דג חתול

אז חטפת את כל הג'יפה הזאת. אבל עכשיו היא יודעת, והיא תיזהר.
לגמרי. כי מה, שננסה להימנע מלחטוף ג'יפה? הרי אין לנו סיכוי. זה לא שזה באמת קשור לדברים שעשינו או אמרנו. (לפעמים אולי כן אבל כל כך קשה להבין מתי. מעייף אותי רק לחשוב על זה).
אני הופכת ממש מאומנת בספיגת ג'יפה. לפעמים, כשאני מוכנה לזה (כי יש פעמים שזה מפתיע ואז זה ממש קשה)- אני אפילו נהנית מזה. יש בזה משהו מרגיע, בלדעת שכל מה שאני צריכה לעשות זה לשבת, להקשיב ולנשום, ולחכות שזה יחלוף.

_היום קרה משהו, שאולי קרה בפעם הראשונה.
רגע, כאן נדרשת פאוזה, הנמכת הקצב והאור, הישענות אחורה בכסא והזדקפות, כחכוח ומתיחת שולי חצאית אל מעבר לברכיים, לקיחת אויר קטנה, ועכשיו:
היא אמרה טוב, אז חטפת את כל הג'יפה הזאת. אבל עכשיו היא יודעת, והיא תיזהר.
ופתאום לחשה לי בתי "אמא! תפסיקי את זה!"
מה??!!
"את משדרת פחד! תשדרי לו אנרגיה של כוח."_
אילו שני צדדים מקסימים של אותו מטבע. (את בתפקיד המטבע).

התיאורים שלכן... הילדה אוטוטו בת 7, מתי מומלץ להכנס לכוננות ספיגה?

ותודה על מגוון האוצרות כאן בדף.
אה, ואז? גמני צחקתי @}
שיהיה שבוע טוב ושמרקיורי ינוח קצת ויניח לנו. (#הארץ#אסטרולגיה)

מתי מומלץ להכנס לכוננות ספיגה?
בטון הכי מאנפף שתוכלי לדמיין:
"את כבר תדעי ממי..."

אה, ואז?
בעכבר הבריטי, נכון?
<כל מי שלא צחקה עגבניה רקובה אז מזלך>

בעכבר הבריטי?
אינדיד!
(איך תמיד יש לך ארגז עגבניות רקובות בהישג יד? עגבניות, לא הולך טוב בתפריט של יש משיח?)

לפני איזה שנה הלכתי עם האיש שמתעקש להיות איתי (אין לי הגדרה יותר רומנטית כרגע, עמו הסליחה) למסעדה הודית ידועה במרכז הארץ.
הכל שם היה עם עגבניות! הכל! מה זה התבאסתי. כל דבר אצלם היה שקשוקה עם קארי מתקתק, אפילו לא היה חריף! והעיקר הפוזה של בעלת הבית מפה עד הודעה חדשה.
הערתי לה משהו, התנפחה עלי כמו איזה טווס, אמרתי לה סבתא שלי לא שמה עגבניות אף פעם ואצלה האוכל היה חריף. לא יודעת מאיפה היה לי אומץ להגיד לה ככה. כל הערסיות ההודית יצאה לי . למה אני מספרת את כל זה? כי כנראה טעיתי. נראה לי שסבתא שלי היתה שמה, באבוהה שמה. עגבניות ז"א.
כי השבוע בישלתי עם מלא ירקות, ונתחי חזה עוף, וקארי, ועגבניות שריסקתי בבלנדר מוט, וזה יצא זה. זה היה פשוט זה. לא מתקתק וגולשי כמו אצל זותי המפורסמת, אלא זה. אסלי. ואיך את קשורה לזה גיברת טוסיק? כי בבסיס, שהיטגן יחד עם הבצל והשום לפני הכל, חגג לו שורש פטרוזיליה שמנמנן וגאה. קצוץ אמנם דק דק, אבל גאה. מאז חזרתי על זה שלוש פעמים. כל פעם יצא שונה (-:
אז כמו שאת מבינה אכן יש לי כל הזמן ארגז עגבניות לידי. ועכשיו הוא הולך ומתרוקן.

