איזה יופי!

עדכון: בת שנתיים וחודש .
יונקת.
מיניקה את הבובה.
תענוג.

שיבולת יקרה.
אין לך דף בית אז באתי פה.
כתבתי לך ב הצילו דובוני פרווה ואבהיר גם פה.
באתי להגיד לך כי פניי מועדות לשלום.
לא פניתי אליך כלל, סיפרתי חויה שאמנם הושפעה מההודעה שלך-
כלומר הזכרת לי איכשהו את הדובי הראשון שלי,
אבל כלל לא "עניתי" על ההודעה שלך או משו כזה.
אכן אי הבנה לדעתי
אז סליחה על אי ההבנה
אם תרצי למחוק שם או פה או מה שקשור בזה גם יכול להיות בסדר.

המשך העתקה מ אין מספיק חלב
בשמת א (21.05.2007 10:53):
ובניגוד למה שאת כותבת כל הזמן, עדיין בגילה המופלג, אני מרגישה לחץ בשד
עכשיו אני מבינה, שזה אולי קשור לעובדה שאתן גם נפרדות, ויש לך שעות של אי הנקה מצד אחד, ושאיבה מצד שני.
בשאיבה בהחלט רואים הבדל גדול כשיש התייבשות או מחלה. גם ככה קשה לגוף לשחרר חלב למשאבה, אז בזמנים כאלה - על אחת כמה וכמה.
לפחות עברתן את זה! באמת חוויה קשה
שיבולת (21.05.2007 11:20):
תודה, בשמת!
כמו תמיד התשובות שלך מאירות עיניים
שיבולת

העתקה מ אין מספיק חלב
שיבולת (20.05.2007 10:49):
בשמת, מה היית עושה במקרה של תינוקת בת 11 חודשים כמעט, שרוב תזונתה חלב אם, לאמא היה וירוס "קטלני" של הקאות ושלשולים. אמא לא אכלה כמעט 4 ימים ובקושי שתתה (מה שנכנס מיד יצא). ביומיים הראשונים, בהם המחלה הייתה בשיאה, לא הייתה בעיית חלב, אבל ביומיים שלושה לאחר מכן, אין כלום ויש תינוקת רעבה. מה עושים במקרה כזה?
(קרה לנו ועבר כבר... הסתדרנו בסופו של דבר, ובזמן אמת היה קשה לשאול. אם הייתה לי מטרנה או תמ"ל אחר בבית הייתי מקשיבה פעם אחת לאמא שלי ונותנת לה).
מה דעתך?
פלונית (20.05.2007 16:04):
ביומיים הראשונים, בהם המחלה הייתה בשיאה, לא הייתה בעיית חלב, אבל ביומיים שלושה לאחר מכן, אין כלום
איך את יודעת (שאין כלום) ?
בגיל 11 חודשים אם הייתי נתקלת בחשש כזה, ש אין מספיק חלב (שבמקרה שאת מעלה נראה לי כחשש לא מבוסס, אבל ניחא), הייתי מתגברת אוכל - בטטה, פרוסה עם טחינה, אבוקדו.
למה תמ"ל ?
< טעמת פעם תמ"ל ? זה פשוט לא טעים. סביר שאם תנסי לראשונה לתת תמ"ל לבן כמעט שנה, הוא ידחה את זה. תינוקות שחיים על תמ"ל בדר"כ התרגלו לטעם לפני שהתפתחו אצלם בלוטות הטעם. >
בשמת א (20.05.2007 19:39):
ביומיים הראשונים, בהם המחלה הייתה בשיאה, לא הייתה בעיית חלב, אבל ביומיים שלושה לאחר מכן, אין כלום ויש תינוקת רעבה. מה עושים במקרה כזה?
קודם כל, מסכימה עם פלונית, לגמרי.
אין דבר כזה "אין כלום". יכול להיות שהיתה קצת ירידה בכמויות החלב עקב התייבשות של האמא. לא נורא. לא סיפור. כל מה שצריך הוא לחזור לשתות ולאכול, לנוח במיטה, ולהניק כמה שהתינוקת רוצה. החלב מיוצר על המקום, בגיל הזה, ולכן אם היא רעבה ולא רוצה אוכל מוצק אלא חלב של אמא - שתינק.
זה כאילו היניקה היא פתיחת ברז: כשהיא יונקת, בא חלב. כשהיא מתנתקת, נפסק הזרם. מתחברת שוב? זורם חלב. ככה, מי שרעבה, תינק יותר שעות. זה הכל.
ומצויין שהיא הניקה תוך כדי המחלה, כי ככה היא מעבירה כל הזמן נוגדנים לתינוקת בזמן אמת, ככה שגם אם התינוקת תידבק, היא תחטוף את הוירוס בצורה מוחלשת.
שיבולת (20.05.2007 20:09):
טוב, פלונית, אם היית קוראת טוב היית רואה שאין לי תמ"ל בבית ולכן התינוקת לא קיבלה תמ"ל. והיא לא כלכך אוכלת טוב מוצקים, לכן לא יכלה להשלים את התזונה בדרך שהצעת. אני מאמינה שכוונותיך טובות אבל זה לא כל כך משתמע מנימת קולך. רק שתדעי.
בשמת - א. החשש שלי שהיא הייתה רעבה התבסס על כך שהרגשתי את השד ריק, ובניגוד למה שאת כותבת כל הזמן, עדיין בגילה המופלג, אני מרגישה לחץ בשד! בנוסף, היא הייתה בפעוטון ביום שהייתי חולה, וכרגיל שאבתי לה חלב. במקום 120 מ"מ יצא פחות מ-40. אכן הייתי מיובשת. הייתי בצום מלא, עם קצת נוזלים בצורת קוביות קרח במשך 48 שעות, ואח"כ רק שתיתי במשך עוד כ-48 שעות. כך שנראה לי שזה כן השפיע על החלב.
ב. היא באמת נדבקה ממני מהוירוס ידעתי שכשאת אמא את לא באמת יכולה להיות חולה ולהתפנק (בין הקאה להקאה הייתי צריכה להיניק!), אבל עוד יותר קשה בלהיות אמא, זה להתאושש ממחלה לא קלה ולטפל בתינוקת.... סבתא (אמא שלי) שבאה לעזור לנו, נדבקה אחרינו.
אבל עכשיו כולנו בריאים, מיניקים ויונקים וגם קצת אוכלים!
תודה

איזה כיף זה להניק! אני כלכך גאה בעצמי, שלמרות כל התלאות והקשיים, שהיו אמיתיים לא ויתרתי.

(שיבולת גאה בעצמה, כי כל השאר חושבים שהיא סתם מתעקשת, למשל לא לתת תמ"ל לפני השינה לשינה עמוקה, אז אם אני לי, מי לי...)
מצטרפת אלייך וגאה בך גם (תטפחי לעצמך על השכם כי באמת אחרים לא נוטים לעשות זאת עבורנו...)
כל הכבוד לכן

תמונת מצב: בת תשעה חודשים +, יונקת וקצת אוכלת (בעיקר מרוסקים, עוד אין שיניים!).
תחביב חדש: לחפור בפופיק של אמא תוך כדי הנקה.
איזה כיף זה להניק! אני כלכך גאה בעצמי, שלמרות כל התלאות והקשיים, שהיו אמיתיים לא ויתרתי.
בת תשעה חודשים + ומעולם לא טעמה טעמו של תמ"ל. באמת שאני גאה בי
(שיבולת גאה בעצמה, כי כל השאר חושבים שהיא סתם מתעקשת, למשל לא לתת תמ"ל לפני השינה לשינה עמוקה, אז אם אני לי, מי לי...)

טוב בקשר להריון - עשיתי בדיקת דם, יצא שלילי. יש תחושת הקלה עם אכזבה קלה. כל דבר בזמנו...

בקשר להנקה - חשבתי כבר שלהניק זה משעמם ובטח לא עניין לבלוגים.
אז חשבתי!

כמובן אני מדווחת בזמן עבר, כי בזמן אמת, לא היה זמן

בהנקת לילה, אני מרגישה גודש וכאב בצד שמאל. אני ממהרת להניק מצד זה מתוך מחשבה להקל על הגודש. חוזרת לישון, אבל מה זה כואב לי... קמה בבוקר, ממש כואב וקשה וחם. מודדת חום - 37.3, אולי התחלה של משהו אבל לא מתרגשת.
באותו יום הייתי צריכה ללכת לעשות בדיקת דם במרפאה. אני מתייעצת עם האחות בקשר לגודש ולכאב בשד והיא אומרת שבינתיים אין מה לעשות, כדאי לשים כרוב ואם המצב יחמיר יש מחר רופא.
המצב מחמיר, אני מגיעה הביתה, כל הגוף כואב לי והחום מתחיל לעלות מעל 38. באותו יום בן זוגי היה אמור להביא את האוטו שלנו למוסך והוא מחליט להישאר איתי בבית. מזל!
אני כבר לא כל כך סומכת על האחות הזאת מהמרפאה (ראה פרקים קודמים) ומחליטה להתייעץ עם אחות של שירות כללית call.
היא אומרת שעליי ללכת דחוף לרופא לקבל אנטיביוטיקה.
מבולבלת משתי הגרסאות אני מחליטה להתקשר לקו החם של לה לצ'ה.
לא עונים שם כל היום!
אני מחליטה להתקשר ליועצות הנקה עצמן, שפרטיהן מופיעים בדף הקשר של לה לצ'ה. אף אחת לא עונה חוץ מאחת שאומרת לי להתקשר לקו החם, תיכף יענו לי. לא עונים לי. מחליטה לנסות עוד אחת. שלום מדברת שיבולת, אני לא מצליחה להשיג את הקו החם כבר מהבוקר אולי את יכולה לענות לי ? היועצת מעבר לקו, תודה לאל, יכולה לעזור. היא ממליצה על מסג'ים ומקלחות והרבה הרבה הנקה. החום (כשדיברתי איתה עוד לא מדדתי מהבוקר ודיווחתי על 37.3) לא מדאיג.

החום ממשיך ומטפס, מגיע ל-39 ולא עוצר. הכאבים איומים. אני במיטה בלי אפשרות לתפקד. מזל שא' שלי איתי ועם גוגה הקטנה.
לקראת אחר הצהרים אני מתייעצת שוב עם האחות בקיבוץ, עם חברה ועם עצמי ומחליטה בלב כבד להתחיל לקחת אנטיביוטיקה בתקווה שזו תעזור. בינתיים השד שלי אדום וחם, העור מתוח חזק חזק. יש לי 39.3 והחום לא יורד.

... גוגה התעוררה, המשך יבוא!

היום בבוקר - בדיקת הריון שניה - שלילית!
כבר לא יודעת מה לחשוב...

צריכה לתת תשובה בקשר לדוקטוראט למרות שלקחתי זמן לחשוב.

אני לא רוצה לעשות בדיקת דם כאן במרפאה כי האחות לא ממש דיסקרטית.
אז אולי אני אעשה עוד בדיקה ביתית.
אין לי כוח ללחץ הזה.

תודה לכן רסיסים ואשה. אתן באמת עוזרות.

