוצמה של אשה שפועלת במציאות מתוך הכרה.
כל זה לא למדתי בבית. למדתי זאת לאחרונה על בשרי. שמעתי סביבי הרבה סיפורים ורגשות ופעולות והימנעויות מפעולות - ומעולם לא שיערתי שאחווה רגשות כאלה בעצמי.
אני מגדירה את רגשותי בעניין כצער עמוק. אובדן. החמצה. התפכחות. אני מרגישה כמו שיכורה שלפתע פגה השפעת המשקה המשכר שלה והיא מוצאת עצמה בביב שופכין עם הקאה של שיכור אחר על פרצופה.
אבל מתוך כל זה, אפשר לבחור. אני בוחרת לקום משם ולרחוץ את עצמי ולטהר את הראש מהאשליה השכרונית. וללכת הלאה ולעולם לא לשכוח כמה שברירי הכל, כמה חמקמק.
תחושת העצב ודאי תלווה אותי כל חיי, וגם תחושות נוספות. ואני שמחה שהן יהיו שם להזכיר לי להתייחס אל חיי ברצינות ולא להחביא כלום מעצמי. זה שקשה ורע לא אומר שאני שוקעת בתוך זה. אני לוקחת את זה איתי כי זה שיעור חשוב. וכי אני לא יודעת איך מנתקים רגשות בפלאייר. אני רק יודעת שאני צריכה כוח, וכאן אני מוצאת אותו, בכתיבה שלי, במחשבות שעולות בי תוך כדי תהליך הכתיבה, ובנשים החזקות שעונות לי, שאין הרבה כדוגמתן במקום ממנו אני באה.

לבחור לא להיות קורבן.

יקירתי, את חזקה ואין עלייך - יותר מתמיד!
אני קוראת המון כוח במילותייך.

ו...כן, זו תקופה מכוננת. אין ספק. אבל האדם שיצא מהתקופה הזו יהיה אדם טוב יותר. טוב במובן של טוב לעצמו. זה אחד השיעורים שאין לי ספק שתקחי ממה שקרה. את תהיי טובה יותר לעצמך. וזה יהיה נהדר!

לפני כמה שנים עברתי משבר מאוד גדול ביחסי עם החברים הקרובים לי ביותר. זו היתה מערכת יחסים לא בריאה מלכתחילה שנמשכה 9 שנים והתפוצצה יום אחד ברעש גדול ובבגידה איומה בי. בעקבות המשבר קרו הרבה דברים, הרבה שינויים, המון למידה עצמית והתפתחות. היום, אני לא אותו אדם שהייתי אז. לא אותו אדם. ויש רגעים רבים שבהם אני מודה לחבריי על כל מה שעוללו, שהביא אותי למי שאני היום. או שמא אנסח את זה אחרת: שהחזיר אותי לאני האותנטית. ומשהו כזה אני מרגישה שיקרה גם לך. כבר קורה. האמת את כבר התחלת בתהליך הזה בעצמך כאן בבלוג, אני מאמינה שהתהליך הזה מקבל כעת תנופה אדירה.

_את חזקה ואין עלייך - יותר מתמיד!
אני קוראת המון כוח במילותייך._
גם אני!

ולהמשיך הלאה בלי להביט אחורה בזעם, אלא עם המון כוח ועוצמה של אשה שפועלת במציאות מתוך הכרה.
כל מילה פגז. משפט מפתח.
כרגיל, את מדהימה אותי. ( כמעט מקנאה

)

תודה לכן.
הימים עוברים ואני בתחושת קיפאון. אולי קצת דיכאון. לא מצליחה ליהנות מהחיים, כמעט מכלום. בתהייה שהיתה לי היום, אם זה זמני, פתאום עלה בדעתי שאולי בכל זאת טיפול. לפתע המחשבה על איזה ממריץ, איזה בייבי-פרוזאק קסמה לי. מה רע בגלולת פלא שעושה לך להרגיש טוב? אחרי הזמן האחרון, שבו כל אמונות היסוד שלי עורערו כהוגן - הורבצו ממש! - גם טיפול תרופתי פתאום עלה במוחי. אולי זו רגרסיה. הסיבה לכך שאמונותי היטלטלו נעוצה בספר שעבדתי עליו עד לפני שעה (סיימתי סוף סוף). זה ספר פסיכולוגיה, כמו הרבה ספרים שעבדתי עליהם בחודשים האחרונים, וכולם האירו לי פינות חשוכות בנושאי הנפש והחברה. הספר נקרא Authentic Happiness והוא טרם יצא בעברית. מה שעירער רבות את אמונותי הם מחקרים רבים שהוא מביא לגבי מיעוט ההשפעה של הביהבריוריזם, כלומר טענתו, בין השאר, היא שלהתנהגותנו נודעת השפעה מועטה משאנחנו נוטים לחשוב לגבי התנהגותם של ילדינו, ושהמרכיב הגנטי הוא חזק ביותר. לא טבולה-ראסה. בהחלט לא. מה שאהבתי זה שהוא ממליץ ואף מיישם שינה משותפת עם הילדים והום-סקולינג לארבעה מששת ילדיו.
הוא גם מתאר את הענף שלא הכרתי עד כה, שנקרא "פסיכולוגיה חיובית", שבניגוד לפסיכולוגיה המוכרת לנו, לא עוסק במחלות נפש או דכאונות והטיפול בהן, אלא במנופים פסיכולוגיים חיוביים לצמיחה. That's the spirit! הסופר, שהוא כמובן פסיכולוג וראש האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, נכון לעת כתיבת הספר, מתאר דרכים אל האושר. הוא טוען שיש לכל אחד מאיתנו מן הצד הגנטי טווח אושר מסוים, שאי-אפשר להתחכם לו, אך מציע דרכים להישאר בצד הגבוה בטווח האושר הספציפי של כל אחד. תודו שיש בזה איזו הקלה.
אני רוצה לשתף כאן גם כי הדברים נראים לי חשובים ומועילים - ואני מבטיחה לא להלאות בכל הנושאים, שהם אופטימיות (לגבי העבר, ההווה והעתיד), עבודה, אהבה וגידול ילדים - וגם כי תוך כדי כתיבה אני מרגישה את מפלס האושר שלי מתייצב קצת, לעומת מה שרשמתי בהתחלה.
בקיצור מאוד נמרץ, הוא אומר שאפשר לחיות חיים מלאי משמעות על ידי שימוש בחוזקות החותם ובמידות הטובות שלנו מדי יום ובכל התחומים החשובים בחיינו. בעברית: חוזקות חותם הן החוזקות החזקות והדומיננטיות ביותר שלנו. מידות טובות, כידוע, הן למשל טוב לב, אומץ, חמלה וכדומה.
האמת, לא מתחשק לי לסכם את כל 300 העמודים בספר, אז יש לפסיכולוגיה החיובית אתר אינטרנט שהוא www.positivepsychology.org, ויש אתר של הספר, שבו אפשר לעשות את כל המבחנים שהוא מציע כדי לבדוק את רמת האושר שלנו, אופטימיות, פסימיות ועוד הרבה, לקבל ניתוח וגם השוואה לאנשים אחרים בעלי נתונים דומים לשלנו, שכתובתו היא: www.authentichappiness.org.
עד כאן, ולא - אין לי אחוזים...

חמודה!

נחמד לקרוא איך מצב הרוח שלך משתפר תוך כדי כתיבה... זה מדבק.