אל יש משיח הגיע סוכן חומרי בנין. הוא לא בא לאכול אבל ישב לאכול בסוף. אמר לי, אני, אל תראי אותי ככה. אני אוכל כל יום שלישי אצל הבן של אלופת הארץ בבישול ביתי. מאיפה היא? אני מתעניינת. איך קוראים לה? והוא אומר לי את שמה, שמצלצל כמו משהו ערבי. דה נור. מה זה דה נור? ואז אומר לי, היא, כל שנה נוסעת לחודש לבשל להם ברוסיה. חודש! מזמינים אותה! מפה!
לא מסתדר לי. אני שואלת אותו, מה, היא רוסיה?
והוא מחייך וממתיק לי סוד : קווקאזית. והוא מבטא את המילה קווקאזית בהערכה, בלחישה מלאת כבוד.
אתה קווקאזי? אני מחייכת אליו בחיבה.
יורד לו הפרצוף
לא, אני סתם רומני.
הקווקאזים, הם פרסים, ותורכים, ורומנים. שבימי אלכסנדר הגדול לא נתנו שיכבשו אותם, עלו על ההרים. מכאן קוראים להם קווקאזים, הוא מוסיף בגאווה חרף רומניותו הסתמית. בדרך הפרחים, היו עולים אליהם לסחורות. היו ממשיכים לעלות אליהם.
והוא מפליג בסיפור בעיניים מצועפות, כנזכר.
ואני נמסה לסיפור שלו, מתנועעת על דבשת מבושמת של חיה מחוספסת ברכיים כלשהי, רעולת מבט וחשופת מתניים, רוכבת על גלי היסטוריה קסומה של אנשים שחרפו נשמתם המאובקת באבק מדבריות נעלמות, סיכנו נפשם והדביקו לשונם לחיכם למען השג רקיק ממסטל כלשהו, לשאתו בעיניים יוקדות בתוך חריט רקום זהב, חזרה את כל הדרך המסוכנת. וכדי לא לאבד קשר עם המציאות ולא לאבד קשר עם המספר אני ממלמלת "אתה מדבר ואני מרגישה שאני רואה סרט"
והמספר, שכבר הסכמתי למכור לו את שתי אזניי לנצח תמורת מה שרק ירצה, רק שימשיך לספר, אומר לי ביבושת פתאומית שניערה את הסיפור כמו שטיח פרסי מהוה בשיכון בקומה שניה בעיר שהיא עירו ממש, "בטח סרט. החיים הם סרט. פיתגורס אמר: החיים הם סרט"
אני משתתקת. הכל משתתק. והוא מישיר אלי מבט מוטרד ואומר "פיתגורס. נו. לא שמעת על פיתגורס?"

שפתיים יישקו.

אני נמסה לסיפור שלו, מתנועעת על דבשת מבושמת של חיה מחוספסת ברכיים כלשהי, רעולת מבט וחשופת מתניים, רוכבת על גלי היסטוריה קסומה של אנשים שחרפו נשמתם המאובקת באבק מדבריות נעלמות, סיכנו נפשם והדביקו לשונם לחיכם למען השג רקיק ממסטל כלשהו, לשאתו בעיניים יוקדות בתוך חריט רקום זהב, חזרה את כל הדרך המסוכנת. וכדי לא לאבד קשר עם המציאות ולא לאבד קשר עם המספר אני ממלמלת "אתה מדבר ואני מרגישה שאני רואה סרט"

_פיתגורס אמר: החיים הם סרט"
אני משתתקת. הכל משתתק. והוא מישיר אלי מבט מוטרד ואומר "פיתגורס. נו. לא שמעת על פיתגורס״?_

בקול רם!