אלוהים הוא שיכריע איך, מתי ולמה. קבלי באהבה ובאושר את הזכות הגדולה שיש לך שבאמת נמנעת לעתים מאלו שמייחלים לה כל-כך.
מסכימה מאד. יש לי חברה ש3 שנים לא הצליחה להכנס להריון וחברה שניה נכנסת להריון רק בעזרת הטיפולים.

פחדתי לכתוב לך דברים דומים, אבל אם כבר ציטטת אני כאן כדי לחזק. לידה ומוות הם לגמרי לגמרי לא בידינו, אלוהים הוא שיכריע איך, מתי ולמה. קבלי באהבה ובאושר את הזכות הגדולה שיש לך שבאמת נמנעת לעתים מאלו שמייחלים לה כל-כך.
וגם כשיהיה קשה תנסי לזכור ולחשוב חיובי - את נותנת לקטנה שלך מתנה גדולה, גם אם בהתחלה היא ממש לא תחשוב ככה.

הדברים שלמדתי בחיי שתכלס אין לנו באמת שליטה לא על הולדת ילדים ולא על מוות. תחילת החיים וסיומם הם לא בידיים שלנו
מצטטת לעצמי את גם אני רוצה היריון ורוצה מאד ילד מתוך רוצה הריון כדי להיכנס לפרופורציות

יודעת שזה נכון לגבי שני האירועים

תודה אשה לומדת, בעיקר על ה- . אני צריכה אחד כזה גדול ולאו דוקא וירטואלי...
רסיסים של אור תודה תודה. אני מנסה לראות באמת גם את החיובי (מבחינת גוגה המתוקה שלי ששרה לי כרגע שיר בתינוקית והאח/ות העתידיים)

יהיה טוב!

מתוך חבורת הבנים שלנו, הבכור ואחיו הם בהפרש של שנה וארבעה חודשים. הראשון ינק רק 8 חודשים. בהתחלה חששתי מחששות דומים לשלך, אבל מהר מאד שחררתי והיום אני מברכת יום יום על הפער הזה בינהם. יש לכל אחד מהם מתנה גדולה שיש לו את השני.

נכון, זה לא קל אבל הקושי נגמר מתישהו והיחד שלהם נשאר הרבה אחריו

בהצלחה.

קודם כל
אין לי חוויות לשתף אותך.יש לי בינתיים רק ילד אחד.אולי יעזור לך דף הריון שני לא מתוכנן.

טוב אני גם קצת שמחה. שוב אני וא' מוכיחים שאנחנו פוריים לאללה. וגם עוד יצור קטן ומתוק ייכנס לחיינו וירחיב לנו את הלב.

מישהי יכולה לכתוב לי כאן איך מסתדרת הנקה מלאה עם הריון?

מצפה לתגובות...

רשימת מלאי:
תינוקת אחת מקסימה ומלאת אור, מאוד מאוד אהובה, בת ארבעה וחצי חודשים. יונקת מלא מלא,
אמא שלה שלוקחת כבר חודשיים גלולות (אבל שוכחת לפעמים),
אבא ואמא שלה, שבקושי עשו "את זה" אחרי הלידה.
בדיקת הריון אחת, עם פס דק ולא החלטי.

אלוהים!

בדיוק אתמול היה לי ראיון לדוקטוראט. כנראה שהתקבלתי. כולל הרבה עבודת שטח,שגם כך קשה לעשות אותה עם יונקת שלא הולכת לשום מעון/גנון/פעוטון.
האבא דווקא הגיב בקוליות. ואמר שנלך על זה. קשה לי אפילו לכתוב את זה אבל אני חשבתי על הפלה.
טוב עוד שום דבר לא בטוח.

מרגישה ארבע תחושות חזקות עיקריות:

1. איזה פאדיחה. על אנשים כאלה שמגלים פתאום הריון, עם תינוק/ת כ"כ צעיר/ה תמיד הייתי אומרת בציניות - הם לא שמעו על אמצעי מניעה?
2. זה לא פייר לגוגה הקטנה והאהובה שלי, בגיל שנה לוותר על הבכורה.
3. הדוקטוראט - מי יודע אם תהיה עוד הזדמנות כזאת?
4. מבחינה כלכלית - איך נעשה את זה?

כל מי שיש לה שני ילדים בהפרש של שנה ונורא כיף לה (או לא) בבקשה, תנו סימן!

דף תמיכה לשיבולת!

שירים לבת ארבעה חודשים:

על כסא התכלת*
יושבת ומסתכלת
איך
אמא אוכלת

מאחורי הוילון יש חלון
מאחורי החלון יש עץ אלון
הוילון זז ברוח
עץ האלון זז ברוח
והחלון? מעביר את הרוח

הייתה לי תקופה שבה הקטנה הייתה אוכלת בערך שתי דקות מכל צד ומתעצבנת (בשעות היום). מרביצה לציצי. היום אני קושרת את זה לבלוטת התריס. חוסר תפקוד (בייחוד כמו שהיה לי, ברמה כלכך גבוהה), מביא לדעתי גם לירידה בתפוקת החלב.
בהחלט יתכן! לפעמים כשבאמת אין חלב - מפנים לבדוק את תפקודי הבלוטה.

מאוד שמחה לשמוע שהכל הסתדר - תמשיכו כך|יש|
לילה אחד, א' (אבו גוגו) התעורר באמצע הלילה משפריץ רטוב של חלב ולא הבין מה זאת המקלחת הזאת...

אשה לומדת - תודה על התגובה.
בקשר להנקה - הולך מצויין. מאז שפתחתי את הבלוג המצב רק משתפר. היום אני מניקה באופן טבעי, כלומר ישר מהציצי, בלי שום סיליקון חוצץ.
הייתה לי תקופה שבה הקטנה הייתה אוכלת בערך שתי דקות מכל צד ומתעצבנת (בשעות היום). מרביצה לציצי. היום אני קושרת את זה לבלוטת התריס. חוסר תפקוד (בייחוד כמו שהיה לי, ברמה כלכך גבוהה), מביא לדעתי גם לירידה בתפוקת החלב.
עכשיו יש לי חלב בשפע (תודה לאל!!!). ברוב הארוחות הקטנה מסתפקת בצד אחד בלבד.
המצחיק הוא שיש לי "שפריצים" של חלב, בעיקר בצד ימין. כשהיא משחררת את השד באמצע הנקה, לקחת אוויר, או לחייך לאמא ( ), או להשתתף בשיחה, היא חוטפת שפריצים לעין ולעוד מקומות.
לילה אחד, א' (אבו גוגו) התעורר באמצע הלילה משפריץ רטוב של חלב ולא הבין מה זאת המקלחת הזאת...

תרגישי טוב
אל תאשימי את עצמך, העיקר שלא תחזרי על הטעויות האלה שוב. מכל דבר צריך ללמוד ולעשות מסקנות לעתיד.
איך הולך עם ההנקה?

לגוגה שלי היו בדיקות בלוטת התריס לא תקינות מיד אחרי הלידה. זה לא נדיר אצל יילודים לאמהות שסובלות מבעיה בבלוטת התריס. אבל זה עניין שאין להקל בו ראש. יילודים שבלוטת התריס לא תקינה אצלם לא מתפתחים היטב מבחינה נוירולוגית ועלולים לסבול מפיגור.
חזרנו על בדיקת הדם שלוש פעמים (בכל פעם נסענו לבית החולים,כדי שהרופא במחלקת היילודים ייעשה לגוגה את בדיקת הדם). זה לא היה כיף, לסוע עם תינוקת כל כך קטנה לבית חולים, 3 פעמים. היא כמעט ולא בכתה המסכנונה שלקחו לה דם. בסופו של דבר התוצאות היו תקינות. והחיים נמשכים כרגיל. זו תופעה ידועה, ועכשיו הבלוטה שלה מתפקדת בלי שום תלות בשלי, ככה שאין מה לדאוג.
אני, במהלך ההריון, הייתי במעקב יותר צמוד אצל האנדוקרינולוג והוא העלה לי את מינון התרופה (בגלל תוצאות לא תקינות של בדיקת הדם). הוא אמר לי להמשיך באותו מינון לאחר הלידה ולבוא אליו לאחר 3 חודשים.
חודש לאחר הלידה עשיתי בדיקת דם לתפקודי הבלוטה במרפאה בקיבוץ. הסתבר ש"סערת ההורמונים" של הלידה השפיעה גם על הורמוני הבלוטה ועכשיו, במקום בתת פעילות אני בהיפר, בפעילות יתר.
בעצת האחות, הלכתי לרופא המשפחה. לא הקדמתי את התור לאנדוקרינולוג שנקבע לי לאחרי הלידה. איך ג'וליה רוברטס אומרת באיזה סרט? big mistake, huge!
רופא המשפחה (רופא הכפר), נורא התרגש מהתוצאות הלא תקינות שלי לכיוון ההיפר. בדק לי קצב לב וכל מיני.הכל היה תקין. ואמר לי להפסיק לאלתר את הכדורים. למרות שהרגשתי מצויין.
המשכתי לעשות עוד בדיקות דם וכל הזמן הייתי בהיפר, עד שפרצה המלחמה, ונמאס לי לקום מוקדם לבדיקות דם כל 10 ימים. הפסקתי לגמרי את הכדורים.
לאט לאט התפקוד שלי ירד אבל לא שמתי לב. הק"ג שנשרו ממני כמו כלום מיד אחרי הלידה הפסיקו לנשור ואף חזרו ובגדול. הפנים שלי התנפחו והייתי עייפה....
לא הייתי באותה תקופה בבית (מלחמה, מילואים של בן זוגי) אז חשבתי שאולי בגלל זה אני עייפה. הגעתי למצבים שבמקום "להרדים את גוגו" היא הרדימה אותי. אחות שלי מצאה אותי פעמיים בסלון של אמא שלי, ישנה על השטיח ולידי תינוקת בת חודשיים ערה בעליל.
די מפחיד לא? כאילו כל נורות האזהרה דלקו ואני - כלום.
התור שלי נקבע לתחילת ספטמבר (3 חודשים אחרי הלידה). לקראת התור עשיתי שוב בדיקת דם.
התוצאה - תת פעילות של בלוטת התריס ברמה שהמעבדה לא יכולה לבדוק בכלל. בחיים לא הייתי במצב כזה מדורדר.
שתבינו - זה הגיע למצב ששמעתי מתוך שינה את התינוקת שלי בוכה בלילה ולא הצלחתי להתעורר! סיוט.
הלכתי לאנדוקרינולוג והוא ממש כעס עליי - למה לא התקשרת אליי עם התוצאות חודש אחרי הלידה (למה באמת?), היית נותנת את הטלפון לרופא המשפחה, זה מה שקורה שמסתכלים על התוצאות ולא על הפציינט... כשהאוטו שלך מתקלקל את הולכת למוסכניק לא? או לרופא משפחה?
בקיצור, איזה טמבלית אני. עכשיו ייקח לי חודשיים להתאזן בחזרה (כמובן שחזרתי לקחת את הכדורים).
סיפרתי את מה שהוא אמר לאחות פה בקיבוץ. היא זאת שהמליצה לי ללכת לרופא משפחה, ליוותה אותי כל הזמן ו"המליצה" לי כל הזמן מה לעשות. ומה היא אמרה לי: "לפחות היית חודשיים בלי כדורים, זה גם משהו". שתקתי.
אני מודה שאני שונאת לקחת כל יום כדורים, אבל להרגיש כה חסרת אנרגיות, עייפה ועוד ועוד זה משהו יותר גרוע מלקחת כדור קטן כל יום.
כועסת עליה נורא ועוד יותר על עצמי. למה הקשבתי לה. מה לה ולרופא משפחה ולאנדוקרינולוגיה.למה הקשבתי להם?
אין לי מסקנות מהסיפור. נורא שמחתי אז שלא אצטרך לקחת כדורים ולא האמנתי שאתדרדר ככה.
כרגע אני כבר שבועיים עם הטיפול. מרגישה הרבה יותר טוב ונראית הרבה יותר טוב.