מצאתי אותך לפני כמה ימים והתעקשתי לקרוא הכל.אני מזדהה עם הקשיים שבתהליך אנטנסיבי כמו זה שאת עוברת.נדמה לי שהתהליך שלך לא התחיל עם הבלוג,האין זאת ?!מהקריאה עולה דמות שעסוקה בעולמה הפנימי אולי מאז ומתמיד.אולי הבלוג הזה הוא פרי של שנים רבות שבהן הרהרת לעצמך?!
אני רוצה לחזק את גופך ונשמתך , ולעודד אותך להשלים את משימתך,ולחיות את חייך כפי שהם,אין כפל לסיפורך הוא יחיד ומיוחד לכשלעצמו.
זכרי שכשאת זזה בתוך עצמך,את עושה גלים בסביבתך.כולם מושפעים ברקמה העדינה הזאת.
היי אמיצה ותני להם להשתנות, שחררי את החוטים.הם רק יודו לך בסופו של דבר.צאי מהבית אם את צריכה,אם תתחרטי שוב, תעזבי ותחזרי הביתה,תמשיכי לבדוק את עצמך רפואית,כך שתדעי מהם הסיכויים להעזר במערכת הזאת.
הכל נראה לי בכוון חיובי כ"כ.
נשיקות

עוקבת אחרי הבלוג, עד כה לא אמרתי דבר - איזו חרדת קודש אבל החלטתי להגיד: אני קוראת ומושפעת.

עינת טל , את כה צודקת. הגעתי לשלב הבלוג אחרי הרבה זמן של נבירה, אבל יותר חיצונית. הפעם זה בבפנוכו. זאת הסיבה גם שדברים מתחברים לי דרך הכתיבה כאן, האור החיצוני מתחבר לפנימי ויוצר מסיבת טעמים אקזוטית, שלפעמים היא מסוכנת, כמו שגם נחש הוא נורא אקזוטי.
Pלונית אחרת , טוב לי שאת כאן. קוראת אותך הרבה גם כן.
חשבתי על יעל היום, גם היא במרחקים (סנט לואיס), ועל מה שלמדתי ממנה, בין השאר. אני חושבת שהיחסים שלי איתה קצת מזכירים לי את היחסים שלי עם אמא שלי. תמיד אהבתי אותה אהבת נפש (ובניגוד לאמא שלי, גם גוף), אבל תמיד גם פחדתי ממנה. יותר נכון, פחדתי משנאתה אלי, מכעסה עלי, מכך שאם היא כועסת או בזה לי, זה לתמיד.
אני זוכרת במפורש שרבנו פעם, והיא כעסה עלי. כמו תמיד, חשבתי שזהו, היא לא אוהבת אותי יותר. הכל נגמר. ואז היא אמרה לי: אני כועסת עלייך עכשיו, אבל זה יעבור לי.
וזה אחד המשפטים שהצילו ועדיין מצילים את חיי.
אני דרמטית, אני יודעת. אבל אני מתכוונת לזה בדיוק ככה. ואני אסביר.
המשפט הזה מכיל בתוכו עבורי מספר דברים מהותיים ביותר:
ראשית, הוא מציין שהכעס הוא זמני בלבד. משמע - היא לא הפסיקה לאהוב אותי. זה יעבור. היא תראה לי אהבה שוב.
שנית, הוא מכיל פרספקטיבה . המילה הזו היא חלק מתמצית קיומי. הפרספקטיבה שהיא מגלה כאן מראה לי עד כמה היא חכמה. איך היא יודעת לראות את התמונה הגדולה, את הסיטואציה, בפרספקטיבה של זמן. היא יודעת בפירוש שזה יעבור לה, שזה עניין של זמן, לא של משהו אחר.
מה שמוביל אותי לדבר השלישי, שהוא העובדה שהיא לוקחת אחריות על הכעס שלה. היא לא מצפה שאשתנה או אעשה משהו כדי לפייס אותה, אלא אומרת: זה יעבור לי . כלומר, זה תלוי בה ובזמן שיעבור, ולא בי.
כמה היא חכמה! כמה אני אוהבת אותה על זה!
אולי זה נשמע טריוויאלי למי שקורא, אבל לא לי. כבר כתבתי קודם על יחסי עם אמי, שאהבה את מה שהייתי בשבילה ולא אותי כפי שאני. זה גרם לי להיות מי שהיא רצתה שאהיה, כי הכי נורא לילד זה לאבד את האהבה של אמא. מי יטפל בי? מי יהיה שם בשבילי? מי יתגאה בי?
זה מסביר למה כל כעס מצידה היה סוף העולם שלי. ולמה המשפט של יעל הציל את חיי.
אודה ולא אבוש, גם היום אני חוששת ממנה. אבל פחות. היא איומה בכעסה. יותר נכון, אני מתכווצת לבלי הכר כשכועסים עלי - אם כבר מדברים פה על לקחת אחריות. אני חוזרת בי - היא לא איומה. אני לא יודעת לקבל כעס של אחרים עלי וכולי הופכת לפקעת עם זחל עצוב. פוחד. מתגונן. דואג.
אבל פחות.
כל יום פחות.

יותר נכון, אני מתכווצת לבלי הכר כשכועסים עלי
גם אני כל כך כזו..
בכלל כל מיני דברים שאת כותבת על אמך מתחברים לי עם אמא שלי ואיתי.
מאוד מעודד אותישאת אמא אחרת ממנה - גם לי יש תקווה.

היא אמרה לי: אני כועסת עלייך עכשיו, אבל זה יעבור לי.
תודה, תודה על השיתוף הזה! על המשפט הזה וההערות שלך שליוו אותו.
את נוגעת בי שוב, ושוב. תודה@}

אולי זה נשמע טריוויאלי למי שקורא, אבל לא לי.
גם לי לא, בכלל לא.

אני תמיד מתלהבת מאיך שהילדים מצליחים יחסית מהר "לעבור הלאה" להניח למה שקרה, להיות בהווה.
בעוד אנחנו לא מצליחים לשכוח או להניח וממשיכים לחיות את מה שהיה, אפרופו הכעס...

תודה. אף פעם לא חשבתי על זה ככה. שוב הארת בפנסך הקטן פינה חשוכה בנפשי, תודה!

שלום לך,
אני יכולה לשתף אותך בתהליך שלדעתי יימשך עד יום מותי בקשר לקשר שלי עם אימי.
אחד הדברים החזקים בשבילי הוא מציאת ההבדלים בהתנהלות שלי לעומתה.תחושת היישות העצמאית שלי היא דבר שאני חשה אותו פיזית ממש.דבר שאני בונה במו ידי.
היום פחות ופחות בהשוואה אליה.אבל היא תמיד ברקע.
אני יודעת שביחסי עם בן זוגי השונה מאבי,ביחסי עם ביתי השונה ממני,בזה שאני שונה כ"כ מאימי,אני חיה בסביבה א ח ר ת,מזו שגדלתי בה.וזה כבר ה מ ו ן.אסור לשכוח את זה.
את כבר עשית תיקון גדול.בעבודה שלך עם עצמך,בבן הזוג שבחרת שנשמע כמו שונה מאד מאביך
(לא ספרת עליו הרבה-על אביך)ביחסים שאת בונה עם ילדייך.
אני חושבת שלגבי כעס של אחרים עלייך,יש לי הארה קטנה משל עצמי.
אינני מושלמת.אינני יכולה לדעת מראש מה יעצבן מישהו אחר.לפעמים בא לי להיות מעצבנת.
אמרת משהו כמה פעמים על מודעות,ועל זה שאתם אנשים מודעים.ובכן,לדעתי,תני לעצמך להתייחס למושג הזה בקלות ראש.הוא מושג שחוק בעיני.במיוחד לאלו שבחייהם היומיומיים מתעסקים בו...
אמרת משהו גם על להיות "קדושה מעונה" בגרעין וכו'...השאיפה הזאת כ"כ מוכרת לי,ואני נופלת במלכודת שוב ושוב,רק כשאני מזכירה לעצמי שאינני מושלמת,אני שורדת טוב מאד כעס עלי.
אני מוכנה גם להיות לרגע זחל עד שאני מתאוששת.
אני מחזקת אותך להמשך ושולחת לך עצמה שרק נשים יכולות לשלוח אחת לשניה.

