איפה את? קצת דברי קודש לא יזיקו לאתר.

נשמה,סבלנות...
ואם תרצי אני בשמחה אראה לך

שבת שלום @}

ארבעה חודשים הבלוג הזה קיים!
פשששש,
עשינו דרך בהחלט.

תסכול מסוים שיש לי-
אני מוצאת שאני לא מבינה מספיק מה עושים בתפילות.
בבית זה לא נעים, בצבור זה מתסכל.
ואני לא מוצאת לי את ההדרכה הנכונה.
לפעמים גם אנשים מסבירים כאילו שאני כבר יודעת. צריך לדעת להיות מנטור.
(אני קוראת לתופעה ביני ובין עצמי "ואז את כבר עושה שמונה עשרה")
מה, מי, איך.
לאט...

יש למישהי עצה?

זהו, זה כבר לא צעדי גמד.
רוצות לשמוע ממה התרגשתי עכשיו?
הבן שלי, בלווי אבא, אמר שמע שעל המיטה כרגע.
והתחיל ליטול ידיים בבוקר.
וכל מני ברכות הוא כבר אומר.אלו לא צעדי גמד.

_אני מתנצלת בפני האלטר אגו שלי (ככה אומרים את זה?)
אבל כמה דברים שקרו בתהליך הם כבר בלתי הפיכים._

איזה יופי !
<זאת את גמדית או שזאת מישהי חדשה?>

אבני דרך בהתקרבות שלי:

גיל 5, אני ילדה בגן עגול, (נראה כמו בועה חצויה מבחוץ), המבנה מחולק לשניים-
גן חילוני וגן דתי.
בכלל, שכונה מחולקת לשניים (מעורבבים הרבה יותר מאשר בגן). דו קיום חילוני-דתי, בית כנסת גדול (גם הוא במבנה הסבנטי הזה של בועה.. מעניין! ועוד קראו לזה "כיפה"! מעניין!).

במשחק החצר יש אינטראקציה בין הגנים.
אני מתבוננת בהם ויודעת. מבינה למה הם דתיים ולמה זה טוב.
בגדול- הבנתי שזה קשור ב"ואהבת לרעך כמוך" ולדרך ארץ.

~~~~~~~~~~~~

יש המון אבני דרך, עכשיו קופצות לי המאוחרות יותר:

גיל 20. אני גרה לבד בסביבה חדשה, בניין דירות.
מעלי- משפחה מקסימה עם 3 ילדים, דתיים-לייט. אני כל הזמן רוצה להיות איתם.
אני קוראת לזה סובלנות.
אה, אני נזכרת, גם שבאותה תקופה, היה רצח רבין וקמה תנועת "צו פיוס". הם נורא עניינו אותי, כאילו בשביל הסובלנות, ההיכרות, איחוי הקרעים.
לימים כבר הבנתי, שאני רוצה וצריכה להיות בקשר עם דתיים, נזכרתי בתקופה הזאת בחיוך ונשמתי אמרה לי בשקט: נפגש בתשובה...

~~~~~~~~~~~
לפני כמה שנים הייתי במעגל נשים דרך באופן.
אולי לפני 4 שנים?
מישהי שם דיברה על גיסיה שחזרו בתשובה, איך היא שונאת שחוזרים בתשובה.
אני כל כך כעסתי ונעלבתי.

גם פה, כבר הייתי כל כך קרובה לזה, שידעתי היטב למה אני כועסת. רק הכחשתי שאני יכולה לעשות יום אחד את הצעד הזה.
~~~~~~~~~~~

נגמר לי בנתיים.
תודה על ההקשבה, נשים יקרות!
~~~~~~~~~~

אה, יש לי עוד משהו.

יוני <סליחה, סיוון> לפני שנה וחצי.
מתחילות כתבות בעיתונות ובטלויזיה על נעה ירון, בעקבות "מקימי".
אני כבר שנים במאבקים איתה, מרגישה שאם רק אקשיב לה, אני נסחפת למשהו שאני לא יכולה לעמוד בו.
התעלמתי מכתבה גדולה מאד בשבעה ימים.

יום אחד הלכתי לקניון למלא מצברים <אשה>
ואני רואה אותו, מונח לו שם, מציק לי, מתגרה. הספר.
אמרתי לעצמי:
אני מרשה לך לקנות את הספר. אני לא ממש מרוצה מזה, אבל את לא יכולה להתאפק. שוין.
אבל אני לא מרשה לך לחזור בתשובה, עד שתעבור שנה.

והנה אנחנו בכסליו, שנה וחצי אחרי, אני כבר שנה שומרת שבת, הרבה מאד תהפוכות קרו בחיי, אני מתנצלת בפני האלטר אגו שלי (ככה אומרים את זה?)
אבל כמה דברים שקרו בתהליך הם כבר בלתי הפיכים.
אין מלבדו.

בבית אל.

תודה ליערה ולאמא דתית!
איזה קטע, אני לומדת אצל אישתו.. נראה לי שזו אותה סדנא!
איפה את לומדת אצלו?

היי מתוקה. קוראת אותך כאן המון.
הפעם אני רוצה לכתוב לך. יש מישהו מדהים שמלמד אמונה. פשוט ככה. וזו מתנה גדולה.
אני התחלתי ללמוד אתו בסדנא מדהימה וזה פשוט פתח לי כל כך הרבה ונותן לי, לאט לאט להתגבר על המכשולים הרבים שהצבתי לי בדרך (גם בלי שידעתי).

השם שלו הוא יפתח שמילוביץ והסדנא "לחיות לאור האמונה" מומלצת בחום..

כמובן אם תרצי עוד פרטים, אשמח לתת לך..
שבוע מקסים!!!

אני מחפשת פסוקים יפים
הנה כמה שלי (יש לי רשימה):

אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ
(בבלי, עבודה זרה, י"ט ע"א)

מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, יְהוָה-- כֻּלָּם, בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ
(תהילים קד,כד)

גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע-- כִּי-אַתָּה עִמָּדִי
(תהילים כג,ד)

טוֹב, לְהֹדוֹת לַיהוָה; וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן.
לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ; וֶאֱמוּנָתְךָ, בַּלֵּילוֹת.
(תהילים צב,ב)

הוֹדוּ לַיהוָה כִּי-טוֹב: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ
(תהילים קיח,א)

[קראתי את השאר ברפרוף.. שיהיה לך שבוע נפלא!]

טוב.
אני מוכנה.

משהו באמונה שלי לא מתוחזק, והאמת- גם לא חזק.
אני עושה עבודת אמונה כמעט לבד, שזה יפה, אבל צריכה גם ללמוד ממישהו כי זה אמד, אבל מאד טריקי.
הדרך הזאת כל כך מפותלת ומעניינת, יש בה כל כך הרבה עצמיות ואין סוף מקום ללמידה,
וכל כך הרבה נבכים.

בתכל'ס? אני עושה המון.
שבת וטהרה ותפילות- ברכות השחר ושמע שעל המיטה, משתדלת מאד.
חזרתי לכתוב התבודדויות <הדבר היחיד שהצליח להוציא לי בכי תקוע השבוע, ובשניות> <טאטע מקשיב>

אבל זה עוד לא נטוע, ולכן אני מרגישה שאני לא עושה המון.
מה גם, שיש דבר שאני רוצה ומשתדלת עליו ומתפללת עליו ומתעכב לי, אז יש לי הרבה עבודת אמונה כדי לקבל שיש תכנית לקב"ה ושהכל לטובה..

אבא, אני מבקשת להאמין, אני מבקשת לדעת אצל מי ללמוד, אני מבקשת לחזור לדרך.

בישול נעים
מכירה את זה. עד לפני כמה שבועות הייתי בשוונג של לכתוב ולכתוב..
עכשיו אני בתהליך בישול איטי.
בינתיים כותבת אצל אחרים, גם עוזר להתבשלות.

מתבשלת..

אתי, עניתי לך בדף בית שלי.

הי, איפה את ?
תכתבי משהו...

_מוצ"ש היה ערב מיוחד לכבוד ראש חודש.
בכיכובה של הרבנית ימימה מזרחי ועוד כמה זמרות._

הי,אז תשתפי קצת בחוויות גם מהערב הזה.
<איך רציתי להיות שם...במקום זה הייתי עדה לחבורת ילדים עליזים ששואגים "ניצנים כאן,ויאללה בלאגן">

יוצא לי לראות יותר חרדים מקרוב, כי אנחנו גרים ליד קהילה חרדית.
מוזמנים לארוחות וכל זה..
כל פעם שאנחנו מוזמנים נקווץ' לי הלב.