בלוטת התריס
כשהיא עובדת כמו שצריך - אפשר לחיות חיים שלמים בלי לדעת על קיומה.
כשהיא לא עובדת - פתאום מבינים כמה צריך אותה ומה היא עושה וכמה אי אפשר בלעדיה.
מערכת היחסים שלי איתה ארוכה...
בצבא גילו שאני סובלת מתת-תריסיות. כלומר, אצלי הבלוטה לא עובדת או לא עובדת מספיק. הטיפול פשוט, אם כי מעצבן - לקחת כל בוקר כדור. אין שום תופעות לוואי. כל חצי שנה, אני עושה בדיקת דם, הולכת עם התוצאות לאנדוקרינולוג והוא אומר לי איך להמשיך את הטיפול. אין שום השפעה על החיים שלי.
במשך שנים המצב שלי היה יציב - כלומר מינון מסויים של כדורים היה לי טוב והבדיקות שלי תמיד היו תקינות. הביקורים שלי אצל האנדו' היו מהירים וכללו בעיקר שאלות שאספתי ותשובות קצרות שלו. ו - תבואי עוד חצי שנה...

תכף אני אמשיך...

קטנה עשתה הפסקה אחת גדולה של 6-7 שעות כל לילה
איזה כיף! אפשר ללכת לישון, כדאי לנצל את זה, את לא יודעת אם זה ישאר שם או לא...

רפידות ההנקה התמלאו והמיטה נרטבה מחלב
כמה מוכר ומבאס... היתה תקופה שאני פשוט ישנתי על מגבת...
אם את מתעוררת לפניה את יכולה לסחוט קצת באופן ידני לפני שהיא יונקת ולשחרר את השד, גם כדי שלא יכאב וגם כדי להקל עליה.

המסקנה שלי מכל הסיפור שלי עד כה, היא שקטינא פשוט הייתה קטנה מדי.

שבלידה הבאה הכל יילך יותר חלק ואני לא אצטרך לעבור שוב את כל הסאגה הזאת, כי הפטמות שלי כבר מראש יהיו בחוץ?
אני מאוד מקווה. אם כי חשוב לזכור שכל יונק הוא סיפור חדש ואחר... אני לדוגמא הנקתי את הראשונה בקלות מדהימה - בעיקר לנוכח העובדה שהיא נולדה טרם זמנה במשקל של 1650 גרם - ועם הנוכחית יש לי כ"כ הרבה צרות שזה פשוט בלתי יאמן.... (והיא נולדה בזמן!).
הסיבות שבגללן הסיכוי שילך לך יותר בקלות הוא גדול הן אחרות - יש לך הרבה יותר מודעות, אני מאמינה שאם יהיו בעיות את לא תבזבזי זמן ותפני ליועצת הנקה... בכלל ילד שני זה אחרת...
ובהקשר הזה רציתי לשאול - כשהיא עוזבת את השד, איך הפטמה נראית?

ממשיכה את הבלוג...

אחרי שהקטנה למדה לינוק ישר ישר מהציצי של אמא שלה הגאה (כבר בערך 4 שבועות באופן חלקי ושבועיים מלא, ופטמת הסיליקון שכל כך העסיקה אותי נראית כמו פרה היסטוריה),
עברתי כמה ימים משונים מבחינת, נקרא לזה, "תנובת החלב שלי".
במשך היום, הקטנה ינקה בערך כל שעתיים, דקות מועטות מכל צד, וברוב המקרים התעצבנה שאין יותר חלב. הציצי באמת היה לא גדוש למגע, אבל כשסחטתי את הפטמה בין שתי אצבעות יצא חלב.
לעומת זאת, הלילות היו בעייתיים לכיוון השני.
הקטנה עשתה הפסקה אחת גדולה של 6-7 שעות כל לילה בין שבע בערב נגיד לשתיים בבוקר (פחות או יותר). במהלך ההפסקה הזאת השדיים שלי התמלאו כמעיין נובע. רפידות ההנקה התמלאו והמיטה נרטבה מחלב. כשהיא התעוררה, היא פגשה שד מלא, קשה ומשפריץ. היא אכלה ואכלה, לפעמים נרדמה אחרי צד אחד, אחרי יניקה ארוכה של 20 דקות והצד השני נשאר מלא וכואב לשלוש שעות הבאות. בשבילי זה היה פשוט סבל. התעוררתי לפניה בלילה, מהכאבים בשדיים וחיכיתי שתתעורר... ממש אבסורד.

צריכה ללכת, אמשיך בקרוב...

לפוגית הנחמדה - תודה על התגובה המחכימה שלך...
אני לא יודעת אם אני אמורה לענות לך פה או בדף שלך, נראה לי יותר מתאים פה
בכל אופן, המסקנה שלי מכל הסיפור שלי עד כה, היא שקטינא פשוט הייתה קטנה מדי. ברגע שקצת גדלה, אין יותר נזילות, והיא פשוט למדה את השיטה. כך שלמעשה השימוש הזמני בפטמת הסיליקון היה בלתי נמנע.
לפי דבריך אני מבינה שבלידה הבאה הכל יילך יותר חלק ואני לא אצטרך לעבור שוב את כל הסאגה הזאת, כי הפטמות שלי כבר מראש יהיו בחוץ?

כמה הערות טכניות - התנוחה שבה לימדה אותך היועצת להניק בבית החולים נקראת "תנוחת המעבר" והיא מתאימה לתינוקות מאוד קטנים ו/או כאלה שמתקשים בתפיסה וביניקה כי יותר קל להקפיד על החיבור הנכון של התינוק לשד. לאמהות לעומת זאת, היא קשה לשימוש וצריך להתאמן...
התאור שלך מתאים לתינוקת שלא עושה מספיק וואקום (לא יונקת מספיק חזק) - בעיקר הקטע עם הנזילות... זה יכול לנבוע מכמה סיבות - חולשה שלה כי היא נולדה קטנה, לשון קשורה, bubble pallet ("חיך בועה" - מצב שבו החיך העליון גבוהה מהרגיל מה שמקשה על העבודה עם הלשון), וכמובן תפיסה לא טובה שזה מה שקורה ברוב המקרים, לכן שיפור של התפיסה וקצת סבלנות לרוב פותרים את הבעיה, כשהתינוקות האלה גדלים ויש להם כוח הכל מסתדר.

קשה לי להאמין שיש איזשהי דפורמציה של הפטמה (לפי התאור שלך), זה פשוט ככה עם התינוק הראשון, מה שמוציא את הפטמה אצל רוב האמהות זה פשוט ההנקה של הילד הראשון... לפטמות שטוחות ושקועות יש בדיקה שעושים כדי לוודא שזה העניין ואלה הם מקרים נדירים, בכל מקרה אני מאמינה שהשד שלך נורמלי (נכון שלא ראיתי ואני לא מכירה אותך, אבל על-פניו לפי התאור פה, ככה זה נראה, אם זה חשוב לך לדעת ואת רוצה "אבחון" כדאי לפנות ליועצת הנקה מוסמכת IBCLC)

פטמת סיליקון - היא פתרון מצויין לתקופה שבה השד המאוד גדוש מקשה על התינוקת הקטנה לתפוס אותו כמו שצריך. את ממש לא צריכה להרגיש שאת פחות אשה או אמא פחות טובה בגלל זה - להפך!
תראי מה עשית - התעקשת ולא וויתרת למרות הקושי לתת לבת שלך את הטוב ביותר, לא בחלת באמצעים, גם כשהיה פחות נוח - כל הכבוד לך!
ואיזה יופי - זה השתלם! אתן זוג יונק ומניק מוצלח, אתן נהנות זו מזו ולפניכן עוד חודשים ארוכים של הנאה צרופה!

קראתי. אני שמחה שאת נהנית. כשאוכל אפרט יותר.

איזה עולמות חדשים ויפים
מלא סקרנות
פיץ

איזה יופי. מאושרת מאוד עבורך ועבור הקטנה
גם אני

אמרתי לכם שהתחלתי ליהנות?
איזה יופי|Y|. מאושרת מאוד עבורך ועבור הקטנה.

מאוד הזדהתי עם מה שנשאר בלי גירויים חיצוניים, זה אני, היא והעולם הפנימי שלי... כמה נכון, כמה ממלא, כמה מהנה, כמה טוב:-]
ממשיכה לעקוב ולהנות יחד איתכן!

בשבועיים שעברו מאז שוב היו כמה מהפכים:

דבר ראשון, א' חזר מהמילואים. השיגרה כידוע חזרה למעוננו ולכל המדינה. הוא פשוט לא האמין כמה בוטן אחד יכול לגדול בזמן כלכך קצר.

במחברת של האפרסקת הקטנה כתוב: 23.8.06 - הפעם הראשונה שבה, אפרסקת ינקה כל היום בלי פטמת סיליקון. ומאז זה כך. מי זוכר בכלל את הימים הקשים ההם. כמה מהר מתרגלים לטוב.

התחלתי ליהנות מההנקה ולא לספור שעות ולראות כמה זמן עוד יש לי עד ההנקה הבאה. זה לא שקודם הינקתי לפי שעון, זו היא שקודם הייתה כמו יקית, רוצה לינוק כל 3-4 שעות. מה שפחות היה כיף קודם, זה השימוש בסיליקון וחוסר הספונטניות שהוא גורם, וההנקות הארוכות. פעם אמרתי לא' שבאיזשהו מקום הנקה זו סוג של מדיטציה. חצי שעה שבה אני מתיישבת ומאותו רגע יש לי רק את הגירויים שהיו קודם. אם אני רחוקה מהטלפון, אז גם אם הוא מצלצל ואני מתה לענות ולדעת מי זה, אני לא יכולה. אם התיישבתי והטלויזיה דלוקה, השתנתה התוכנית, יש פרסומות, והשלט לא לידי, אז הלך עליי. כנ"ל אם לא התארגנתי על ספר וכו'. מה שנשאר בלי גירויים חיצוניים, זה אני, היא והעולם הפנימי שלי... אין ברירה. ואני אדם חובב הסחות דעת ממחשבות. אז הסתכלתי על ההנקה כעל מדיטציה וכאב לי שאני לא באמת נהנית ממנה.