הי לך,
חשבתי שזה מוזר קצת הצפייה הזאת שלי שתכתבי כל יום.
את מה שכתבת עד בערך לפני שבוע קראתי ביומיים מרוכזים.
אני מחכה שתספקי את המשך ה-"סיפור"...
האין זה מוטרף מעט?
הרי אלו חייך...
ואני מחכה עם כוס האספרסו שלי להמשך שיבוא.ואולי את בעיצומו של ...
זה מוזר כל התקשורת הזאת.יש בה משהו שמנתק את החיים מהבן אדם שחי אותם,בשביל מי שקורא,אני מתכוונת.מה זה עושה לך,מעבר לשמחה שאחרים קוראים אותך ומחכים למילותייך,
ומפתחים קירבה והזדהות ואהדה?

מצב הרוח בעלייה. רק חודש וקצת עבר צאז יצא בעלי לעבוד בחוץ, והנה קוּדם לעמדה בכירה הרבה יותר, משהו כמו קפיצה של שמונה דרגות. לצערנו, זה לא יתבטא בינתיים בשכר, אבל אחרי שמוכיחים שכדאי, אפשר לבקש. התפקיד החדש הוא הרבה יותר יצירתי וקובע תכנים, וזה ודאי יביא לו הרבה יותר סיפוק בעבודה, וכך גם סיפוק אישי.
קראתי בדף של הנשואה השסועה את עצתה של יונת שרון , והיא מאוד מצאה חן בעיני והרגישה לי נכון. לחיות את חיי כאילו הוא לא מצופה לעזור לי. הבנתי גם של ברקת לוין זה צרם ברמות קשות, ואני מבינה גם למה. (לפני שאסביר, אומר שהג'וב החדש שלו, לפחות בהתחלה, "יגזול" אותו מאיתנו אפילו יותר ממה שהיה עד כה.)
נכון, אני לא רוצה להתייחס לזה כאילו אנחנו משפחה חד-הורית. אבל אני גם מבינה היום שבמצב הנוכחי, שבו הוא מפרנס אותנו - וגם אני מפרנסת - הוא כרגע נמצא במקום הזה, ומה שהיה קודם, כשהוא היה מובטל, לא עדיף. אמנם היה לי קל יותר פיזית, כי הוא עשה יותר ממני אפילו בבית, אבל לא היה כסף. וגם עכשיו השכר שלו לא גבוה, אבל הוא קבוע, ויש יציבות מסוימת - וזה כל כך חשוב, אפילו ברמה הפסיכולוגית.
אני גם רוצה לעזור לו להתקדם, כפי שהעובדה שהוא התחיל לעבוד בכלל מחוץ לבית ובמשך שעות ארוכות - עזרה לו להתקדם. וזה מכמה סיבות: אם הוא מתקדם, זה לטובת כולנו, כי הוא מרגיש מסופק ונינוח בעורו וטוב לו, וזה משפיע עלי ועל הילדים. חוץ מזה, אני גם חברה שלו. חשוב לי שיהיה לו טוב.
למה אני כותבת את כל זה? כדי להתמודד עם הספקות שלי עצמי לגבי יכולת ההתמודדות שלי עם הבית, הילדים ועבודה במשך כל היום לבד. טוב, לא לגמרי לבד. אמא שלי עוזרת לי, ולאחרונה אני עובדת גם כשחברה שלי שומרת על הילדים שלי ושלה, ואני בתמורה עושה אותו דבר בשבילה.
נכון, באיזשהו מקום זה נשמע לי כמו חזרה למודל הקלאסי של "הוא המפרנס העיקרי ואני ממונה יותר על הבית וילדים", אבל אולי המודל הזה פשוט נכון יותר. אולי הוא נכון יותר לנו עכשיו. כשהילדים עוד קטנים. כשהקטנה עוד יונקת. ואולי אני יאכל אותה בגדול אחר כך, כשהם יגדלו קצת ואני ארצה להתקדם בקריירה שלי ואז אגלה שהרבה יותר קשה כשאת מבוגרת ולא בנית את זה עד כה.
וזה מה שמפחיד אותי יותר מכל.
כי זה אומר שוב להיות תלויה בו. תקועה.
דילמה.
בטוח לא רק שלי.

עינת טל , זה יפה שאנחנו כותבות במקביל, ועכשיו בדיוק התכוונתי לכתוב לך תגובה על מה שכתבת לפני כמה ימים. רציתי לכתוב לך קודם כל שאני מקבלת את תמיכתך ואהדתך כמו שרק אשה יכולה לקבל - כפי שרק נשים יכולות לשלוח...
תיכף אשוב.

מה זה עושה לי? אני שמחה שאת שואלת, כי אני מנסה להבין את זה כבר הרבה זמן, מאז שפתחתי את הבלוג הזה, ושאלתך מספקת לי הזדמנות לעבד את זה ותוך כדי כך להבין את התשובה.
ובכן, ראשית כל זה משמח אותי. אני מרגישה שאני לא לבד.
שנית, זה טופח לי על האגו, כי אנשים כאן נוטים לפרגן ומגלים אמפתיה ומחבקים.
דבר שלישי, זה עוזר לי. לפעמים יש תגובות שנכנסות לי ישר ללב.
כשכתבת לי
אני רוצה לחזק את גופך ונשמתך
הרגשתי את זה בלב. בכלל, מאז שחוויתי מצוקות ובעיקר מאז שאני כותבת בבלוג הזה, הלב שלי נפתח יותר - אני מסוגלת להרגיש הרבה יותר וגם לאמץ אל ליבי ברכוֹת. פעם ברכות עברו לידי. עכשיו אני לוקחת אותן. לא נותנת להן לחלוף כאילו כלום. לוקחת ברצינות. גיליתי שברכה היא לא עניין שיש לזלזל בו - לא כשנותנים ולא כשמקבלים. וכשאני בוחרת לחבק בליבי את הברכה ולראות אותה כמו אור שניסך עלי, או שמן טהור שנמשח עלי - זה מבורך. זה מאיר. זה מרגש בלב.
אז את רואה, זה עושה לי הרבה.
מה עוד? חיי נפרשים פה כמו מניפה (כמו אצל וולך, גם כאן זה תת-ההכרה). זה עושה לי גם חששות, כי יש כאן אנשים שקוראים ומכירים אותי אישית. בחשיפה התהומית הזו יש גם פחד מהיחשפות בחולשותי - אבל אני מרגישה שהפחד הזה מצטמק והולך, ושלהיפך - אנשים דווקא לא נרתעים ממני בגלל זה. אולי להיפך, חלק דווקא נמשכים לזה, אולי זה פותח דלת בשביל אנשים מסוימים לחולשות שלהם עצמם, דלת שהם פחדו לפתוח.
ואני גיליתי שהדלת הזו אצלי אמנם הגנה עלי בצורה של הימנעות מהתמודדות, אבל אני עכשיו בתהליך כל כך מעניין לי, כל כך חשוב לי, וכל כך משנה אותי, שההתמודדות הופכת לנעימה, על כל כאביה.
כמה הרבה יותר טוב לי להיות חשופה מאשר מוסווית אפילו בפני עצמי - אני לא יכולה לבטא במילים כמה זה טוב לי. וכמו שציינת, זה לא התחיל מהיום שפתחתי את הבלוג.
החיים בתוך עור שאני לא מרגישה שהוא שלי לא היו "חלקים" יותר.
ולכן החשיפה היא מבורכת מבחינתי. מי מחבריי שלא רוצה או לא מסוגל להכיל אותי כמו שאני עכשיו - לא נמצא איתי בתהליך הזה - מבחירתו, ועכשיו כשאני חושבת על זה: גם מבחירתי. יש אנשים שלא שיתפתי אותם בזה. לא כולם רוצים או מסוגלים להכיל. ויש גם אנשים שאני לא רוצה להיחשף בפניהם ככה.
מה זה עושה לי עם "חבריי הווירטואליים"? זה קודם כל מעודד אותי לכתוב. העובדה שאת מצפה עוזרת לי, כי אני מרגישה שמה שאני עושה כאן זו עבודה שהיא לא פחות חשובה מהעבודה שאני עושה עבור שכר. זו עבודה שלי שמטרתה לעבד את מרכיבי החיים שלי לכדי שלם אחד לא מפוצל, שמטרתה להזכיר לי את העוצמה שיש בי, את האינטואיציות שבורכתי בהן כמו כל אשה, את הנשיות שלי, את יכולת ההכלה שלי, את כל מי שאני. ועל כך אני מודה לך ולכל מי שכותב כאן. זה ממריץ אותי לכתוב. אני זוכרת ש ליזה ליזה כתבה בבלוג שלה שהיא מבקשת שאנשים יפסיקו לכתוב כי היא מרגישה שהיא צריכה לעמוד בציפיות - ואני בהחלט הבנתי אותה. אבל אצלי זה אחרת. אני גם מרגישה איזו ציפייה, אבל אני רואה אותה רק כציפייה שאכתוב - וזה נהדר. זו "מחויבות" שאני לא רוצה שתיגמר. היא טובה לי. אתן טובות לי.
האם יש משהו כאן שטוב גם לך?