יש משהו מביך במפגשים האלה.
מעל הכל, להעביר ערב עם אנשים שאני לא מכירה, בבית שלהם.
מעבר לזה, תחושת הקטנות שיש במצב המתלמד הזה שלי.
יש כוון מאד ברור, חד כווני, של להכניס אותי במשהו, של ללמד אותי.
אין הרבה מקום לסיפורים שלי על החיים.
יש מקום כמובן לשאלות וקצת לספקות שלי על יהדות.
אני חוזרת עייפה ממפגשים כאלה.

עם כושר הספיגה הגבוה שלי, אני נעשית "הם" לכמה שעות, ונכנסת בהזדהות שלי למשהו שאני עדיין לא יכולה להיות בו.

מוצ"ש היה ערב מיוחד לכבוד ראש חודש.
בכיכובה של הרבנית ימימה מזרחי ועוד כמה זמרות.

כסליו- חודש ההודיה והניסים.
לא לשכוח את זה.
להודות ולהלל.
לצפות לניסים.

אתן צודקות.
אני לא צריכה עכשיו תשובות אינסטנט.
לפחות השאלות נכתבות (אם לא לקבלת תשובות, לפחות להתבוננות בהן ולתיעוד התהליך...)
אני פשוט מאד סקרנית.
יודעות מה?
כחלק מהנעשה ונשמע שלי, נמאס לי להעמיד את כל תפיסת עולמי במה אני חושבת כל הזמן.. מן עמדת שליטה כזאת שעד שזו לא האמת שלי זאת לא האמת..
מבינות?

_ניצה,
אז הוא ממש לא מבין איך אפשר שלא לדבר על כך ולנסות לשכנע כל אחד.
אז למה דווקא פה את כותבת אבל נניח לזה?_
כי זה נושא ארוך וטעון ויכוחים רבים. בעבר ניסיתי להיכנס לדיונים על זה, וזה ממש הסיפור שלא נגמר.
תראי, באופן כללי, אני יכולה לומר לך כמה דברים. כשחזרתי בתשובה, כשהייתי בתהליך, היו לי המון שאלות. לא לכולן קיבלתי תשובות. למשל נושא העגונות מאוד הטריד אותי בזמנו ואני זוכרת שלא הפסקתי לדבר על זה עם כל מי שלא רצה לשמוע.
עניינים אחרים גם כן הטרידו את מנוחתי, רק לא זוכרת כעת איזה עניינים בדיוק.
איכשהו, עם הזמן, עשיתי שני דברים במקביל. מצד אחד המשכתי את ההתקדמות הרוחנית שלי, כי היה לי ברור שיש אלוקים ושהתורה היא אמת, ומצד שני המשכתי לחקור את כל הדברים שהטרידו אותי. גיליתי שככל שהתקדמתי רוחנית כך הצלחתי לקבל יותר תשובות, או להבין שלא תמיד יש תשובות. וזה עדיין לא גורע מן האמת שבתורה. פשוט יש עניינים שאנחנו לא יודעים ולא יכולים לדעת, יש דברים שקשורים לחשבונות שמיים, יש דברים שהם כל כך מסובכים.
הנה, החברה הזאת שלי - גילה, זאת שמצאתי אחרי עשר שנים, סיפרה לי בין השאר שאמה נפטרה. היא גם סיפרה לי שעל הקבר של אמה האהובה היא אמרה: "אלוקים, איתך אני גמרתי". (היא לא דתיה). אז מה אומרים לה? שיש חשבונות שמיים? לפעמים יש מצבים שלא מובנים לנו, כל מיני נושאים שנראה כאילו סותרים את כל הבניין, אבל איכשהו מצליחים להפנים שלא לכל דבר יש תשובות חד וחלק. גם שאלות בנושא מעמד האשה - אני די מתמודדת עם הנושא הזה. יש לי חברותא שכל הזמן שואלת אותי על כך, שאלות ספיציפיות שאין לי עליהן תשובה! היא למשל לא מצליחה להבין למה האשה אחראית ליצר של הגבר כאשר היא הולכת שלא בצניעות. הדבר הזה מאוד סותר את העולם בו היא חיה. או שהיא שואלת למה האשה צריכה להיות בבית בעיקר ולא בחוץ. היא מבינה שזה מבנה הנפש של האשה, אבל בכל זאת, אם אשה רוצה לממש את עצמה דווקא בחוץ, אז למה לא.
בקיצור, יש ים של דברים שאפשר להתחבט איתם בתהליך של תשובה, אבל צריך לדעת להפריד בין כך שיש שאלות ויש תהיות, לבין כך שהתורה היא אמת לאמיתה (ושעל זה יש הוכחות אמיתיות ממש, וזה לא המקום להתחיל להוכיח).
בגלל זה אני לא רוצה להיכנס לזה.
כך או כך, צריך וחובה לשאול שאלות בתהליך של תשובה, חייבים! אם לא שואלים, לא מתקדמים, אם לא שואלים ומתעקשים על תשובות (שכאמור, לא תמיד יש), אזי התהליך הוא בהתפוררות. זו דעתי.

תודה!

הנה,תראי איך הוא ממשיך לשאול ולחתור

אין עליו.
ועלייך מתוקה{}

סגולית, גם את אמרת לי את זה פעם ואפילו אמרת "בדקתי ואני יודעת". ולא היה לי מקום אז לשמוע את זה וזה רק עצבן אותי. מה שמראה שטעיתי.
אבל אם אני זוכרת נכון זה היה עיניין שעשיתי עליו בירור גדול וידעתי שאני לא פותחת דיון על זה.כי כל כך קל להתבלבל ולהתבחבש ולפעמים צריך "לחתוך".

שאני אומרת שלא צריכות להיות תמיד תשובות אבסלוטיות לא אומר שלא יהיו לך אף פעם תשובות כאלו.יש נושאים שיתבררו אצלך ואת תדעי .
אני מעלה את העיניין הפתוח כאן,שתבדקי היום למה חשוב לך כל כך לתת תשובות,הרי את בעצמך עוד מבררת דברים.
אל תפחדי להיות במקום הזה בו דברים עדיין לא מונחים לגמרי.
הרי שתדעי את התשובה כבר לא תהיה שאלה,נכון?

תודה, מתוקות.
ניצה,
אז הוא ממש לא מבין איך אפשר שלא לדבר על כך ולנסות לשכנע כל אחד.
אז למה דווקא פה את כותבת אבל נניח לזה?

סגולה, האמת, ש: אני מאמינה שכשאת יודעת את הדרך,פשוט אין צורך לתרץ אני מתחילה יותר ויותר להרגיש את זה.
אבל אולי יש לי חוסר אמון בי- כי כבר הרגשתי את זה בעבר על דברים אחרים.
אני כבר לא נמצאת במקום של לתרץ, אלא יותר של איך לנפנף אנשים על ידי תשובות טובות, במקרה הגרוע, ובמקרה הטוב- להפסיק את המלחמה ואפילו לגרום להם לראות את הטוב שבדבר (בעיקר כדי לשמור על שמי הטוב. לעת עתה). וזה קורה, חבל על הזמן.

הפלא שאני רוצה לברר הוא, איך אנשים יכולים להגיד "זאת האמת". סגולית, גם את אמרת לי את זה פעם ואפילו אמרת "בדקתי ואני יודעת". ולא היה לי מקום אז לשמוע את זה וזה רק עצבן אותי. היום אני פשוט רוצה להבין למה אתם מתכוונים.

תראי, לגבי האמת, יש הוכחות, זה לא שכך נדמה לי או כך נראה לי.
אבל נניח לזה.
לגבי פסוקים שאפשר לצייר אותם?
אני חושבת שב"שיר השירים" תמצאי מלא פסוקים כאלה.

נראה לי שאחד הדברים שהכי מבהיל בחוזרים בתשובה שהם לכאורה יודעים באופן אבסלוטי את הדרך-ואם הייתה שם יותר ענווה לא היה צורך בדגלים האלו שמונפים שם
מעניין מה שאת אומרת. אבל מצד שני, כאשר פתאום חוזר בתשובה מגלה את ההוכחה מאחורי הטענה, אז הוא ממש לא מבין איך אפשר שלא לדבר על כך ולנסות לשכנע כל אחד. זה קורה לי עד היום, לאו דווקא עם נושאים הקשורים לדת. תארי לך. את רואה פיל בגן חיות והולכת ומספרת לכולם שראית פיל, ואף אחד לא מתייחס, כולם חושבים שאת הוזה. ואת מתעקשת שילכו ויראו בעצמם, אבל הם מבטלים את דברייך ומתחילים לשאול אותך היכן נמצא הפיל בתודעתך שאת כה בטוחה בקיומו ....