עכשיו - ההנקות הרבה יותר קצרות בזמן, וגם המרווחים יותר קצרים, אבל אני בכלל לא מסתכלת על השעון ובד"כ שוכחת מתי הייתה ההנקה הקודמת.
בלי הסיליקון, אין מה להשוות. מרגישה אישה אמיתית. בחיי, זו לא קלישאה. כמו שתמיד חלמתי. התינוקת רעבה ואני שולפת שד.
בימים האחרונים הקטינא שלי, שעוד עשרה ימים תהיה בת 3 חודשים, גילתה את כפות הידיים שלה.
ההנקות נגמרות בחיוך, שמוציא את הפטמה החוצה מהוואקום, ליקוק הפטמה וחקירתה ע"י משמוש אצבעות שמנמנות.
אמרתי לכם שהתחלתי ליהנות?

בימים הקרובים, הכל משתנה במהירות:

כל הנקה אני מתחילה עם פטמת סיליקון ומהאמצע מעבירה לישירות לשד. לפעמים גם בסוף ההנקה, כדי שהיא תרוקן אותו טוב, אני שמה שוב את פטמת הסיליקון.

כל זה קורה רק בהנקות היום. בלילה הציצים גדושים ומשפריצים, והפטמה בכלל לא בולטת מהם ולא ניתנת לתפיסה, אז הנקות הלילה נעשות עדיין עם פטמת הסיליקון.

---

אחרי כמה ימים, בזמן בהנקות היום, אחרי כמה דקות הנקה בהן אנחנו כבר מצליחות להשתאותי לינוק בכלל או כמעט לגמרי בלי הפטמה, התינוקת הרגועה (בדרך כלל) שלי מתחילה להתעצבן - אבל ממש: צורחת, נהיית אדומה ומרביצה לציצי המעצבן.
אני מעבירה אותה מצד אחד לשני, שמה את פטמת הסיליקון ומורידה אותה ושום דבר לא עוזר. הציצי מעצבן ונגמר מהר .
הפתרון המסתמן: לוקחת אותה על הידים, בתנוחת over the sholder, או נותנת לאמא שלי, העיקר כמה שיותר רחוק מהציצי המעצבן. לאחר כמה דקות של חיבוק, היא נרגעת.

טוב, נמשיך בבלוג.

תודה על כל התגובות!!!

אני עדיין לא הגעתי לזמן הווה וכל הזמן המצב משתנה, אני רוצה לעדכן אתכן אבל הזמן שלי כבר לא רק בידים שלי...

במשך הזמן הזה שאנחנו אצל אמא שלי, אני ממשיכה לנסות להגיש לקטנה את הפטמה שלי ישירות. אני עושה את זה באמת כשהשד לא מלא ונפוח, אלא באמצע ההנקה לאחר שהוא קצת התרוקן. לשמחתי, מדי פעם זה מצליח והיא מצליחה לינוק מספר דקות ישירות מהפטמה שלי!

אופטימיות זהירה...

---

דפוסי היניקה של קטינא, מגיל שלושה שבועות בערך עד גיל 9 שבועות בערך הם קבועים מאוד:
במשך היום היא יונקת, עפ"י דרישתה, בערך כל 3 שעות (לפעמים שעתים וחצי, לפעמים ארבע שעות).
כל הנקה לוקחת כחצי שעה, 40 דקות.
בלילה היא עושה 2 הפסקות ארוכות, אחת מהנקת הערב בערך ב-19:00, עד בערך 2:00, ואח"כ יונקת שוב בערך ב- 6:00. בהנקות הלילה השד כלכך מלא חלב, שאם אני לא עושה לה הפסקות יזומות, היא לפעמים מקיאה או פולטת עודפי חלב. אחרי או במהלך כל יניקה, היא עושה קקי. בחורה מאוד מסודרת ויקית, הבז'יז'ולינה שלי.
סה"כ, תמיד תמיד מגיעה רק ל-6 הנקות ביממה, אבל אלו הנקות מאוד מאוד ארוכות ומלאות בחלב. בזמן ההנקה היא לובשת סינר + אני שמה חיתול טטרה מתחת, והכל כדי למנוע דליפות, כי בכל שלוק שהיא לוקחת, קצת משפריץ החוצה.
ולמרות זאת, או בגלל זה, אני לא יודעת, היא עולה במשקל בקצב ממש יפה וקופצת מאחוזון 7 בלידה, לאחוזון 50 בגיל חודשיים, כולל הכפלת משקל היציאה מבית חולים וכולל גידול פולקעות לגאוות ההורים.
אמא שלי ממש מרוצה שהיא אוכלת "מסודר" ולא כמו כל האלה שמניקות מתי שרוצים, ואז אין סדר יום וכו' וכו'. אני דווקא מבואסת מהעניין. רוצה להניק יותר פעמים ואין לי סבלנות בכל הנקה לשבת כל כך הרבה זמן.

---

יום אחד, שתינו במיטה אצל סבתא, חם מדי בשביל לצאת, בז'יז'ה לא ישנה, אני לא ישנה. שתינו לבד בבית וצריכות לשעשע זו את זו. הבילוי האולטימטיבי שלנו, כשאני עייפה מכדי להסתובב איתה על הידים או במנשא, הוא שאני שוכבת על הגב ובז'יז'ולינה שוכבת עלי, בטן על בטן.
היא אכלה לפני שעתיים ולא מראה שום סימני רעב, ואני חושבת, בואי נעשה ניסוי. שולפת את הציצי ומנסה לתת לה כשהיא שוכבת על הבטן עליי, ומה שהיא צריכה לעשות זה לינוק כשהראש שלה כלפי מטה, עם הראש שלה תקוע בתוך הפטמה שלי. להפתעתי הרבה, היא יונקת, ויונקת, משני הצדדים!!! בלי פטמת סיליקון! התנוחה לא אידיאלית לשתינו, כי לי קשה להחזיק אותה, ולה קשה לנשום... אבל מסתדרים. פתחתי לה נתיב נשימה, השתדלתי לשמור על שיווי משקל וצפיתי ב"נס" שמתרחש מול עיני.

I'm sitting here in rainy Norway and reading your blogg. I have 4 kids and was lucky to have breast fed all of them. The first one was born premature though, and I had to use the pump for a while. I too think that this is going to be all right after a little while. Keep strong and keep trying.

אני קוראת אותך ממש בציפיה דרוכה

גם אני עדיין כאן. קוראת, מתעדכנת.
מקווה שאבא יחזור מהר הביתה

אני קוראת אותך ממש בציפיה דרוכה
גם אני

אני קוראת אותך ממש בציפיה דרוכה,
אני אותה אחת.

<הדף המדובר מדבר על פטמות שקועות ועל שטוחות. הדיונים שם, לדעתי, מאלפים>

אוף, אתמול כתבתי ממש הרבה, ואז, בום טראח מה קרה? האינטרנט התפוצץ, האינטרנט נקרע...

לא משנה, אני אנסה לשחזר.

אחרי כמה ימים בבית, בין אזעקה לנפילה, בין המראת מטוס לנחיתה, מתרגלים את השיגרה הלא ברוכה, מצלצל הטלפון של א'.
בצד השני של הקו קצינת הקישור. מחר יום א', א' צריך להתייצב לצריפין לזמן לא מוגבל. מלחמה, צו 8 ...

למזלנו א' מוצב ביחידה שנתאר אותה כ"תומכת לחימה" והוא בכלל מיועד לגזרת רמת הגולן, ככה שאת החלק של הדאגה חסכו לנו. אבל גוגו ואני לא מתכוונות להישאר במצב הזה לבד בבית (בינתיים גם קרתה תקרית עם נחש צפע שבכלל הורידה לי את כל הבטחון שטמון במושג בית).
אז שוב ארזתי את הבז'יז'ולינה ואותי ושוב נסענו לסבתא-אמא.

---

שלא תבינו לא נכון, יש אצל סבתא המון יתרונות - למשל: מביאים לי כל יום ארוחת צהרים ואני לא צריכה לדאוג לענייני שטיפת כלים, רצפה, כביסה וכו'.
הדודה של גוגה, היא אחותי הקטנה, אמורה לטוס עוד חודש לארצות הים ובינתיים היא רק מתכוננת לנסיעה ועוזרת לי המון עם גוגה.
אמא שלי, אמנם עובדת כל יום, אבל עוזרת המון בערב, בכל ענייני האמבטיה, הירדמות ועוד ועוד. אמנם אני גם צריכה לשמוע כל מיני הערות. אבל זאת אמא שלי אז איתה אני לא צריכה לשמור דברים בבטן וישר אני יורה לה תשובה בחזרה.

---

א', לעומת זאת, נקרע מגעגועים לבז'יז'ולינה שלו. וזה לא שאנחנו לא מתגעגעות. כל היום שרות שירים מטופשים על אבא (לאבא שלי יש סולם, אוטו נוסע ואוטו בא והלהיט נומי נומי שמילותיו עודכנו ל"אבא הלך למילואים, הלך הלך אבא, ישוב עם צאת המלחמה, יביא לך מרגמה"...),
אבל א' כל הזמן שומע ממני בטלפון על בז'יז'יט שלו, שהתחילה לחייך ברצינות, ולהתהפך מהבטן לגב, ו"לדבר", ולפתח פולקעות ממש מכובדות. היא ממש משתנה לי מול העיניים וכ"כ עצוב לי שאבא שלה לא שותף לזה.

פלוני אלמונית (דרך אגב, האם זה אותה אחת כל הזמן?)
הבעיה שלי אינה פטמות שקועות
אלא פטמות שטוחות או אולי אפילו חוסר התאמה בין גודל השד לגודל הפה של התינוקת
אבל תודה בכל אופן

דף חשוב:
פטמות שקועות

בקיצור, נמשיך בסיפור...

אני וגוגה גרות אצל סבתא, אבא גר בבית ובא כל יום אחרי העבודה לבקר, עד שגוגילינה הולכת לישון.

פותחת סוגריים:
אבא שלי נפטר במפתיע לפני כמעט 4 שנים, בגיל די צעיר (פחות מ-60).
לאמא שלי יש עכשיו חבר לחיים, שלא גר איתה (תודה לאל), אבל מגיע לישון בכמה מלילות השבוע.
אני שלא גרה עם ההורים שלי מגיל 16 (קיבוצניקית), מוצאת את עצמי בגיל 30 בבית ילדותי+ תינוקת בת כחודשיים + אמא שלי + גבר שאינו אבי וכמובן - (מינוס) א' אבא של בז'יז'ולינה ואהובי.

סיטואציה מוזרה לכל הדעות. וגם לא כל כך פשוטה
סוגרת סוגריים.

השהייה אצל אימי בהקשר של ההנקה, גורמת לי להניק יותר בפתיחות ליד אנשים אחרים (החבר של אמא) וגם להצליח להניק בלי כרית הנקה. ההנקה הופכת לפחות טקסית וליותר ספונטנית.
עדיין כל הנקה לוקחת כחצי שעה.

אחרי כמה ימים, אנחנו (אני ובז'יז'ולינה) חוזרות הביתה.

---

אמא שלי מתקשרת אליי ומספרת לי שדיברה עם ח', אחותה ודודה שלי.
את לא מאמינה מה ח' סיפרה לי כשסיפרתי לה את הסיפור שלך, אמא אומרת לי. כשהיא הניקה את ד' בתה הבכורה (בת דודתי, כיום מעל 40), ד' לא הצליחה לינוק משד אחד בגלל אותה בעיה שיש לך. בימים ההם, הפתרון היה להניק דרך פטמת זכוכית. היא הניקה אותה ככה 3 חודשים ואל תשאלי איזה בעיות היו לה - פטריות בגלל רטיבות ופצעים. מזל שיש לך את הסיליקון. אבל בגיל 3 חודשים הבעיה נפתרה וד' ינקה משני הצדדים עד גיל שנה (!).
היא אומרת שאת צריכה לנסות להציע את השד אחרי מספר דקות הנקה, כשהשד קצת יותר ריק.