ווי ווי, אילו מעדנים משובחים הגשת לנו!
^{(איזה כיף שהצליח לי, הטריגר פעל).}

אני חושבת שמשפט פיטגורס המעודכן יצתרף לאוסף המשפטים אותם ארקום על כריות אחרי שאפרוש לפנסיה.

הוא מחייך וממתיק לי סוד : קווקאזית. והוא מבטא את המילה קווקאזית בהערכה, בלחישה מלאת כבוד.
מן הסתם, האוכל הקווקאזי דומה לאוכל הגרוזיני, נכון?
שבוע שעבר ההורים רצו לבוא לת"א ושנצא לאכול צהריים במסעדה. התפקיד שלי היה למצוא איזו . בהשראת (החיים הם) סרט, נזכרתי במסעדה גרוזינית עממית, שקיימת בשכונה כבר בערך שבע שנים.
"שבע שנים לא הולך ברגל", חשבתי לעצמי. הביקורות ברשת חיזקו, והעובדה שלא צריך לסוע לת"א ולחפש חניה הכריעה את הכף. פעם ראשונה בחיים שטעמתי אוכל גרוזיני.
וואו, איזו הפתעה משובחת! אפילו אבא שלי(!!) נהנה מאד מהאוכל

עם פנינים כאלה חבל לחכות לפנסיה, תציעי לבנז לחרוט אותם על יצירותיו..

הוא בדיוק סורג גרביים לחיילים

איזה כיף כאן! הסיפורים והתגובות.

אני רק יכולה לדמיין איך קמים עלינו, מטרוניתות כבודות ומעפעפות ביום סיור במוזיאון תרבויות מטעם ועד העובדים של הבעל שכמונו, שניים, אחד קווקאזי אחד גרוזיני, ואומרים ממש בקול אחד (די דומה, לא איזהר ואומר:) למי אמרת אוכל דומה?!

עוד זה יוצא וזה בא.
נכנס, מדבר. איש כבן שבעים. מדבר מדבר אני שואלת אותו אתה מירושלים? אומר לי לא. אבל בקול שלו אני שומעת את סבתא שלי. אפילו לא אותה בדיוק. כמעט רוצה להגיד: את הזכרונות שלה, שככה הגברים מדברים בזכרונות שלה. מכאן לשם, נפרש לפני סיפור היהודי הנודד, שהוא אף פעם לא דומה, אף פעם לא חוזר על עצמו, ובכל זאת, נימותיו זהות, דמעותיו זהות. ההפתעה על פני מספריו, זהה, כביום שהתרחשה.
הפרידו אותנו נשים גברים. אני לא האמנתי. בן עשרים ואחת כבר הייתי. לא ילד. מאיסמעליה, לאוניה, לא נתנו לאחיות שלי ולאמא שלי לעלות. הרבה שעות חשבנו שזהו זה. בסוף עלו. אבל עד שעלו לא ידענו שיעלו. חשבנו שזהו זה. מאז הרגעים האלה נשבעתי שאני לשמה לא חוזר. ובאמת לא חזרתי. הרכוש שנשאר לא נתנו כלום. ככה מהר בלילה.
יציאת מצרים, אני אומרת לו. אבל הוא לא שומע אותי. מפליג, מפליג. פתאום אני מבחינה בשפם דק, דק, קרוב אל השפה העליונה, כמעט בלתי נראה, על פניו הגאים. וחושבת איזה לא תחזור לשם, אתה שם. תראה את הפנים שלך. מאסרי גאה. וכבר כמעט מוציא לי את הנשמה עד שמחלץ סוף סוף ששם דיברו ערבית ולאדינו. נשמתי לרווחה. בגלל זה הזכיר לי את הזכרונות של סבתא שלי.
בקיצור בסוף, כבר כמעט קם ללכת, אני שואלת אותו אז מה זה פינטו? כי זה שם משפחתו,והוא מספר:

(שזה הסיבה שהתיישבתי לכתוב את כל זה ) :