לגבי פסוקים,הכי טוב לגלות אותם בשירים.
שאני קוראת תהילים ונפגשת עם פסוק מולחן אני פשוט ממריאה איתו כמו בשיר המופלא של אתי "ואני אשיר עוזך וארנן לבוקר חסדך..."
או בשיר של אורה ברנס "ואני תפילתי לך ה' עת רצון" אני יכולה להכנס לשירה מדיטיבית עד שהדמעות זולגות.

ותשובות...-
אני מאמינה שכשאת יודעת את הדרך,פשוט אין צורך לתרץ.
התשובה תהיה מונחת שם.
לפעמים אנחנו נתלים בצורך להיות עם תשובות מוכנות החוצה כדי להיות בטוחים שאנחנו בפנים באמת שלמים ויודעים אותן.
אז זהו,
שלפעמים אנחנו בעצמנו בגישוש הזה,
בניסיון ללמוד ולהבין וזה בסדר להעביר את המקום הלא שלם הזה הלאה.

"באמת שאלה טובה,אני בעצמי עוד מבררת את זה".

<נראה לי שאחד הדברים שהכי מבהיל בחוזרים בתשובה שהם לכאורה יודעים באופן אבסלוטי את הדרך-ואם הייתה שם יותר ענווה לא היה צורך בדגלים האלו שמונפים שם>

שזו האמת
או- פתחת אצלי נושא..
אני עדיין לא מבינה איך אנשים יודעים לומר שזאת האמת.
כן, יש סימנים והשם עונה ועוד הרבה דברים שאפשר להגיד על זה.
אבל את אותם דברים גם אומרים אנשים מתורות רוחניות אחרות.
בעצם, כל מי שראה את האור, מבחינתו "זאת האמת", לא?

תודה ניצה ומתחדשת.
רוצה להיות יותר ספציפית?
משפטים שאפשר לצייר אותם.

"כל הנשמה תהלל י-ה, הללוי-ה"
"אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי?"
"כל כבודה בת מלך פנימה, ממשבצות זהב לבושה"
"שיויתי ה' לנגדי תמיד, כי מימיני בל אמוט"
"מפי עוללים ויונקים יסדת עז"
"לא תירא מפחד לילה, מחץ יעוף יומם"

יש עוד, עוד, כתבתי מה שעלה לי בראש השניה הזאת.

לגבי דעי את אשר תשיבי
אני הכי גרועה בזה.... כל החיים רק מתחמקת מהנושא הזה.
אצלי יש שתי אפשרויות - או שאני מתלהבת ונותנת הרצאה שלמה שזו האמת, או שאני מתחמקת. תלוי נורא מי הסביבה.

_אני מחפשת פסוקים יפים, מתהלים, משיר השירים ובכלל.
יש למישהי רעיון?_
רק איזה שלושמאות... רוצה להיות יותר ספציפית?

אני מחפשת פסוקים יפים, מתהלים, משיר השירים ובכלל.
יש למישהי רעיון?

וחוץ מזה, למתקרבות שביניכן-
אתן יכולות לשתף אותי בתשובות שנתתן לסביבה על כל מני שאלות טיפוסיות?
משהו כמו דעי את אשר תשיבי ?..

לי יש כבר כמה נסיונות טובים ורציתי לשמוע את שלכן.
תודה!

@}

@}

כתבת כל כך יפה

בא לי לעשות הפסקה.
לנשום את המקום שאני נמצאת בו עכשיו,
אני כל הזמן לומדת והגדילה באה באל כורחה..
(מספיק שאני פותחת תהלים ואני כבר טיפה יותר דוסית)

אבל גם אם נגיע לאיפה שאנחנו נמצאים עכשיו, זה בסדר.
חשוון הזה, עם כל הגדילה והכוונה המיוחדות שהיו באלול-תשרי, באמת חודש קשה.
פתאום בא לי לזרום. לא לדעת לאן זה יגיע.

הסביבה מתחילה לגלות. אני כמו פרח קטן שמבחינים בו כשיש תשומת לב.
אני יודעת גם להסתתר, אבל יש מפגשים אקראיים שחייבים לקרות מדי פעם,
ובהם אנשים מתחילים להבין.. ולחייך.. ולתת איזו מילה טובה.

אז לפחות להשאר במדרגה המיוחדת הזאת של ההסכמה לחשיפה.
זה נעים, זה מחמם, זה כמו יום שמש בחורף.
ולפעמים אני היא השמש.

תודה לכל מי שמקשיב, גם אם ציפיתי ממנו להיות מתנגד.
זה יקר לי ביותר.

תודה על ההתלהבות, בנות!

כוכב נגה, את צודקת.
אני התלבטתי על זה.
א', לא ידעתי שגם התבודדויות עושים בקול אז אולי זה יכול לעזור לי.
ב', יש לי קושי לשבת מול הקדוש ברוך הוא ולשפוך שיחה.
אז אני משתמשת בכלי שמלווה אותי משחר נעורי, והוא כתיבה.
קיבלתי על עצמי לכתוב לפחות 5 דקות בכל פעם.
וזה יוצא הרבה יותר..
אולי בדיבור ישיר אצליח להגיע מתישהו למעמקים האמיתיים..
ימים יגידו.

קראתי קצת בדף של עדנה על חזרה בתשובה ונתקלתי במה שניצה כתבה על העזרה שמקבלים בתחילת הדרך.
אין ספק שקיבלתי, ברוך השם, הרבה סיעתא דישמייה.
ואני מפחדת להשאר בלעדיה. זה היה כל כך כיף.(ואני עדיין בתחילת הדרך אז אולי זה לא נגמר)
זה אפילו נותן תחושה "לא כנה" כביכול, שמפתים אותי כדי להשאר ואז מה??

בכלל, הכל קורה כל כך מהר.
אני לא אתפוס את עצמי יום אחד בהתפכחות ואומר לעצמי- מה אני עושה פה בכלל?

מה שהבנתי הוא, שאנחנו מתנסים. אי אפשר לדעת מה זה בלי להתנסות.
ואת זה גם להציג לעולם. הרי אני רוצה את זה כבר שנים.

מצד שני- חלק מההתנסות זה מצוות שנראות כהצהרה חברתית. למשל לבוש.
אז זה מערבב את הסביבה וזאת לא רק התנסות שלי אלא גם שלהם..
מבחינתי הכיסוי ראש בא כחלק בלתי נפרד מההתנסות, ושאני חייבת לעבור דרכו. גם אם זה לא נח, ונראה כהצהרה.
וההתנסות הזאת, אגב, אני מרגישה בתוכה מאד מאד נח.

יום טוב ומואר. ותודה על ההקשבה.

איזה רעיון מדהים - התבודדות בכתב!
רעיון באמת מצוין (דווקא גם אני ניסיתי פעם, אבל אצלי הבעיה נשארת - התמדה ועקביות...)
אבל כדאי להוסיף - כשאת כותבת, או שאחרי שאת כותבת, נראה לי חשוב לקרוא את המילים גם בקול, כי חלק חשוב של ההתבודדות ושל תפילה בכלל זה הדיבור. צריך ממש להוציא את המילים מהפה בקול. זה פןעל באופן שונה לגמרי, מוציא מהכוח לפועל ומגשים את הקשר עם הקב"ה.
וגם דיבור הוא יותר משוחרר מכתיבה, פחות עובר דרך הפילטרים של המוח (גם בהתפתחות - קודם לומדים לדבר ורק הרבה אח"כ לכתוב)
תמשיכי כך@}

_התבודדות בכתב,נראה לי את הולכת על טראנד חדש.
נשמע מעצים,במיוחד נקודת הזכות.

גדולה את._
מצטרפת למילים! איזה רעיון מדהים - התבודדות בכתב!
תודה!

ובאמת שיהיה בריא (ד"ש חם)

מקסימה שכמותך עכשיו אני רוצה לחבק אותק חזק חזק.

התבודדות בכתב,נראה לי את הולכת על טראנד חדש.
נשמע מעצים,במיוחד נקודת הזכות.

גדולה את.

בעלי חובש כיפה.
לא תיארנו לנו כמה התגובות יהיו בולטות.
אפילו הוא כבר נהיה חולה מהאאוטינג הזה.
והחלים. ברוך השם. שיהיה לי בריא.