---

ידעתי את זה, שצריך לנסות כשהשד יותר ריק, לא כי מישהו אמר לי, פשוט כי כשהשד יותר ריק הוא מן הסתם פחות נפוח, ויותר קל לתפוס אותו. אבל זה לא עזר.

אבל... פתאום נמלאתי באופטימיות. זה קורה לעוד נשים, ואפשר לצאת מזה. כל הזמן האחות בקיבוץ אמרה לי שהיא מכירה מישהי שהניקה עם פטמת סיליקון עד גיל שנה, בנסיון לעודד אותי שזה לא אומר שאני אוכל להמשיך להניק את בז'יז'ולינה עד גיל מאוחר.
כל הזמן פחדתי שהמצב בלתי הפיך.

והנה דודה שלי לפני יותר כ-40 שנה, הצליחה לבדה להתמודד עם הבעיה ויכלה לה.

הקטנה שלי כבר בת כמעט חודשיים, אז אולי יש סיכוי....

תודה פלוני אלמונית, לא שמעתי לפני כן על ניפלט.

מעניין שמסתבר שאני לא היחידה בעולם שיש לה את הבעיה הזו.

כלומר, היה לי ברור שאני לא היחידה בעולם, אבל אף אחת מהנשים סביבי לא הבינה את הבעיה שלי או ידעה לעזור לי (ואני יודעת שיועצת הנקה - כן יכלה לעזור). וכאן, כל כך הרבה נשים מזדהות ומרגישות שאני מספרת גם את סיפורן.

http://www.avent.com/uk/en/[po]breastfeeding niplette[/po].php

על ניפלט שמעת?
אני בדיוק עם אותה בעיה, לכן עד היום (בני בן שנה ושמונה חודשים) אני רק שואבת, כי פטמת סיליקון גרמה לו לחוסר שקט, רעב (בדיעבד לא אכל מספיק), גזים נוראיים (מכניס המון אויר עד שנוצר ואקום) ותיסכול (שלי...) הנסיון איתן נמשך כחודש עד כדי יאוש מוחלט ומעבר לשאיבות בלבד.

הבלוג שלך נשמע כמוני בדיוק במקום שלך לפני שנה ושמונה.

אני מתכוונת פעם הבאה לנסות את הניפלט של אוונט, אין לי מושג מה זה בדיוק אבל זה סוג של אצבעון שמושך את הפטמה החוצה.

אגב לי יועצת הנקה לא עזרה. וכנראה שלא התעקשתי מספיק.

שמעתי שלפטמות שטוחות מאוד טובה היועצת אלן שיין מת"א.
כ"כ מעניין הסיפור שלך אני כ"כ מזדהה..

בינתיים אני המשכתי כל הזמן לנסות. מדי פעם באיזו הנקה הייתה הצלחה לכמה שלוקים עד שהפטמה נדחתה בבוז וצרחות.
אנחנו גרים בצפון הקרוב.
התחילה מלחמה, יש אצלנו רעש של מטוסים . תמיד יש, אבל עכשיו כל היום ובעיקר כל הלילה.
דיווחים מפחידים מהצפון הרחוק ובן דוד אחד קצין צנחנים בסדיר שכל הזמן דואגים לו.
מתבדחים על מה יקרה אם המלחמה תגיע אלינו.
לילה אחד, אני וא' אומרים זה לזה לילה טוב ב22:45 ושוקעים לשנת הורים מתוקה וכבדה. פיצית כבר מזמן ישנה לידנו.
ב-23:00 מתעוררים בבהלה לרעש אזעקה מחריש אוזניים. כל הגוף שלי פועם בדפיקות לב. חוטפת את פיצית הנמה, לובשת ג'ינס מתחת לגופיית השינה ועוברים לעמוד במסדרון - המרחב המוגן שלנו.
אחרי לילה ללא שינה אני ופיצית נוסעות לסבתא שגרה בערך באותו קו מבחינת צפון-דרום אבל יותר מזרחה... הנסיעה הייתה מתוכננת מראש אבל אני לוקחת ליתר בטחון גם בגדים להחלפה לבוז'ית.
א' נשאר בחזית... במשך היום עוד אזעקות ומילה חדשה - נפילות.
אני אומרת לא' - אני נשארת פה, אם אתה לא רוצה שיתייבש לי החלב...
מתחילה שגרה קצת הזוייה (שמתם לב כמה המילה הזאת נהייתה פופולרית בזמן האחרון? סתם הערה)

טוב מישהי פה ממש צריכה אותי, אמשיך כשאוכל.

תודה לכל המגיבות
שמחה לראות תגובות
ושמחה על העצות
שיבולת

קוראת, בטח שקוראת. את כותבת מקסים ומשאירה את כולנו במתח!

קוראת אותך @}
האמת, אני ממש כבר רוצה לדעת מה קורה עם זה היום... אחכה בסבלנות

שיבולת
אני קוראת כל הזמן בבלוג של ומאד רוצה שתצליחי. אני בטוחה שיש עוד קוראים. אנחנו איתך, את לא לבד.

שיבולת,
את עדיין יכולה ללכת ליועצת הנקה, אל תעשי את הטעות הזאת של לא לקבל עזרה מקצועית. אני עשיתי אותה ומשלמת על זה ביוקר עד היום עם רגשות אשמה.
ד"ר ליבוביץ' מומלצת מאד פה באתר, קראתי עליה רק דברים טובים. היא עזרה פה להמון אנשים להציל את ההנקה.
סליחה, שאני מתפרצת לבלוג שלך. פשוט הייתי חייבת להגיב.
ובקשר לחוסר ניידות - תבקשי מחברים, מהקרובים להסיעה אותך. אם הייתי ניידת בעצמי, הייתי מסייעה אותך בכיף.
תחזיקי מעמד,
בהצלחה
אם תרצי מספר של המרפאה של ד"ר ליבוביץ' 09-8858256

תגידו, מישהי קוראת פה?
או מישהו?
אני אשמח לשמוע קול
(מספיק שתגידו אני קורא/ת ואני אדע שאני לא סתם כותבת למרחבי הרשת האינסופיים והכלכך בודדים)

קונכיות סיליקון -
באיזשהו שלב הבנתי שיש דבר כזה קונכיות סיליקון וזה לא מה שיש לי (לי יש פטמות סיליקון).
קונכיות סיליקון אמורות "להוציא" החוצה פטמה שקועה. ממליצים להשתמש בהן כבר בהריון, אבל בכלל לא ידעתי בהריון שיש איזושהי בעיה.
קונכיות סיליקון זה דבר מאוד סודי (כנראה).
אין אותן באף חנות ואף אחד כנראה לא שמע(ה) עליהן. החלטתי לקנות אותן ויהי מה. מתוך יאוש כאשר שום דבר אחר לא עזר, נזכרתי בדברי האחות מהתינוקיה בבית חולים (את צריכה קונכיות סיליקון כדי שיעזרו לך להוציא את הפטמה החוצה), והבנתי שאין לי קונכיות סיליקון.
חיפוש בפארמים לא הניב כלום.
חיפוש באתרי מוצרי תינוקות + חיזוק מ-google הביא אותי לאתר של איזושהי עמותה מבני ברק שמוכרת את הקונכיות דנן.
קניתי, חיכיתי כמה ימים נרגשים והן הגיעו בדואר.
מיותר לציין כמה תקוות תליתי בהן. ובעצם תקווה אחת קטנה-גדולה, שגוגה שלי תוכל לינוק ישר ממני.

איך נראית קונכיית סיליקון?
בנוייה משני חלקים, אחד עגול מסיליקון עם חור באמצעיתו, והוא נסגר ע"י כוסית קשיחה בצורת חצי כדור (כמו שד) שבחלק העליון שלו מצויים חורים.
את החצי הראשון משחילים על הפטמה והוא אמור להוציא אותה החוצה, וסוגרים בעזרת הכוסית. החורים הם לאוורור. בתחתית הכוסית, מצטבר (אם יש עודף) חלב.

טוב, הקונכיה הגיעה... עיקרתי אותה, ויאללה שמתי בהתרגשות בחזייה. (נראיתי כמו אחת עם שדיים מבטון אבל לא חשוב ומה שמצחיק הוא שנשים בהריון אמורות להסתובב עם הקשיח הזה 8 שעות ביום, כדי להצליח להניק ביום פקודה).

מה אני אגיד לכן/ם? הפטמה שלי יצאה החוצה כל עוד הקונכיה היתה עליה. ברגע שהורדתי את הקונכיה, הפטמה שלי חזרה להיות שטוחה וביישנית כרקפת בחגווי הסלע...

אם רפי רשף היה מראיין אותי ברגע זה הוא בטח היה שואל אותי: "אז איך מרגישים בשלב זה, שיבולת, אכזבה?!?"

אכזבה? זה האנדרסטייטמנט של לשון המעטה של מה שהרגשתי, ועזבו את ה-70 ש"ח שהוצאתי.

כלום כלום כלום.

איזה באסה.

חזק ואוטנטי
משפט קטן שמקפל את עומק החוויה
פיץ

הימים עוברים וחולפים ושום דבר לא משתנה.
אני מנסה להציע את השד והתינוקת שלי מתעצבנת ולא מצליחה לינוק.

רגשות ומחשבות שעולים בי:

אני לא באמת מניקה. כששואלים אותי אם אני מניקה או אם אני רק מניקה, אני אומרת כן ובלב מרגישה קצת שקרנית.
התינוקת שלי במקום להיות ניזונה הישר מהשד, מקבלת חציצת סיליקון.

בושה. לכל מקום צריך לקחת את פטמת הסיליקון. אני מתביישת להיניק בציבור, גם בגלל שאני מתביישת להיניק עם פטמת הסיליקון (לא רק). בכל מקום בו כתוב על יתרונות ההנקה, כתוב כי היתרון הבסיסי הוא, שלא צריך לדאוג לסטריליות בקבוקים, חימום המזון, לזכור לקחת את הבקבוקים והפורמולה. אני צריכה להיסחב עם פיטמת הסיליקון לכל מקום. זה בכלל לא משנה שאני גם "נסחבת" עם חיתולים, בגדים להחלפה, מים, חיתולי בד וכו' וכו'. ההרגשה היא שדווקא פטמת הסיליקון היא הדבר הכבד ביותר בתיק שלי.

בושה.

תסכול.

במקביל אני כל הזמן מנסה וחושבת שתיכף המצב הזה יעבור. תיכף נוכל לינוק ולהניק כמו "שצריך". נעה בין תקווה ליאוש. לפעמים קטינא מצליחה לינוק איזה שני שלוקים בציץ אחד בלי. אני כולי מתרגשת אבל ההישג אובד בהנקה הבאה.

