יקרה, שולחת לך הרבה אור ואהבה!

_אני מרגישה שנפרץ בי פתח סוף סוף להוביל את הדברים החוצה, לא להיחנק לבד בתוך כל המוגלה שאצורה בפנים. זו כבר הפעם השלישית היום שאני כותבת.
אני לא מתפלאת שלבנזוג שלי נמאס מהמחלה שלי. אני יודעת שקשה לו לתפקד במקומי, ושהוא מבין אפילו טוב יותר ממני את הדפוסים שמנחים את ההתנהלות שלי בתוך המחלה הזו. העבודה שלי היא עצמאית, ואני עושה אותה בבית. והוא שם לב, וזה נכון, שבכל פעם שאין לי עבודה כמה ימים, או אפילו שבועיים, אני מיד חולה. זה נכון, אבל מה אני עושה עם זה? אני יודעת הרבה דברים על עצמי ועל ההתנהלות ה"חולנית" שלי, אבל זה לא עוזר לי לפרוץ את המעגלים האלה.
הנה מכתב כעס שאני אכתוב עכשיו לאמא שלי, ספונטני.
אמא אני רוצה לא לקרוא לך אמא
אני רוצה לעשות ולהגיד דברים שאין להם מילים בכלל
אני רוצה לצעוק מכל החלונות ועל כל הגגות ועל כל הרחובות והככרות שרע לי, אמא
שאני שונאת להיות כאן בשבילך כי את הטלת בי מום , כי אני סובלת, אמא ואני לא רוצה לקרוא לך אמא
רוצה שהמילה הזו תימחק מהלקסיקון שלי לא רוצה לשמוע אותך יותר
אני כועסת כועסת כועסת עלייך
אני רוצה שתדעי שבכל פעם שאני רואה אותך אני מדחיקה את הכעס הגדול שלי וזה עושה לי כאבים בכל הגוף
אני רוצה שתפסיקי להסתכל עלי עם העיניים ולעשות פרצופים שאומרים שאת יודעת יותר טוב שאני טועה או פשוט לא מבינה
אני רוצה שתפסיקי לרדות בי בלי מילים שתוציאי מהראש שלי את כל השתלות הזוועה שהכנסת לשם במסווה של אני החברה הכי טובה שלך
את לא חברה היית אמורה להיות אמא
היית אמורה לשמור עלי ולא לפגוע בי כל כך
אני כועסת עלייך שנתת לי להבין שהחיים האלה איומים כל כך שנטעת בי מלנכוליה ושנאה והרבה מאוד חרדה
אני רוצה לומר לך, לא אמא, אני רוצה לומר לך שהיום אני אמא
ואני לעולם לא אומר לילדים שלי כל מה שאת אמרת לי
אני רוצה לומר לך שבגלל מה שאמרת לא נכנסתי להריון אולי שנתיים בהתחלה.
אמרת שאם היית יודעת שילדים יכולים לצאת עם מומים, בכלל לא היית מביאה אותנו לעולם
במשך שנתיים רציתי ולא נכנסתי להריון, ורק אחרי שהמורה שלי אמרה לי שזה בגלל מה שאמרת, ושאני אחזיר אלייך את החרדה הזו ולא אשאיר אותה אצלי, ורק אחרי שעשיתי את זה - רק אז הייתי סוף סוף בהריון
כל המשפטים שאמרת, ושאת אומרת עד היום, לא יוצאים לי מהראש
אמרת שאת רוצה להתגרש מאבא כבר מאז שהיינו ילדים קטנים, ולא התגרשת ממנו בגללנו, כי זו תהיה בושה בשבילנו
למה לא עשית את זה, אמא
את לא מבינה שבגלל זה אני נושאת את כל צער העולם על כתפיי, שבגלל זה אני חושבת שאני צריכה למות
בגלל שאם אני לא הייתי, היית יכולה להתגרש מאבא
לא היית צריכה להישאר איתו בגללי ואז היית חופשייה
ואני הרי אחראית על כל הבעיות שלך
אני הרי אשמה בכל
אני לא מוכנה יותר להיות אשמה, אמא
אני לא אשמה
אני לא אשמה
אני לא אשמה
אני בוכה, אמא_

שיבולת - אוהבים אותך בגלל המהות שלך, בגלל שאת ראויה לאהבה, לא בגלל מה שעשית אתמול ומה שתעשי מחר...

אני חושבת שהנקודה פה הוא שתאהבי את עצמך על סמך המהות שלך, היותך את, בלי הצורך להראות הישגים כל הזמן. זה נכון שיש בך משהו פרפקציוניסטי? (כמוני, שהחברות שלי צווחות עלי "תפסיקי להיות פרפקציוניטסית כבר" ואני אומרת להן: "מה פתאום, אני דורשת מעצמי מאוד בגבול הסביר, דברים אלמנטריים, מה יש?" וזה נכון 70% מהזמן, אבל ב- 30% הנותרים... אה... אופס... הן צודקות. אני דוחפת קדימה חזק מדי ועם פחות מדי התחשבות בעצמי, עם פחות מדי נתינת זמן לתהליכים שדורשים את שלהם, עם פחות מדי מנוחה באמצע).

הפחתת הלחץ מחיי היומיום יכולה לעזור לי מאוד
כן, כן!

מותר לי להציע לך משהו? תרגיל בשם "הלהבה הסגולה":
הלהבה הסגולה היא בעלת אפקט מטהר. היא "שורפת" ומכלה את כל החלקים המיותרים, ספיחים פיזיים או מנטליים או רגשיים שפעם היו רלוונטיים לנו ועכשיו הם נתקעים לנו בגרון ומכבידים עלינו.
את עוצמת עיניים, ומדמיינת את הלהבה הסגולה נכנסת לגופך מכפות הרגליים ועולה למעלה לאט לאט, עוברת דרך כל הצ'אקרות, דרך כל האיברים, מתעכבת באיזורים שיש בהם הרבה מה לנקות, עד שהיא עוברת דרך כל הגוף, ונותנת לה זמן לנקות גם את הראש.
עכשיו, בכל מקום שהלהבה עברה בו וכילתה את האנרגיות הישנות, את מדמיינת אור שנכנס מלמעלה וממלא את הריק, את החללים שנוצרו. חשוב למלא אותם באור, כי אחרת הם יתמלאו מחדש באנרגיות הישנות.
תוך כדי כל התרגיל את משננת לעצמך: "אני הלהבה הסגולה, בהתגשמות, בפעולה". במחשבה או בקול רם.
בגלל שאין בזה הרבה דמיון, ואת לא "חייבת" לדעת מה בדיוק את מטהרת, אולי זה יעזור לך בייחוד בשלב הזה. אבל מניסיון זה תרגיל שתמיד עושה לי טוב.
@}

שמעתי על השיטה. נראה לי נכון יותר לעשות את זה בפיקוח רפואי, במקרה שלי.

אצטרף ואבדוק מהן האלרגיות שלי, כך שאוכל להימנע ממזון שמזיק לי שלא ביודעין.
מכירה את שיטת ipec ?

עינת טל , רציתי לכתוב משהו על לדמיין.
היתה תקופה ארוכה שהשתמשתי בזה הרבה. דמיון מודרך עם ג'יני (חברתי שאין לי מילים מספיק נשגבות לתאר אותה - בשבילי היא השראה טמירה לאשה ברמ"ח), שהיא גם מטפלת, עם עצמי. בחודשים האחרונים אני מוצאת שיותר ויותר קשה לי להשתמש בזה. אני צריכה לבדוק למה בדיוק.

תודה לכולם. עינת טל , הניתוח מיועד לפתור סיבוך של המחלה שלא קשור לתזונה. אבל בהחלט למחלה עצמה יש קשר לתזונה. בנושא הזה פניתי לאשה שמתמחה בתזונה של חולי קרוהן. היא עורכת מחקר שקשור באלרגיות של החולים למוצרים מסוימים, באופן אישי, ועד כה, לדבריה, התוצאות מעודדות. כרגע אני ממלאת שאלון בן שבוע שנועד לבדוק את התאמתי למחקר, ואם כן, אצטרף ואבדוק מהן האלרגיות שלי, כך שאוכל להימנע ממזון שמזיק לי שלא ביודעין.
היום הרגשתי קצת יותר טוב. זה התחיל בזה שאמרתי לאמא שלי שאני כועסת עליה, דבר שאני פשוט לא עושה אף פעם - אבל היום עשיתי, וזה יצא טוב. ראשית, כי לא שמרתי בבטן. שנית, כי הצלחתי לומר את זה באופן רגוע ונעים יחסית, בלי ליצור מריבה או כעס. שלישית, כי זה התקבל בהבנה אצלה, ובהבטחה לשיפור הנושא שעליו כעסתי.
אחר כך הייתי כמה שעות אצל ההורים שלי, עם הילדים, ובמהלכן הם איפשרו לי

ל י ש ו ן

שלוש שעות, מה שאני לא יכולה לעשות בבית עם הילדים. זה היה כל כך טוב!
אחר כך בעלי הגיע והלכנו עם הקטנה לעשות ביקורת מסעדה עבור העיתון שבו הוא עובד. גם זה עשה לי הרגשה טובה. בכלל, אני מרגישה שהפחתת הלחץ מחיי היומיום יכולה לעזור לי מאוד ולהחזיר אותי למצב שפוי. אני באמת זקוקה לשקט עכשיו, לרגיעה ולכמה שפחות לחץ. לכן אני מוכנה לעשות לעצמי הנחות, כמו לא לעבוד כמה ימים ולא להתייסר ברגשות אשמה כלשהם אם אני רוצה לנוח, למשל, במקום לבשל או לנקות או לקפל כביסה או לתלות כביסה.

גורפרחים . לי אכפת. זה משום שאני מרצה. זה משום שאני אוהבת שאוהבים אותי. זה משום שאני תמיד אשמה. כבר עבדתי על זה, אבל לא מספיק. יש לי עוד עבודה לעשות כדי להשתחרר מזה. פאפא דוק , תודה על ההזמנה. יש סיכוי באוגוסט, אם זה יתאים לכם, עם כל ההתחדשות המבורכת שלכם עכשיו...
תמרוש רוש . את יודעת, חברה מאוד קרובה שלי, נפש אחות מדהימה, גרה בסנט-לואיס כבר 11 שנים. המרחק לא קובע, רק גודל הקירבה של הנפשות, המוטיבציה להיות בקשר והאהבה.

אז קודם כל הלכתי קצת לעיין בכתובים על המחלה הזאת.
נו,נו...
העניין בניתוח לפי מה שהבנתי ממה שקראתי,שלמחצית מהאנשים זו הקלה זמנית ואח"כ חוזר לא?!
האם את בכל הדיאטות הרצחניות האלו ?!ניסית ?! (סליחה אם סיפרת ואני לא זוכרת)
נראה לי שאם תבחרי ללכת על ניתוח,לאחר מכן כדאי לך להשקיע גם בתחום תזונתי כלשהו.

