קראתי פעם שצריך 21 פעם לחזור על הרגל שרוצים לאמץ לשגרה, עבד לי עם ריצה בחוץ, לגבי סידור בית או שאר הדוגמאות למעלה פחות עובד לצערי, עושה כבר שנים אבל עדיין לא התרגלתי :(

הרשומה הזו באמת דומה למה שאני מתארת, אבל לא אותו הדבר. מתישהו כשיהיה לי מצב רוח לעוד סיפור ארוך אני אכתוב על זה בהרחבה. בינתיים הרשומה שלך קרובה מספיק :-)

[u]שלא דורשות מאמץ ושאפשר לבצע אותן כבדרך אגב, בשטיפת כלים. במקום לשטוך את כל הכיור, לשטוף כמה שבא לי. גם אם זה רק צלחת או שתיים.[/u]
טוב, אם ככה [url=https://basmatez.wordpress.com/2014/09/10/%D7%94%D7%9B%D7%99-%D7%A9%D7%A0%D7%90%D7%AA%D7%99-%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%AA-%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%91%D7%A9-%D7%94%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%9D/]חייבת לשים פה את הרשימה הרלבנטית כל כך[/url]

זו דוגמא פרטית של העיקרון הכללי של לשנות סביבה חיצונית בשביל לגרום לדברים לעבוד. אין לי כרגע רעיונות לעוד דוגמאות, ואני מאמינה שהכללות כאלו רצוי לתת לא בצורת הסבר תיאורטי, אלא בצורה של הרבה דוגמאות (וגם זה עניין בפני עצמו ששווה פוסט). אז אני אדחה את זה לזמן בו אני אצליח לחשוב על עוד דוגמאות לסביבה מעודדת התנהגויות שרצויות לי. יש לי כרגע רק עוד דוגמא אחת, שרפרף שיהיה נוח יותר להגיע למתח, אבל היא מורכבת יותר. אני זוכרת שהיו לי עוד דוגמאות, אולי אזכר בהן אחר כך.
בעצם נזכרתי באחת, אבל הסביבה פה היא מחשבתית ולא פיזית - חלוקה מחשבתית של משימה למשימות קטנות יותר, שלא דורשות מאמץ ושאפשר לבצע אותן כבדרך אגב, בשטיפת כלים. במקום לשטוך את כל הכיור, לשטוף כמה שבא לי. גם אם זה רק צלחת או שתיים.

אני חושבת שהנושא של קלילות במשימות מתחבר לי פה מאוד. גם הפוסט של בשמת על לבשל בקלילות, ואיך הו אמתקשר אצלי ללטאטא ולשטוף רצפה בקלילות. על קלילות בעולם הפיזי, קלילות מחשבתית, והקשר הלא ישר ביניהם.

יש המון דפים באינטרנט בפתחתי בעבר, ראיתי שאני רוצה לקרוא אבל לא מתאים לי עכשיו, ושמרתי לאחר כך. הפ התאספו והתאספו עד שהיו יותר מאלף... ברור שבאיזשהי נקודה הפסקתי להאמין לעצמי שאחזור אליהם אחר כך. באמת חזרתי לפעמים, אבל אפשרות לסגור את כל הקצוות לא נראתה ריאלית.
ניסיתי לפתוח תיקיות חדשות, אבל גם זה לא עבד. השיטה החדשה שלי לציין דפים שאני [b]באמת[/b] רוצה לקרוא, בצורה של הבטחה לעצמי שאוכל להאמין לה, היא להשאיר אותם פתוחים בתור טאבים. ובאמת חזרתי אליהם. אבל כך יצא שהגעתי ליותר מארבע מאות טאבים פתוחים...

הרצתי תוכנה כבדה במקביל לפיירפוקס. ופיירפוקס התחיל להתקע לי. חשדתי שזה בגלל כמות הטאבים הגדולה. בגללה פיירפוקס כבד כל כך והתוכנות לא מצליחות לרוץ במקביל בצורה טובה. אחר כך התברר לי שטעיתי, אבל זה היה אחר כך. היה לי ברור שיקח המון זמן לקרוא את כל הטאבים בשביל לנקות את הדפדפן, אז החלטתי לעבור זמנית לכרום. כל פעם העתקתי לכרום כמה עשרות טאבים. שם שמרתי אותם במעודפים בתיקייה זמנית, וקראתי אותם.