בזמן של גירוש ספרד, רצו לעשות חתונה, בין המשפחות של המלכים של ספרד ופורטוגל.
בפורטוגל לא הייתה אינקויזיציה. היחס ליהודים היה מצויין. אבל מלכי ספרד ביקשו שיגרשו את היהודים משם, אם רוצים שתהיה חתונה.
מלכי פורטוגל לא הסכימו.
בהתחלה, לא הסכימו.
הספרדים אמרו : אז אין חתונה.
אז הם הסכימו. ונתנו צווי גירוש לכל היהודים. הציעו להם להתנצר ולהישאר. מי שהסכים, התנצר ונשאר. כל אלה שלא הסכימו, שינו להם את שמות המשפחה לשם אחד. אותו השם. שיהיה להם כמו אות קין. פינטו. שזה צבוע. (כמו paint באנגלית) שצבעו להם בניירות מעבר שלהם סימן, אות קין. אז זה פינטו. אנשים אפילו לא יודעים. ולא מבינים מה הקשר בין פינטו ממרוקו לפינטו מצרפת, לפינטו ממצרים.

הוא עושה אתנחתא, ואז אומר באותו מבע, כמי שמתורגל לא להסגיר שמחה לאיד:
ומי שכן התנצרו, והפכו קתולים, קראו אותם "קריסטאנוס נובוס" שזה נוצרים חדשים. עד היום הזה הם קריסטאנוס נובוס. מאז ועד היום לא מקבלים אותם בקהילה הקתולית בשום מקום בעולם. כי הם נובוס. הם לא באמת. ובשום מוסד יהודי בעולם אם באים לבקש עזרה, לא מקבלים אותם."
והשפם הדק נמתח לרגע. וחוזר. ובזאת הוא חותם את הסיפור.

שפתיים יישקו
וכול המוסיף גורע.

בהחלט שפתיים יישקו וכל המוסיף או במקרה של כאן, כל המוסיפה , הרי זה רק משתבח והולך.

שליחה על ידי יעל* » 17 יולי 2013, 23:33

איזה יופי.
@}

תודה

נכון שזה סיפור מיוחד? זה פשוט מכניס בי חוסר שקט, לחשוב שמסתובבים בינינו נושאי סיפורים כה רבים, כה רבים, ככה, אנונימיים, בלתי נראים, אנשים רגילים ברחוב....והסיפורים, מניינם כמניין הבעות הצער והשמחה שהשתקפובחלונות של כל מיני מינים משונים של כלי רכב או אגמים וימים או סתם עיניים בכל השנים הרבות האלה, הנופים, מעברי הגבול, הצרורות החפוזים, אני יודעת שזה לא רק העם הזה, שהמין האנושי כולו נע, ונד, וזע, וסובב על עקביו ונשתל ונעקר וחוזר חלילה, אבל זה קרוב לנו לנשמה, וזה עמוס, עמוס, גדוש, מדהים פשוט בנפלאותו ונוראותו, כל העניין הזה עם שורשים כל כך עמוקים שמרחפים באויר כל הזמן

שליחה על ידי יעל* » 17 יולי 2013, 23:56

כמה אני אוהבת את ההסתכלות שלך על העולם.
ראייה עמוקה עמוקה, וכל כך נוגעת
זה נדיר.

איי, איי, שרטטת נשמות, את.

נפלא, נפלא... אין מילים

שפתיים יישקו

קן לציפור חכי רגע אל תברחי,
נכון את כתבת כאן פעם "לגמרי" אחרי שכתבתי "קורות הציפור המכנית" ואחר כך מחקת?

כן, נדמה לי שכן.
לא זוכרת אם מחקתי.
למה?