---

תגובות של (א)נשים לפטמת הסיליקון (מי שרואה אותי מניקה איתה, או מי ששמע את "הסוד" ממני):

אמא של חברה - ככה לפחות אין לך סדקים בפטמה, לי נורא כאב להניק. חבל שזה לא היה אז (לא נכון, היו גם היו סדקים ואף פצעים וכאבי תופת, אבל למי יש כוח להסביר).

אחות שלי - מה זה הניילון הזה?

אחות טיפת חלב: זה דווקא טוב, ככה לא תהיה לה בעיה לעבור לבקבוק כשתרצי.

אחיין שלי, בן רבע לחמש, שאמו מניקה את אחיו בן 10 החודשים - אחיין: שיבולת מה זה? שיבולת: זה בגלל שקוטן לא מצליחה לינוק לי ישר מהציצי, אחיין לאימו: אמא אולי תניקי את ר' עם כזה? אמא של אחיין: הוא מסתדר גם בלי...

אמא שלי: את לא יכולה פשוט למשוך לה את זה מהפה תוך כדי הנקה (לא אמא, נוצר ואקום בהנקה, והפיטמה נמצאת בין הפה של פיצקית לבין השד).

גיסה, אמא שלי: למה את לא מנסה בלי? אולי תנסי יותר בלי
(@#$%@#^#*&! אני כל הזמן מנסה בלי ולא מצליחה)

אמא שלי: אולי תלכי ליועצת הנקה?

חברה שלי שסיפרתי לה שה"ציצים" שהיו לפיצית מיד אחרי הלידה בגלל ההורמונים שלי, לא ממהרים לרדת: טוב לפחות לפיצקית לא תהיה בעיה של פטמה שטוחה בעצמה : - )

כולם: העיקר שאת מצליחה להניק הנקה מלאה.

---

למה לא הלכתי ליועצת הנקה?
מנסה להסביר לעצמי:

כל הזמן חושבת שתיכף המצב יגיע לפתרונו.

חוסר ניידות.

התכונה המטומטמת שלי להראות שאני מסתדרת בכל מצב. בלי שום קשר למציאות. כלומר להסתיר את הקשיים ולהראות האמא המושלמת. או מושלמת בכל דבר אחר.

התכונה המטומטמת שלי שנקרא לה קושי בבקשת עזרה.

שיבולת יקרה,

גיבורה אמיתית את!
אני קוראת את מילותייך מלאות האהבה וחשה ברצון העז שלך.
מחכה לקרוא את ההמשך- מרתק ממש!

עדיין קוראת...
מדהים כמה הסיפור שלך דומה לשלי...

בכל תקופת הימים הראשונים, כל הנקה מלווה בכאבים איומים.

הרחם מתכווץ וגורם לי לכאבי תופת למרות שזה בד"כ לא קורה בלידה ראשונה (אמא שלי: גם אצלי זה היה ככה ולא רציתי להפחיד אותך), מתפתחים לי סדקים בכל אחת מהפטמות. בתחילת כל הנקה, אני נושכת את השפתיים שלי וביד אחת צובטת בכל הכוח את כרית ההנקה, תוך כדי אנקות כאב.

א' מסתכל עליי ברחמים, אבל גם בגאווה שאני מוכנה לעשות את זה בשביל שקטינא שלנו תקבל את הטוב ביותר.

אני מורחת על הפטמות הפצועות משחה הומיאופטית (טראומיל), שקניתי עוד לפני הלידה לפי המלצתה של ר' המדריכה.

הטקס של לפני ההנקה מתרחב לכך שצריך גם להכין צמר גפן וכוסית מים רתוחים לניקוי הפטמות מהמשחה. אמא שלי מגלגלת לי כדורים של צמר גפן כשהיא באה. נשמע דבר קטן, אבל מה זה עוזר!

אני לא כל כך רואה שיפור. קוראת בכל מיני מקורות - ספרים, פורומים באינטרנט, באופן טבעי, ומגיעה למסקנה שהתפיסה של פיצקית לא טובה. משפרת אותה והמצב באמת משתפר!!!
בנוסף, אני נוטשת את המשחה ומנסה ללכת כמה שיותר בלי חזיה ובלי פדים ולייבש את השד. השיטה הזו נפסלת אחרי כמה ימים, כי מעצבן אותי לטפטף חלב ולהחליף חולצה כל שעתיים.

לאט לאט המצב משתפר, מותר לפיצקה לישון כמה שהיא רוצה, והיא באמת מתעוררת לבד לאכול. בלילה ישנה 4-5 שעות רצוף וביום פחות. הפצעים בפטמות מחלימים, התכווצויות הרחם עברו, אני מתארגנת מהר יותר לכל הנקה ויודעת להכיר אותה ולזהות את הצורך שמאחורי הבכי.

רק דבר אחד מפריע לי: לא מצליחה להניק ישירות מהשד. וזה מפריע לי לאללה.

פיצית קוראת לי, אמשיך אחר כך.

מגיעה ההנקה הראשונה בבית. מתארגנת בעזרת א':
כרית הנקה, כוס מים, עוד כרית מאחור, קונכיות סיליקון שצריך להרתיח אותן קודם. ולא לשכוח להחזיק את הראש של פיסטוקית...
הקונכיות סיליקון, התגלו כפטמות סיליקון.
התעלומה מהן קונכיות, מה ההבדל בינן לבין פטמות ואיפה לעזאזל אפשר למצוא אותן תיפתר רק בשלב הרבה יותר מאוחר.

בשלב זה אני שמה על הפטמה שלי את פטמת הסיליקון. פיסטוקית נצמדת ויונקת מצויין!
היא כל כך קטנה וכרגע הכי חשוב שתאכל. אני בטוחה בשלב זה שזה עניין של יום-יומיים עד שתוכל לינוק עצמאית.
בכל הנקה שאני והיא לא עייפות מדי, אני מנסה להציע לה את הדבר האמיתי, ללא תיווך. קוטן בוטן שלי מתעצבנת (אני שמחה, יש לה "אופי"...) ואני בינתיים מוותרת לה.השד שלי בשלב זה, גדול כמעט פי שניים מהראש של הקטנה. והפה שלה קטן קטן. אם הייתי מסתכלת על המצב מלמעלה, לא נראה כאילו הבלון הענק הזה, הוא האיבר המתאים להזנת הבובה הקטנה והעדינה הזו. אבל היא יונקת בשקיקה עם פטמת הסיליקון ובינתים זו נחמה פורתא.

כלל שאני קובעת לעצמי כבר משלב זה: כדי שהנקה ואוכל לא יסווגו אצלה כמשהו קשה ומעצבן (אמא שלי: איזה שטויות), אני לא מפסיקה לנסות להניק אותה ישירות מהשד ברגע שהיא מתעצבנת.

כמו שכבר כתבתי, היא צריכה לאכול לפחות כל 3 שעות.
20 דקות בערך לוקח לי בהתחלה להתכונן להנקה: ללכת לשירותים, להביא מים, לסדר כריות, מאוורר/ מזגן, להתיישב, לקבל את קטינא, למצוא לנו תנוחה...
היניקה עצמה לוקחת לפחות 40 דקות. בהתחלה אני עוד נעה בין אסכולות שונות (כמה להניק מכל צד). די מהר אני מחליטה לתת לה לרוקן צד אחד ואז לעבור לצד שני, כמה שהיא רוצה (והיא רוצה ולרוב מרוקנת את שניהם). בד"כ היא עושה קקי במהלך כל יניקה, אז צריך גם להחליף לה.
כל עניין ההנקה לוקח לי בערך שעה וחצי שעתיים בימים הראשונים.
שלוש שעות מתחילת ההנקה אני כבר צריכה להניק אותה שוב.
בימים הראשונים, לא הוצאתי לה אוויר, היא לא דרשה את זה ואני אמא מתחילה, לא ידעתי עד כמה זה חשוב ובכלל איך עושים את זה. לפעמים היא הוציאה לבד ולפעמים לא. היא נרדמה במהלך ההנקה אבל לאחר מכן התעוררה, ונרדמה מעצמה אחרי שהחלפנו לה... לא הייתה צריכה עד כמה שאני זוכרת עזרה בהירדמות.
בכל אופן, לפי חשבון פשוט, נשארה לי הפסקה של בין שעה וחצי לשעה נטו, בין הנקה להנקה. בהתחלה לא הייתי בטוחה ומניתי את הזמן מתום ההנקה, או מאמצע ההנקה. בנוסף לאחר הלידה (עד עכשיו, חודשיים אחרי) איך לומר, איבדתי חלק מהיכולות האינטלקטואליות שלי ולא יכולתי לזכור בשום פנים ואופן מתי היא אכלה. בשעה - שעה וחצי הזו, הייתי צריכה לדאוג לעצמי: לאכול, לישון, להתקלח.

מזל שבמקום בדכאון לאחר לידה, הייתי בהיי לאחר לידה, וכך איכשהו שרדתי את הימים הראשונים. לדעתי במשך 10 ימים לא ישנתי יותר מחצי שעה רצוף. בחיי שזה לא נורמלי.

כל פעם שהקטנה בכתה, חשבתי שהיא רעבה (כאמור, להירדם היא נרדמה לבד) וכך כל היום ובעיקר הלילה היה הנקה אחת גדולה. ובכי שחלקו כנראה היה מבטן מלאה

חוצמזה, היא אהבה לישון והייתי צריכה להעיר אותה לאכול. דבר שלפעמים לקח לי שעה!!! ואז היא הייתה אוכלת רק לאחר נגיד 5 שעות, אני לא ישנתי וגם היו לי רגשות אשם שאני אמא מזניחה והיא אפפעם לא תגדל.

בשבוע הראשון, עוד לא ממש התארגנתי, מבחינת הזמנים וכו'. היא עלתה רק 170 גרם. אמרתי לאחות בקיבוץ שאני קצת "מחפפת". היא אמרה לי שלדעתה, אם אני רוצה שהיא תגיע מהר ל-3 ק"ג לא כדאי, אבל ההחלטה בסופו של דבר שלי. האחות הזאת, נקרא לה אביגיל, יש לה ניסיון של 20 שנה והיא מקצועית לאללה, והניקה בעצמה עד אחרי גיל שנה את הבן הקטן שלה. היא תמיד מציעה לי דרכי פעולה, ואומרת בסופו של דבר את האמא ואת מחליטה. מהתחלה, בעצם עוד ממעקב ההריון, היא נתנה לי המון בטחון ופידבקים חיוביים, כמה אני רגועה ובשלה, בקיצור, מה שאמא טריה צריכה.

בשלב זה התארגנתי קצת יותר מבחינת שעות הנקה ושינה ואכן בגיל 3 שבועות פיצית הגיעה למשקל הנכסף והמכובד של 3 ק"ג!

מחכה מאד להמשך. את עושה דבר מאוד חשוב. אני לומדת מסיפורי הנקה, כדי להצליח בפעם הבאה.
תודה לך על השיתוף.

טוב חזרנו הביתה, אני א', י' הגיסה המופלאה, וגוגה הקטנה (מכיוון שאני לא רוצה לחשוף שמות אמיתיים ומצד שני לא לתת שמות בדויים אני משתמשת בהזדמנות הבלוג בכל שמות החיבה שמורעפים על הקטנה שלי ).

א' הלך לשילב וקנה פיטמות סיליקון. לא קונכיות, אבל לא ידענו את זה.