ואני, מנסה לכתוב התבודדויות ביומן מיוחד.
מתחילה בתודות,
ממשיכה בוידוי, לא תמיד,
ומסיימת בבקשות.

כשהתחלתי עם זה הוספתי גם "כף זכות"- כל יום לקחת מישהו ולדון אותו לכף זכות.
זה ממש נחוץ לי, במיוחד בתקופה זאת, שאני רגישה ל"תגובות הקהל". זה יכול ממש לעזור לשים את הדברים במקום הראוי להם.

תודה על היום הזה, מזג האויר נפלא, ההשקמה היתה נעימה והכל זורם על מי מנוחות.
שתהיה נסיעה טובה.

יום טוב לכולן, שתזכו להרגיש אור של ממש.

מקווה שאני לא נשמעת מטיפה אבל המילים שלך עוררו אותי לשתף...

סגו לה- שתפי, שתפי!

מקסים, מה שכתבת.
אני גם הייתי מקנאה.

שמתי לב, שעם החברים ש"מתנגדים" אני כמעט לא מדברת, בעיקר לא על הנושא.
זה מוזר, כי שיחות הויכוח נמצאות, אפשר להגיד, במצבים של היכון.
ואני לא רוצה להתוכח! אני ממש דוחה את הקץ, ומקווה לעבור את כל ההתנגדויות האמיתיות בשקט, בנפנוף.

אבל כנראה שיש לי כבר תבונה של חיים, וכבר פיתחתי כמה הבנות לגבי עימותים.
אפילו, אתן יודעות מה?
אני חושבת שעד היום לא היה לי אומץ לעשות את ההתקרבות הזאת שכבר שָנֵי-שנים אני רוצה לעשות, כי ידעתי שאין לי כוחות מול הסביבה.
הייתי צריכה עדיין להשען על המשענות שמוכנות להיות בשבילי כל עוד לא אעשה "את זה".

ועכשיו יש לי כוחות. אני פשוט רוצה את זה. מי יכול עלי?
ואם מישהו יבוא להתווכח איתי, אני יותר יכולה היום לראות את הכאב שלו.

כי יש גם אנשים בדרך שמראים לי את הנכונות שלהם להקשיב, ואמא שלי מעל כולם- מדהימה מדהימה!
ויש את אלו שסתם מסתקרנים, או אפילו אומרים "מזל טוב". וזה מזכיר לי את עצמי- איך אני הייתי מגיבה אם חברה שלי היתה מתקרבת ליהדות?
אני חושבת שפשוט הייתי מקנאה.

תודה לכל המגיבות והכותבות

הפלונית מלמעלה זו אני, ו היא באמת מדהימה הרבנית פישר!

והחוויה נותנת יותר מכל מחשבה על משהו.

יא-מאמא,
איזה משפט!! נעשה ונשמע.

וואו עדינה, איזה סיפורים!
עושה לי חשק לקרוא את בגן האמונה שוב

מה שאני מגלה הוא, שאני צריכה להבין את עניין האלוקות דבר ראשון כמשהו אינסופי, אנרגיה כללית שפועלת על העולם, קדושה ובלתי נתפשת, שממלאת כל חלק בי ושיוצרת הכל, שמחייה אותי ואת הכל, שיכולה לשנות הכל, שאפשר לחוות כל רגע מולה, בהתייחסות אליה, בתודה, בבקשה, בוידוי...

ומה שמדהים הוא,שהאלוקות האינסופית הזאת,שממלאת את כל הווית העולם נמצאת בתוכי בכל רגע ורגע, וכששמים לב ונותנים לה מקום,היא מתגלה ונראית.
לראות את זה בעשיה היומיומית הפשוטה,בכוס שמדיחים,בבוקר שמתעוררים ולפני שנרדמים.
ואז מה שאני מרגישה ,זה צורך עצום להודות,
על כל החסד הזה שעוטף אותי בכל רגע ורגע.
ומהמקום הזה אני יכולה להמשיך עלי עוד שפע ולהתחיל לבקש מה שאני צריכה או מה שנראה לי שהסובבים אותי צריכים.

מקווה שאני לא נשמעת מטיפה אבל המילים שלך עוררו אותי לשתף...

בלי התנצלויות, עדינה, אני שמחה שאת קוראת וכותבת.
תודה על הסיפורים היפים!!

יוצא לי נורא ארוך, סליחה

אבל רק רציתי עוד להוסיף שאני מצאתי שאני יותר מתחברת ומרגישה את העומק הנפלא של הרב ארוש רק בהמשך הספר, לקראת האמצע שלו.
וחוץ מזה לכל דבר יש את הזמן הנכון לו.
קריאה מהנה!

הסיפור השני היה שעשיתי מעשה שמאד פגע בזוג חברים שלי ואפילו בעלי כעס עלי בגלל זה.
הסיפור נמשך כמה זמן, הייתי במבוכה גדולה מזה, בעלי התבייש בזה והחברים עברו על זה די בשקט אבל מכמה שיחות קצרות איתם הבנתי שהם פגועים ולא מבינים למה עשיתי את מה שעשיתי.
מה שעשיתי באמת לא היה בכוונה לפגוע בהם בכלל, לא הבנתי באותו הזמן שמה שאני עושה עלול ככה להשפיע עליהם.
בכל מקרה, בקר אחד הנושא שוב עלה ביני לבין בעלי, הוא התעצבן עלי ואני נכנסתי לחדר ורציתי לקבור את עצמי,
רציתי להיעלם.
בכיתי ובכיתי, הרגשתי שמה שאני לא אעשה לא אוכל לכפר על המעשה שעשיתי.
הרגשתי את עצמי ממש בתוך חור שחור.
ואז שוב פתחתי את הספר.
הפעם לפרק ארוך שכולו היה על זה שאפשר לעשות תשובה אך ורק מתוך שמחה.
על זה שהאדם מוכרח להרים את עצמו ולא לתת ליצר הרע שבמקרה הזה הם רגשי האשמה, למשוך אותו למטה לתהום העצבות.
...עצם הפגם או העברה שנכשל בה, אינם מרחיקים אותו מה' יתברך כל כך כמו העצבות והיאוש...
קראתי וקראתי ולאט לאט התחלתי להרגיש את עצמי מתרוממת שוב.
יצאתי מהחדר וקראתי את הכל לבעלי שגם אצלו זה פתח את הלב והדמעות והתקרבנו מאד.

טוב, עוד שני סיפורים קצרים, הפעם על הספר "בגן האמונה המבואר"
קראתי אותו לפני כחצי שנה.
אני לא קוראת ספרים כאילו מהעמוד הראשון והלאה לפי הסדר, אני פשוט פותחת כל פעם שאני רוצה לקרוא איפה שנפתח לי וקוראת עד שאני מסיימת ככה את כל הספר.
במשך כמה חודשים כאב לי בכתף ימין כל הזמן.
לילה אחד לפני שנכנסתי למיטה הרגשתי שהכאב עכשיו עבר לכתף השניה.
נכנסתי למיטה ותהיתי לי מה פירוש הכאב הזה, רציתי להבין מה הגוף שלי אומר לי.
פתחתי את הספר באקראיות כהרגלי ונפתח לי על עמוד פב' בפרקון קצר בשם "קודם לנטילה ברכה"
על הרב חיים ויטאל שהיה לו כאב עז בכתפו !
הייתי קצת בהלם ואז קראתי...
אני אתן לך לקרוא את זה בעצמך כי הקטן לא מפסיק לבקש אותי...

אני קוראת את "בגן האמונה המבואר" של הרב ארוש.
מחפשת להשתכנע על משהו.

אני כבר בעמוד עג' ועוד לא נפל אסימון.
אם כי אני מרגישה שנעשית עבודת קבלה איטית.
מדי כמה עמודים אני עושה "אהה" קטן ומבינה שהבנה קטנה נכנסת.

ושוב עניין ההאנשה,
מה שאני מגלה הוא, שאני צריכה להבין את עניין האלוקות דבר ראשון כמשהו אינסופי, אנרגיה כללית שפועלת על העולם, קדושה ובלתי נתפשת, שממלאת כל חלק בי ושיוצרת הכל, שמחייה אותי ואת הכל, שיכולה לשנות הכל, שאפשר לחוות כל רגע מולה, בהתייחסות אליה, בתודה, בבקשה, בוידוי...