ועכשיו לעניין השינוי שאת מצפה לו.
זה עושה לי אסוציאציה של ניקוי פנימי רבתי הצירוף של המחלה והרצון שלך שדברים ישתנו.
את בטח מכירה את הניקויים נוסח צומות,חוקנים וכו',אבל כשקראתי קצת פרטים,דמיינתי אפשרות לפתוח לעבור ולהפריד ולנקות שם בפנים.זה גם משהו שאת יכולה לעשות עם עצמך במקביל לאפשרות ניתוח חיובית.ל ד מ י י ן,אולי את כבר עושה.
נראה לי שאת זקוקה לעצמך,מתקרבת אל גופך הפצוע עם כל מה שזה אומר.

טוב.

נדמה לי שכתבת פעם משהו, שעושה לי עכשיו קונוטציות (כשאני מנסה להיזכר) של "אולי הגיע הזמן... מערכת היחסים שלי עם הרפואה...ניתוח יכול להיות משהו טוב".
הניתוח הזה יכול להיות משהו טוב.
אני מעריצה אותך על המשפט האחרון שכתבת. אחרי כל הכאב, הבלבול, הקושי והייאוש -

ועכשיו אני רוצה צעד קדימה

מבורכת אחת!!! את בתנועה קדימה. חזקי ואמצי.

נ.ב. רוצה לבקש ממך סליחה. למרות שלא אמרתי במפורש שום דבר מטעה - בכל זאת יצרתי הרגשה שאני קרובה, ופתאום גילית שאני בקצה השני של העולם...
אמרתי שאני לא סומכת על יחסים אינטרנטיים? בגלל זה.

שיבולת, חיבוק ענק, אם יש לך צורך בייעוץ או שאלוןת - למרות שאת בטח יודעת כבר כל כך טוב, בגלל הסיפור המשפחתי די מעודכן.
בכל מקרה, נשיקות ואולי בכל זאת תבואי לנוח קצת יש מזג אוויר טוב, וצל. ומתגעגעים אלייך
נשיקות מכולנו כאן.
טוב... מייללים
אז לילה טוב

אני כאן בהתמוטטות רבתי. בפחדים. בנסיגה. לפני ניתוח וכל הפרוצדורות שקודמות לו. על סף תהום. לא הבאתי בחשבון שיכול להיות גרוע יותר - שהחרדות ישתלטו עלי ויגרמו לי סחרחורת ואיבוד כיוון.
חמודה,
קודם כל גדול!

מעבר לזה, אמרתי לך גם שזה לא יאומן איזה תהליך עברת כאן לבד עם עצמך ובזמן כל כך קצר, כשאני מצידי עברתי תהליך משלי שלקח 3 שנים, ולווה על ידי פסיכולוגית.
רוצה לומר, שהפגנת כאן בשלות יוצאת דופן, עומק מרשים ויכולת חיבור לעצמך מעוררת התפעלות.

ועדיין, יכול להיות שאת זקוקה לעזרה? מקצועית אני מתכוונת.
זה בסדר להיעזר, את יודעת.

וחשבתי שעכשיו היא אולי מאוכזבת ממני
את מי מעניין מה אני חושבת?
אני שואלת ברצינות - למה זה חשוב?
ושלא תסיקי משאלותיי שאני אמנם מאוכזבת ושזה מה שיש לי להגיד, כי אני בכלל לא מתייחסת ככה אליך או למישהו בעולם. אני לא יושבת בחבר שופטים, אני לא מתעניינת בפרמטרים כאלה, ואני בטח לא מודדת אותך ואת ההתקדמות שלך. הדבר היחיד שמעניין אותי זה שיהיה לך ולמשפחתך טוב. נקודה. עם התקדמות או בלי.

ואולי אני מאוכזבת מעצמי
אכזבה נראית לי כמו רגש לא מאוד תורם. באמת. בשביל מה צריך אותה?
אני בעד מוטיבציה אחרת:

• מה שלומי עכשיו?
• לא משהו?
• אם כך איך עושים שיהיה לי יותר טוב?

עם התקפי חרדה שמעולם לא חוויתי קודם לכן
רסקיו רמדי.

לאחרונה התחוור לי באופן כמעט סופי שאני צריכה לעבור ניתוח

וואי וואי,שיבולת,קודם כל חיבוק.אח"כ בשתיקה כי אני צריכה לעבד.

ראיתי את התהליך קורה. זעקתי לעזרה, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. כל הקירות סוגרים עלי עכשיו, ואני מבינה את הדרך, זה הכי אבסורד. השכל שלי עבד ועובד שעות נוספות ומטורפות. מרוב ניתוח המהלכים הוא מצליח להישאר שפוי אולי, אבל הזרעים כבר נבטו.
לאחרונה התחוור לי באופן כמעט סופי שאני צריכה לעבור ניתוח. זה עדיין נתון לשיקול דעתי, אבל היות שהפגיעה באיכות החיים שלי כל כך עצומה, אני לא רואה דרך אחרת. אלך לייעוץ נוסף אצל פרופסור שהומלץ לי עליו, בכל זאת.
הרבה גורמים הביאו אותי למצב שבו מצאתי עצמי בימים האחרונים, עם התקפי חרדה שמעולם לא חוויתי קודם לכן. היה ברור שבסוף זה יגיע לשם, ולא פעלתי כמתבקש. לא הסרתי מעצמי כל נטל שאפשר להסיר, ולהיפך, רק הוספתי לעצמי פחדים ובעיקר רגשות אשמה לגבי דברים שאני פשוט לא יכולה לעמוד בהם בנקודה זו בחיי. אני עם סיבוכים קשים של המחלה, כאבים ותופעות איומות - וחושבת על לעבור דירה, על לא להשתמש בכלל בטלוויזיה כבייביסיטר לפעמים לילדים, על לבשל כל יום, וגם לעבוד הרבה, וגם להיות עם הילדים בבית לבד עד מאוחר בערב, וגם מרגישה אשמה כשהבית לא מסודר ונקי, וגם סוחבת איתי תיק של בעלי, שאני לא יכולה לספר עליו כאן, ויש לו גם השלכות מדי פעם.
אז מה בדיוק חשבתי שיקרה? שאני אעמוד בלחץ הזה בשוויון נפש? שאני לא אתפרק? הרי זה היה רק עניין של זמן. גורפרחים אמרה לי פעם כשנפגשנו שהיא עקבה אחרי הבלוג שלי ועודדה אותי כי היא ראתה אצלי שינויים והתקדמות והבחינה שאני באמת רוצה להתפתח.
עכשיו, כל פעם שהרגשתי צעד קדימה ושניים אחורה - זה עלה לי בראש וחשבתי שעכשיו היא אולי מאוכזבת ממני, ואולי אני מאוכזבת מעצמי, כי ההליכה היא לא רק קדימה, ובעיות לא נפתרות כל כך מהר וכל כך מושלם.
היו לי תובנות פה ושם בדרך, חוויתי רגשות חדשים והתנסויות מעניינות שפתחו לי את הלב, וקיבלתי הרבה אהבה מכאן, מהתגובות של נשים בבלוג הזה.
ועדיין אני כאן בהתמוטטות רבתי. בפחדים. בנסיגה. לפני ניתוח וכל הפרוצדורות שקודמות לו. על סף תהום. לא הבאתי בחשבון שיכול להיות גרוע יותר - שהחרדות ישתלטו עלי ויגרמו לי סחרחורת ואיבוד כיוון. לא התנסיתי כך בתחושה של דיסאוריינטציה וחוסר אפשרות להתרכז ואפילו לעבוד.
זה נורא. אני מרגישה שזה הדבר הכי נורא שקרה לי אי פעם. ועכשיו אני רוצה צעד קדימה.

בכל זאת יש יכולת בחירה, גם אם זה אומר ללכת מעט "בניגוד לזרם".

מאוד אהבתי את מה שאמרת על החינוך, ועל לפעול מתוך מי שאת.

אי אפשר "לא לחנך את הילדים". הם מושפעים מאתנו ולומדים מאתנו במשך כל תקופת הילדות. וגם אחר כך - אבל ה"אחר כך" כבר באמת בא מתוך בחירה.

יש לי הרבה התלבטויות. בעיקר בנושא "חינוך". והדבר החשוב ביותר שאני מבינה בנוגע לכך הוא שאני מבולבלת, וזה משליך על הבן שלי.
אתמול היתה לו בגן מסיבת סיום שנה. כל הילדים עשו כמעט כל מה שהגננת והסייעת וה"מבדרת" ביקשו, כולל תנועות - והבן שלי לא. התבוננתי בו היטב בזמן המסיבה, שארכה כמעט שעתיים, והדבר המרכזי שראיתי זה שהוא מתנהג הפוך מכולם. לא רוצה לעשות תנועות כמו שמכתיבים לו - או שלא עושה בכלל, או שעושה רק מה שהוא בוחר - חלק מהזמן יצא לחצר בכלל ולא היה במסיבה (למרות הרמות הגבה של הנוכחים, לא הזיז לנו). הבנתי שהוא מרגיש כמו שאני : לא יודע מי הוא, רק יודע שהוא לא רוצה להיות "כמו כולם". זה לא מפתיע אותי. שם אני נמצאת. עדיין לא מכירה במי שאני, רק יודעת להגיד שאני לא כמו כולם.
מצד אחד הרגשתי שאני גאה בו שהוא לא תוכי. מצד שני חשתי הבנה וחמלה כלפיו, כי הוא לא ביטא את עצמו, אלא את עצמו ביחס לאחרים.
אני יודעת שאני צריכה ו ר ו צ ה להקדיש זמן נטו לחשיבה ולהגדרת האמונות שלי בצורה מדויקת יותר. אני רוצה לפעול מתוך מה שאני, ולא מתוך התנגדות למה שלא נראה לי נכון אצל אחרים. אני מאמינה שזה ישפיע גם עליו, כי למרות הרעיון של להניח לילדים לגדול בלי "לחנך" אותם, הרי בסופו של דבר אנחנו מקנים אמונות וערכים, גם אם ללא מודעות, בעיקר על ידי ההתנהגות שלנו.
תודה, גורפרחים , על הפרח. ותודה תמרוש רוש . אני חושבת שהתרבות אכן חותכת לנו את הנשיות. אני חושבת שמרגע שנולדתי שמעתי הרבה הפחתות של הנשיות והרבה תחושות שגברים שווים יותר. גם אם זה לא נאמר במילים מפורשות, זה היה שם כל הזמן, וזה עדיין כאן. גם "הבחירה" של הרבה נשים להישאר בבית עם הילדים (כולל אותי) היא תוצאה של חיברות כזה. יותר נוח לומר "אני בוחרת", אבל השורשים נמצאים הרבה יותר עמוק, וגם בגלוי, יכולת ההשתכרות של נשים עדיין נמוכה יותר בפועל, וההתניות התרבותיות בהחלט נמצאות עדיין ברמת הסטריאוטיפים. יכולת הבחירה האמיתית עדיין לא כאן, וכך גם הנשיות הממומשת.