שיבולת, בקראיתי דברייך היום עלה בי רצון עז לחבק אותך - ממש פיזית, וזה מוזר כי אנחנו הרי לא מכירות ואני בכלל לא מהמתחבקים. זה נעים לי התחושה הזו איזו זרימה פיזית כזו חלפה בגופי, של אהבה והערכה כלפיך והזדהות וקירבה.

שיהיה יום טוב

Pלונית אחרת , אני דווקא כן מהמתחבקים, אז שימי לב - אם תתקרבי תקבלי חיבוק...

האם יש משהו כאן שטוב גם לך?
כשנכנסתי לפני כשבוע לדף שלך,לא יכולתי להתנתק.זה היה בתזמון כזה של - "בדיוק,בדיוק",ז"א באת לי בזמן המתאים מכל הבחינות.
הזדהתי באופן מיידי,והרגשתי שאני מבינה אותך מאיזה מקום עמוק עמוק.
היכולת שלך לרדת עמוק לתהומות,ולעלות משם ולהפיק דבש מההבנות החדשות,אמיתית כ"כ,כואבת,זה מרגיש סמיך כמו חיים שחיים אותם בתאווה,כמו שתארת את עצמך חיה את חייך,כמו שחיים ראויים להחיות בעיני.
העובדה שאת משילה מעצמך פנטזיות וחיה יותר ויותר את מה שאת - נותנת השראה וכוח גם לי.
לפני שעברתי ל"מרחקים",הפריע לי חסרונו של מימד העומק הנובע מהיכרות הנעשית בכתיבה.
כשהגעתי לכאן התחלתי להתכתב עם אנשים שעד אז רק דברתי איתם ,ומרגש לאילו רובדים אפשר להגיע בהתכתבות.
הכנות המיוחדת הזאת קיימת אצל רבים מהכותבים באתר ,זה משהו שגיליתי רק מהמרחק בו אני נמצאת.העובדה שיש קהילת אנשים קשובים מחממת את הלב,גם לי ,כמשתתפת ולא כבעלת הבלוג.
אז תודה .

בוקר טוב,
תהיתי היום בבוקר מה שלומך. אני פותחת יומיום את הבלוג שלך אולי תכתבי משהו או שאחרים יכתבו לך.אני תוהה איפה אפשר למצוא חריצים במציאות הוירטואלית הזאת.למשל אם היינו שכנות הייתי קופצת עם קרואסונים לקפה של בוקר...
עד כמה אני מוכנה להשאיר את הסיפור שלך שליו ,מקופל לעצמו,"סיפור",עד כמה אני מרגישה חלק ממנו.עד כמה המעורבות שלי רצויה, עד כמה אני נוכחת .
בעצם שאלות שמעסיקות אותי בכלל.

עינת טל , שלומי טוב. גם אני פותחת כאן לראות אם כתבו לי, ושמחה לקרוא אותך. המעורבות שלך מאוד רצויה, בעיקר כי אני לומדת עלייך דרכה. אין דבר מעניין יותא מאנשים, הם (אנחנו) שיוצרים את החיים .
ואת, את נוכחת מאוד. החיבור שלי אלייך הוא קודם כל מהשם שלך. השם שבחרת לך כאן באמת, בניגוד לזה שבחרו לך הורייך, ושאותו אני לא יודעת. אבל הבחירה שלך בשם "אשה" - היא מסקרנת אותי. פתחתי בעבר דף שנקרא מהי נשיות. עשיתי זאת כי יש לי קושי עם הנשיות שלי. היא בעייתית אצלי. מהרבה סיבות. והעובדה שבחרת בכינוי הזה מסקרנת אותי, כי היא מצביעה על אשה שכנראה אין לה בעיה עם הנשיות שלה, ואותי זה מרתק.

מדהים כמה את רואה בתוך .חשבת על זה שיש לך יכולת עצומה,לא רק לעצמך לראות אלא לאחרים ?
בחרתי אשה באופן אינטואיטיבי,ועכשיו מכיוון שהארת את הדבר באתי לחשוב על זה.
האופן שבו אני חיה ב-כמעט שנה האחרונה,בחו"ל,קילף ממני שכבות רבות.מה שהוצג החוצה כבר איננו משחק תפקיד כאן ועכשיו.נשמע אולי יפה על המייל,אבל במציאות תהליך קשה וכואב שכנראה רק במרחק יכולתי להתחיל אותו.במציאות אני חשה לפעמים שהיסודות בתוכי מותכים מחדש.
מתחת להרבה שכוות מצאתי את עצמי אשה יותר מכל דבר אחר.נקבה.ובכך מתחברת למעגל נשים ענק.
חוץ מהצד המיני ,אני מוכנה יותר ויותר לקבל את האיטיות שלי,את הקשב פנימה,שבחיים בארץ ניסיתי לחפות עליהם במירוץ גדול.את היכולת להקשיב,להביע רגשות,להזדהות.
אינני יודעת מה הגבולות בין אשה וגבר. אולי מצאתי את עצמי מחוסר השוואה אל גבר,ואז האשה היא רק מלה שהתלבשה לי מצוין על רובד התחושות הזה,שנפתח והתגלה.הוא היה שם תמיד.רק מוסתר.
אין דבר מעניין יותא מאנשים, הם (אנחנו) שיוצרים את החיים .
ממש אפשר להרגיש את העניין אצלך.
זאת שאלה שמעסיקה אותי הרבה - מהות המפגש בין אנשים.
קראתי הרבה אצל דני לסרי בנושא.
יום טוב

טוב,
נתחיל מזה שכתבתי בריכוז דף תשובה ובהעברה הוא נמחק...
אני מנסה שוב.
אני אשה קודם כל.
אינני אשה בהשוואה לגבר.
אינני אשה בגלל שאני מתאימה לאיזשהו ערך חיצוני של אשה.
קודם כל משום שאני החלטתי שהמלה אשה מתאימה לקשת התחושות שמלוות אותי.
כי יש לי פות בין הרגליים.
כי יש לי המון מצבי רוח ואני מביעה אותם.
כי פיזית אני הרבה פעמים חלושס.
כי גדל לי תינוק בבטן.

...אני מנסה אם עובר...