וזה עבד! הפתרון הזה לא רק מנע התבדרות של קישורים, אלא גם הגעתי לקרוא כל מיני דפים כבדים ולא ממש כייפים, שהחלטתי שחשוב לקרוא אותם גם אם הם מעצבנים. למשל, פוסט שמסביר כל מיני דברים על מע"מ, ועוד באנגלית. לא משהו כייפי במיוחד... אבל זה קרה.

קודם כל, האמנתי לעצמי שאני מתכוונת לקרוא את כל הדפים ששמורים לי במועדפים בכרום. לכן אם הטאבים הפתוחים התחילו להתבדר (פוסטים הובילו לעוד ועוד פוסטים שאני רוצה לקרוא, וכמות הטאבים גדלה וגדלה) יכולתי לשמור אותם במועדפים, לאחר כך. ולהשאיר כמות טאבים פתוחה מתאימה.

ודבר שני, הצלחתי לשמור על פרופורציות מתאימות. דאגתי שיהיו לי כמה טאבים פתוחים מכל קטגוריה, וטאב או שניים של דפים חשובים אבל מעצבנים. התוצאה היא שבזמן בו היה לי מצב רוח מתאים לקרוא את הטאבים המעצבנים, הם היו פתוחים וקראתי אותם. עוד תוצאה היא קיומה של רשימת מטלות.

כבר הוכח במחקרים שאחד הדברים שמשפרים ביצועי עובדים זה רשימת מטלות. כזו שאפשר לסמן בה וי על ביצוע מטלה ולהתגאות ולשמוח בזה. זה הוכח במחקרים על יעילות בחברות (אותם מחקרים מראים שתמריצים על ביצוע המטלות לא משפרים את הביצועים, ושהמימוש הפרקטי של תמריצים בהקשר הזה כמו שחברות עושות את זה דווקא הורס את רשימתה מטלות, אבל זה סיפור אחר). זה עצה שנותנות בשמת ופליי ליידי ועוד כל מיני אנשים. בקיצור - זה עובד.

אני לא באמת בטוחה מה מספר הטאבים המקסימלי. לא ספרתי. אבל צריך שהכמות תהיה קטנה מספיק כדי שאני אוכל לעקוב אחרי מה יש בכל טאב, אבל גדולה מספיק כדי שתהיה אצלי הרגשה של שפע ומגוון. רוחב הטאב המשתנה בכרום שמצמצמם את הטאב לגודל לא קריא, לעומת הגודל הקבוע בפיירפוקס גם הם משפיעים, למרות שעוד ל אממש ברור לי עד כמה.

אחר כך, סיימתי לנקות את כל 400 הטאבים האלו (חלקם קראתי, חלקם החלטתי שלא צריך לקרוא, חלקם קראתי ושמרתי לשימוש עתידי), וחזרתי לפיירפוקס. בדרך גיליתי שגם כרום נתקע לפעמים. הוא נתקע פחות עם התוכנה הכבדה, אבל שורד פחות טוב אתרים מלאי פרסומות כמו מאקו וויינט. הרצתי גם תוכנה אחרת, כבדה עוד יותר, וגיליתי שאומנם לפעמים יש בעיות, אבל רוב הזמן אפשר להריץ במקביל בלי בעיה. כלומר, הבעיה היא לא בפיירפוקס (ובזה שהוא כבד יותר מכרום), אלא בתוכנה האחרת.

אבל, אני עדיין חזרתי לכרום. זו הייתה חזרה מעצבנת, כי נקלעתי לכמה כתבות שהתייחסו לאירועים אקטואליים מלפני שנים, והיו הרבה רפרנסים לכל מיני כתבות בווינטי ומאקו ועוד אתרים. כאלו שאני רוצה להכנס שניה לראות את הכותרת ולצאת. וכרום ממש נתקע על זה. פיירפוקס הרבה יותר מוצלח בהקשר הזה. ובכל זאת, חזרתי לכרום.