<@}>

אני עבדתי תקופה מסוימת על הנשיות שלי, וזה היה משמעותי. אבל עדיין יש לי הרבה מה להתקדם.
אין כמעט אשה שאני מכירה שלא "חותכת" את הנשיות שלה באיזו פינה, או מתקמצנת עליה באיזו שהיא נקודה. תזכרי שאת עובדת לא רק עם עצמך, אלא עם מטען תרבותי שלם. אני לא לגמרי מבינה איך התרבות שלנו חותכת לנו את הנשיות (פמיניסטיות מבינות, אבל אין לי כוח להיכנס ל"שיח" שלהן, אני לא אוהבת את הסגנון ואת התוכן), אבל זה ככה.

שולחת לך גדול. חזקי ואמצי.

הו, תמרוש רוש . אני נמצאת איתה במשא ומתן ממושך. יש לי קשיים בנושא הזה. זה קשור לבעיות הפיזיות שלי, וגם למצב נוסף שאני לא יכולה לכתוב עליו כאן.
אני בעיקר "חוקרת" את הנשיות אצל נשים אחרות. מסתכלת הרבה על נשים, איך הן מחייכות, איך הן נוהגות באנשים גדולים וקטנים, איך הן מתלבשות, מה הן נועלות. אני מקבלת השראה, ולעיתים בדיוק להפך.

יופי!

שיבולת, מה בנוגע לנשיות?
הדף על מהי נשיות די נסגר, זמנית (חבל, נורא אהבתי אותו)
איפה את נמצאת אתה?

איזה חום. איזה קיץ מתרגש. גם אני מתרגשת. מתרגשת לגלות עצמי נותנת אותי לילדים כמעט במאה אחוז.
הורדתי את מפלס העבודה, כך שאני פחות לחוצה, ואני מרגישה שזה גם מיטיב איתי בריאותית. בדרך כלל כשאין
לי עבודה אני דווקא יותר נלחצת ומרגישה לא טוב, אבל עכשיו לא. עכשיו אני מתמסרת.

תודה, תמרוש רוש . אכתוב לך בדף הבית שלך.

_אמונה. או יותר נכון קטנות אמונה. אני לא מאמינה בכוחי להבריא.
למה?_
מפני שהגוף כבר למד להיות חולה. ומפני שהמחלה נהפכה לאט לאט לחלק מהזהות האישית. יש יחסי גומלין הדוקים בינה לבינך.
מפני שקשה לדמיין את הבלתי נתפס.

כאב לי הקטע שכתבת על העצלנים והטיפשים. האמנם? אני האשמתי את עצמי בעצלות במשך שנים. יום אחד התעוררתי והבנתי שזו לא היתה עצלות. זה היה פחד. פחד לצאת החוצה אל העולם, להתעמת, להתחייב, להיכשל, להצליח.

אני לא יודעת מה התשובה, איפה עובר הגבול בין להשלים עם הדברים היסודיים שבך, לבין לשנות את מה שאפשר. אבל אני יודעת שאת מאוד מחמירה עם עצמך, וזה קשה. את נותנת לעצמך כינויים לא מחמיאים, וזה קשה ועצוב. את מגדירה את עצמך כחדלת אישים. האם זוהי המהות שלך? שטויות במיץ. זהו מצב זמני.
יש לך אתגרים רבים. יש לך כוחות להתמודד אתם, להשלים עם הבלתי נמנע, ולהצליח. אל תגידי לי שאנשים לא יכולים להשתנות. הם כן. אנשים טיפשים יכולים לרכוש אינטיליגנציה (זה בדוק, דרך אגב, ויש מי שהוכיח את זה עם הרבה מאוד ילדים בעלי פיגור ובעיות אורגניות). אנשים קשים יכולים להתרכך. אנשים מפוחדים יכולים למצוא בתוך עצמם את האומץ.

מתמיה לאהוב מישהו דרך האינטרנט. אני קצת חשדנית בקשר לזה. אבל עכשיו, הכי הייתי רוצה לחבק אותך ולהסתכל לך בעיניים, ולראות את האשה היפה, החזקה, הטובה שאת. ואז להפוך את העיניים שלי למראות קטנות, כדי שגם את תוכלי לראות את זה.
ואז לחבק אותך שוב.

כשהתקלחתי בבוקר והרגשתי כה אופטימית והרבה יותר משוחררת פתאום, ידעתי בליבי ואמרתי לעצמי : דעי לך שהדרך רק נפתחה. המסע לא יהיה קל, ולא בכל הימים תקומי עם רון בלב ומעדר רגשי ביד; יהיו גם ימים קשים שאולי המחלה הזאת תרים את ראשה ותנסה לקרקע אותך שוב, לאתגר אותך ולגזול ממך את שארית כוחותייך; היא תנסה לבדוק אותך מדי פעם, לבחון את רצינותך, לבדוק אם הנכונות שלך להבריא היא אמיתית, אם את מוכנה לימים קשים, מוכנה להיענות לאתגר של להבין שהחיים מורכבים מטוב ומרע - שגם אם תצאי מהצד השני מנצחת, החיים לא יהפכו פתאום למסכת של נעימויות בלתי פוסקות.

זה היה באוגוסט. וזה נכון בדיוק לעכשיו. היא מזכירה לי שעזבתי את המעדר הרגשי כבר יותר מדי, ושהגיע הזמן לחידוש העבודה.

למה אין לי פנטזיות על איך אני בריאה?
אמונה. או יותר נכון קטנות אמונה. אני לא מאמינה בכוחי להבריא.
למה?
פסימיות? אני דווקא אופטימית מיסודי. זו המחלה הארורה הזו שעושה אותי פסימית.
הנה אני מאשימה אותה. ולמה לא בעצם? היא משפיעה על כל תחומי חיי. ועל החשוב מכל בהם: על האמונה שלי בעצמי.
מרדדת אותה לפיסה חסרת אונים כמעט. נטושה.
ונחזור לשאלתנו היסודית: איך משנים? האם משנים או משלימים? ומאיפה הכוח?

רק על איך אני בריאה אין לי פנטזיות.

מצהירה הצהרות התכוונת.(?)
לפעמים. אבל הן בעיקר ביני לבין עצמי.
אני אומרת לעצמי, למשל, שאני לא יכולה לחיות בעיר הזו, או בעיר בכלל. אבל נשארת.
אני אומרת לעצמי שאני רוצה לעשות חינוך ביתי, אבל הילד הולך לגן ואמא שלי מטפלת חצי יום בקטנה.
_וחושבת מחשבות
פנטזיות כלולות?_
הו, כן. המון פנטזיות... על חיים פשוטים יותר בקהילה קרובה ואינטימית יותר, מפרה, יצירתית, עם חצרות לבתים שמלאים בילדים שמגלים את העולם בעצמם.

עינת טל , שוב הבנתי עד כמה הקפה מחכה לשתינו שנשתה אותו יחד ואולי לא נדבר בכלל. יש לי תחושה שהמילים כבר נמצאות שם בפנים.
זה פשוט הבנה שלא הכל יכול להיות מושלם ונכון.
תיאורטית, לאו דווקא אני: מה עושה אדם שמגלה שהוא טיפש? מה עושה אדם שמגלה שהוא עצלן?
מה עושה אדם ששם לב סוף סוף שהוא עיוור למציאות, גם אחרי שהוא יודע אותה? מה קורה לאדם שמתברר לו שהחיים חולפים אותו בלי שהוא יכול להוציא את הראש מהמים?
האם יש פתרון לכל מצב?
נניח אדם שהוא טיפש. ונניח שגילה את זה. מה הוא עושה? אין ניתוח השתלת שכל.
אדם שהוא עצלן. איך בעצם ישתנה?
אני רוצה לדבר על גזרות גורל. מי שמודע להן. שפתאום התברר לו שהוא כך ולא אחרת.
מה עם באופן טבעי? אם אדם הוא באופן טבעי עצלן, האם ראוי שישתנה? ואם לא, איך יחיה בעצלנותו?
השאלה היא אם ללכת על כוח ההתנגדות, כמו שמציעה הקבלה, או על התבוננות במצב, כמו שגורסות
תורות מזרחיות כל מיני.
האם השלמה היא מילה גסה? האם התנגדות לטבע של עצמך בכלל יעילה? או שרק גורמת שרשרת תגובות
קשה יותר של דיסוננסים עם עצמך?
ואם החלטתי להשלים עם היותי חדלת אישים - איך עושים את זה? איך חיים עם זה ואילו אמצעים נוקטים
כדי לחיות עם זה בשלום, להימנע מהסיבוכים של זה?
גיליתי למשל שאני מושפעת בקלות. שקל מאוד להשפיע על ההחלטות שלי. שאני מאוד מתפעלת ממי שיש להם דעות
מוצקות, כי לי אין אף אחת כזו באמת. אני תמיד יכולה למצוא בכל נושא את טיעוני הבעד והנגד - ולהסכים עם שניהם במידה מסוימת. השחור והלבן נמחקים אצלי והכל בגווני אפור של חוסר ודאות. כי הכל מורכב כל כך בעיני. שום דבר לא חד-משמעי, וקשה לחיות בגישה כזו. אין אמת מוחלטת. ולכן אין גם מציאות מוחלטת. הכל נתון לשינוי. הכל נזיל בהתאם לנסיבות. זה לא מספיק יציב. זה מבלבל את המוח. זה גורם לכל החלטה שתישקל כל הזמן מחדש. אי אפשר לחיות ככה. אי אפשר לגדל ילדים ככה, בלי משנה סדורה. אי אפשר להמציא את הלמפה כל רגע מחדש וגם לדבר אליה.

עושה החלטות
מצהירה הצהרות התכוונת.(?)
וחושבת מחשבות
פנטזיות כלולות?
ולא מסוגלת לעשות עם זה כלום.
כותבת את זה,מתרגשת מזה,והכל פנימי.

אין ברירה שיבולת,אלא לקלל ,לסמן v ולהמשיך הלאה.
אבל לא להתבלבל עם - חדל אופי
האם בגלל שחלק מעולמך הוא פנימי אין לך קווים עצמאיים ? לדעתי המוחצנים מקבלים הרבה יותר מדי כבוד והערכה לאופי שלהם.