הוא גם קנה לי כרית הנקה כתומה!

מגיעים הביתה. כל מי שילדה בטח מכירה את ההרגשה. זה אותו בית שעזבנו לפני כמה ימים (או שעות), אבל הכל כל כך שונה. הבית מתמלא בשטויות קטנות וחמודות. כל מיני חיתולי טטרה ופדים לחזיה ומשחה מיוחדת לטוסיק ועוד ועוד.צריך מגן ראש לפה ולהרתיח את זה. אוף כמה פרטים...
אמא ניקתה לי את הבית ומילאה את המקרר. מהעבודה של א' שלחו פרחים. השכנים קישטו בבלונים ושמו שלט. וגם א' כתב שלט:

• שיבולת וגוגה,

ברוכות הבאות,
באהבה אבא א'*.

מרגש לאללה.

ואני, קצת פחות גדולה בנפח, לא בהרבה, נושאת בידי חבילה קטנה ומתוקה. היא באחריותי. אני עכשיו (יחד עם א') אחראית לכל צרכיה.
גוגה יצאה מבית חולים פחות מ-2.5 קילו. זה מין גוזל שבגדי הניו בורן הכי הכי קטנים, ענקיים עליו. והטיטולים הכי קטנים, נראים כמו טיטולי ענקים.
כולם שואלים, איך יש לך אומץ להחזיק אותה?
סליחה, אומץ? זאת גוגה שלי.
דיברתי איתה יותר מ-9 חודשים, היא שיהקה לי בבטן כל החודש התשיעי בכל יום באותה שעה. כל כך חיכיתי לה, לראות אותה, להיות בטוחה שהיא "בסדר" ולא חלילה פגועה (טפו טפו טפו).
זאת גוגה שלי ומעולם לא הייתה לי אחרת. אז גם אין לי שום פרספקטיבה. חוץ מזה, כל התינוקות קטנים לא? אז היא במיוחד.

תודה אמא נמרה. קראתי עכשיו שוב את סיפור ההנקה שלך. שוב, כי במסגרת ההכנות שלי בהריון קראתי, ובמסגרת זה שמאז הלידה (וההנקות) הראש שלי איבד הרבה יכולות, שכחתי שקראתי.
לא חשוב.
גם אני חושבת ש זה חשוב מאד מאד, לכן אני כותבת פעם ראשונה באתר, ונחשפת. וזה בכלל לא קל לי. אבל אני מקווה שיש לזה ערך מוסף.

שלום שיבולת,

תודה שאת כותבת את סיפור ההנקה שלך, זה חשוב מאד מאד.

נשמע שההתחלה היתה מזעזעת אבל אני מנחשת סוף טוב ( אני הולכת לישון כדי שיהיה לי כוח להניק בלילה... ).

גם לי לא היתה פטמה שקועה אלה משהו דומה למה שאת מתארת שהביא לתפיסה לא טובה בהתחלה. אפילו שהפכתי והפכתי בסיפור האישי שלי בלי סוף, סוף סוף באת את והצלחת להסביר. שוב תודה.

את יכולה לקרוא על ההנקה שלי בקישור שבדף הבית שלי.

מצפה להמשך,

הנמרה.

אני הולכת לישון כדי שיהיה לי כוח להניק בלילה...
מאחלת שינה שלווה וארוכה...
ושפע חלב..

שוב תודה פו.
קראתי.
פעם ראשונה שאני רואה סיפור שדומה קצת לשלי.
תודה.
בקרוב ההמשך, אני הולכת לישון כדי שיהיה לי כוח להניק בלילה...

אבל הבעיה אצלי עוד קיימת כך שיש לי מה ללמוד מסיפורן של אחרות.
קודם כל סיפור ההנקה של הגדולה שלי כתוב גם אצלי בדף נדמה לי.

בכל אופן אצלי זו הייתה רק אחת מהבעיות.
אני שהתמשתי בהמלצת חברה בפטמת סיליקון שאחר כך לא הצלחתי להיפטר ממנה ופטרה חלקית את בעיית התפיסה אבל יצרה גם בעיות חדשות.
עם הקטן אני מניקה בלי פטמת סיליקון ואחרי שתי פגישות עם ד"ר ליבוביץ' המופלאה שעזרה לי לתקן תפיסה והרבה עבודה שלי ושלו כאבים [הוא עם שיניים מגיל חודש בערך..] ועכשיו זה כבר די בסדר [הוא כמעט בן שנה].

אני לא יודעת איך, אבל לרגע אחד, עד היום, מעולם לא עלה על דעתי להציע תמ"ל.
גם אצלי היה ככה עם הגדולה. ואפילו יותר מזה נעלבתי כשהעיזו להציע לי את זה..
הרגשתי כאילו זה מביע חוסר תמיכה מצד המציע..

ממשיכה לעקוב אחרי סיפורך..
ומקווה שהיום את כבר נהנית מההנקה והיא זורמת בשלווה...

בגלל גודלה של הקטנה, היא צריכה לאכול כל 3 שעות. כך עד שתגיע למשקל 3 ק"ג. תינוקות כמוה, נוטים "לשכוח" לאכול, ולישון בלי להתעורר. אני מעירה אותה, מתעלמת מהערות של אחיות בצינוקיה ("את עושה לה עוול" בגלל שהעזתי לבוא באמצע הלילה בלי שקראו לי והפרעתי לה לרכל או משהו).
בגלל גודלה של הקטנה, ובגלל שנולדה ביום שישי בערב, אנחנו מסכימות להשאר עוד לילה בבית חולים, ומשתחררות רק ביום שני.

בלילה השלישי, עוזרת לי אחות נחמדה, כסופת צמה עם עיניים מאירות.
"תשמעי, יש לך בעיה, אבל המצב לא כל כך חמור.
את צריכה לשאוב חלב, ככה הפיטמה תצא. בינתיים קחי פיטמה של בקבוק תמ"ל, תשימי על השד. כשתשתחררי תקני קונכיות וזה יעזור לפיטמות שלך לצאת".
שמתי את הפיטמה החומה מערכות התמ"ל הקטנטנות האלה של בית חולים וראה זה פלא, התינוקת נצמדה, כמו ואקום או מגנט והתחילה לינוק במרץ. איזה כיף. כשנחזור הביתה, תצא הפיטמה והכל יסתדר.
לא יודעת למה את החלק הראשון של ההמלצה שלה לא לקחתי. אולי פחדתי שמאותו רגע אאבד את ההנקה ואתחיל להאכיל בבקבוק. חשבתי כל הזמן שתיכף תיפטר הבעיה. הרי אין לי באמת פיטמה שקועה. לא שכחתי לשאול את האחות אם כך התינוקת לא תאבד את היתרונות של ההנקה מבחינת המאמץ שהיא עושה. היא הודתה שכן, אבל שתינו סיכמנו שהעניין זמני ועדיין הזרימה אינה קלה כמו בבקבוק.

למחרת בארוחת בוקר (אחרונה בבית חולים, תודה לאל), פתאום אני מרגישה שקר לי והבטן רטובה. הרגשה מוזרה. לא זכור לי שלא התנגבתי ואפילו לא שפכתי על עצמי את הקפה הדלוח... אני מושיטה יד מתחת לחלוק, התחיל לצאת לי חלב. להשפריץ. איזה כיף! איזו תחושה עילאית. אני הבאתי חיים לעולם, את התינוקת היפה שלי, ועכשיו אני אתחיל להזין אותה. להתראות קולוסטרום, שלום לך "חלב אמיתי".
אני מתקשרת לא' שלי. "תקנה קונכיות סיליקון" "תלך לשילב והם כבר יידעו". מסתבר שלא.

המשך יבוא.

למרות האופטימיות, לא מצליח לי כלום בהנקות הבאות. גם בשעות היום אני הולכת לתינוקיה לבקש עזרה. זכור לי לילה אחד שקראו לי להנקה ב2:00, וישבתי וניסיתי להניק עד 5:00 מסביבי מתחלפות משמרות, האחיות עסוקות בהכנת התינוקות לשעה 5:00 בה מעירים את האמהות להאכלת הבוקר. ואני יושבת, כאובה מהלידה, עייפה על אף האדרנלין ומנסה להניק. התינוקת בוכה בוכה בוכה ואני חזקה. לא בוכה. מנסה, מבקשת עזרה. פתאום זה לרגע מצליח, בצד השני קצת פחות. יש אחות נחמדה ואחרות קצת פחות. איזה סיוט.
אני לא יודעת איך, אבל לרגע אחד, עד היום, מעולם לא עלה על דעתי להציע תמ"ל.

טוב נמשיך בסיפור:

ר' מגיעה לבקר אותי. אני מספרת לה שאני חושבת שיש איזושהי בעייה קטנה. ר' ישר מתקתקת עניינים. תפשיטי אותה, אל תפחדי, היא שלך וזקוקה למגע. תכניסי אותה מתחת לחלוק, שתריח.
ר' מראה לי גם היא איך לכווצ'ץ' את הפיטמה ולהכניס אותה לפה.זה עובד. פעם ראשונה אני מרגישה את תחושת היניקה, מן לחץ כזה והרגשה שזה זה. היא מלמדת אותי תנוחת הנקה שנדמה לי שקוראים לה תנוחת פוטבול. מחזיקים את ראש התינוקת ביד המנוגדת לשד. היד הפנויה מגישה את הפטמה והעטרה לפה התינוקת. אחות מהמחלקה עוברת. "זאת לא תנוחה טובה" היא מפטירה, כאילו היא לימדה אותי משהו או עזרה לי בהנקות קודמות שבוטן קוטן צרחה. ר' מסבירה לה בנועם ובאסרטיביות שזו תנוחה שטובה לתינוקות קטנים כמו הבוטן שלי. האחות הולכת. לא באמת אכפת לה. תכל'ס,מצידה שאני אתן תמ"ל. רק שאף אחד לא ייקח את התפקיד שלה, גם אם היא לא מבצעת אותו.
ר' עוזבת. אולי תגיע מחר. אני מעודדת ומאושרת.

ציצית ו- POOH והתוספות, אשמח לשמוע על הבעיה שלכן כאן, למרות שזה דף בלוג שלי.
עוד לא הגעתי בכתיבה לזמן הווה, אבל הבעיה אצלי עוד קיימת כך שיש לי מה ללמוד מסיפורן של אחרות.

תודה על התגובות. נחמד לדעת שאני לא כותבת באוויר.

וואלה, לי הייתה בדיוק אותה בעיה, סתם שתדעי
גם לי הייתה בערך אותה בעיה.. [ביחד עם עוד כמה אחרות..]