ניסיתי לשחזר את השיטה בפיירפוקס. ההצלחה שלי למין ולסדר ארבע מאות טאבים עודדה אותי שיותר מאלף הטאבים לקריאה עתידית הם משימה אפשרית לסידור ומיון. ואכן, מיינתי יותר משלוש מאות עמודים לדפים שאני רוצה לקרוא, מחקתי כמה עשרות, יצרתי תיקייה לספרים שאני רוצה לקרוא בעתיד. זה היה גל מיון מוצלח בהחלט. אבל את ההצלחה של כרום לא הצלחתי לשחזר. בפיירפוק היו עוד מאות דפים למיון. וגם אחרי שהשארתי כמות קטנה של טאבים ותיקייה של טאבים לקריאה, זה היה מלאכותי. זה לא יצר את תחושת ההשג וההצלחה והניקיון מכרום.

אז החלטתי לעשות את הדבר הרציאונלי. להפסיק לעשות מה שלא עובד ולעשות מה שעובד. העתקתי לי שלושים דפים לכרום, וחזרתי לפה. אני תוהה אם אחרי שלא יהיו לי בפיירפוקס המון דפים למיון אצליח לשמור על אותה התחושה שם. או שהעץ המסועף של מועדפים ששמורים אצלי שם מכביד. ואם כן, אני כבר חושבת איך להקטין גם אם העומס הזה. אבל, כל דבר בזמנו ובעיתו. בינתיים, יש לי עוד יותר מאלף דפים למיון. לאט לאט, אני אמיין את כולם.

אשמח לשמוע על זה

[u]טוב, רשמתי המון ולא התחלתי אפילו את הסיפור על איך גיליתי מה כמות הטאבים הפתוחים האופטימלית שעוזרת לי לקרוא דברים לא כייפים שאני רוצה לקרוא. מחכה לראות אם יש עוד מישהי שרוצה לדבר על זה flower[/u]

וגם על זה

[u]<ועדיין לא סיפרתי על הטריק הממש מגניב שמצאתי במקרה. אני עוד אספר. כבר הרבה זמן עבר ואני עדיין מופתעת מאיך דברים שחשבתי שהם על גבול הבלתי אפשרי פשוט קורים, אם משנים את הסביבה החיצונית. בכלל, לשנות את הסביבה החיצונית בצורה שתעודד דברים שאני רוצה זה רעיון שאני עוסקת בו הרבה בזמן האחרון>[/u]

ותודה על הקישור להודעה. חיפשתי את ההודעה בתחתית הדף, וכשהתחלתי לקרוא אותו מההתחלה לא שמתי לב לתאריך...

איזה זמן מצויין בחרת להחזיר לפה את הדיון הזה @}

אחרי שקראתי חצי דף, ובמבט לאחור (קל יותר לראות דברים מסויימים במבט לאחור) קל לי יותר לראות מה גרם לדינמיקה הפחות פוריה משיכלה להיות (למרות שגם ככה יש בדף הזה המון דברים מעניינים ששווה לקרוא). חשבתי לכתוב כשאסיים לקרוא, אבל אולי עדיף שאכתוב עכשיו:

בתחילת הדף היו הכללות, כאלו שהוציאו אותו מהכלל, נחרצות ובינאריות. וכל זה הפריע לי. וגם עוד כמה דברים. אבל לא הבנתי מה הפריע לי, אז קראתי לזה בכלליות "פאנאטיות", וזה היה לא מובן, וגם הביא מטען רגשי שלילי ועודף

אז קודם כל, אני אלרגית להכללות. כל מיני [u]כל מי שסובלת במידה כלשהי מבעיה בתחום הסדר והאירגון נמצאת כרגע במצב כלשהו של דכדוך[/u] מפריעים לי ומעוררים בי התגוננות. גם עם משפט לפני זה רשום שזו לא הכללה. כי זה כן. וכשההכללות האלו מוציאות אותי מהכלל שאני דווקא מרגישה שייכת אליו, זה מעצבן כפליים. ובאופן כללי הרגשתי שחלק מהדברים פה מוצלחים לי, אבל אין לי פה מקום ומוחקים פה את החוויה שלי (ששונה מהחוויה של [b]כל[/b] הנשים) וזה מבאס.