כי גיליתי את האמת בלא להסתיר,ואת המסתורין בלא לגלות.
כי אני מאמינה שהחיים שלי מונעים מכוח פנימי,ומה שהחברה,התרבות,קבעה - כלפי זה יש לי נשק הביקורת,יכולת חושית להבדיל בין מה רצוי לי ומה לא.איפה אני יכולה להתנגד ואיפה עלי לכופף ראש.
האם אלו בהכרח מאפיינים של אשה ?
לא יודעת.
איזה בידור ,ראיתי עכשיו שכן עבר.
הנה לך חריץ במציאות הוירטואלית.
את יכולה להשוות בין שתי הגרסאות.
נותנת לך.

טוב. אני חושבת על השאלה שלך על למה אני פה מאז ששאלת אותה. והתשובה כנראה לא כל כך פשוטה.

אז זהו. החלטתי לכתוב גם את זה.
גם אני מתלבטת בקשר לחינוך ביתי.
והיה לי מוזר לראות אותך כותבת על כך.
ואני בכל מני דברים כל כך ההפך ממך עכשיו.
אני לומדת להשען על בעלי. לדעת שאם אנחנו ביחד, זה בסדר לתת לו להרוויח את הכסף, ולי להקדיש לילדים.
לוותר על המקום של העצמאות וה"חופש" האישי שלי שהיה לי כל כך חשוב כל הזמן.
בזמן ההריון של בתי גם ויתרתי על ה"קריירה", והגעתי למסקנה שאני לא באמת יודעת מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה. ורק אחרי שעשיתי את זה, התחלתי להנות מהמקצוע שלי. אבל גם היום אני יודעת שאני מוכנה לשינויים, והחינוך הביתי אם יהיה יכניס שינויים. אני כבר לא נאחזת בזה כל כך חזק.
שני דברים בחיים שלי, שעל ידי קריאה פה מתחדדים לי.
אני לא יודעת אם זה עוזר לך לדעת את הדברים האלה. אבל לי זה עוזר להבחין בדברים כשאני קוראת אותך, גם אם הם מאוד אחרים מאצלך עכשיו.

חיבוק גדול
ותודה.

תודה, צופה מכוכב , על ששיתפת.
אני באמת במקום אחר עכשיו. כמו שאולי הבנת מהקריאה כאן, אני לומדת לסמוך רק על עצמי גם מכורח הנסיבות, אבל גם מפני שהבנתי שכך אני משיגה לי שקט נפשי ובטחון בעצמי. אני רוצה להיות עצמאית כי אני רוצה לדעת שזה תלוי בי ולא באף אחד אחר, כי לא לעולם חוסן. כי דברים יכולים להשתנות. כי הוא יכול להיות מפוטר. כי המציאות היא שאני לא בנויה להיות תלותית. כל אחת כמו שהיא. זו אני.
עינת טל , התשובה היא כן. אני רואה בתוך שלי ושל אחרים. זו אחת מהחוזקות שלי. רק שגיליתי שלפעמים אני עיוורת לחלוטין, כך שזו חוזקה מוגבלת משהו.
היום נפגשתי עם פיגורה משמעותית באחת מהוצאות הספרים הגדולות, ואולי אעבוד גם איתם. אם אצליח בזה, זה יהיה שינוי גדול וחשוב בשבילי, כי מדובר במשהו שעשיתי עד עכשיו רק בקטן, ועכשיו זה בשדרוג אמיתי. WISH ME LUCK!
העתיד נראה פתאום ורוד יותר, ולמרות הלחץ הגדול בעבודה שלי ושל בעלי, נעים להיות עסוקים. באופן מפתיע, זה דווקא בא עכשיו כאילו משומקום, ואני שמחה. וחוששת. ומנסה להאמין בעצמי, שאני יכולה לעשות את זה. אני כאילו יודעת שאני מסוגלת, אבל הספקות מכרסמים קצת, כי הרבה מונח על כף המאזניים. אם אצליח להוכיח את עצמי ב"בחינה" הזו, זו תהיה פריצת דרך עבורי, הפריצה שלה חיכיתי כבר המון זמן. אני כל כך רוצה להצליח בזה! זה נותן לי המון תקווה לצאת מהתקיעות הזו שאני מרגישה כבר כל כך הרבה זמן. "פוש" רציני לקריירה. ועוד זה ממשיך מהבית, כלומר, לא אצטרך לעזוב את הילדים, אלא רק לתמרן ואולי להשיג יותר עזרה, אולי אפילו בתשלום.
עינת טל , מה את עושה שם ?

נפגשתי עם פיגורה משמעותית באחת מהוצאות הספרים הגדולות, ואולי אעבוד גם איתם. אם אצליח בזה, זה יהיה שינוי גדול וחשוב בשבילי, כי מדובר במשהו שעשיתי עד עכשיו רק בקטן, ועכשיו זה בשדרוג אמיתי. WISH ME LUCK!
<מחזיקה אצבעות>

תודה, גורפרחים יקירה.

מחזיקהצבעות

מוכרחה לצאת.
נראה לי שעניין העצמאות שלך כבודו במקומו .
תשימי לב שאין את עושה שרירים בזמן שהאנרגיות נמוכות.
זה מוצץ את הלשד.
מצטרפת למחזיקות האצבעות.
שמי ,עינת.

_תשימי לב שאין את עושה שרירים בזמן שהאנרגיות נמוכות.
זה מוצץ את הלשד_
עינת טל, עינת, אני רוצה להבין טוב יותר למה התכוונת. לא ממש הבנתי.

היי,האם יציאה החוצה מגובה מבחינתך בכוחות לצאת ? בכוחות בכלל ?
לא ספרת מזמן על תחושותייך עם אימך למרות שהבנתי שהיא אצלך הרבה ,לא יודעת מה קורה מבחינה רפואית איתך.פשוט לא יודעת.
האם היציאה החוצה היא אקט של הצלה עצמית או שהיא באה מתוך הבנה ,מתוך שקט ,מתוך חשק גדול.האם זו בריחה .
האם הדימוי של -אני אשה עצמאית -הוא דימוי ישן ,ישן-מחודש,חדש ?
האם זה - עדיף שאהיה עצמאית כי אלוהים יודע מה יהיה ?
אם אהיה עצמאית יהיה לי כוח שווה במשפחה ?
האם זה מחליף שיחות עם בן זוגך ?
לא יודעת.
הבאתי את כל זה ,לא בכדי לערער אותך אלא כדי להאיר מה שנדמה לי כמהותי בעריכת שינוי.
עינת
נ.ב - לגבי מה אני עושה פה,אני מתלבטת אם לפתוח בלוג ולספר.מרגישה מלאה כמו רימון,לפעמים.

איזו התקלה, אבל גם הקלה. זה בדיוק סוג השאלות שאני נמנעת מלהתמודד איתן. אז תודה. תודה עינת שאת מעלה את זה. הרי מה שאנחנו הכי נמנעים ממנו הוא בדיוק מה שאיתו אנחנו צריכים להתמודד.
אין לי כרגע כוחות לכלום. אני גוררת את הימים באנרגיות נמוכות מאוד. במיוחד אני מרגישה את הנפילה של להיות פתאום לבד. בעלי תמיד עבד מהבית. ובכמעט שנה האחרונה לא עבד כמעט בכלל. כך שהתרגלתי במשך שנים לעשות הכל איתו ביחד, ובעיקר כשמדובר בילדים. אף פעם לא לבד. סיפור חיי. גם לפניו, ואנחנו כמעט שש-עשרה שנים יחד.
אז קודם כל זו התמודדות שלי עם עצמי כמתפקדת בלעדיו.
אמשיך אחר כך. קוראים לי.