ואז, להכניס את זה למילים של בן אנוש, כדי להשאר שם. אבן, אני לא חושבת שאנחנו מסוגלים לדבוק במשהו מופשט.
לא יכולים להיות איתו בתקשורת מתמדת, כל רגע ורגע.
וצריך את טאטע. זה כמובן דורש את התרגלותי, כי הגאווה של העולם החילוני אומרת שזה ילדותי, השלייתי, ושבכלל אין דבר כזה.

אז טאטע, אני מבקשת להבין אותך, להתמסר לקשר איתך, להצליח לראות שאין עוד מלבדך.

וואו..תודה לכולן.
איזה כיף לכתוב פה.

אנחנו משל לקב"ה,כתוב-מבשרי אחזה אלוקה,ז"א שע"י התבוננות בבשר שלנו,בגוף בנפש שלנו אנחנו יכולים להבין את הקב"ה(עד כמה שאפשר להבין בקב"ה...)
זה אומר,שע"י האנשה אנחנו מצליחים איך שהוא להבין אותו,אם לי יש עיניים שרואות ברוך השם,זה אומר שאצלו יש מקום שקיים בו כוח הראיה (או העשיה או הדיבור וכו'),ואם זה לא היה קיים אצלו,הכוח הזה לא היה יכול להתקיים אצלי.
זה לא אומר שיש לו באמת עיניים או ידיים,זה אומר שהעיניים והידיים שלנו מבטאים כוח שקיים בו.
(מקווה שיצאתי מובנת...)

בקשר להאנשה, באמת כתוב על זה המון ברמב"ם
הוא מבהיר על פני משך עמודעעים לרוב שהשמות השונים של הקב"ה
אלוקים, א-ד-נ-י, וכו' הם הם כמייצגים תכונות שונות שבאות לידי ביטוי בעולם שלנו,
אך הוא מדגיש שזה רק בגלל חסרוננו אנו,
שאנו צריכים הגדרות ושמות, כי האמת היא
שאין לו גוף והגדרה שמית היא נגיעה גופית (גשמית, אפילו בדקות)

אני לא זוכרת איפה זה נמצא...

שיעורים של הרבנית פישר אפשר לשמוע באתר 'אשירה' (צריך להתקשר לבקש קוד כי זה שיעורים רק לנשים...)

קראתי חלק מהבלוג (תוך כדי שהקטנה יונקת:-)) את מקסימה.
שיהיה לך המון הצלחה וסיעתא דשמיא.

תודה, עדינה. איזה סיפור יפה.
את יכולה להפנות אותי להרצאות מסוימות של הרבנית פישר?
אני אקשיב לה.

אני פשוט חושבת שבכל אחד מאיתנו מסתתרות שתי דמויות-
הילדותית, שצריכה לחוות בתמימות וברגש ובישירות.
ושם נכון מאד לדבר לדמות קרובה.
לפתוח את הלב אליה, להתקטן מולה.

והמבוגרת שרוצה להבין למה היא עושה את כל זה.

כי במקביל ללמידה שלי לפנות אליו וזו שיטה נהדרת להפתח אל המידע העמוק ביותר של עצמי,
אני לא נחה עד שאבין משהו מהדברים הגבוהים יותר.
שאבין למה מתכוונים ולמה עושים את כל זה.

אבל תמיד אני יודעת שאם אנשים חכמים, רגישים, מלאי עומק שאני רואה מסביב עושים את זה או מתקרבים לשם מהחול- אז אני בטוחה שהם מבינים את המשהו הזה שאני עוד אבין, כשיהיה לי כלי להבין, וזה לא כזה מרוץ אישי כמו כניסה לאיזו תודעה לאומית.

זה מעניין מה שאת כותבת,
היתה לנו שיחה על זה לי ולבעלי בשבוע שעבר.
הוא שאל את עצמו אותה שאלה
אבל כמעט לא מדברים על זה שזה בסך הכל האנשה
והוא ענה לעצמו שבטוח שהאנשים הגדולים שאנחנו מעריצים כמו הרמב"ם, הבעל שם טוב, רבי נחמן וכו" וכו"... כולם ידעו שזאת האנשה אבל אם לא היו קוראים לאלוהים בשם אז אולי היה הרבה יותר קשה לכתוב על זה או לדבר על זה.
המילים או התואר כנראה מאפשרים לנו להוריד את המושג הבלתי נתפס הזה לחיי היום יום שלנו.

לדעתי הרבנית פישר נוגעת הרבה ברעיון הזה (מבלי לדבר על זה ישירות).
מצד אחד היא קוראת לאלוהים "אבא" ומעודדת דיבור ישיר איתו, תחנונים, בקשות...
מצד שני היא מעבירה כמה הוא מעבר להבנה שלנו במציאות הקיימת, מעבר למושג הזמן האנושי, המילים, המחשבות, הרגשות שלנו...
כמה זה דבר בלתי נתפס.
היא באמת מדהימה הרבנית פישר!

במקום לדבר עם איזו אנרגיה קוסמית בלתי נתפשת
אני מאד מתחברת לזה.
אני אספר לך משהו קצרצר,
מתישהו לפני כמה חודשים החלטתי לנסות להאמין באלוהים כמו שהאמנתי כשהייתי ילדה.
דימיתי לי דמות של איש זקן שיושב בשמים ומקשיב לי.
נתתי לעצמי את הזכות המלאה לעשות ניסוי עד הסוף.
ויום אחד בזמן הנהיגה התחלתי לדבר עם הדמות הזאת בכל הרצינות ובאמונה שלמה וביקשתי ממנו דברים מאד מאד ספציפיים.
באותו שבוע שני הדברים שביקשתי ממנו התגשמו אחד לאחד.
ככה ממש ממש כמו שביקשתי אותם, אי אפשר היה להתבלבל!
זה הדהים אותי.

עם העניין של הזכרי על פני הנקבי יכולה להסתדר.
וגם מובן לי למה קשה לי להתחבר יותר לאנרגיה זכרית.

יותר קשה לי עם ההאנשה. אותי זה מרחיק. אולי זה הרחיק אותי מלהתקרב, ואני מוכנה לקבל שאולי זה יכול להשאיר -במקום לדבר עם איזו אנרגיה קוסמית בלתי נתפשת.
אבל כמעט לא מדברים על זה שזה בסך הכל האנשה.

באמת קשה להסביר את הדברים האלו בכתב.
אבל נסי לחשוב מדוע זה חשוב לך כל העניין הזכרי והנקבי.
בכל אופן, בוודאי שיש לזה סיבות.
תראי, אני לא מומחית, אבל לפעמים הקדוש ברוך הוא זה הוא ולפעמים זו היא השכינה.
ויש לזה משמעויות רבות.
לפעמים ה' הוא בבחינת זכר - כלומר, בבחינת הנותן והמפעיל.
ולפעמים בבחינת נקבה - המקבל ואולי המופעל. לא כל כך בטוחה בכך, אבל כשאומרים לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה - כלומר, לשם היחוד של הקדוש ברוך הוא עם השכינה - מדובר על זיווג של זכר ונקבה, וכאשר זכר ונקבה מתאחדים ומתייחדים - זו השלמות האמיתית.
נסי לשאול רב שמבין בקבלה, נניח את הרב זמיר כהן, או יובל אשרוב, או הרב ארמוני. הם מנהלים אתרים באינטרנט ובוודאי יודעים לענות על כאלו שאלות.

מה שחשוב הוא - שתדעי שיש משמעות בלשון הקודש לזכר ולנקבה. זכר זה מלשון לזכור- ולזכור זה להפעיל, להפוך זיכרון למשהו פעיל ועכשווי. הזכר הוא גם הנותן. לכן, כל מילה בלשון הקודש שהיא בזכר, יש לה תפקיד של נתינה, וכל מילה בלשון נקבה היא מקבלת. כמו כוס שמקבלת לתוכה כל משקה (בתור דוגמא).

זה לא שה' הוא גבר ואולי גם אוהב גברים ומפלה נשים, כמו שהרפורמים אוהבים לומר, או כמו שהרחוב הפשטני רואה את זה. יש לזה משמעות עמוקה.

וחוץ מזה תבדקי מה העניין הרגשי שלך בזה, גם זה יעזור.

מתקשה להעביר לכתב תשובות לשאלות הגדולות שלך,
אולי זה לא המקום לקבל תשובות לשאלות שלך כאן.
עדיף שיחה ארוכה עם רב או מישהו שיודע מאשר תשובות מתומצתות בפורום,דווקא בגלל שהשאלות אמיתיות ודורשות התייחסות אמיתית.