וואלה, לי הייתה בדיוק אותה בעיה, סתם שתדעי

נפתח כאן סוגריים לקצת תיאורים פלסטיים להבהרת הסיטואציה (הציצי שלי ברשת, מי היה מאמין...):
מעולם לפני כן לא חשבתי שתהיה לי בעייה כזאת, למרות שנתקלתי בביטוי פטמה שקועה (התכוננתי היטב גם ללידה וגם להנקה, באמת). הפיטמה שלי בכלל לא שקועה. והיא גם מזדקרת בעיתות קרה וריגושים...
אבל, איך להסביר את זה, היא כנראה שטוחה, לא שפיצית. הציצי נראה כמו בלון, שהעטרה חלק ממנו, ובקצה העטרה יש צ'ופצ'יק קטנצ'יק, בגודל של נגיד קצת יותר מכדור סוכרזית (לא מצאתי משהו אחר). הציצי מצידו, בעיתות טרום הריון הוא בגודל ממוצע, אבל אחרי הלידה הוא כולו נפוח וגדול (פמלה א., מאחוריך!) ונפוחה איתו גם העטרה, והצ'ופצ'יק הקטנצ'יק , בשבתו כפטמה, בקושי בולט. וקטינא נורא קטנה, נולדה 2.690, חיונית והכל אבל פיצית. לא מצליחה להכניס את כל הנפוח הזה לפה שלה.
עד כאן סוגריים.
קחו זמן להפנמה, אומר המרגיעון, אז תפנימו את תמונת מראה הציצי שלי!

אחרי עוד כמה נסיונות כושלים, בכי, עזרה לא אפקטיבית או התעלמות של הצוות, ועוד כמה "הנקות" בהם הציצי היה אצל התינוקת בפה, אך (בדיעבד, בדיעבד), לא קרה כלום, הגיעה בצהריים של יום המחרת, ר' המדריכה הכלכך טובה להכנה ללידה ולהנקה. ר' מתנדבת בחדר הלידה של בית החולים פעם בשבוע כעוזרת למיילדות, ולכן עוטה על עצמה תג כזה של בית חולים עם שמה וגם חלוק. וככה היא מצפצפת על כולם, מגיעה לא בשעות הביקור (המאוד מוקפדות), מתווכחת עם האחיות - אמרתי כבר שהיא מעולה?
קטינא הייתה איתי כל היום (ביות מלא בשעות היום, "מסרתי" אותה רק בין 22:00 ל5:00 וגם אז, "בזכות" זה שלא כלכך הצלחנו לינוק ולהניק ביליתי שם לפחות 3 שעות).
ר' ישר ניגשה לעניינים. אמרתי לה פעם ראשונה שנראה לי שיש לי בעייה עם הפיטמה.

איזה מתח...גמני מחכה להמשך @}

POOH והתוספות - תודה. פעם ראשונה שאני כותבת באתר, אחרי כמעט שנה "פאסיבית", פחדתי שלא יהיו לי תגובות...

נמשיך בסיפור (עד שהקטנה תתעורר ואלך להניק אותה...)

הלכתי לישון את הלילה הראשון שלי כאמא, רק אחרי שעברתי אחות, אחות, את כל אחיות המשמרת ווידאתי שיקראו לי ברגע שהיא מצייצת, שיעבירו את המסר למשמרת הלילה ושלא יתנו לה כלום.
שכבתי במיטה בלי יכולת לישון, רק מחכה שיקראו לי שוב.
אחרי איזה שעתיים קראו לי.
קיבלתי את היפיפיה שלי צווחת. אוי. רק להיזכר בזה ואני שוב מרגישה חסרת אונים.
ישבתי עם עוד אמהות בחדר ההנקה, מנסה להיזכר בתנוחת ההנקה מהקורס, מצטערת שלא לקחתי איתי מים (את הנייד משום מה דווקא לקחתי ). מסתכלת על אמהות אחרות, כולן נראות כ"כ מנוסות, מצמידות את התינוק לשד והוא יונק.טוב הן בטח כבר ותיקות. ילד שני או שילדו אתמול (גם אלה נראו לי ותיקות) לא יכול להיות שזה כל כך מסובך. רק שלי לא מסכימה לקחת את הפיטמה. וצורחת, לא נעים. (אחרי שהגענו הביתה, הקטנה כבר כמעט ולא צרחה. רק בתינוקיה, כואב לי הלב לחשוב על כך עכשיו. אז חשבתי שתינוקות קטנים בוכים, ואולי זה כך כי היא הייתה רק בת כמה שעות).
החלטתי באותו רגע שאני שוכחת את הביישנות שלי בבית ובשביל הקטנה שלי הופכת לאסרטיבית. הדבר הכי חשוב לי בעולם הוא שהיא תינק! הבת שלי לא תקבל תמ"ל!
הרגשתי חזקה כמו לביאה כשהלכתי לבקש עזרה מהאחיות בתינוקיה (ואני אחת שמעדיפה ללכת נגיד את כל תל אביב ברגל, כדי למצוא איזה חנות, רק לא לשאול מישהו איך להגיע, מין דפקט כזה).
טוב הרגשה שלי לחוד ומציאות לחוד. ברור שלאחיות יש עומס, לחץ ואין להן זמן אליי.
"מתי ילדת?"
"לפני 6 שעות" (בגאווה, כמעט שופכת את סיפור הלידה-גבורה שלי)
"אז כבר את רוצה שהיא תינק? חכי לבוקר"
"אה, היא בוכה וקראו לי ואני רוצה להניק אותה"
"טוב חכי בחדר השני, שנתפנה ניגש אליך"

אה אז ככה זה במציאות. סופסופ תפסתי ש אם אני רוצה משהו אני אשיג אותו ושום סמכות לא תכפה עליי מה שאני לא רוצה. הרגשתי חזקה. אבל הקטנה לא התרשמה והמשיכה לבכות כשחיכינו בחדר הצדדי.
כמובן שהייתי צריכה לקרוא להן עוד כמה פעמים, עד שבאה אחות, נחמדה יותר או פחות, ודחפה וכיווצ'צ'ה את הפיטמה שלי לפה של הקטנטונת, שגודלו קטן מגודל מטבע של שקל.
הנה, ככה תעשי. אמרה והלכה. סגרה את הדלת והפטמה יצאה באותו רגע מהפה של קטינא...

טוב, לא נורא, קולוסטרום, רק כמה טיפות ביממה הראשונה וכו', בהנקה הבאה זה בטח יסתדר, ואם לא אז, יש את כל ה-24 שעות הראשונות שבהן התינוקת עוד לא אמורה להיות רעבה...

(מקווה שלא יצאה לי תגובת גוש)

התינוקת שלי נולדה קטנה, רק 2.690 ק"ג, אבל מאוד חיונית ובשלה. היא נולדה בסוף שבוע 41.
הגעתי למחלקת יולדות בשעה 20:00, שעתיים אחרי הלידה ומיד מיד רציתי להתאחד איתה שוב ולנסות שוב להניק אותה. הייתי בהיי מהלידה וכנראה שהאדרנלין זרם בדם. חוצמזה כבר נורא התגעגעתי. אז כשלתי לי יחד עם שותפי לראות את הפלא ולנסות להיניק. לא ממש הפריע לי מה האחיות בתינוקיה (שראיתי שפה נהוג לקרוא לה צינוקיה) חושבות. הפעלתי מספיק אסרטיביות וקיבלתי אותה לידיי. שלפתי את הציצי, לקחתי את התינוקת וניסיתי. לא כל כך הלך. לא נלחצתי. הילדה הרי רק נולדה. בכ"ז הציצי היה קצת בפה שלה (בדיעבד, בלי שום יניקה משמעותית). ידעתי גם שביום הראשון מספיקות רק כמה טיפות קולוסטרום, אז הייתי ממש רגועה (כמה שאפשר להיות רגועה עם כזאת סערת הורמונים בדם והתרגשות של להיות לאמא ליצור כלכך מתוק וקטן וחסר אונים).

מחכה להמשך...

והרבה הרבה מזל טוב...

במהלך ההריון התכוננתי ללידה ולהנקה.
קראתי המון בספרים וגם באתרי אינטרנט ובייחוד באתר הזה
(שגיליתי אותו למזלי איזה חודש לפני שההריון נבט בתוכי - תודה!).
למדתי גם הרבה מחברות, מכרות, קרובות משפחה, אמא שלי.
הלכנו לקורס הכנה ללידה שכלל גם הכנה להנקה. נראה לי אז קצת טפשי להתכונן להנקה (ללידה דוקא לא ). ר', מדריכת ההכנה ללידה שלנו הייתה מעולה ונוצר בינינו קשר חזק (אשמח להמליץ) אז שיתפתי פעולה בשיעור ההנקה. התאמנו כמה בנות יחד איתה על תנוחות הנקה עם בובה, ראינו סרטים והכל נראה לי ממש טבעי וקלי קלות.
פה ושם נתקלתי, בעיקר באתר הזה, בסיפורים על נשים שהתקשו להניק, אבל כמו כל דבר לא מוצלח שקורה לאחרים, דבקתי בגישת ה"לי זה לא יקרה".
רוצה לספר, שתמיד, למרות שאני לא "באופנית קלאסית" ולא כולן בסביבתי מניקות דווקא, היה לי ברור שארצה להניק הנקה מלאה וכמה שיותר, היה לי ברור שזה הדבר הכי טוב לתינוק והוקסמתי מנשים מניקות. החלומות הטובים שלי בהריון (לא נדבר על הסיוטים) היו חלומות בהם אני מניקה את התינוקת שלי.

הקדמה:
ילדתי לפני חודשיים פחות יום. תינוקת מקסימה, יפה, שמפיצה אור לכל הסביבה. ממש ילדה בהזמנה, טפו טפו טפו.
לידה ראשונה, שעברה יחסית בקלות ובמהירות. ילדתי בבית חולים לידה כמעט טבעית (נעזרתי בגז צחוק, אבל בלי שום דבר אחר). במהלך הלידה מצאתי את עצמי מנהלת דיון עם המיילדת ומשכנעת אותה שאני לא צריכה ולא רוצה אפידורל, וזה תוך כדי צירים שחבל על הזמן. לא יודעת מאיפה מצאתי את הכוח.
אי שם מעליי, במהלך הלידה, אני שומעת את שותפי לחיים (ולהריון, ולילדה ובכלל), מבקש מאותה מיילדת שאני אלד בכריעה,תוך כדי שהוא מסביר לה דבר אחד או שניים על לידה טבעית...
למרבית הפלא לי היה נוח רק בשכיבה (!) על הצד, כשאני לוחצת את הציפורניים שלי לתוך היד של אהובי. אבל על זה נספר בפעם אחרת. זה לא דף סיפור לידה...
בכל אופן, אחרי שעתיים בחדר הלידה, הגיחה לעולם ילדתי המקסימה. היא מייד הונחה עליי ובגלל מים מקוניאליים, נלקחה די מהר לבדיקה ע"י רופא ילדים. לאחר זמן לא רב חזרה אליי והתחברה בקלות לציצי.
הדבר היחיד שפגע בחוויה הקוסמית הזו, זה שבגלל המים המקוניאליים, לא נתנו לה צ'אנס לזחול מהבטן שלי לחזה כמו שקיוויתי.
הלידה הייתה חווייה מעצימה ומפתיעה עבורי. מצאתי בי כוחות שלא ידעתי עליהם והרגשתי מאושרת ועל גג העולם. סיפרתי לכל מי שרצה לשמוע (וכנראה גם למי שלא), איך ילדתי בלי אפידורל (ודרך אגב גם בלי חתך), ואיך הייתי רק שעתיים בחדר לידה. הייתי בהיי, בחיי... אבל זה באמת לא סיפור לידה, אז נפסיק כאן.
עד כאן ההקדמה, שלא מעידה בכלום על ההמשך...