שיבולת יקרה - אני יודע שאת מוכשרת בצורה בלתי רגילה ובטוח שתצליחי מאוד מאוד באתגר החדש. לכן לא צריך להחזיק אצבעות אבל אם ביקשת אז טוף נו...
לא קל גם בית וגם עבודה במיוחד עבודה גם בבית, אני מניח שההסתגלות קשה ביותר.
בהצלחה באתגרים שמזמנים החיים (והאנשים).

תודה פאפא דוק אהוב. כן, האנשים זה ה-אתגר. גם אצלך, לא? בעצם אצל כולם...
אני מזנקת לאתמול.
אז באמת ההתמודדות הראשונה זה עם הלבד. אני אדם שלא יודע להיות לבד עם עצמו בצורה אפקטיבית. אז עכשיו אני לומדת לעשות את זה. וזה מעניין, למדתי לאחרונה פשוט להשתמש באמצעים שעומדים לרשותי, להפעיל את מה שמצליח להעביר את הזמן באופן יעיל יחסית, וגם יותר מהנה. בהקשר הזה אני מגיעה לשאלתך, עינת, על אמא שלי. רק כשג'יני אמרה לי לפני כמה ימים בטלפון, שמתי לב לשינוי במערכת היחסים בינינו. כל השנים אני בעיקר דאגתי לה ועזרתי לה. והנה עכשיו, בעקבות ה"השוואה" שערכתי, שיווי הצורה בינינו, כלומר - לא עוד היא על אפיריון ואני משמשת אותה - היחסים בינינו נמצאים במקום אחר לגמרי, מקום שבו היא עוזרת לי. וכמעט כל יום. היא באה אלי, למרות שרצתה שאביא את התינוקת אליה, כי אני התעקשתי שהיא יונקת וצריכה שאהיה בסביבה כל הזמן, ועכשיו היא מקבלת את זה בלי לכעוס יותר. היא פשוט מתייצבת משהו כמו ארבע פעמים בשבוע,שזה הרבה.
קוראים לי שוב.

היי,
הצעה לצורת חשיבה.
תכנית עבודה שלי עם עצמי - יציאה לעבודה
עד שאצא לעבודה עלי לסיים את המטלות האלה והאלה.
כשאצא לעבודה ההתארגנות של כל המשפחה תשתנה ל-...
היציאה לעבודה היא תהליך שמתחיל - עכשיו - בעוד יומיים - אחרי שאדע תוצאות של בדיקות רפואיות - כשביתי תהיה במסגרת - כשבני ביתי יהיו מוכנים -
התהליך יהיה הדרגתי - אני זקוקה ל....ימים
התהליך יהיה חד מהיר ופתאומי...
מה שחשוב לי להשיג בעבודה....

נראה לי חשוב מאד מאד שתצאי עם כוחות .המערכת שלך תשרוד מן הסתם ,השאלה מה יהיה המחיר לתווך ארוך.את צריכה לעשות בשביל עצמך מה שאמא שלך אולי לא עשתה בשבילך,וזה,לדאוג לעצמך,ולא לחשוב ש-תעמדי בהכל.

עינת

אז זהו, שלמדתי להיעזר. גם בה, אבל לא רק. למדתי לבקש מה שאני רוצה ולא להרגיש לא נעים בגלל זה, וראו זה פלא - רוב מבוקשי ניתן לי. ואם לא, אז לא. קודם הייתי מתביישת "להכריח" את אמא שלי לבוא אלי והיינו לוקחים את הקטנה אליה. אבל מרגע שאזרתי אומץ והשוויתי את יחסינו והענקתי לעצמי אותו "גובה" כמו שלה, קל לי יותר לבקש וגם לעמוד על דעתי. ועכשיו אני מרגישה אחראית לעצמי בלבד, כלומר: אם לא מתאים לה - שתגיד. ואם היא בכל זאת נמנעת מלהביע את דעתה - זה עניינה בלבד.
מבחינה רפואית, הבעיות לא נפתרו, אבל אני לומדת לחיות איתן יותר בשלום, וגם מקווה שיימצא פתרון בקרוב, לחלקן בכל אופן.

האם היציאה החוצה היא אקט של הצלה עצמית או שהיא באה מתוך הבנה ,מתוך שקט ,מתוך חשק גדול.האם זו בריחה .
הבנתי לאחרונה טוב יותר את מצב היחסים ביני לבין בעלי. מה שמוביל אותי למסקנה שהדבר הנכון לי לעשות הוא לחזק את עצמי. המטרה היא להיות חזקה, כך שאוכל לעשות בחירות ממקום של כוח, ולא של חולשה - חולשה פיזית, כלכלית, ובעיקר חולשת הדעת ודרדור האמונה בעצמי.
לכן אני פועלת עכשיו כדי לקדם את עצמי מבחינה מקצועית - ויש הזדמנות כזו על הפרק; לכן אני נפגשת היום עם קבוצת אמהות, בלי הילדים (רק היונקת, מה לעשות) כדי לחזק את עצמי בלעדיו; לכן אני חושבת לעצמי הרבה מחשבות בזמן האחרון, מתייחסת למצבי ומגיעה לתובנות לגבי עצמי , כדי להבין את עצמי טוב יותר.

האם הדימוי של -אני אשה עצמאית -הוא דימוי ישן ,ישן-מחודש,חדש ?
זה דימוי ישן-מחודש, ואני יוצקת לתוכו תוכן עצמאי כרגע. הוא היה תמיד בגדר אמירה לא מחייבת. עכשיו הוא נוכח.

_האם זה - עדיף שאהיה עצמאית כי אלוהים יודע מה יהיה ?
אם אהיה עצמאית יהיה לי כוח שווה במשפחה ?_
כן.
וגם זה: בשביל עצמי. כדי להשתמש בעוצמה שלי . כדי לגלות אותי . באופן בלתי תלוי.
לא רק בגלל מה שעלול לקרות, אלא בשביל מה שעשוי לקרות טוב יותר בחיי, אם אתחבר לכוח שלי.

האם זה מחליף שיחות עם בן זוגך ?
כן ולא.
כן - כי אני מנהלת עם עצמי וכאן דיאלוג בעניין הזה.
לא - כי אני אדם שקוף, רואים עלי, ואני לא מסוגלת להסתיר ממנו כמעט שום דבר, אפילו אומרת לו דברים כשזה מנוגד לאינטרסים שלי.

ישששש!!!!
קיבלתי את זה!
אני מתחילה לעבוד עם הגדולים, במגרש הירוק יותר, בתפקיד הטוב יותר!
תודה!
האצבעות המוחזקות והעבודה היסודית עשו את זה, ותודה גם לאלוהים.
(להירגע).
זה עדיין מהבית, כך שאין בעיה עם ההנקה, רק ידרוש ממני קצת פגישות בחוץ פה ושם, אבל סבבה. לא צריך התארגנות מיוחדת, אולי רק עזרה כלשהי עם הניקיון בבית ההפוך הזה, כשאני אראה שהמאמץ משתלם כלכלית.
הוא ישתלם, אני יודעת.
אני גם ממשיכה לעבוד עם ההוצאה שעבדתי איתה עד עכשיו, אז צפוי עומס בינוני עד כבד במחוזותינו, אבל גם זה סבבה. כמה שיותר עבודה - יותר טוב.

יופי יופי יופי!!!
אני מאוד שמחה בשבילך.

ברכותי !
בטוחה שלעבודה היסודית יש כוח.

רציתי שתקראי את הבלוג שפתחתי ,הרבה בהשראתך,בלוג אשה במרחקים

מזל טוב מזל טוב מזל טוב
ואני מברכת בעיקר אותם על השכל לשכור אדם טוב

שליחה על ידי Yael* » 15 פברואר 2005, 16:10

Hello MyMoo,

Congratulation for all the wonderful developments! I’m trilled to hear that you are getting the long coming chance to let your amazing talents shine!