אבל אל תפסיקי לשאול !

קצת יחס..

שבוע טוב! חג שמח.
להלן עניין:

הפניה לקדוש ברוך הוא כ- הוא.
לי קל יותר להתחבר לאלוהות, לעולם הרוחני כמשהו כללי, מופשט. זכרי-נקבי אולי.
וזה נכון, אני מבינה שיש לנו צורך לפנות למישהו, להרגיש שיש אבא, לעשות האנשה.
אבל אני כמעט לא שומעת ממישהו שמדובר בעצם בהאנשה.
הרי זה לא איש, אין לו שם ודמות ופנים ואישיות וצורה וכולי.
אז למה "אתה"?
וזכרי- זה בכלל מבלבל אותי.

קיצר, אני צריכה קצת סדר בעניין הזה.

תודה חיותא, זה מקסים.
(אבל אולי עדיף על ילדות בנות 13 שיודעות יותר מדי?)
כן, אה?

בת-מלך מתוקה

זה לוקח זמן.הרבה התבשלות וצמיחה לתוך העולם החדש הזה,וכשהשפה החדשה הופכת ליותר בהירה,מגלים שהכל אכן מוביל לאחדות.נטילת הידיים בבוקר או אחרי נגיעה ברגליים וכו',לא אומרת שיש שם משהו לא בסדר,שהגוף שלך לא בסדר.יש התבוננות,עבודה רוחנית כמו שאמרת,וככה את מחברת גם את הגוף שלך אל הרוחני הזה.כל הפעולות שאת עושה עם הגוף שלך מקדשות אותו.אז יש איבר שמתקדש ע"י זה שנעזרים בו להדליק נר שבת ויש איבר שמתקדש ע"י זה שלא מתעסקים איתו יותר מדי,או רק בדרך מסוימת.
על הסיפור של תפילת חנה מסופר שאמרה לבורא עולם-כל איבר ואיבר בגופי קידשתי,אבל אין לי ילדים?למה נתת לי דדיים?תן לי ילד שאוכל להניק ולקדש גם את האיבר הזה!מדהים לא?

בחורה חרדית-מודרנית אחת אמרה לי שעד גיל מאד מאוחר, משהו כמו 18,היא חשבה שילדים באים מהחסידה. רציתי לבכות.
עצוב עצוב.
(אבל אולי עדיף על ילדות בנות 13 שיודעות יותר מדי?)

וכמובן דימוי הגוף.
מתוך הצניעות.

היום, נראה לי שאין דבר יפה מן הצניעות.
ודוקא הייתי אחת שאוהבת להתפשט, שאוהבת לחשוף איברים שיפים בעיני.
בסדר. פרצתי גבולות. ידעתי שאני יכולה.
זה לא משהו שאני צריכה היום.

קראתי אתמול בדף מיוחד וחשוב-
מודעות לגוף וטהרת המשפחה
ושם הזכירו לי נשים שגדלו בבית דתי, שהעניין לא כזה פשוט. מישהי שם אמרה, שכל החיים מלמדים אותן להתעלם מהגוף ואז מצפים שאחרי החתונה הן יתאהבו בו.
אני בטוחה שיש דרך אחרת לעשות את זה, אבל כנראה שיש בצניעות גם משהו מדכא.
בחורה חרדית-מודרנית אחת אמרה לי שעד גיל מאד מאוחר, משהו כמו 18,היא חשבה שילדים באים מהחסידה. רציתי לבכות.

בכלל (הופה, זה בא), אולי כל התרבות הזאת של העולם היהודי הדתי מתאימה למערכת חוקים אחרת לגמרי, שפה תרבותית אחרת לגמרי.
כי בימי קדם לגבר אחד היו כמה נשים.
לא היה בכלל עניין של הגשמה עצמית (אולי מלבד הגשמה עצמית דרך ילודה. על נשים אני מדברת)
השבט היה הדבר הדבר החשוב והקובע.
כבוד המשפחה.
לא עולות לי עוד דוגמאות.

מבחינתי, אולי זה אומר להפוך את כל מערכת ההבנות שלי לגבי העולם.
זה לא מספיק לבוא מתוך משיכה לרוח, לחיבור עם הקדוש ברוך הוא.
זה דומינו של אלפי תוצאות.

@}

מקסים מאד מה שכתבת.
תודה מעומק הלב.

אני לא נבהלת מההתנגדות,
אני רק רוצה לשמוע דברים שישכנעו אותי (-;

הי בצעדי, קוראת אותך, רוצה להגיב,
עייפה כרגע מכדי לנסח ולזרום עם המחשבה.
מאד אוהבת את האמת שאת משדרת.
ברור לי לגמרי שה' אוהב אותך מאד.
בת-מלך מתוקה
על תיבהלי מההתנגדות -
נחפשה דרכינו - שם כבר היית
ונחקורה - שם את עכשיו וזה כולל התנגדויות למיניהן
ורק אחרכך
ונשובה.
והמחזוריות הזו קורית כל הזמן במעגלים במשך כל החיים.
במילים אחרות, התשובה וההתקרבות היא תהליך דינאמי שקורה כל הזמן. רצוא ושוב.
אבל התקופה שאת נמצאת בה היא מתוקה ביותר.
אור גדול

ועוד מעולם ההתנגדות. סופסוף עולים לי דברים אמיתיים. מה לא נכתוב אותם בבלוג?

היחס לגוף.
איך שקמים בבוקר, מהר מהר שוטפים את הידיים. ובטח לא נוגעים בגוף עד אז.
טוב, זה עניין שלם, נושא הטומאה.
כבר הבנו שטומאה זה לא "לכלוך", זה מצב. כך גם בהילכות נידה הנפלאות.

אחרי כל השנים בעבודה הפנימית על הנושא של הטבעיות, הקשר עם הגוף, הטבעיות שלו על כל פניה.גם הפחות אסתטיים. הקשר עם דם הוסת.
עכשיו בא משהו שונה. העבודה הרוחנית של היהדות אומרת דברים קצת שונים.

כל מה שקשור בחדר השירותים, משדרים לי ביהדות שהוא קשור בלכלוך. אוי ואבוי לקרוא ספר עברי בחדר זה.
בטח ובטח ספרי קדושה- את זה אני בעצם מבינה, מבחינה אנרגטית- וחס ושלום, לא לחשוב שום דבר שיש בו קשר לקדושה.

לא יודעת, אני למדתי ולימדתי את עצמי טוב טוב שאני בסדר בכל מצב, שההפרשות הגוף שלי טובות ונחוצות, לחגוג את המיניות שלי, הנשיות שלי, המחזוריות שלי.
ולהיות בקשר טוב טוב עם כל אלה.

ועכשיו, החיבור ליהדות פתאום עושה הפרדה, מכניס לי כל מני רעיונות לראש.
ובעלי ממש לא מסכים שבע"ח או כפות רגליים לפני מקלחת יעלו על מיטתנו, מקפיד מאד שלא יהיו ספרי קודש בחדר ובטח שלא בזמן תשמיש (-; (מותר לי, אני עוד לא דוסית) ורוחץ ידיים היטב לאחר כל מגע אפשרי אם מקום לא ראוי בגוף או בע"ח או שקית זבל.

יש משהו בעולם הקדושה שיוצר דווקא הפרדה. והרי המטרה היא אחדות.

ולא, אני לא חושבת שבעולם החילוני המצב יותר טוב.
נתנו לנו את כל החופש להיות מי שאנחנו רוצות, ולעשות עם הגוף שלנו כל מה שאנו רוצות, כביכול, ומה שנהיה מאיתנו, זה-

אני לא מכירה כמעט אישה אחת שאוהבת את הגוף שלה.
אנחנו עושות הרבה דברים שאנחנו מתחרטות עליהם בקשר לגוף.
הגבולות עם גברים בכלל לא ברורים לנו ומתבהרים לאט לאט, לאט מדי, אחרי יותר מדי נסיונות קשים.
אנחנו לובשות בגדים שלא מכבדים את הגוף, את הקצב שלו ואת המחזוריות שלו, ואנחנו אפילו לא יודעות על זה.
ועוד כהנה.

זהו. ניתק לי קו ההתנגדות.
מחכה לשמוע אתכן.

וגם, חשבתי לי- למה אין הרבה תנועה שדף הזה.
ובעיקר, כבר אמרתי- יש פחות התנגדות משציפיתי.
היה לי רעיון לעשות ניסוי ולשנות את שם הדף ל"בלוג התקרבות ליהדות".. וו- הו- וו.