כי הייתי בכאלה התרגשויות מהספר הזה, ופתאום עוד מישהו. אני לא מצליחה לקרוא מאז שאני אמא. קראתי אולי עשרה ספרים מאז שאני אמא. ואני אמא כבר המון שנים. חמש עשרה. לא מצליחה לקרוא. (גם בלוגים, כתבות, אריזות קורנפלקס הגותיות במיוחד..לא קוראת.) נהייתה לי בעיה כלשהי שקשורה בריכוז. פעם זללתי ספרים בתשוקה גדולה. וזהו. ואת הספר הזה לא סתם שהצלחתי לקרוא, הוא עיצב לי את כל החורף ההוא. וואו. איזה כותב. ואיזה סיפור. ואיזה כותב. אני באמת מרגישה בעלת מזל גדול מאוד שהספר הזה הצליח לחדור את ההפרעה הזאת שניחתה עלי.
זה לא רק ריכוז. זה גם החשופיות. כאילו משהו באימהות גורם לך להשיל ציניות וסינון. ואז רמת ההזדהות היא ממש מסוכנת. אני זוכרת שלפני ממש, המון זמן, בתחילת הופעת הבעיה, קראתי את הספר הסיני "ברבורי פרא" והייתי בדיכאון שלושה שבועות. בקיצור, כשכתבת "לגמרי" רציתי ליפול על צווארך ולהתחנן "נכון?? נכון שמדהים??!!"
בקיצור, נכון שמדהים? (-:

נכון שמדהים
טוב, אני לא קן לציפור, אבל - לגמרי...

בהיותי תולעת ספרים מושבעת חזרתי לקרוא בגדול באיזשהו שלב, למרות האימהות.
ואחרי שנדהמתי מקורות הציפור המכנית המשכתי וקראתי את כל הספרים של הרוקי מורקמי (נדמה לי שיש עדיין ספר אחד שלו שעוד לא קראתי...), מכולם - "קורות הציפור" הותיר את הרושם הכי גדול. הכי "וואו", וגם ממש התפעלתי מהתרגום.

וואו. איזה כותב. ואיזה סיפור.
לגמרי. מאז הספר הזה, קראתי איזה עשרה ספרים שלו. לא כולם סחפו אותי, אבל אין ספק שזה בין הטובים שלו.

כשכתבת "לגמרי" רציתי ליפול על צווארך ולהתחנן "נכון?? נכון שמדהים??!!"
נכון, נכון נכון!

קראתי את הספר הסיני "ברבורי פרא"
אני אחרי שקראתי אותו, ועוד כמה של אמי טאן, עשיתי קעקוע בסינית... חחחח...
<אם לדבר על רמות של הזדהות>

ומסכימה לגמרי שאחרי האימהות, בתקופות אצלי, קשה לקרוא ספרים.
אבל יש כאלה שלגמרי לקחו אותי. כמו זה המדובר.
כמו אלגנטיות של קיפוד. ועוד כמה שנתנו לי רגע לחיות בעולם אחר בענין ובסקרנות.

"קורות הציפור" הותיר את הרושם הכי גדול.
אני גם ממש אהבתי את קפקא על החוף...

וגם ממש התפעלתי מהתרגום.
היה איזה עניין, עם האיש הזקן שהוא הולך לבקר עם אשתו, אולי אתן זוכרות? ובכן שם הייתה התפלקות עם התרגום, שבאמת קשה היה, אני מניחה , לצלוח אותה. (וואו כמה קשים חיי המתרגם! צריך ממש ללכת לחיות במקום כדי להבין על מה מדובר, לפעמים. וגם אז רק אם יש לך מזל.)
האיש הזקן, לצערי שכחתי את שמו, יושב תדיר ורגליו בתוך פחמים. זוכרות את התיאור התמהוני הזה?
ובכן, ביפן קר מאוד, והחימום מתבצע בדרכים סגפניות ומשונות, מטעמי בריאות, חיסכון, וזהירות משריפות . אז יש את הקוטצו, שזה שולחן שמונח מעל פתח עמוק ברצפת החדר, שבקרקעית שלו גחלים לוחשות או מנורה מחממת מחוברת לחשמל. מעל השולחן שמיכת פוך ענקית, ועליה משטח כבד כלשהו שאפשר יהיה להשתמש בשולחן לאכילה, לכתיבה, או לשינה טובה. אז יושבים עם הרגליים בתוך זה, השמיכה מכסה אותך עד המותן, על אזורי הרביה השתן ומערכת העיכול, שנשארים חמימים ונעימים, ואילו הראש ואברי הנשימה נותרים באויר הקר- שלא לומר קפוא- של החדר. שאפשר יהיה לחשוב בצלילות, ולנשום טרי .
וזה מה שהוא עשה, אני חושבת, אדון יוקובאשי או איך שקראו לו. פשוט ישב בקוטצו.