מה עושה מישהו שמגלה שהוא חדל אופי?
גיליתי את זה היום. לא חדש, אבל נותן בוקס בבטן.
כל הזמן עושה החלטות וחושבת מחשבות ולא מסוגלת לעשות עם זה כלום.

אני לא כועסת יותר. או שאולי אני כל כך כועסת. לפעמים אני לא בטוחה מי משניהם הוא הנכון. לפעמים נדמה לי שמרוב כעס שאני לא מסוגלת להתמודד איתו מולה, אני מדחיקה אותו והוא עדיין שם, מתחת לפני השטח. מאוד הייתי רוצה לומר שהוא לא קיים כבר, שעברתי את השלב הזה. אבל נראה שלא. אני לא בטוחה בזה

הדברים האלה בנויים שכבות על שכבות, כמו בצל. בטח שעברת שלב חשוב מאוד בהתמודדות שלך אתה, ועוד קיימות מן הסתם התמודדויות נוספות לאורך הדרך, ברמות שונות, שיגיעו כשתהיי מוכנה אליהן.
נורא מתבקש, אחרי שאנחנו עוברות איזו טראומה, לעבוד עליה, לעבד אותה ואז לצפות ש"זהו זה", ואפשר להשאיר את כל העסק מאחור ולשכוח ממנו. אבל אם זה משהו שנגע עמוק בנימי נפשנו, יש הרבה רבדים שבהם אפשר לעבוד על זה. וככל שמתקדמים מגלים עוד ועוד. אל תחמירי עם עצמך אם את מגלה יום אחד עוד רובד, עוד התמודדות. ואל תנסי לגמור לעבוד על כולן בזבנג אחד, ממילא זה לא הולך.
תזכרי, שעם הזמן וההתקדמות ההתמודדויות האלה נהיות יותר ויותר זורמות וקלות, הופכות לשיעורים ששוה ללמוד אותם.
(יצא לי קצת הטפה. סליחה!! חיבוק )

היתה תקופה, שחברי הטוב היה אומר לי: אם את מפחדת מזה - סימן שזה בדיוק מה שכדאי לך לעשות. ובאמת כל פעם שעשיתי משהו שפחדתי ממנו - זה הוביל אותי למקום טוב.
(אני חייבת ללכת. אחזור אחר כך. חזקי ואמצי!!!!!)

הוויה של צער רב-שכבתי.

מאין שאבים כוח לנתק, גם אני שואלת את עצמי בדיוק עכשיו. מבפנים.
אני מאמינה שהכוח נמצא בתוכך, את צריכה רק להכיר בו.

מאין שואבים כוח לנתק?
לא מתוך פחד,אלא מתחושה פנימית .
אולי זה לא הזמן עדיין.אולי זה לא כח ששואבים,אולי זו לא השאיפה דווקא אלא הנשיפה,
העזיבה השחרור,שיביא לשאיפה חדשה נקיה יותר.

קשה לי להסביר את עצמי. לאחרונה היו לי שיחות עם כמה חברות, ונורא קשה לי להעביר את התחושות שלי. זה הגיע למקום עמוק שממנו קשה לדלות פרטים. הוויה של צער רב-שכבתי. מסובך לקלף. ועגום.
אך לא נפלה רוחי. בשנה האחרונה למדתי לחיות עם הצער. וגם עם הכאב. הפיזי והנפשי. הבנתי שהם שלובים במרקם החיים המפעם והם חלק ממנו, וכך אני מתייחסת אליהם. לא כאל יחידה נפרדת שיש להציב על פודיום. כבר לא. הם חזרו למקומם הפרופורציונלי כחלקים ולא כשלם המאפיל על השאר.
נשאר הבלבול. התהייה מתי אשתחרר מהפחד לעשות הכל לבד. אני מרגישה תלויה מדי בהורים שלי ושלו. העזרה שלהם, הנרחבת כל כך, משאירה אותי כאן, בעיר המסריחה. אני רוצה לצאת מכאן, אבל זה כל כך נוח. הם יותר מדי נדיבים, וזה עושה לי להרגיש חייבת. זה גורם לי הרבה נחת גם. הילדים שלי נורא אוהבים את הסבים והסבתות שלהם, שמעורבים בחייהם באופן יומיומי. מאין שואבים כוח לנתק? משאבים במקום?

היי תמרוש, איזו תגובה מחממת לב ומשנסת מותניים! זה גם מאוד מעניין ומקדם אותי כשמזכירים לי דברים שכתבתי פעם, כי ממרחק הזמן יש להם משמעויות נוספות, או שאני מבינה אותם אחרת כעת. אז תודה תודה תודה גם לך.

לפני יומיים חשבתי על אהבה ודיברתי על זה עם בעלי. הוא אמר שהוא לא יודע איך בכלל אנשים מפסיקים לאהוב, ושאת כל האנשים שהיו אי-פעם חברים שלו הוא עדיין אוהב באותה מידה. חשבתי על מה שהוא אמר לפני שעניתי לו, ופתאום התברר לי שגם אצלי זה נכון. האנשים אולי נעלמו מחיי, אבל הרגש עודנו שם, רק רדום. פתאום זה הסביר לי איך קורה שאני פוגשת מישהו שלא ראיתי יובלות - ואנחנו מתחבקים ומתנשקים. זה לא FOR OLD TIMES SAKE, כמו שנדמה היה לי. זו באמת אהבה. היא רק לא הווה. ואז אמרתי לו שהאהבה נגמרת, מבחינתי, במקום שבו מתחיל בוז. בכלל בוז הוא אישיו גדול אצלי. אני מתגמדת ליד בוז. הוא ממש מפחיד אותי. אני חושבת שהוא גם משלב בתוכו גסות-רוח, וגם אי-אהבה, וגם מין שלילת קיום לגיטימי. אמרתי לו גם, לבעלי, שהיו פעמים שבהם הרגשתי שאני על סף לרחוש לו בוז - ועצרתי את עצמי לפני הסף הזה. הבנתי שזה רגש משחית ולא נתתי לעצמי ללכת אליו.
עוד דבר שדיברנו עליו היה חוסר שליטה. אחת ההבנות הכואבות ביותר בחיים היא ההבנה ששליטתנו בחיים שלנו, ובעיקר בחיים של אחרים, היא מוגבלת מאוד. אם בחיינו יש עוד אפשרות כלשהי לשליטה מסוימת שאנחנו מפעילים, הרי שבחיים של אחרים (בני זוג, ילדים, הורים, חברים) השליטה היא כמעט אפסית. זו הבנה כואבת ומטרידה בעיקר כשהדברים אמורים בילדים שלי. למרות שאני רוצה לתת להם בסיס טוב ולקוות שהם יתפתחו למקומות מצוינים, הרי שאין כל ערובה לכך, והכיוון שאליו ילכו לא תלוי רק בי. יש להם אופי מרגע לידתם, יש להם גנים שלא כולם נהירים לי (או להם), ויש להם נטיות לב - וכל זה לא קשור אלי. מה שנשאר בשליטתי זה רק אני וההתנהגות שלי כלפיהם.
גם עם בן הזוג. אין שליטה. זה לא שאני שתלטנית, אני מדברת על ההבנה הכואבת שאפילו אם הייתי "אוסרת" עליו משהו לגיטימי כביכול, כמו בגידה, למשל - אין לזה ערך ממשי. ראשית, משום שהוא יכול לבגוד בי בלי שום בעיה, ואני אפילו לא אדע, ושנית, כי עצם הרגשות שלו בנושא יכולים להיות שם. הוא יכול להרגיש כלפי מה שהוא מרגיש - ואין לי שום שליטה על זה. ישנה איזושהי אשליה, לאנשים רבים (וגם לי היתה), שאם אנחנו חיים יחד יש בלעדיות, והסנקציה של לקום וללכת יכולה למנוע דברים כאלה. אז מבחינתי זו אשליה. עכשיו אני מבינה שאין שליטה, ושהחלת הסנקציה הזו פוגעת לא רק במי שעוזבים אותו, אלא גם במי שעוזב, ובילדים. ואני הרי אף פעם לא הייתי טיפוס של "תמות נפשי עם פלישתים".
מה שאני בעצם מנסה לומר הוא שהפכתי ריאלית יותר. מחוברת יותר למציאות. היתה לי תקופה ארוכה של חיבוטי נפש יותר "רוחניים", שבמסגרתם היו לי אשליות רבות. הנה אחת: שוחחתי לעיתים עם אלוהים. היו לי צפירות הרגעה ממנו מספר פעמים, והבטחות לטוב. התחושה היתה אמיתית. ההרגשה היתה שמימית.
אני עדיין חושבת שאלוהים הוא מהות קיימת ומנחמת ברמה המאוד אישית, בתוך תוכנו - בעצם קול פנימי של כל אחד.
אבל אין לי יותר אשליות לגבי העובדה שהשיחות שניהלתי איתו היו בעצם שיחות שלי עם עצמי שנועדו להרגיע אותי ולקבל "אישור מגבוה" שיהיה בסדר. ומה יותר מנחם מחותמת של אלוהים?
הריאליות לא בהכרח ממגרת לגמרי את אלוהים. היא רק מובילה אותי לחיי מעש יותר יעילים. המחשבה ש"צריך" להיות ב-BEING ולא ב-DOING רוב הזמן התחלפה. אני דווקא חושבת שלהיות בעשייה זה המקום הנכון בשבילי עכשיו, כשיש לי ילדים קטנים, בית, בעל, עבודה. אז אני אלך לערוך איזה ספר עכשיו. חבל רק שהוא משמים כל כך, שבא לי להיות רק כאן. טוב גם כאן אני עושה משהו, לא?

שיבולת יקרה,
קראתי. לא את הכל כמובן, קצת מהר וקצת דחוף ובהול.
תודה. אני לא יודעת למה אני מודה לך, אבל תודה תודה תודה. אין לי מושג למה, זה פשוט יצא ממני, נורא הופתעתי.
(פתאום אני על סף דמעות. אולי כי זה מה שנתן לי אומץ לכתוב במקום אחר את כל הרע שהעיק עלי?)

נדהמתי לגלות שאת רק בת 33. באמת הרגשת זקנה במשך זמן רב, ופתאום את כמעט בגילי...

הקטע על הגרביים והתחתונים ריגש אותי מאוד. חשבתי שאני היחידה שעושה דברים כאלה (לובשת את הסוודרים של בעלי, במקרה הזה), ופתאום מתברר שיש גם אחרות...