איך סוכות הזה הכניס איתו שמחה?!

אנחנו כבר ממש מזמן לא בדיכאון (כבר עברו 3 ימים מאז שכתבתי עליו!)
מדהים איך הריתמוס הזה של החגים וההכנה אליהם, הידיעה שיגיעו במועדם ומה המשמעות שלהם, פועלת על הנפש אפילו שהיא נורא אינדיבידואלית.
אם כל העם (או מי שבוחר בכך, כמובן) מתרכז ומתמרכז על תכנים דומים- זה עושה עבודה.
כל כך קל להתחבר למשהו כשהאנרגיה הקולקטיבית כבר כאן!

והחג הזה, כל הזמן צחקתי, הצחקתי, הייתי אפילו נחמדה לחמותי!! בערב, כל דבר קרע אותי מצחוק.
'סה קטעים!

בואו נשים את זה על השולחן:
למה, באמת, כל כך הרבה מצוות והלכות ואסור ומותר?
בנתיים אמרתי שאני עושה ומתקדמת בלי להתנגד לקטע הזה.
אבל כנראה שהגעתי לאיזשהו סף.

בכל רגע ורגע יש משהו שאני צריכה לעשות, בשבת כל רגע ורגע יש משהו שאסור לי.
מישהי יכולה להסביר לי את זה?

ואני לא מדברת על חרדיוּת.
בעצם אני כן מדברת על זה.
העולם החרדי הלא חסידי אף פעם לא משך אותי, ועולמות דתיים אחרים בהחלט כן.
לא ראיתי את הזוהר שבדבר. וחרדיות זה באמת לדבוק בכל הכללים, אם לדבר בהכללה...
ויש הבדל אצל דתיים מחרדים, אבל בכל זאת, גם אתם מקבלים עליכם כל כך הרבה.

אני מרגישה שלא יצאתי ברורה, אבל אני אשאיר את זה בכל זאת.

טוב, עכשיו תורכם לדבר.

מגיל 5, אני זוכרת, ואני לא מגזימה.
מדהים!
גם אצלי יש זיכרון מגיל 5 או 6 שאני מתפללת לאלוקים ויודעת שהוא שומע אותי.

איזה קסם.

שבת-אהרון רזאל
זוכרת...?

עדינה, אם לא נחשפת לספרים של הרב ארוש- "בגן האמונה" , "בגן השלום" ועוד כל מני גנים-
הוא מאד מתאים למתקרבים ובכלל.

כנראה שהנשמה שלך כבר מזמן התגעגעה להיות במקום הזה,אשרייך.
מגיל 5, אני זוכרת, ואני לא מגזימה.

תודה לכותבות היקרות.

באמת המהפך שאת עוברת הוא ענק,מצד אחד מעורר השתאות מצד שני - יכול להבהיל.
אני נדהמת מהעוצמות שאת זוכה לחוות,אנשים עושים עבודה של שנים להגיע לקרבת אלוקים שאת זוכה לה!
הבכי הזה,מטהר ומקרב כל כך.
כנראה שהנשמה שלך כבר מזמן התגעגעה להיות במקום הזה,אשרייך.
אל תבהלי אם השגרה לכאורה תוריד את התחושות המרוממות האלו,
לכל רגע יש את התפקיד שלו,
תמשיכי בצעדי גמד,
לא כדאי לדהור קדימה,ככה,לאט לאט.
לגלות וללמוד.
הכל יגיע בזמן שלו,
את ,את השער כבר פתחת.

לגבי המעבר,מחזקת,מאמינה שיביא לצמיחה טובה,
וכמובן שאת יודעת איפה הכי הייתי רוצה שתגורו....

אז שיהיה באמת חג שמח,
את יודעת,שזה החג היחיד שיש לו ציווי בתורה לשמוח ?
"ושמח בחגך והיית אך שמח" - הנה מצווה שכיף להתחבר אליה !

שלום יקירה,
השבת הזאת עברה עלינו באמת בטוב.
(הוא היה בבית הכנסת ואני עם הילדים רב הזמן! משונה)
אבל עכשיו אני מרגישה עייפות וקושי להתחיל שוב בבישולים.
באמת מהבחינה הזאת היה יותר קל אני חושבת אם היו לנו משפחות אחרות לעשות איתם יחד את הסעודות למשל.
לשמחתי המשפחה ששכנה לידינו (ענת גייגר) עדיין כאן במושב אז נעשה יחד את הסעודה הראשונה.
עדיין יוצא המון המון הכנות כל החגים האילו וכמעט הכל לבד,
ראש השנה, שבת, יום כיפור, שבת, סוכות, שבת, סוכות...
לא קל!
טוב, לאט לאט...
לוקחת איזה צעד אחורה ונושמת.
תמיד שיש איזה שינוי דרסטי בשבילי בעניין קיום ההלכות זה בא יחד עם כל מיני ספקות ותחושות מוזרות.
מה אני עושה? מה זה המשחק הזה?
ולוקח זמן עד שזה מרגיש לי נכון או מציאות רצויה.

עכשיו כשגם בעלי צועד יותר בכיוון הזה אני מבינה שהיה לי נח שהוא לקח את הכסא האחורי ואני יכולתי לנוח על גבי הספקות/ספקנות שלו ולהמשיך בשלי בנינוחות.
בכל מקרה, חשוב לצעוד מתוך הקשבה וכבוד לעצמי.

חד סוכות שמח!
(ושוב תודה שאני מוצאת אצלך בבלוג מקום להביע גם את עצמי. מקווה שזה עדיין בסדר איתך.
את תמיד מוזמנת למחוק אחרי שאת קוראת אם את רוצה.)

מוזר..
אבל יום כיפור הביא איתו דיכאון שלא חלף עד הבוקר.
היינו בעשיה מרובה ביום כיפור הזה, עשיה יהודית, פעם ראשונה בשביל שנינו בכזאת רמה.
ועם כל ההכנה של איך לבוא ליום כיפור, אבל גם איך לצאת ממנו-

קרה לי דבר מעניין בתפילת נעילה.
מה שלמדתי הוא שהזמן בין מנחה לנעילה, הוא הזמן עם הכי הרבה הזדמנות בשנה.
השמיים פתוחים, מקשיבים לי קשב רב לשמוע את הוידוי שלי.
ולסלוח.

ישנתי שנת-מנחה כבדה, מהולה ברגשות אשמה שאני לא עוזרת לבעלי, אבל עם ידיעה ברורה שאני עושה כמיטב יכולתי וקשה לי.
דקה לפני שהוא הגיע ממנחה רוח אלהים העירה אותי להזכיר לי שהיא פה והוא שומע.
כשבעלי נכנס, קפצתי ממקומי, נזכרתי שלא השלמתי קריאת תהלים נוספת שלקחתי על עצמי מ-ג' תשרי, בצ'יק צ'ק קראתי עוד חמישה פרקים ומשהו שבעלי אמר התערבב ברגשות האשמה והתחלתי לבכות.
איזו הזדמנות!
תפילה שנאמרת בבכי מתקבלת באופן מיוחד.
כל הפרקים שנותרו בכיתי, מקוה מאד מאד שבעלי לא מפרש את זה כריב- זה בכלל לא העניין דוקא עכשיו לריב..
וכל כך נהניתי מהחיבור הזה, של בכי ברגעים האחרונים של היום הקדוש הזה..

לתפילה הגעתי לגמרי מבוכיינת ועל אף שאני לא מבינה בדיוק מה אני עושה, בכיתי כמו ילדה.
וביקשתי בדיוק מה שאני צריכה.

והבכי הזה התברג אצלנו חזק עד הבוקר.
אני חושבת ששנינו לקחנו על עצמנו קצת יותר מדי. והיה קשה לצאת מזה. והחגים האלה, שנופלים השנה באמצעי שבוע, מחייבים שהות בלתי מתפשרת אחד עם השני.

אבל עם צאת השבת, בנינו יחד משהו בבית (דוקא לא סוכה)
ועם הבניה באו יצירה וסיפוק.
כמה ימים בלי יצירה! כל השבתות והשבתונים האלה..

וגם אני, עדינה, פגשתי את הקושי שבשבת וכמה צריך לעשות את זה בקהילה.
אפילו חשבנו השבת על מעבר דירה באמצע השנה.. ואנחנו לא בחינוך ביתי..
למצוא מקום שיתאים לנו, עם שכנים טובים. וקשר ליהדות.