https://www.google.co.il/search?hl=iw&s ... ota&[po]gs l[/po]=img.1.0.0i19.5564.16187.0.18662.20.13.2.5.6.0.126.1517.0j13.13.0....0.0..1ac.1.20.img.Zw0wmjUbpEA

מבחר תמונות יפות של קוטצו.

הונדה! קראו לו הונדה. לא?

טוב, לא הכרתי את עניין הקוטצו הזה - מגניב ביותר.
זכרוני לא במיטבו כרגע לגבי הקטע הזה (אז אולי קראו לו הונדה. אבל מבחינתי כל שם שתזרקי אפשרי...). בכל אופן, מה שהתכוונתי לגבי התרגום, שהוא הצליח לכתוב בצורה ייחודית, שלהרגשתי התאימה לסיפור (לא שיש לי למה להשוות, כי אני לא יודעת יפנית

), ולכן חשבתי שהתרגום היה מוצלח (בלי להיכנס לדקויות של מונחים ספציפים). אבל אולי בעצם התלהבתי מהתרגום באחד מהספרים האחרים שלו?... בכל אופן מה שבטוח הוא שבאחד מהספרים ממש אהבתי את התרגום.

לגמרי יתכן שבזה אהבת! התקטננתי על עניין הקוטצו כי התרגשתי כשזיהיתי וזו הייתה הזדמנות לשתף. מבחינת כל השאר- עצם זה שהכל עובר כל כך מעולה, ושרד תרגום אולי כפול אפילו- מיפנית לאנגלית לעברית- מראה לגמרי שהתרגום מעולה.

מבחר תמונות יפות של קוטצו.
איזה המצאות יש ליפנים האלו.... מדהימים!
רק בשביל זה שווה לי לקרוא עוד ספר של הרוקי

הונדה זה אופנוע...
(לא, אני לא חולמת על הונדה. אני רוצה קוואסאקי).

נגיד כזה

Qi]או למשל כזה sUcGJKcKZtQanl4G4Dg[/po]&ved=0CD8QsAQ&biw=1298&bih=646

הונדה זה שם משפחה יפני.
(וזה היה הונדה (-: בדקתי בגוגל. )

הונדה זה שם משפחה יפני
ברור. חברות האופנועים הן על שמות מקימי החברות כמובן! (הונדה, סוזוקי וכו').

אבל זו לא סיבה למנוע ממני להעלות נושא שחביב עלי

(קודם כשדיברתן על מנגו בסלט נמנעתי בכוונה מלדבר על עמבה P-: )

מדמיינת אותך דוהרת על האופנוע אל תוך השקיעה, שערך מתנפנף מאחוריך, ומשאירה שובל שלמרות שהוא כה מרומז מריץ עוברים ושבים תמימים הישר לפלאפל הקרוב, מתים מרעב.

בגלל העמבה?!!

הוי! עד שפיצחתי את זה. (שמן קוקוס..? לא קשור. לחות אורגנית קפואה? לא, לא קשור. עגבניות אורגניות...שמן מנועים אולי שמשמש פלאפליות מסויימות..למה לעזאזל התכוונה אלמונית?)
ובכן, בשמת התאפקה עם העמבה, אבל לעמבה חיים משלה.

(-:
אני חשבתי שזה חייב להיות בגלל העמבה.