It has been about a month since I last read your blog or had any contact with you. Today I caught up with everything I missed in the last month.

Despite the un-timeliness, I would like to respond to what you said about me (in regards to anger and etc.):

You are right - I am horrific in my anger. My anger (and maybe not only my) is an expression of fear…no…of terror. It comes from the fear of not being accepted by those who are an anchor to my soul…of not being heard or seen or affirmed by them. It is an expression of a tiny, self-absorbed, self-focused midget in my mind, that can’t see beyond his own reflection in other people’s faces. We all have that little Napoleon, marching around in our minds, thinking that he can dictate to the rest of the world what it/they should think, act, be. Don’t you think?

I’m sorry if you have ever felt unloved by me. Please remember that my anger is only my fear of losing you. Fortunately, my love to you and the years-long amazement with who you are, are unchanging and strong.
Ya.

שיבולת, עושה רושם שגם במישור הפיזי - ארצי גופני את מרגישה טוב יותר, וזה נהדר.
ובכלל, הגיע הזמן באמת שתזריחי מעט מכשרונך השופע על יותר אנשים לא?
באהבה רבה ובאיחולי הצלחה כנים, בריאות אושר ועושר והושר,
פאפא
רק מה, עכשיו כבר אין סיכוי שתבואי.

תודה באמת וממש.
התחיל להיות כאן קצת עמוס, אבל גם מלא חדווה. שמחת עשייה, עליזות של תקווה. אופטימיות. דברים משתנים עבור שנינו, אי אפשר להתכחש לזה, למרות איזשהו פחד משמחה מוקדמת.
היום השתתפתי בפגישה שבשבילי היא נורא חשובה ומסמנת את תחילתה של התקדמות נפלאה (טפו), והרגשתי שסוף סוף אני מתחילה ללכת בדרך המיצוי האמיתי שלי. הרגשתי סוף סוף שאני עושה משהו שאני באמת טובה בו, כי מעבר לעבודה שלי מול המחשב, שהיא גם חלק מהעניין, אני באמת טובה עם אנשים. אני באמת קולטת אנשים מהלב ומרגישה אנשים בלב שלי, ויודעת ו רוצה לדבר איתם לא רק במילים. אני מדברת באמת בחמלה ובאהבה (טוב, לא תמיד ולא לכולם...) וממש מרגישה את מי שיושב מולי ומצליחה להבחין בהרבה אינפורמציה בין השורות, בלי קשר למילים עצמן. זה מאשש את הביטחון העצמי שלי. זה מחזק את הערך שלי בעיני עצמי, שאני מוצאת את הנקודות שבהן אני מוצלחת. ואני אומרת בשמחב ובלי שמץ של התנצלות: כן. בדברים האלה אני באמת טובה. אני מרגישה צורך בכל זאת להזכיר שיש לי הרבה חסרונות, שאני לא טובה בהרבה דברים אחרים. אבל זו ממש מעלה שלי, ואני בוחרת להרגיש אותה היטב היטב, כי היא קיימת והיא שלי ועכשיו סוף סוף יש לי הזדמנות להשתמש בה. וזה מרגיש נהדר.
בבית העניינים מורכבים. אני קוראת היטב בין השורות גם כאן, וזה דבר חדש. לגבי בעלי תמיד היכולת הזו היתה משותקת מפאת עיוורון של אהבה. עכשיו כשלאהבה נוספה ריאליה הכרחית, גם הראייה שלי אל תוך ליבו השתפרה. התחדדה. המילים מקבלות משמעות רבה יותר מצידי. הן נבחנות לעומק ומהדהדות בי ולא עוד עוברות לידי. ומתוך כך אני נמצאת תמיד על המשמר. ויודעת שמה שהיה הוא שיהיה, אבל לא מרחיקה עם זה למסקנות עתידיות. כרגע טוב לנו יחד (לפחות על פני השטח, ומתחת לו אני ממילא נמצאת לבד, עם המחשבות המפחידות שלי על כל מילה וכוונה שיוצאות לו מהפה). בכל זאת כרגע ורוד חלקית, ואני מעדיפה להתבשם בניחוח הרגעים המאושרים האלה ולא לחשוב הלאה, כי תמיד קורים כל מיני דברים ועדיף לי להתרכז בהווה. אין טעם לדאוג לגבי מה שיקרה בהמשך. בעיקר משום שאני הולכת צעד-צעד עם יישום המסקנות שלי ומחזקת את עצמי. באמת.
גיליתי, עם זאת, בזמן האחרון במיוחד, שעניין המין הלא-פתור שלי לא מרפה ואני אצטרך בסופו של דבר להתייחס אליו ברצינות. אני מתכננת לעשות את זה כאן, אבל עוד זקוקה לתוספת אומץ. אפשר להגדיל בשקל תשעים?

למרות איזשהו פחד משמחה מוקדמת.
מזדהה...
את נשמעת ממקום אחר לחלוטין.
מדהים !!!

אילו ימים משונים.

שליחה על ידי Yael* » 25 פברואר 2005, 16:15

?Strange days indeed? How

ובכן, במשך מספר ימים התלבטתי לגבי התשובה לשאלה שלך, מו, כי לא ידעתי מהי. לא הצלחתי להגדיר מה כל כך משונה בימים האלה. בגלל זה גם לא יספתי על מה שכתבתי על כך.
לאט לאט דברים מתבהרים, ועם הזמן אני מגלה שכל התבהרות היא התבהרות חלקית.
המשונות נובעת מרגשות מעורבים. כל הזמן מתערבבת שמחה בעצב, תקווה בייאוש, ותחושת סיפוק בריקנות. זה מה שמשונה. ואולי מה שקורה הוא שאני מסכינה עם זה. משלימה עם זה שככה זה, לכל הפחות אצלי.
היו לי מחשות וגם שיחה עם שיחיה על קונפורמיזם ונון-קונפורמיזם.
לאחרונה היו לי מחשבות על זה שבעצם היתה לי תקופה ארוכה שבה הקללה הכי גסה כלפיי היתה שאני כמו כולם. טוב, כמעט הכי גסה.
זה התחיל בעצם משיחה שהיתה לי עם אחי, שאמר שאושר נובע מאורח חיים מסודר שבו אתה יודע מתי אתה קם, איפה אתה עובד, מתי יש לך זמן להיות עם הילדים ואשתך ולאיזה חוגים אתה והם הולכים.
חשבתי לעצמי שאם זה נכון, אז למה הוא לא מאושר? הרי כך בדיוק מתנהלים חייו. ואז חשבתי שבעצם יש בזה משהו, בשגרה, בביטחון שהיא מעניקה.
וחשבתי על מכתב שמצאתי לפני כמה ימים, שבעלי כתב לי כשהיינו בצבא. הוא כתב שם שהוא רוצה ליצור איתי משהו אחר, לא נישואין-משכנתא-ילדים.
זה הוביל אותי לחשוב שאם כולם בערך בוחרים בדרך הזו, אולי היא טובה בסך הכל.
ואז הבנתי שלמושגים החיצוניים האלה אין שום ערך בפני עצמם. זה ממש לא משנה אם לכאורה אני חיה את חיי "כמו כולם". זה לא משנה אם יש לי משכנתא (ויש), ילדים (שיחיו) ונישואין (מורכבים, אבל יש). כל מה שחשוב הוא מה שיש בלב ובראש.
קוראים לי לחליבה....

אוהב אותך המון, את הרי יודעת את זה
את בטח מרגישה את זה
גם אותי את מדהימה, אין אף אחד בעולם שדומה לך, את מיוחדת מאוד
יש לי הרבה מזל שפגשתי אותך, מזל גדול
את יקרה ללב הקטן והעקום שלי
אני אוהב אותך המון

"ואז הבנתי שלמושגים החיצוניים האלה אין שום ערך בפני עצמם"
You right.
" כל הזמן מתערבבת שמחה בעצב, תקווה בייאוש, ותחושת סיפוק בריקנות. זה מה שמשונה.