לפני איזה חצי שנה כתבת:
_הייתי היום עם בעלי במפגש עם טיוהר ביפו.... קודם כל הבנתי שאני לא מחפשת הארה. שאני לא בעניין להיות בודהיסטית ולעסוק במדיטציה יומיומית מעמיקה - לא. חיי שונים, והמחויבות שלי לילדים ולחיי היומיום גדולה מכדי שאוכל או ארצה להיות טוטאלית כל כך, וזה מה שצריך כדי להגיע להארה. אז אני לא בעסק.
שנית, ישבתי שם והרגשתי שבאמת לדברים יש קצב משלהם. אם אני מבקום מסוים בחיי, אני לא יכולה לזרז את ההתקדמות שלי. אבל הבנתי שאני כן נמצאת בדיוק במקום הנכון מבחינתי, המקום בו אני באמת מגלה את עצמי ונמצאת בהתבוננות מעמיקה ללא רחמים באני שלי ובמציאות שלי._

חמודה, את באמת חושבת שאת לא בדרך להארה? שאת לא קרובה אליה היום הרבה יותר ממה שהיית כשהתחלת? הרי את שם, את בדרך, את בתהליך. את שואפת לפתוח את עצמך לאהבה, לאמון, לעולם החיצון. את שואפת להיות שלמה (אני מעדיפה את זה על "בריאה") - מה זה אם לא שלב בהארה? היי שלמה עם עצמך, אחדי את כל החלקים המפורדים, המסוכסכים. את עוד תהיי אחד עם אלוהים ועם העולם.
זה יכול לקרות. וחברתי הטובה, אומרת שיש שינוי, שהיום זה יכול לקרות הרבה יותר בקלות מאשר פעם, שאפשר להיות בתהליך בכל מקום, לא רק במנזר עם סדר יום מדיטטיבי.
כן, את נמצאת במקום הנכון מבחינתך. במסלול הנכון. בזרימה הנכונה. אנא המשיכי.
אני הולכת בדרך שונה, ממקום שונה, במסלול אחר. אפגוש אותך שנית בראש ההר, היכן שכל הדרכים מתאחדות ואפשר לראות את המשותף. את האחד.

תמר בן חור כתבה לי התייחסות בדף הבית שלי לגבי הדף מהי נשיות . זה הזכיר לי שהיום הבנתי איזהו צעד שעשיתי לאחרונה בעניין הזה. זה נשמע הכי פרוזאי ולא משמעותי, אבל זה סימבולי למה שאני עוברת.
במשך שנים לי ולבעלי היתה סלסילת גרביים משותפת, וסלסילת תחתונים משותפת. אפילו שיניים צחצחנו באותה מברשת, למרות שתמיד קנינו שתי מברשות.
לפני פסח, כשסידרתי ארונות חורף/קיץ ובכלל, עשיתי הפרדת כוחות. פתאום, אחרי מעשה, ראיתי דבר יפה: התחתונים שלי בנפרד, וכמה הם קטנים יותר ועדינים יותר ו נשיים יותר משלו; הגרביים שלי - כל כך הרבה פחות בד, בדים הרבה יותר דקיקים, צבעים יותר חיים, ושוב... נשיים . כמה נפלא היה לגלות זהות נשית בי שבכלל לא שמתי לב אליה. אני יודעת שזה נשמע טריוויאלי, אבל כמו הרבה "תגליות" בחיי שבאו באיחור של שנים רבות, גם זו שימחה את ליבי. אני עדיין בונה את הזהות הנשית שלי.
באשר למברשות השיניים - קניתי בכוונה אחת ורודה ואחת כחולה (!) אבל לא עזר לי. הוא משתמש בשלי...

אילו מחשבות משונות עולות בי בשמן האחרון, עם טריגר שבא מתוך התייחסות לספר חביב שאני עורכת עכשיו. הוא מזכיר לי פתאום שאני נמצאת במקום כל כך שונה עכשיו. אחד הדברים הבולטים ששמתי לב אליהם לאחרונה הוא שאני ממש מתקשה לזהות באמא שלי (שוב אמא שלי?!) את אמא שלי. כלומר, אני לא מזהה בה את אמא שלי כפי שחשבתי שהרכתי אותה כשהייתי ילדה ומתבגרת ובחורה צעירה. עכשיו אני מסתכלת עליה לפעמים, וכל התדמית שהייתה לה בעיני לא נמצאת שם יותר. אני זוכרת שכשהייתי ילדה תמיד חשבתי עליה שהיא מקריבה המון בשבילי - בשבילנו, הילדים, בכלל - ואילו עכשיו אני לא רואה את זה, אני רואה רק את המניעים האישיים שלה. אני זוכרת שחשבתי שהיא מאוד עומדת במילה שלה, ואילו עכשיו אני רואה זיופים, וממש קשה לי להאמין שזו אותה האישה. אני זוכרת שלא ראיתי בה אנוכיות - ואילו עכשיו זה כמעט כל מה שאני רואה בה.
אני לא כועסת יותר. או שאולי אני כל כך כועסת. לפעמים אני לא בטוחה מי משניהם הוא הנכון. לפעמים נדמה לי שמרוב כעס שאני לא מסוגלת להתמודד איתו מולה, אני מדחיקה אותו והוא עדיין שם, מתחת לפני השטח. מאוד הייתי רוצה לומר שהוא לא קיים כבר, שעברתי את השלב הזה. אבל נראה שלא. אני לא בטוחה בזה. לעיתים אני חושבת שמה שנשאר לי זה רק ההתנגדות הבסיסית שיש לכל אישה כלפי אמא שלה, באיזשהו מקום, התנגדות שנובעת ממחויבות. (יש משפט שנתקע לי בראש, אני לא זוכרת אם הוא מ"מותו של סוכן" או מ"כולם היו בני", אבל מה שברור הוא שארתור מילר כתב אותו... והמשפט הוא: "You can't owe someone without resenting him".) נדמה לי שזה בא גם משם. אני מרגישה את ההתנגדות הזו גם ממקום של התייחסות לחינוך שהיא עדיין מנסה לחנך אותי, גם בגלל הביקורת שהיא לא מפסיקה להעביר עלי, וכשאני מתנצלת (אלוהים, למה אני עדיין מתנצלת? אני עוד מעט בת שלושים ושלוש, ויש לי שני ילדים משלי!!!) היא תמיד אומרת משהו בנוסח "סתתתתאאאםם" (לא במילהההה זו, כמובן...).
אולי פשוט הגיעה שעת העימות הגדול. ה-MATCH. אולי ב הזמן להוציא את העיבוד שנעשה כאן, בבלוג הזה, מולה. ולהתמודד בעצמי עם התוצאות יהיו אשר יהיו.
זה לא קל לי. זה לא קשה לי. זה פשוט צריך להתאים לי. ואני לא יודעת.
מה שאני כן יודעת, זה שתמיד כשאני לא יודעת, אני בעצם כן. כלומר יודעת.
אם אני שואלת את עצמי בכנות - ועונה בכנות - אני יודעת. התשובות תמיד עולות לי.
ובכן, שאלתי עצמי בפנים, והתשובה היתה לא. כי זה לא מתאים לי. כי אני לא חזקה מספיק כרגע. כי אני מעמיסה על עצמי יותר מדי, ויש לי מספיק נושאים להתמודד איתם כרגע. אני לא צריכה גם את זה. וזה לא דחוף.

Hug
Love
Light

@}
<כאן>

תודה, כולן. מתוקות כרגיל.
בעבודה כרגע MILD כזה. אין הרבה אקשן. לא שהעבודה שלי בדרך כלל כזו - אני עובדת מהבית, לבד.
אבל לא מזמן עשיתי פרוייקט ממש מעניין, עם סופרת (אני עורכת ספרות) שערכתי את ספרה הראשון.
היא בגיל של אמא שלי, וכל כך שונה מבחינת ההתנהלות שלה בתוך הגיל. כל כך מעניינת. מיוחדת.
אני דווקא חושבת על לקדם את עצמי בקרוב, באמצעות פגישה עם בעלי ההוצאה שבה אציע להם הצעות לקידומי...

היי,איזו הפתעה נעימה לקרוא אותך שוב.
גם אני לא הייתי פה זמן,
אין לי מה לאמר חכם בקשר לדאגה על מה שאת מעבירה לילדים שלך,אולי רק ההכרה שהתהליך אינו יכול להיות סטרילי,ושגם לך יש ,חבל על הזמן כמה, אישיות.
איך לך בעבודה ?

אני כבר לא מזניחה את עצמי, וזה ענקי.
@}
אני חוזרת ואומרת לעצמי ולאחרים שנתתי לעצמי פטור מרגשות האשמה, כדי לשכנע את עצמי שנתתי, אבל לא השתכנעתי.
כל יום, בכל רגע, אפשר לתת מחדש

מחזיקה אצבעות לתוצאות ותשובות טובות (())

יקירה, כמה טוב ששבת...
אני תמיד קוראת.

הפחד הכי גדול שאני אמורה להרגיש עכשיו הוא חשש לבריאות שלי.
עוד בדיקה איומה ביום שלישי האחרון, שעדיין לא הניבה תוצאות חד משמעיות, אבל איבחנה שתי בעיות, אחת ידועה אך לא הודגמה עד כה, השנייה מטרידה הרבה יותר. מחכים לתשובות מעבדה.
כתבתי "אמורה", כי אני לא.
זה שינוי עצום שחל בתפישה שלי ובתגובות שלי, כי פעם הייתי נחרדת מכל זה. עכשיו אני מבינה שזה לא ממש בשליטתי (פרט לכוונות, תפילות ואולי טיפול עצמי אנרגטי), ולכן אין לי צורך לשקוע בזה. אני ממשיכה הלאה, יהיו התוצאות המעבדתיות אשר יהיו, ואתמודד עם מה שיאמרו לי כשאדע.
עצם העובדה שהתחלתי לטפל בעצמי, לחקור את הבעיות הפיזיות במטרה לקבל טיפול - זו התקדמות אדירה מבחינתי. אני כבר לא מזניחה את עצמי, וזה ענקי.
ירדתי במשקל די הרבה, קניתי לי בגדים חדשים, כמעט גרדרובה שלמה (טוב, הגזמתי), ואני שמה לב יותר למראה שלי. פעם הייתי סבורה שאין צורך. הייתי די יפה, אני חושבת, וחשבתי שזה מספיק. חשבתי גם שלהתגנדר זה לא יפה. שזה פרחי. שאני חכמה מדי בשביל זה. עכשיו אני תוהה לגבי זה. עכשיו אני מבינה שזה משפיע על התחושה שלי, שאני נשית יותר ככה.
אני מרגישה יפה יותר. פחות זקנה. בסוף החודש ימלאו לי 33, ועד לפני חודשים ספורים הרגשתי בת 60.
פחדים: אני כל הזמן חוששת מה אני מעבירה לילדים שלי. מנסה לגונן עליהם מהטלוויזיה (שלא יצפו הרבה), מיום השואה (הוצאתי את הילד לפני שדיברו על זה בגן - ביררתי עם הגננת, כי גם נראה לי שאין צורך שהוא ילמד על זה עכשיו, יש לו חיים שלמים להצטרף להווייה היהודית הנרדפת, וגם כי לאחרונה הוא שואל שאלות על המוות, ונראה מוטרד מהנושא). אני תמיד בתחושה שאני לא מספיק טובה כאמא. שאני לא מספיק משחקת איתם, שאין לנו אמצעים כספיים מספיקים, וכולי. אני חוזרת ואומרת לעצמי ולאחרים שנתתי לעצמי פטור מרגשות האשמה, כדי לשכנע את עצמי שנתתי, אבל לא השתכנעתי.