וחוץ מזה, היה הרבה נחרצות וחלוקות בינאריות. והחיים יותר מורכבים מזה. הייתה תקופה בה הייתי לובשת פיג'מה לפני השינה ומחליפה בגדים בבוקר, וזה היה מצויין. והייתה תקופה בה לבשתי פיג'מה בבית, וגם זה היה מצויין. ואז הייתה תקופה בו הפיג'מה באמת גררה סוג של חוסר פעלתנות כזה, אבל לא התאים לי לחליף בגדים בבוקר. הפתרון שנמצא במקרה היה ללבוש פיג'מה אחרת - כלומר בגדים שהם לא פיג'מה אלא לבוש רגיל, ולהחליף אותו כשמתאים לי (כשהתקלחתי, בצהריים. התאים לי להחליף בגדים אחרי מקלחת, ולהתקלח בצהריים).

הכל זורם ומשתנה בחיים. מה שהתאים מקודם יכול לא להתאים עכשיו. ובמילותיה האלמותיות של ציל צול - במקום בו יש שתי אפשרויות לעולם יש יותר. ולפעמים ממש שווה לחפש את האפשרויות האלו.

אני מקווה עכשיו שיצליח לי ליצור דך שעוסק לא רק בתוצאות, אלא בתהליך הזה של גיבוש מה שמתאים ומה שעובד בשבילי. כי התהליך הזה מועיל לי יותר מטריקים, שלפעמים עובדים ולפעמים ממש לא. ככה אני יכולה למצוא את הטריקים בעצמי.

וגם לדבר על המטען שמסתתר לפעמים מאחורי המעשים היומיומיים האלו. לפעמים טריק מאפשר לעקוך מטען, לפעמים הוא מעביר אותו להקשר אחר, ולפעמים זה לא יעזור או כמעט לא יעזור, עד שמטפלים במטען האמיתי שעומד מאחורי הבעיה.

<ועדיין לא סיפרתי על הטריק הממש מגניב שמצאתי במקרה. אני עוד אספר. כבר הרבה זמן עבר ואני עדיין מופתעת מאיך דברים שחשבתי שהם על גבול הבלתי אפשרי פשוט קורים, אם משנים את הסביבה החיצונית. בכלל, לשנות את הסביבה החיצונית בצורה שתעודד דברים שאני רוצה זה רעיון שאני עוסקת בו הרבה בזמן האחרון>

קודם כל הקישור המבוקש:
[po]דיון תיאורטי על פליי ליידי[/po] (2012-12-27T16:33:17)

דבר שני: כל מה שאת מתארת נשמע לי יופי. כלומר, לקחת את כל מה שלמדת בנושא, בדקת, ניסית, התנסית, ובהדרגה גיבשת לעצמך את ההתאמה האישית שלך לדברים, והגעת לזרימה טובה של התנהלות שעובדת בשבילך. הכל יופי.
לדוגמא, הטריק של נעליים עם שרוכים (צריכה פה להבהיר שהיא לא מדברת בהכרח על נעלי ספורט) הוא [b]טריק[/b].
מה שחשוב איננו הטריק עצמו, אלא המטרה שלשמה הטריק. המטרה היא לאפשר לנו גמישות וקלילות לקום ולעשות כל מה שצריך לעשות בבית שלנו כדי שהכל יזרום וכדי שיהיה לנו נעים, קל ונוח בחיים.
אם מצאת "טריק" אחר שעובד יותר טוב בשבילך ומשיג את אותה המטרה - יישר כוח {@ נפלא, ומעורר השראה לעוד נשים שבמקרה מסתבכות עם הטריק של [po]פליי ליידי[/po] וגם הן מחפשות טריק שיעבוד בשבילן יותר טוב.