Sweetie, sorry to tell you but this is how it is with most human beings. Consider yourself normal. Normal is good sometimes.

ואולי מה שקורה הוא שאני מסכינה עם זה. משלימה עם זה שככה זה, לכל הפחות אצלי."

This kind of knowledge brings to a Buddha awarness. So Namaste to you, with a deep bow.

See if these help you figure out happinness
Are you safe?
In other words: DO you have a roof over your head? Sufficient nutrition?
Is your life free of physical, sexual, emotional abuses??
Is there some stability in your daily living? (do you have the say about how your day will look like?
Do you have loving relationships (even if complicated) in your life?
Do you have options to self actualize?
Are you in a process of self-actualization?
Do you have the ability to be in the moment and enjoy it?

Here is another question:

WHat is the RISK in being happy? WHat is there to lose?

All questions written with love and admiration.
Ya.

חשבתי לעצמי,נישואין משכנתא ילדים,נישואין משכנתא ילדים,
הלכתי עם זה חצי יום עד שהפך למין זמזום,מנגינה,רצף,המיליםהתחברווהיוחסרותמשמעותפתאום.
פשוט קישקוש,אמונה טפלה.

לאהבה כוחות מרפא מדהימים.
יש לך אהבה גדולה.

מה איתך ?

בעיקר לחוצה. מבזבזת זמן יקר. לא נינוחה. דואגת.
וגם: שמחה. לומדת. מתפתחת. נפתחת.
זה קצת עוצר, עם כל מה שקורה בחיי עכשיו, בעיקר העבודה האינטנסיבית והילדים וכל זה,
אז אני מקווה בקרוב, אחרי שייגמר הספר הנורא נורא דחוף הזה, "לפרגן" לעצמי זמן איכות עם עצמי,
עם חברה או משהו. חשבתי אפילו על משהו פרוזאי ולכאורה לא מתאים לי, כמו שופינג קוסמטיקה.
לאחרונה מצאתי קמטי גיל בזוויות העיניים. אפילו עכשיו כשכתבתי את זה, הרגשתי בושה. מה יחשוב מי שיקרא את זה - שאני מזדקנת?
טוב, זה לא ממש, אבל בכל זאת אני רוצה לדאוג לעצמי. ואולי זה גם תירוץ לצאת מהבית, להוציא כסף על עצמי. לאהוב את עצמי מאוד. בפועל. ברמה מעשית.
לפעמים אני תוהה אם יש לי עוד מה להגיד כאן.
לא תמיד אני בטוחה במה שאני מתכוונת לכתוב, אז אני פשוט מתחילה, ואז קולטת כמה הרבה עוד יש.
זו תראפיה.
אני רוצה לעבור דירה.
זהו. הגענו לשיחת "חיינו לאן" המסורתית.
יש בי המון פחדים מזה - למה המון? מספיק "פחדים".
אני חוששת שלא נסתדר בלי העזרה של ההורים. הם לגמרי עוטפים אותנו כאן באהבה ועזרה (ובעוד כמה דברים).
אני חוששת מהמעבר - מה הוא יעשה לבן שלי? בפעם הקודמת שעברנו היה קשה ביותר, והוא רק בן ארבע וחצי...
אני חוששת שיהיה קשה יותר מבחינה כלכלית. שההוצאות יגדלו.
אבל יש לי הרבה סיבות גם לעבור.
אני רוצה קצת להתרחק מהתלות בהורים. היא מאוד נוחה וטובה בסך הכל, וגם הילדים מקבלים המון אהבה ותחושת בית נוספת, אבל אני גם רוצה להתנתק מכל מה שהם לא עושים טוב. מכל מיני דברים שאני יודעת שהם לא נכונים.
אני רוצה להיות בסביבה שארגיש בה יותר טוב. במקום שבו אנחנו גרים חיים אנשים מאוד שונים מאיתנו, באופן כללי.
אני רוצה שהילדים יהיו במקום שיש בו יותר ירוק, ויותר ילדים, ויותר כפרי.
וכל פעם שאני חושבת על זה, מתגנבת לי לראש מחשבה מייאשת: למה שבכלל את תעברי? מה שקורה עם בעלך ואיתך בכלל לא פשוט. ואיזה טעם יש בלתכנן, אם הלב בצער... אם ערפל של חוסר ודאות, כל כך עכור, נמצא מעל הראש? אם המרץ וההתלהבות נשאבו ממך בעצם, באותו יום לפני חודש וחצי? וממשיכים להישאב כל פעם שאת נזכרת בזה? כל פעם שאת יודעת שזה יחזור על עצמו? שהדבר הארור נמצא שם? שאת עדיין נותנת לו שליטה בחייך, בבריאותך, ובבריאותם של ילדייך?

וגם @}

אני יוצרת את המציאות שלי והיא תהיה טובה. היא כבר טובה כי אני - אני. היא כבר טובה כי החלטתי שהיא כזאת.
מצטטת אותך מלפני חודשיים.

אנונימי

So what is new? Waiting for an update on you.
Hugs
Ya.

אני גם מסרבת שתפסיקי לעדכן - אולי לפתוח דף חדש ?

נוק נוק...
את עדיין שם ?

אני כאן, רק הייתי חולה מאוד בשבוע האחרון, מחלת חורף כזאת. עכשיו מתחילה רק להתאושש. כשאהיה הרבה יותר טוב, אשוב.

אנונימי

are you alive?

מאז שהפסקתי לכתוב כאן נדמה כי חיי השתנו לרעה. פחות מודעות. פחות ריכוז. פחות תובנות.
היתה לי תחושה, כשהפסקתי, שאני צריכה לעבור לחיי מעש, ופחות לחשוב. פחות להבין בשכל, ויותר לבצע.
זה לא עבד כל כך טוב.
שקעתי. שקעתי במחשבות לא נעימות, שקעתי בשגרה ובפחדים הישנים.
חופשת הפסח גם עושה את שלה, ואני לבד עם שני הילדים וקשה לי. בעיקר בגללי, כי אני מרגישה קצת חסרת אונים.
אנחנו מדברים ודיברנו על מעבר דירה, כבר יודעים פחות או יותר מה אנחנו רוצים, אבל לא מבצעים. יש קצת פחד להתרחק מהמשפחה, בעיקר כי משמעות הדבר שאולי נצטרך למצוא לקטנה מסגרת כלשהי. עד עכשיו טיפלנו בה בעצמנו, עם עזרה מאמא שלי ואבא שלו, ואם נעבור זה לא יימשך. אבל היא עוד יונקת, ורק בת שנה ושלושה, וקשה לי לחשוב שהיא תהיה מחוץ לבית. מבחינה כלכלית, אין אפשרות שלא אעבוד, ובעלי חוזר מאוחר מכדי שנעשה "משמרות". אכן דילמה. ועכשיו הם צריכים אותי.

חיבוקים,
רוצים לקפוץ לכאן לכמה ימים? התאווררות לילדים?

באתי לשאול בשלומך.
יש קצת פחד להתרחק מהמשפחה,
האם חייבים?

אני רוצה קצת להתרחק מהתלות בהורים. היא מאוד נוחה וטובה בסך הכל, וגם הילדים מקבלים המון אהבה ותחושת בית נוספת, אבל אני גם רוצה להתנתק מכל מה שהם לא עושים טוב
נשמע כמו מצב לא רע לילדים, אבל לך יש צורך לשנות, להתנתק. האם את לא מעמיסה על עצמך קושי יומיומי?

בכל מקרה, בהצלחה.

שיהיו ימים קלים יותר, ובריאות כמובן.

good to have you back