על ידי דנה_ה* » 19 אפריל 2014, 23:25
בשעות האחרונות אני עם זוג מאוד נחמד מאחד הכפרים בסביבה. זו לידה רביעית וזו לידה טבעית.. אין משככי כאבים בתמונה, רק את מה שמסופק ברוב נדיבות ע"י אלוהים, כחלק מהתכנון הטבעי שלנו – אנדורפינים בשפע.
לקראת הסוף זה נהיה קצת קשה, והאישה כבר מבקשת את נפשה למות, ממש כך. היא מתחננת שנוציא את התינוק, שנעזור לה או לחילופין, שניתן לה ללכת ולמות בשקט איפשהו..
יש לה בעל מקסים, תומך מאוד, עם עיניים ירוקות מאירות, שיודע מה לומר לה ואיך לגעת בה, ומה שהוא עושה מרגיע אותה בכל פעם מחדש, עד הגל הבא, עד הציר הבא.
באומץ רב אנו צולחים יחד את הגלים הסוערים הללו, ולבסוף, בקול תרועה רמה נולד תינוק גדול ויפה.
מה שמדהים אותי הוא השינוי שחל באישה. ברגע אחד היא משתנה. מתיישרות לה הפנים המכורכמות, העיניים שלה נעשות גדולות ופקוחות, חיוך ענקי משולב בקצת דמעות, והיא קוראת בקול "אני לא מאמינה! הבאתי ילד אל העולם!, הבאתי ילד אל העולם! פאדי, תסתכל, אתה מאמין? הבאתי ילד אל העולם!”.
פאדי גם הוא מרוגש לחלוטין, ושניהם יחד מלטפים את התינוק, מתפעלים מאצבעותיו הקטנות ומעיניו החכמות, ולא רואים ברגע הזה שום דבר סתמי, שום דבר מובן מאליו, שום דבר רציונלי רגיל.
יש לו כבר שם, הם מספרים לי. החלטנו לקרוא לו "אדם", כמו האדם הראשון.
ואני חושבת לעצמי, כמה מתאים. כמה מתאים שהאדם הקטן הזה יתקבל אל העולם באהבה ובהתפעמות. כמה מתאים שכל אדם יזכה לאהבה כזאת ולהתפעמות כזאת, גם כשיגדל קצת, גם בבגרותו, וגם במותו.
ואני מזכירה לעצמי, להפסיק לראות את המובן מאליו, ולהתחיל להכיר בנפלא שמעליו.
בשעות האחרונות אני עם זוג מאוד נחמד מאחד הכפרים בסביבה. זו לידה רביעית וזו לידה טבעית.. אין משככי כאבים בתמונה, רק את מה שמסופק ברוב נדיבות ע"י אלוהים, כחלק מהתכנון הטבעי שלנו – אנדורפינים בשפע.
לקראת הסוף זה נהיה קצת קשה, והאישה כבר מבקשת את נפשה למות, ממש כך. היא מתחננת שנוציא את התינוק, שנעזור לה או לחילופין, שניתן לה ללכת ולמות בשקט איפשהו..
יש לה בעל מקסים, תומך מאוד, עם עיניים ירוקות מאירות, שיודע מה לומר לה ואיך לגעת בה, ומה שהוא עושה מרגיע אותה בכל פעם מחדש, עד הגל הבא, עד הציר הבא.
באומץ רב אנו צולחים יחד את הגלים הסוערים הללו, ולבסוף, בקול תרועה רמה נולד תינוק גדול ויפה.
מה שמדהים אותי הוא השינוי שחל באישה. ברגע אחד היא משתנה. מתיישרות לה הפנים המכורכמות, העיניים שלה נעשות גדולות ופקוחות, חיוך ענקי משולב בקצת דמעות, והיא קוראת בקול "אני לא מאמינה! הבאתי ילד אל העולם!, הבאתי ילד אל העולם! פאדי, תסתכל, אתה מאמין? הבאתי ילד אל העולם!”.
פאדי גם הוא מרוגש לחלוטין, ושניהם יחד מלטפים את התינוק, מתפעלים מאצבעותיו הקטנות ומעיניו החכמות, ולא רואים ברגע הזה שום דבר סתמי, שום דבר מובן מאליו, שום דבר רציונלי רגיל.
יש לו כבר שם, הם מספרים לי. החלטנו לקרוא לו "אדם", כמו האדם הראשון.
ואני חושבת לעצמי, כמה מתאים. כמה מתאים שהאדם הקטן הזה יתקבל אל העולם באהבה ובהתפעמות. כמה מתאים שכל אדם יזכה לאהבה כזאת ולהתפעמות כזאת, גם כשיגדל קצת, גם בבגרותו, וגם במותו.
ואני מזכירה לעצמי, להפסיק לראות את המובן מאליו, ולהתחיל להכיר בנפלא שמעליו.