כשהדף הזה עלה למה חדש, שמחתי. כי יש כמה דברים בסגנון פלי לייד שאני רוצה לרשום, אבל אין איפה, וכי הקשר הין החלק התיאורטי למעשי זה לא חלק שאני יכולה או רוצה להתיר אצלי. וכי יש פה דיון מבחינתי שמבקש שאנהל אותו הרבה זמן ולא יוצא.

ונכנסתי לדף, והתחלתי לקרוא אותו. קודם חיפשתי את ההודעה שבשמת כביכול כתבה ושהעלתה אותו למה חדש. לא מצאתי. ואז הגית לדיון, והתברר שבדיוק רציתי להעלות את הדיון, את זה שאני רוצה, וזה לא עבד!

לא עבד מכל מיני סיבות. העיקרית היא מוגבלות הכתיבה. אני מדברת, וחושבת על התנהלות מסויימת ובית מסויים, ואיך אפשר להסביר את זה במילים? צריך לבוא לבקר, לראות בעיניים, להרגיש את האוירה. לא הכל אפשר לעשות באינטרנט.

אני אנסה שוב, הפעם אחרת:

חלק מהפרקטיקות של [po]פליי ליידי[/po] לא עובדות לי. זה הגיוני, כי לא הכל עובד לכולם. לי חשוב להבין את ההגיון מאחורי הדברים שעובדים ואלו שלא. כי זה מאפשר לי למצוא מה עובד בשבילי ומה לא ביתר קלות, ואז להשתמש בזה. כי להבין את ההיגיון מאחורי ההצעות של פליי ליידי מאפשר לי למצוא מה הפתרונות שאני מצאתי לאותן בעיות, ואז להרחיב את האפשרויות שלי. וכשאני קוראת מה נשים אחרות עשו באותו מצב, אז אני יכולה לבחור את מה שמתאים יותר לחיים שלי.

אני חושבת שהייתי לעומתית שלא לצורך בסיבוב הקודם, מה שגרר התגוננות מיותרת באותה המידה. מזל שתמיד אפשר לנסות שוב :-)

לא מתאים לי לנעול נעלי ספורט. אני גם מחוץ לבית לא נועלת נעלי ספורט, ותיאורטית שואפת ליחפנות או לפחות נעליים מינימליות. אבל הקלילות והזרימה של לצאת מהבית חשובים לי. אז יש לי כפכפים וזה מה שאני נועלת כשאני יוצאת מהבית, וזה לוקח לי חמש שניות בדיוק. זה נראה לי מתאים יותר למזג האוויר מנעלי ספורט...

והשתחררתי תודעתית מהצורך להחליך בגדים כדי לצאת החוצה. בזכות פליי ליידי גיליתי שאפשר לצאת החוצה בפיג'מה :-) וחוץ מזה, אני חושבת שהקטנת החשיבות שאני נותנת למראה החיצוני שלי זה משהו שכדאי לשאוף לו. במיוחד בהקשר של החברה האובססיבית עם המראה החיצוני, והפטריארכלית, שאנחנו חיות בה. אני לא דואגת לתסרוקת שלי או לכל דבר אחר. איך שאני נראית - אני יכולה לצאת החוצה ואין שום בעיה.

האפשרות של להשאיר כלים בכיור עד הערב, שנתקלתי בה במקרה, נראית לי עדיפה בהרבה על "לשטוף מייד אחרי הארוחה" שהיה תיאורטית מקובל בביתי, אבל גרר רק האשמות ודערות הדדיות מכולם לכולם (כי תיאורטית זה הכלל, לכן מותר להאשים מי שמפר אותו). במקום זה למדתי לשטוף כלים כשזורם לי, כמה שזורם לי. וזה עובד. גיליתי שכדאי לשטוף כלים ולהפסיק כזה מרגיש מעיק. והרשות לשטוף רק קצת כלים ולא את הכיור אפשרה את המצב שבו אני עוברת ליד הכיור וזורם לי אז אני שוטפת חלק מהכלים.