אני לא בדיוק יודעת מה אני עושה כאן בשעת לילה מאוחרת זו, אולי מנסה להחיות את עצמי. נעדרתי מכאן. לא נכנסתי לשום דף. חשבתי שיהיה לי שקט אם לא אכתוב, אם לא אדבר על מה שמטריד אותי. טעיתי. היה לי יותר שקט כשהייתי כאן.
שום דבר לא הסתדר, והכול הסתדר. זה מוזר, אבל בכל המשונות הקולוסאלית והמשובחת הזו שנקראת חיים אין שום היגיון, ויש הרבה היגיון - ולמרבה הפליאה המתסכלת ונפלאה כאחד, כל זה שוכן יחד בשלום. או שלא.
אני עצמי מבולבלת ממה שכתבתי זה עתה.
אומר את זה פשוט: קשה לי לכתוב כאן בגלל אופי העניינים ביני לבין בעלי, ומשום שחלק מאלה שקראו (ואולי עוד יקראו) מכירים אותנו אישית. זה כמו שאי אפשר לספר דברים לאדם קרוב, ככה אני מרגישה, וזה מתסכל מאוד.
בעבר כשכתבתי על עניינינו דיברתי ברמזים. אני לא רוצה. רוצה להיות ברורה.
אני אפילו לא אנסה. פשוט לא אכתוב על זה לעת עתה.

good to have you back

באתי לשאול בשלומך.
יש קצת פחד להתרחק מהמשפחה,
האם חייבים?

אני רוצה קצת להתרחק מהתלות בהורים. היא מאוד נוחה וטובה בסך הכל, וגם הילדים מקבלים המון אהבה ותחושת בית נוספת, אבל אני גם רוצה להתנתק מכל מה שהם לא עושים טוב
נשמע כמו מצב לא רע לילדים, אבל לך יש צורך לשנות, להתנתק. האם את לא מעמיסה על עצמך קושי יומיומי?

בכל מקרה, בהצלחה. שיהיו ימים קלים יותר, ובריאות כמובן.

חיבוקים,
רוצים לקפוץ לכאן לכמה ימים? התאווררות לילדים?

מאז שהפסקתי לכתוב כאן נדמה כי חיי השתנו לרעה. פחות מודעות. פחות ריכוז. פחות תובנות.
היתה לי תחושה, כשהפסקתי, שאני צריכה לעבור לחיי מעש, ופחות לחשוב. פחות להבין בשכל, ויותר לבצע.
זה לא עבד כל כך טוב.
שקעתי. שקעתי במחשבות לא נעימות, שקעתי בשגרה ובפחדים הישנים.
חופשת הפסח גם עושה את שלה, ואני לבד עם שני הילדים וקשה לי. בעיקר בגללי, כי אני מרגישה קצת חסרת אונים.
אנחנו מדברים ודיברנו על מעבר דירה, כבר יודעים פחות או יותר מה אנחנו רוצים, אבל לא מבצעים. יש קצת פחד להתרחק מהמשפחה, בעיקר כי משמעות הדבר שאולי נצטרך למצוא לקטנה מסגרת כלשהי. עד עכשיו טיפלנו בה בעצמנו, עם עזרה מאמא שלי ואבא שלו, ואם נעבור זה לא יימשך. אבל היא עוד יונקת, ורק בת שנה ושלושה, וקשה לי לחשוב שהיא תהיה מחוץ לבית. מבחינה כלכלית, אין אפשרות שלא אעבוד, ובעלי חוזר מאוחר מכדי שנעשה "משמרות". אכן דילמה. ועכשיו הם צריכים אותי.

are you alive?

אני כאן, רק הייתי חולה מאוד בשבוע האחרון, מחלת חורף כזאת. עכשיו מתחילה רק להתאושש. כשאהיה הרבה יותר טוב, אשוב.

נוק נוק...
את עדיין שם ?

אני גם מסרבת שתפסיקי לעדכן - אולי לפתוח דף חדש ?

So what is new? Waiting for an update on you.
Hugs
Ya.

אני יוצרת את המציאות שלי והיא תהיה טובה. היא כבר טובה כי אני - אני. היא כבר טובה כי החלטתי שהיא כזאת.
מצטטת אותך מלפני חודשיים.

וגם @}

בעיקר לחוצה. מבזבזת זמן יקר. לא נינוחה. דואגת.
וגם: שמחה. לומדת. מתפתחת. נפתחת.
זה קצת עוצר, עם כל מה שקורה בחיי עכשיו, בעיקר העבודה האינטנסיבית והילדים וכל זה,
אז אני מקווה בקרוב, אחרי שייגמר הספר הנורא נורא דחוף הזה, "לפרגן" לעצמי זמן איכות עם עצמי,
עם חברה או משהו. חשבתי אפילו על משהו פרוזאי ולכאורה לא מתאים לי, כמו שופינג קוסמטיקה.
לאחרונה מצאתי קמטי גיל בזוויות העיניים. אפילו עכשיו כשכתבתי את זה, הרגשתי בושה. מה יחשוב מי שיקרא את זה - שאני מזדקנת?
טוב, זה לא ממש, אבל בכל זאת אני רוצה לדאוג לעצמי. ואולי זה גם תירוץ לצאת מהבית, להוציא כסף על עצמי. לאהוב את עצמי מאוד. בפועל. ברמה מעשית.
לפעמים אני תוהה אם יש לי עוד מה להגיד כאן.
לא תמיד אני בטוחה במה שאני מתכוונת לכתוב, אז אני פשוט מתחילה, ואז קולטת כמה הרבה עוד יש.
זו תראפיה.
אני רוצה לעבור דירה.
זהו. הגענו לשיחת "חיינו לאן" המסורתית.
יש בי המון פחדים מזה - למה המון? מספיק "פחדים".
אני חוששת שלא נסתדר בלי העזרה של ההורים. הם לגמרי עוטפים אותנו כאן באהבה ועזרה (ובעוד כמה דברים).
אני חוששת מהמעבר - מה הוא יעשה לבן שלי? בפעם הקודמת שעברנו היה קשה ביותר, והוא רק בן ארבע וחצי...
אני חוששת שיהיה קשה יותר מבחינה כלכלית. שההוצאות יגדלו.
אבל יש לי הרבה סיבות גם לעבור.
אני רוצה קצת להתרחק מהתלות בהורים. היא מאוד נוחה וטובה בסך הכל, וגם הילדים מקבלים המון אהבה ותחושת בית נוספת, אבל אני גם רוצה להתנתק מכל מה שהם לא עושים טוב. מכל מיני דברים שאני יודעת שהם לא נכונים.
אני רוצה להיות בסביבה שארגיש בה יותר טוב. במקום שבו אנחנו גרים חיים אנשים מאוד שונים מאיתנו, באופן כללי.
אני רוצה שהילדים יהיו במקום שיש בו יותר ירוק, ויותר ילדים, ויותר כפרי.
וכל פעם שאני חושבת על זה, מתגנבת לי לראש מחשבה מייאשת: למה שבכלל את תעברי? מה שקורה עם בעלך ואיתך בכלל לא פשוט. ואיזה טעם יש בלתכנן, אם הלב בצער... אם ערפל של חוסר ודאות, כל כך עכור, נמצא מעל הראש? אם המרץ וההתלהבות נשאבו ממך בעצם, באותו יום לפני חודש וחצי? וממשיכים להישאב כל פעם שאת נזכרת בזה? כל פעם שאת יודעת שזה יחזור על עצמו? שהדבר הארור נמצא שם? שאת עדיין נותנת לו שליטה בחייך, בבריאותך, ובבריאותם של ילדייך?

מה איתך ?

לאהבה כוחות מרפא מדהימים.
יש לך אהבה גדולה.

חשבתי לעצמי,נישואין משכנתא ילדים,נישואין משכנתא ילדים,
הלכתי עם זה חצי יום עד שהפך למין זמזום,מנגינה,רצף,המיליםהתחברווהיוחסרותמשמעותפתאום.
פשוט קישקוש,אמונה טפלה.

"ואז הבנתי שלמושגים החיצוניים האלה אין שום ערך בפני עצמם"
You right.
" כל הזמן מתערבבת שמחה בעצב, תקווה בייאוש, ותחושת סיפוק בריקנות. זה מה שמשונה.


Sweetie, sorry to tell you but this is how it is with most human beings. Consider yourself normal. Normal is good sometimes.

ואולי מה שקורה הוא שאני מסכינה עם זה. משלימה עם זה שככה זה, לכל הפחות אצלי."

This kind of knowledge brings to a Buddha awarness. So Namaste to you, with a deep bow.

See if these help you figure out happinness
Are you safe?
In other words: DO you have a roof over your head? Sufficient nutrition?
Is your life free of physical, sexual, emotional abuses??
Is there some stability in your daily living? (do you have the say about how your day will look like?
Do you have loving relationships (even if complicated) in your life?
Do you have options to self actualize?
Are you in a process of self-actualization?
Do you have the ability to be in the moment and enjoy it?

Here is another question:

WHat is the RISK in being happy? WHat is there to lose?

All questions written with love and admiration.
Ya.