ואגב מה שגריינת (מדף שאני מקפידה כרגע להמנע ממנו (-: ), אני דווקא גיליתי בתקופת התיכון שכל התרבות מסביב מלאה "ירידות" וזה כל מה שכולם אומרים זה לזה, והחלטתי בכוונה לנהוג אחרת.
מאז אני נוהגת לפרגן, לתמוך ולעודד תמיד.
יתר על כן, עוד כשהייתי בת עשרים ומשהו ניפיתי את חברי לפי מידת הפירגון והתמיכה. מי שלא מפרגן לי ותומך בי, לא חבר שלי.

מי שלא מפרגן לי ותומך בי, לא חבר שלי.
קריטריון מצוין לכל או לרוב סוגי היחסים.

קריטריון מצוין לכל או לרוב סוגי היחסים
נכון.
חבל שאת זה לא ידעתי לפני עשרים שנה.

חבל על מי שמת. הכל לטובה.

אמן אמן הלוואי ומהפה שלך לאוזן של ההיא למעלה (-:

ותכתוב בו מדי יום!
נאה דורש, נאה מקיים.

אשה למטבח וחתולים למגפיים

השלמתי חומר והחתמתי כרטיס. חוזרת ללא-להיות-באינטרנט. @}

איך שפתחתי את "באופן" עכשיו המליצו לי על הדף בלוג החיים בבית . וגם סקפטית כמוני מבינה שלפעמים דברים לא קורים סתם.
בזכות הבלוג הזה הכרתי אותך, ואני מתכוונת להכרתי כמו שעשו פעם, לפני העידן הווירטואלי. נסעתי שעתיים וחצי מירושלים צפונה כי הייתי חייבת לברר מי זאת שכותבת ככה.
זה היה בערך לפני עשר שנים. המון דברים קרו מאז. אני במקום קצת אחר היום, גם פיזית וגם נפשית. דבר אחד לא השתנה: את עדיין כותבת נפלא, והשיחות כאן הן אחד הדברים הכי טובים שיש.

מחרה מחזיקה אחרי יעלצי (אם כי שואלת את עצמי מה פתאום יש לה סימן שאלה אחרי השם?!)

הו!
תודה. התרגשתי מאוד.
( למבררים: יעלצי עם סימן שאלה כי היא עם סימן קריאה בפייסבוק. היא אושיה שם. )

מסתבר שהסתיו כבר מפציע בלב של חלק מהאנשים. מסתבר גם, (באדיבות גוגוס) שהבלוג שלך תיכף חוגג יומולדת 3.
(ואף מילה על ענבר מים).

אבל בחייאת, גם ככה חם אש, בבקשה תפסיקי לייבש אותנו...

למבררים: יעלצי עם סימן שאלה כי היא עם סימן קריאה בפייסבוק. היא אושיה שם
כן, ברור.
ואולי אוריד את סימן השאלה.

ענבר מים!
איך זכרת ענבר מים?

עדיין לא הצלחתי להסביר מה זה אבל אני מבטיחה להמשיך לנסות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ראיתי בפייסבוק מודעה, מין מודעת אבידות ומציאות כזאת.
וכך היה כתוב בה:
"בעלי מצא טבעת על קרקעית הים"

וואו.

בעלי מצא טבעת על קרקעית הים
הביט כה וכה , השליך אותה ושט משם בהיטח סנפירים.
אולי הוא בכלל לא היה בעלי
ויתכן שזו לא הייתה בדיוק טבעת
אבל המצולות
בריצוד
בקריצה
בעפעוף
בסינוור
הנידו סנטרן אלי
ראינו אותך,
ראינו איך ראית את כל זה.
לכי אל החוף.
מה לך כאן
כאן זה המצולות
לא שמת לב?

איזה כיף לראות פה את שיחות!

איזה כיף לראות פה את שיחות!
והשיר... השיר...

תגידו, יש איזשהו דף אינדקס שבו רשומים בסדר כרונולוגי כל הדפים של שיחות, בכינוי זה ובאחרים?

דף _נפלא