היי,
אז יום הכיפורים האמת עבר עלינו מדהים.
גם הצום היה קל וגם החיבור היה חזק.
ובעלי, שלא דורך בבתי כנסיות הלך כאן לראשונה לבית הכנסת ונשאר שם כל יום כיפור!
הוא מאד נהנה, היה הופתע מהנעימות והנינוחות שהוא חש שם ומזה שהוא לא הרגיש שכולם מסתכלים עליו...
הוא הרגיש שם חיבור חזק גם כן.
זה מאד משמח אותי.
לא היו לי ציפיות, באמת שלא, מבחינתי רק רציתי תמיד לראות אותו עושה את מה שעושה לו טוב ולי את מה שעושה לי טוב אבל נעים להרגיש את הביחד הזה שוב.
אני זאת שהולכת כל יום שבת לבית הכנסת כאן והוא נשאר בבית עם הילדים אבל נראה לי שהדברים הולכים להשתנות!

דיברנו השבוע גם על השבת, סיפרתי לו שנהיה לי כל כך קשה בבית שאני חושבת בכלל לוותר על זה.
והוא אישר לי שמצידו זה מאד חשוב ושהוא לא רוצה שנוותר על זה ושהוא מבטיח לעשות מאמץ מיוחד להנעים לנו את השבתות.
ובאמת אחרי יום הכיפורים הזה אני בהרגשה חיובית מאד.

תודה ושנה מקסימה שתהיה לכם!

הי עדינה, ותודה רבה.
זה בסדר שאת "מבלגת" פה. כמובן שזה גם עוזר לי.

בקשר לשבת ואיך אנחנו מסתדרים-
בעלי ממש בעניין, מתלהב, מלהיב את כולם.
אנחנו משדרים שזה דבר טוב, מלהיב, קדוש והאמת שזה הדבר הראשון בכלל שקיבלנו עלינו, כך שזה לא פלא שזה גם זורם הכי טוב.

וזה לא שאין שיעמום. יש. צריך ללמוד איך למלא את היום הזה תוכן, כי תכלס הוא יכול להיות יום של כלום.
לי אולי זה טוב, מרגיע ומעמיס כוחות לשבוע, אבל לילדים? מה להם ולכלום?

בנוגע לשיעורים- יש המון באינטרנט.
לא, אני לא שומעת אף אחת אחרת, וטוב גם להידבק במישהו אחד. לא להציף. לבוא מתוך משיכה ואמון.
הרבנית ימימה מזרחי מתאימה בול למקום שאני נמצאת בו. איזה כיף שמצאתי אותה.
<אגב, יש נסיעה לאומן איתה בקרוב לשהות של 24 שעות- משהו קצרצר ויעיל>

ובאוטו, אנחנו שומעים את ארז משה דורון- גם, מתאים מאד מאד למתקרבים- ואת שלום ארוש.
האתר של ארז משה דורון- http://www.levhadvarim.com/

בעלי שומע בערוץ מאיר באינטרנט http://www.machonmeir.org.il/main.asp וזה מתאים לו מאד. (במיוחד הרב אורי שרקי)

איך היה כיפור?

להתראות בנתיים ושנה טובה.

_הכוכבת star שלי עכשיו היא הרבנית ימימה מזרחי, אבל אני בגיחה להקשבה לעוד נשים.
חוץ מזה, שמעתי כבר את כל השיעורים שלה והשבוע אין שיעור חדש...._

מעניין אותי מה את חושבת על הנשים האחרות, אני לא התחברתי לאף אחת מהן חוץ מלימימה והרבנית פישר.

אני מקנאה בך שאת יכולה ללמוד כל כך הרבה.
את הולכת לשיעורים?
כאן האפשרויות שלי הן די מוגבלות ובשעות שיש, לי אין רכב או בייביסיטר...
טוב, כל דבר בזמנו, נכון?

בכלל אני מרגישה שמאד קשה לי לשמור כאן על תחושת הקדושה (אולי אקרא לזה ככה?),
אני מרגישה כל כך לבד בזה והמשפחה (בעיקר הילד הגדול) די סובלים מהשבת, מהבדידות ובלי מחשב (זאת ההגבלה היחידה שאני "כופה" על המשפחה שלי ביחס לשבת כי אם המחשב דלוק בקרוואן הקטן שלנו זה מציף את הכל ואז בכלל איפה תחושת השבת?).
אז אני מתחילה לתהות מה לעשות?
עצוב לי.

טוב, אני מתחילה לחדור לבלוג שלך ו"לבלג" לי לעצמי, סליחה.
אולי אעבור לבלוג שלי.

בכל מקרה, ממשיכה לעקוב, תודה, נעים לי לשמוע על הדרך שלך, היא מחזקת אותי ונותנת לי תזכורת.

איזה שיעור!...
אין, אין עליה.

באתי לכתוב כדי שיצא משהו אבל אני ממש לא יודעת מה.
הו, הנה מגיעים כמה דברים.

• כיסוי ראש
• חגי תשרי בבית כנסת

אני מתנסה בכיסוי ראש. נהנית מזה מאד, כמובן מתקשה בזה במקומות מסוימים.
זה ממש יפה לי. אפילו חשבתי לי על הסוגיה הבאה:
מכסים את הראש כחלק מביטוי של הצנעת הגאוה- שיער הראש הוא חלק מהטווסות שלנו.
אבל למעשה, קורה דבר מעניין:
בגיל החיזור, השיער שלנו באמת יפה. מלא, נוצץ, בצבע.
עם השנים, הוא הולך ודועך, מתקשה, מאפיר. אז דווקא כיסוי ראש מחמיא!
..במיוחד איך שאני הולכת איתו- ממש חלקי ביותר, ומסתיר בדיוק את מה שלא יפה.
וזה בעיקר כי אני עוד לא במקום של לכסות מלא. גדול עלי.

בכל אופן, בעלי מת עלי בכיסוי ראש, אני אוהבת את התזכורת הפנימית שזה יוצר אצלי- יהודיה, נשואה.
כשאני ממש מתביישת, אני שמה את המטפחת כמו סרט על הראש. גם טוב.

חגי תשרי.
כלומר, ראש השנה ויום כיפור הבא עלינו לטובה.
כל כך התכוננתי, אני לומדת עכשיו הרבה על ההכנה לימים האלה, עוד מעט אספר, אבל מה שקורה בפועל בבית כנסת הוא שאני לא יודעת מה לעשות. זה ממש מתסכל.

כבר מזמן הבנתי שיש בימים האלה הזדמנות גדולה, ושיום אחד אני אלמד מה לעשות איתה.
והנה, היום אחד הזה הגיע מהר משציפיתי, וכבר יש לי כלי קטנטנן ללמוד ולהתרחב.
ולמדתי בסדנא ובשיעורים ובחודש אלול הייתי כולי בהכנה ובצפיה, וגם עשיתי עבודה ממש טובה.
ויש לציין שגם בראש השנה, הכל היה כל כך נינוח, והצלחתי לא לכעוס הרבה ולא לחנך בכלל, כפי שהתכוננתי (למה יש בעלים בעולם? זה ממש לא עוזר לי להתאפק מלכעוס! סתם..) אבל בבית הכנסת הייתי די מבולבלת וחדשה.
אני מתכוונת ללמוד מעט לפני יום כיפור מה לעשות ממש בבית כנסת ואני מקוה שאגיע מוכנה.

מה שכן, וזה דבר שאף פעם לא חוויתי כך- ההבנה שהמשפחה היא יחידה אחת ושהמשפחה עושה תשובה בראש השנה.
כשבעלי, שנכנס לזה ממש, היה בבית כנסת, והיה צורך להיות עם הילד, הייתי איתו ממש מתוך ויתור מוחלט.
וקרו ממש ניסים ביני ובינו, בזמן שאבא בבית כנסת.

והרגשתי ממש ממש שגם אני עושה עבודה, בכך שהוא שם ללא הפרעה.

בכלל, היה ראש השנה קסום, בעיקר בכלל עבודת ההכנה, ואני יודעת שמה שאני יכולה ברגע זה זה הכי טוב שאפשר, ובכלל, מידת הרצון היא שחשובה פה.
ויש לי רצון כן ותמים, אולי דווקא בגלל הבורות שלי. זה עדיין אותנטי מאד.

תודה על ההקשבה.

יש שיעור חדש של ימימה באתר "אשירה" !!!

< גם אני חיכיתי...>

צועדת בשקט

ותודה לכל מי שכותבת. אתן מוזמנות לצעוד איתי.