על ידי שיחות* » 11 יולי 2013, 21:23
היום קרה משהו, שאולי קרה בפעם הראשונה.
(זה בהמשך לענייני התבגרות. )
קרה איזה משהו, ששמעתי עליו, שקשור באופן מאוד עקיף לבטיחות של הבת הגדולה שלי. משהו שולי, אבל חשוב, למקרה ש יצטרפו מקרים וזה יהיה רלוונטי..
הדבר קשור גם במידע מביך על קרוב של מישהו שיקר לה, שלא היה אמור להגיע לאזניה (לא משהו ששווה להימתח עליו, אני פשוט נאלצת להיות חשאית מצורך טהור שלי בהישרדות, לא שום ענייני טאקט או משהו.)
ולאחר שניה של התלבטות, ניגשתי אליה ושיתפתי אותה, כדי שתדע לשים לב.
הידיעה תאפשר לה להיזהר, אם יעלה הצורך. שום דרמה. פשוט לדעת וזהו.
וואי. כמעט ונכחדתי רק מההדף. איך אני מעיזה, ולמה אני משתפת אותה בזה, ואיך לעזאזל היא תצליח לשכוח את המילים האלה שאף אחד לא בחר להגיד לה חוץ ממני כמובן, ואם לא סיפרו לה הרי לא רצו לספר כי זה אישי אז למה אני, מכל העולם כמובן דווקא אני, שזה בכלל לא ענייני, ואיך היא תסתכל בעיניים של כך וכך עכשיו כל פעם כשבאה לכך וכך, ועוד בלי לגלות שהיא יודעת, כי הרי (מבט נוקב הרמת קול ורעד כללי של כל הבית -) אף אחד לא סיפר לי על זה, כי זה לא ענייני הרי! חוץ מאמא שלי כמובן שחושבת שהכל אפשר, פשוט לדבר על אחרים וזהו, אפשר! ודי כבר תני לי לישון ולהתפלל מתוך שינה שכשאקום אני אשכח את זה....."
הו הוהו והוההווווווווו וואו! מה זה? הרי להסתיר ממנה זה גובל בחוסר אחריות (נגיד, סתם, שהיא מתארחת לפעמים בבית שיש בו גם סבתא שיש לה משהו שנדבקים בו אם יושבים על אותה אסלה, והמשהו הזה מסוכן. נגיד ברמה זאת. אז לא לגלות לה כי זה לא יפה כלפי הסבתא??! מה הרעיון?)
וביאושי, פניתי, מי היה מאמין, לאמא שלי, האחרונה שהייתי חושבת עליה כיועצת לענייני גיל ההתבגרות (והיחידה שהתקשרה אותו רגע)
והיא אמרה :
רגע, כאן נדרשת פאוזה, הנמכת הקצב והאור, הישענות אחורה בכסא והזדקפות, כחכוח ומתיחת שולי חצאית אל מעבר לברכיים, לקיחת אויר קטנה, ועכשיו:
היא אמרה טוב, אז חטפת את כל הג'יפה הזאת. אבל עכשיו היא יודעת, והיא תיזהר.
היום קרה משהו, שאולי קרה בפעם הראשונה.
(זה בהמשך לענייני התבגרות. )
קרה איזה משהו, ששמעתי עליו, שקשור באופן מאוד עקיף לבטיחות של הבת הגדולה שלי. משהו שולי, אבל חשוב, למקרה ש יצטרפו מקרים וזה יהיה רלוונטי..
הדבר קשור גם במידע מביך על קרוב של מישהו שיקר לה, שלא היה אמור להגיע לאזניה (לא משהו ששווה להימתח עליו, אני פשוט נאלצת להיות חשאית מצורך טהור שלי בהישרדות, לא שום ענייני טאקט או משהו.)
ולאחר שניה של התלבטות, ניגשתי אליה ושיתפתי אותה, כדי שתדע לשים לב.
הידיעה תאפשר לה להיזהר, אם יעלה הצורך. שום דרמה. פשוט לדעת וזהו.
וואי. כמעט ונכחדתי רק מההדף. איך אני מעיזה, ולמה אני משתפת אותה בזה, ואיך לעזאזל היא תצליח לשכוח את המילים האלה שאף אחד לא בחר להגיד לה חוץ ממני כמובן, ואם לא סיפרו לה הרי לא רצו לספר כי זה אישי אז למה אני, מכל העולם כמובן דווקא אני, שזה בכלל לא ענייני, ואיך היא תסתכל בעיניים של כך וכך עכשיו כל פעם כשבאה לכך וכך, ועוד בלי לגלות שהיא יודעת, כי הרי (מבט נוקב הרמת קול ורעד כללי של כל הבית -) אף אחד לא סיפר לי על זה, כי זה לא ענייני הרי! חוץ מאמא שלי כמובן שחושבת שהכל אפשר, פשוט לדבר על אחרים וזהו, אפשר! ודי כבר תני לי לישון ולהתפלל מתוך שינה שכשאקום אני אשכח את זה....."
הו הוהו והוההווווווווו וואו! מה זה? הרי להסתיר ממנה זה גובל בחוסר אחריות (נגיד, סתם, שהיא מתארחת לפעמים בבית שיש בו גם סבתא שיש לה משהו שנדבקים בו אם יושבים על אותה אסלה, והמשהו הזה מסוכן. נגיד ברמה זאת. אז לא לגלות לה כי זה לא יפה כלפי הסבתא??! מה הרעיון?)
וביאושי, פניתי, מי היה מאמין, לאמא שלי, האחרונה שהייתי חושבת עליה כיועצת לענייני גיל ההתבגרות (והיחידה שהתקשרה אותו רגע)
והיא אמרה :
רגע, כאן נדרשת פאוזה, הנמכת הקצב והאור, הישענות אחורה בכסא והזדקפות, כחכוח ומתיחת שולי חצאית אל מעבר לברכיים, לקיחת אויר קטנה, ועכשיו:
היא אמרה טוב, אז חטפת את כל הג'יפה הזאת. אבל עכשיו היא יודעת, והיא תיזהר.