אוהב אותך המון, את הרי יודעת את זה
את בטח מרגישה את זה
גם אותי את מדהימה, אין אף אחד בעולם שדומה לך, את מיוחדת מאוד
יש לי הרבה מזל שפגשתי אותך, מזל גדול
את יקרה ללב הקטן והעקום שלי
אני אוהב אותך המון

ובכן, במשך מספר ימים התלבטתי לגבי התשובה לשאלה שלך, מו, כי לא ידעתי מהי. לא הצלחתי להגדיר מה כל כך משונה בימים האלה. בגלל זה גם לא יספתי על מה שכתבתי על כך.
לאט לאט דברים מתבהרים, ועם הזמן אני מגלה שכל התבהרות היא התבהרות חלקית.
המשונות נובעת מרגשות מעורבים. כל הזמן מתערבבת שמחה בעצב, תקווה בייאוש, ותחושת סיפוק בריקנות. זה מה שמשונה. ואולי מה שקורה הוא שאני מסכינה עם זה. משלימה עם זה שככה זה, לכל הפחות אצלי.
היו לי מחשות וגם שיחה עם שיחיה על קונפורמיזם ונון-קונפורמיזם.
לאחרונה היו לי מחשבות על זה שבעצם היתה לי תקופה ארוכה שבה הקללה הכי גסה כלפיי היתה שאני כמו כולם. טוב, כמעט הכי גסה.
זה התחיל בעצם משיחה שהיתה לי עם אחי, שאמר שאושר נובע מאורח חיים מסודר שבו אתה יודע מתי אתה קם, איפה אתה עובד, מתי יש לך זמן להיות עם הילדים ואשתך ולאיזה חוגים אתה והם הולכים.
חשבתי לעצמי שאם זה נכון, אז למה הוא לא מאושר? הרי כך בדיוק מתנהלים חייו. ואז חשבתי שבעצם יש בזה משהו, בשגרה, בביטחון שהיא מעניקה.
וחשבתי על מכתב שמצאתי לפני כמה ימים, שבעלי כתב לי כשהיינו בצבא. הוא כתב שם שהוא רוצה ליצור איתי משהו אחר, לא נישואין-משכנתא-ילדים.
זה הוביל אותי לחשוב שאם כולם בערך בוחרים בדרך הזו, אולי היא טובה בסך הכל.
ואז הבנתי שלמושגים החיצוניים האלה אין שום ערך בפני עצמם. זה ממש לא משנה אם לכאורה אני חיה את חיי "כמו כולם". זה לא משנה אם יש לי משכנתא (ויש), ילדים (שיחיו) ונישואין (מורכבים, אבל יש). כל מה שחשוב הוא מה שיש בלב ובראש.
קוראים לי לחליבה....

?Strange days indeed? How

אילו ימים משונים.

למרות איזשהו פחד משמחה מוקדמת.
מזדהה...
את נשמעת ממקום אחר לחלוטין.
מדהים !!!

תודה באמת וממש.
התחיל להיות כאן קצת עמוס, אבל גם מלא חדווה. שמחת עשייה, עליזות של תקווה. אופטימיות. דברים משתנים עבור שנינו, אי אפשר להתכחש לזה, למרות איזשהו פחד משמחה מוקדמת.
היום השתתפתי בפגישה שבשבילי היא נורא חשובה ומסמנת את תחילתה של התקדמות נפלאה (טפו), והרגשתי שסוף סוף אני מתחילה ללכת בדרך המיצוי האמיתי שלי. הרגשתי סוף סוף שאני עושה משהו שאני באמת טובה בו, כי מעבר לעבודה שלי מול המחשב, שהיא גם חלק מהעניין, אני באמת טובה עם אנשים. אני באמת קולטת אנשים מהלב ומרגישה אנשים בלב שלי, ויודעת ו רוצה לדבר איתם לא רק במילים. אני מדברת באמת בחמלה ובאהבה (טוב, לא תמיד ולא לכולם...) וממש מרגישה את מי שיושב מולי ומצליחה להבחין בהרבה אינפורמציה בין השורות, בלי קשר למילים עצמן. זה מאשש את הביטחון העצמי שלי. זה מחזק את הערך שלי בעיני עצמי, שאני מוצאת את הנקודות שבהן אני מוצלחת. ואני אומרת בשמחב ובלי שמץ של התנצלות: כן. בדברים האלה אני באמת טובה. אני מרגישה צורך בכל זאת להזכיר שיש לי הרבה חסרונות, שאני לא טובה בהרבה דברים אחרים. אבל זו ממש מעלה שלי, ואני בוחרת להרגיש אותה היטב היטב, כי היא קיימת והיא שלי ועכשיו סוף סוף יש לי הזדמנות להשתמש בה. וזה מרגיש נהדר.
בבית העניינים מורכבים. אני קוראת היטב בין השורות גם כאן, וזה דבר חדש. לגבי בעלי תמיד היכולת הזו היתה משותקת מפאת עיוורון של אהבה. עכשיו כשלאהבה נוספה ריאליה הכרחית, גם הראייה שלי אל תוך ליבו השתפרה. התחדדה. המילים מקבלות משמעות רבה יותר מצידי. הן נבחנות לעומק ומהדהדות בי ולא עוד עוברות לידי. ומתוך כך אני נמצאת תמיד על המשמר. ויודעת שמה שהיה הוא שיהיה, אבל לא מרחיקה עם זה למסקנות עתידיות. כרגע טוב לנו יחד (לפחות על פני השטח, ומתחת לו אני ממילא נמצאת לבד, עם המחשבות המפחידות שלי על כל מילה וכוונה שיוצאות לו מהפה). בכל זאת כרגע ורוד חלקית, ואני מעדיפה להתבשם בניחוח הרגעים המאושרים האלה ולא לחשוב הלאה, כי תמיד קורים כל מיני דברים ועדיף לי להתרכז בהווה. אין טעם לדאוג לגבי מה שיקרה בהמשך. בעיקר משום שאני הולכת צעד-צעד עם יישום המסקנות שלי ומחזקת את עצמי. באמת.
גיליתי, עם זאת, בזמן האחרון במיוחד, שעניין המין הלא-פתור שלי לא מרפה ואני אצטרך בסופו של דבר להתייחס אליו ברצינות. אני מתכננת לעשות את זה כאן, אבל עוד זקוקה לתוספת אומץ. אפשר להגדיל בשקל תשעים?

שיבולת, עושה רושם שגם במישור הפיזי - ארצי גופני את מרגישה טוב יותר, וזה נהדר.
ובכלל, הגיע הזמן באמת שתזריחי מעט מכשרונך השופע על יותר אנשים לא?
באהבה רבה ובאיחולי הצלחה כנים, בריאות אושר ועושר והושר,
פאפא
רק מה, עכשיו כבר אין סיכוי שתבואי.

Hello MyMoo,

Congratulation for all the wonderful developments! I’m trilled to hear that you are getting the long coming chance to let your amazing talents shine!

It has been about a month since I last read your blog or had any contact with you. Today I caught up with everything I missed in the last month.

Despite the un-timeliness, I would like to respond to what you said about me (in regards to anger and etc.):

You are right - I am horrific in my anger. My anger (and maybe not only my) is an expression of fear…no…of terror. It comes from the fear of not being accepted by those who are an anchor to my soul…of not being heard or seen or affirmed by them. It is an expression of a tiny, self-absorbed, self-focused midget in my mind, that can’t see beyond his own reflection in other people’s faces. We all have that little Napoleon, marching around in our minds, thinking that he can dictate to the rest of the world what it/they should think, act, be. Don’t you think?

I’m sorry if you have ever felt unloved by me. Please remember that my anger is only my fear of losing you. Fortunately, my love to you and the years-long amazement with who you are, are unchanging and strong.
Ya.

מזל טוב מזל טוב מזל טוב
ואני מברכת בעיקר אותם על השכל לשכור אדם טוב

רציתי שתקראי את הבלוג שפתחתי ,הרבה בהשראתך,בלוג אשה במרחקים

ברכותי !
בטוחה שלעבודה היסודית יש כוח.

יופי יופי יופי!!!
אני מאוד שמחה בשבילך.

ישששש!!!!
קיבלתי את זה!
אני מתחילה לעבוד עם הגדולים, במגרש הירוק יותר, בתפקיד הטוב יותר!
תודה!
האצבעות המוחזקות והעבודה היסודית עשו את זה, ותודה גם לאלוהים.
(להירגע).
זה עדיין מהבית, כך שאין בעיה עם ההנקה, רק ידרוש ממני קצת פגישות בחוץ פה ושם, אבל סבבה. לא צריך התארגנות מיוחדת, אולי רק עזרה כלשהי עם הניקיון בבית ההפוך הזה, כשאני אראה שהמאמץ משתלם כלכלית.
הוא ישתלם, אני יודעת.
אני גם ממשיכה לעבוד עם ההוצאה שעבדתי איתה עד עכשיו, אז צפוי עומס בינוני עד כבד במחוזותינו, אבל גם זה סבבה. כמה שיותר עבודה - יותר טוב.

אז זהו, שלמדתי להיעזר. גם בה, אבל לא רק. למדתי לבקש מה שאני רוצה ולא להרגיש לא נעים בגלל זה, וראו זה פלא - רוב מבוקשי ניתן לי. ואם לא, אז לא. קודם הייתי מתביישת "להכריח" את אמא שלי לבוא אלי והיינו לוקחים את הקטנה אליה. אבל מרגע שאזרתי אומץ והשוויתי את יחסינו והענקתי לעצמי אותו "גובה" כמו שלה, קל לי יותר לבקש וגם לעמוד על דעתי. ועכשיו אני מרגישה אחראית לעצמי בלבד, כלומר: אם לא מתאים לה - שתגיד. ואם היא בכל זאת נמנעת מלהביע את דעתה - זה עניינה בלבד.
מבחינה רפואית, הבעיות לא נפתרו, אבל אני לומדת לחיות איתן יותר בשלום, וגם מקווה שיימצא פתרון בקרוב, לחלקן בכל אופן.

האם היציאה החוצה היא אקט של הצלה עצמית או שהיא באה מתוך הבנה ,מתוך שקט ,מתוך חשק גדול.האם זו בריחה .
הבנתי לאחרונה טוב יותר את מצב היחסים ביני לבין בעלי. מה שמוביל אותי למסקנה שהדבר הנכון לי לעשות הוא לחזק את עצמי. המטרה היא להיות חזקה, כך שאוכל לעשות בחירות ממקום של כוח, ולא של חולשה - חולשה פיזית, כלכלית, ובעיקר חולשת הדעת ודרדור האמונה בעצמי.
לכן אני פועלת עכשיו כדי לקדם את עצמי מבחינה מקצועית - ויש הזדמנות כזו על הפרק; לכן אני נפגשת היום עם קבוצת אמהות, בלי הילדים (רק היונקת, מה לעשות) כדי לחזק את עצמי בלעדיו; לכן אני חושבת לעצמי הרבה מחשבות בזמן האחרון, מתייחסת למצבי ומגיעה לתובנות לגבי עצמי , כדי להבין את עצמי טוב יותר.


האם הדימוי של -אני אשה עצמאית -הוא דימוי ישן ,ישן-מחודש,חדש ?
זה דימוי ישן-מחודש, ואני יוצקת לתוכו תוכן עצמאי כרגע. הוא היה תמיד בגדר אמירה לא מחייבת. עכשיו הוא נוכח.

_האם זה - עדיף שאהיה עצמאית כי אלוהים יודע מה יהיה ?
אם אהיה עצמאית יהיה לי כוח שווה במשפחה ?_
כן.
וגם זה: בשביל עצמי. כדי להשתמש בעוצמה שלי . כדי לגלות אותי . באופן בלתי תלוי.
לא רק בגלל מה שעלול לקרות, אלא בשביל מה שעשוי לקרות טוב יותר בחיי, אם אתחבר לכוח שלי.

האם זה מחליף שיחות עם בן זוגך ?
כן ולא.
כן - כי אני מנהלת עם עצמי וכאן דיאלוג בעניין הזה.
לא - כי אני אדם שקוף, רואים עלי, ואני לא מסוגלת להסתיר ממנו כמעט שום דבר, אפילו אומרת לו דברים כשזה מנוגד לאינטרסים שלי.

היי,
הצעה לצורת חשיבה.
תכנית עבודה שלי עם עצמי - יציאה לעבודה
עד שאצא לעבודה עלי לסיים את המטלות האלה והאלה.
כשאצא לעבודה ההתארגנות של כל המשפחה תשתנה ל-...
היציאה לעבודה היא תהליך שמתחיל - עכשיו - בעוד יומיים - אחרי שאדע תוצאות של בדיקות רפואיות - כשביתי תהיה במסגרת - כשבני ביתי יהיו מוכנים -
התהליך יהיה הדרגתי - אני זקוקה ל....ימים
התהליך יהיה חד מהיר ופתאומי...
מה שחשוב לי להשיג בעבודה....

נראה לי חשוב מאד מאד שתצאי עם כוחות .המערכת שלך תשרוד מן הסתם ,השאלה מה יהיה המחיר לתווך ארוך.את צריכה לעשות בשביל עצמך מה שאמא שלך אולי לא עשתה בשבילך,וזה,לדאוג לעצמך,ולא לחשוב ש-תעמדי בהכל.

עינת

תודה פאפא דוק אהוב. כן, האנשים זה ה-אתגר. גם אצלך, לא? בעצם אצל כולם...
אני מזנקת לאתמול.
אז באמת ההתמודדות הראשונה זה עם הלבד. אני אדם שלא יודע להיות לבד עם עצמו בצורה אפקטיבית. אז עכשיו אני לומדת לעשות את זה. וזה מעניין, למדתי לאחרונה פשוט להשתמש באמצעים שעומדים לרשותי, להפעיל את מה שמצליח להעביר את הזמן באופן יעיל יחסית, וגם יותר מהנה. בהקשר הזה אני מגיעה לשאלתך, עינת, על אמא שלי. רק כשג'יני אמרה לי לפני כמה ימים בטלפון, שמתי לב לשינוי במערכת היחסים בינינו. כל השנים אני בעיקר דאגתי לה ועזרתי לה. והנה עכשיו, בעקבות ה"השוואה" שערכתי, שיווי הצורה בינינו, כלומר - לא עוד היא על אפיריון ואני משמשת אותה - היחסים בינינו נמצאים במקום אחר לגמרי, מקום שבו היא עוזרת לי. וכמעט כל יום. היא באה אלי, למרות שרצתה שאביא את התינוקת אליה, כי אני התעקשתי שהיא יונקת וצריכה שאהיה בסביבה כל הזמן, ועכשיו היא מקבלת את זה בלי לכעוס יותר. היא פשוט מתייצבת משהו כמו ארבע פעמים בשבוע,שזה הרבה.
קוראים לי שוב.

שיבולת יקרה - אני יודע שאת מוכשרת בצורה בלתי רגילה ובטוח שתצליחי מאוד מאוד באתגר החדש. לכן לא צריך להחזיק אצבעות אבל אם ביקשת אז טוף נו...
לא קל גם בית וגם עבודה במיוחד עבודה גם בבית, אני מניח שההסתגלות קשה ביותר.
בהצלחה באתגרים שמזמנים החיים (והאנשים).

איזו התקלה, אבל גם הקלה. זה בדיוק סוג השאלות שאני נמנעת מלהתמודד איתן. אז תודה. תודה עינת שאת מעלה את זה. הרי מה שאנחנו הכי נמנעים ממנו הוא בדיוק מה שאיתו אנחנו צריכים להתמודד.
אין לי כרגע כוחות לכלום. אני גוררת את הימים באנרגיות נמוכות מאוד. במיוחד אני מרגישה את הנפילה של להיות פתאום לבד. בעלי תמיד עבד מהבית. ובכמעט שנה האחרונה לא עבד כמעט בכלל. כך שהתרגלתי במשך שנים לעשות הכל איתו ביחד, ובעיקר כשמדובר בילדים. אף פעם לא לבד. סיפור חיי. גם לפניו, ואנחנו כמעט שש-עשרה שנים יחד.
אז קודם כל זו התמודדות שלי עם עצמי כמתפקדת בלעדיו.
אמשיך אחר כך. קוראים לי.

היי,האם יציאה החוצה מגובה מבחינתך בכוחות לצאת ? בכוחות בכלל ?
לא ספרת מזמן על תחושותייך עם אימך למרות שהבנתי שהיא אצלך הרבה ,לא יודעת מה קורה מבחינה רפואית איתך.פשוט לא יודעת.
האם היציאה החוצה היא אקט של הצלה עצמית או שהיא באה מתוך הבנה ,מתוך שקט ,מתוך חשק גדול.האם זו בריחה .
האם הדימוי של -אני אשה עצמאית -הוא דימוי ישן ,ישן-מחודש,חדש ?
האם זה - עדיף שאהיה עצמאית כי אלוהים יודע מה יהיה ?
אם אהיה עצמאית יהיה לי כוח שווה במשפחה ?
האם זה מחליף שיחות עם בן זוגך ?
לא יודעת.
הבאתי את כל זה ,לא בכדי לערער אותך אלא כדי להאיר מה שנדמה לי כמהותי בעריכת שינוי.
עינת
נ.ב - לגבי מה אני עושה פה,אני מתלבטת אם לפתוח בלוג ולספר.מרגישה מלאה כמו רימון,לפעמים.

_תשימי לב שאין את עושה שרירים בזמן שהאנרגיות נמוכות.
זה מוצץ את הלשד_
עינת טל, עינת, אני רוצה להבין טוב יותר למה התכוונת. לא ממש הבנתי.

מוכרחה לצאת.
נראה לי שעניין העצמאות שלך כבודו במקומו .
תשימי לב שאין את עושה שרירים בזמן שהאנרגיות נמוכות.
זה מוצץ את הלשד.
מצטרפת למחזיקות האצבעות.
שמי ,עינת.

מחזיקהצבעות

תודה, גורפרחים יקירה.

נפגשתי עם פיגורה משמעותית באחת מהוצאות הספרים הגדולות, ואולי אעבוד גם איתם. אם אצליח בזה, זה יהיה שינוי גדול וחשוב בשבילי, כי מדובר במשהו שעשיתי עד עכשיו רק בקטן, ועכשיו זה בשדרוג אמיתי. WISH ME LUCK!
<מחזיקה אצבעות>

תודה, צופה מכוכב , על ששיתפת.
אני באמת במקום אחר עכשיו. כמו שאולי הבנת מהקריאה כאן, אני לומדת לסמוך רק על עצמי גם מכורח הנסיבות, אבל גם מפני שהבנתי שכך אני משיגה לי שקט נפשי ובטחון בעצמי. אני רוצה להיות עצמאית כי אני רוצה לדעת שזה תלוי בי ולא באף אחד אחר, כי לא לעולם חוסן. כי דברים יכולים להשתנות. כי הוא יכול להיות מפוטר. כי המציאות היא שאני לא בנויה להיות תלותית. כל אחת כמו שהיא. זו אני.
עינת טל , התשובה היא כן. אני רואה בתוך שלי ושל אחרים. זו אחת מהחוזקות שלי. רק שגיליתי שלפעמים אני עיוורת לחלוטין, כך שזו חוזקה מוגבלת משהו.
היום נפגשתי עם פיגורה משמעותית באחת מהוצאות הספרים הגדולות, ואולי אעבוד גם איתם. אם אצליח בזה, זה יהיה שינוי גדול וחשוב בשבילי, כי מדובר במשהו שעשיתי עד עכשיו רק בקטן, ועכשיו זה בשדרוג אמיתי. WISH ME LUCK!
העתיד נראה פתאום ורוד יותר, ולמרות הלחץ הגדול בעבודה שלי ושל בעלי, נעים להיות עסוקים. באופן מפתיע, זה דווקא בא עכשיו כאילו משומקום, ואני שמחה. וחוששת. ומנסה להאמין בעצמי, שאני יכולה לעשות את זה. אני כאילו יודעת שאני מסוגלת, אבל הספקות מכרסמים קצת, כי הרבה מונח על כף המאזניים. אם אצליח להוכיח את עצמי ב"בחינה" הזו, זו תהיה פריצת דרך עבורי, הפריצה שלה חיכיתי כבר המון זמן. אני כל כך רוצה להצליח בזה! זה נותן לי המון תקווה לצאת מהתקיעות הזו שאני מרגישה כבר כל כך הרבה זמן. "פוש" רציני לקריירה. ועוד זה ממשיך מהבית, כלומר, לא אצטרך לעזוב את הילדים, אלא רק לתמרן ואולי להשיג יותר עזרה, אולי אפילו בתשלום.
עינת טל , מה את עושה שם ?

טוב. אני חושבת על השאלה שלך על למה אני פה מאז ששאלת אותה. והתשובה כנראה לא כל כך פשוטה.

אז זהו. החלטתי לכתוב גם את זה.
גם אני מתלבטת בקשר לחינוך ביתי.
והיה לי מוזר לראות אותך כותבת על כך.
ואני בכל מני דברים כל כך ההפך ממך עכשיו.
אני לומדת להשען על בעלי. לדעת שאם אנחנו ביחד, זה בסדר לתת לו להרוויח את הכסף, ולי להקדיש לילדים.
לוותר על המקום של העצמאות וה"חופש" האישי שלי שהיה לי כל כך חשוב כל הזמן.
בזמן ההריון של בתי גם ויתרתי על ה"קריירה", והגעתי למסקנה שאני לא באמת יודעת מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה. ורק אחרי שעשיתי את זה, התחלתי להנות מהמקצוע שלי. אבל גם היום אני יודעת שאני מוכנה לשינויים, והחינוך הביתי אם יהיה יכניס שינויים. אני כבר לא נאחזת בזה כל כך חזק.
שני דברים בחיים שלי, שעל ידי קריאה פה מתחדדים לי.
אני לא יודעת אם זה עוזר לך לדעת את הדברים האלה. אבל לי זה עוזר להבחין בדברים כשאני קוראת אותך, גם אם הם מאוד אחרים מאצלך עכשיו.

חיבוק גדול
ותודה.