אחד מהדברים שיצא מזה, זה ששחררתי כמעט לחלוטין את המשא הכבד של הקורבנות והאשמה שיש בנוגע לכלים. ויש הרבה מהם. לא את הכל, אבל אני לא בטוחה שזה אפשרי בכלל בתנאים הנוכחיים, או שזה כדאי. גיליתי שזה גם מאוד תלוי ביחסים המשפחתיים באופן כללי ובתפיסת העולם ובהמון המון דברים אחרים, עמוקים יותר.

טוב, רשמתי המון ולא התחלתי אפילו את הסיפור על איך גיליתי מה כמות הטאבים הפתוחים האופטימלית שעוזרת לי לקרוא דברים לא כייפים שאני רוצה לקרוא. מחכה לראות אם יש עוד מישהי שרוצה לדבר על זה @}

הגריין הזה קפץ לי בראש אחד הדפים:
[u]זה כדי לא להיות אנאלי, אתה חי עם שרירים טבעתיים ברצפה... ([po]בשמת א[/po] מסבירה בדרך מקורית למה [po]פליי ליידי[/po] זה לא ללכת לקיצוניות ההפוכה :) מתוך [po]בשמת א[/po])[/u]

וכשהלכתי לחפש את המקור, מצאתי שהוא שמור במחשבי במטרה להוציא את הדיון הזה לדף יום אחד.
אז מעתיקה לכאן את הדיון המקורי שהיה בעבר בדף [po]בשמת א[/po] וכעת שמור רק במחשב האישי שלי (ואחר כך נתקן את הגריין שיהיה לדף הזה במקום לדף הבית).

[u]_[/u]

[u]נראה לי שיש משהו מאוד יהודי בדימוי הזה![/u]
ברור... (חיפוש זריז במקורות יגלה את זה).

בעניין המלכה - נראה לי שיש משהו מאוד יהודי בדימוי הזה! לפחות כך נוצר בי הרושם מהיתקלות בכל מיני טקסטים מהעת האחרונה.

[u]אצלי מלכה זה ישר עם נתינים[/u]
המממ. אצלי לא.
זה משהו מהאגדות, לדעתי.
כשאני מדברת על "מלכה" אני לא חושבת לא על ארמון ולא על האנשים שמסביב, אלא על התחושה בגוף כשאת מרגישה שאת מלכה. מרחב לנשום, עמוד שידרה חזק ויציב, בטחון, זקיפות קומה, גאווה אמיתית ושקטה.

[u]נו, אולי נארגן לך איזה חוג בית באנגליה[/u]
צחקתי בקול רם D-: אם את מארגנת לי מספיק אנשים שיממנו לי טיסה ולינה - אני באה. עשינו עסק? (-:

אהלן,
תוהה לגבי משהו שראיתי אותך כותבת כבר כמה פעמים - הדימוי של מלכה.
מאיפה זה בא? איזה עולם אסוציאציות זה מעורר אצלך?
אצלי מלכה זה ישר עם נתינים (כי אחרת, על מה היא מולכת, ועל מי?) וקצת קשה לי החיבור של זה למערכות היחסים עם הילדים.
אני סקרנית לדעת מה עובר לך בראש כשאת עושה שימוש במילה הזו.
[...]

וחוץ מזה הדברים שכותבת לך כאן בעדינות גרמו לי קצת להצטער שאף פעם לא שמעתי את ההרצאות שלך על ארגון הבית. אני רואה את עצמי בערך כמו שבעדינות רואה את עצמה (וכמישהי שפשוט לא זקוקה למידע הזה כי זה בא לי באופן טבעי) אבל נראה שהדבר הזה יכול להכניס איזו רכות מבורכת לכל העניין וברכות אני דווקא די חלשה כשזה נוגע לסדר וניקיון.
נו, אולי נארגן לך איזה חוג בית באנגליה. יש קבוצה לונדונית שמביאה מרצים מעולים לקהל נשי בעיקרו. אולי נגלגל את המחשבה הזו אם תשחררי את שנאתך לאנגליה :-)

שלום בשמת, יש נושא שעזרת לי בו לפני כמה חודשים אבל נשאר אצלי קצת פתוח, ואם יש לך זמן וכוחות - אני רוצה לנסות לחזור לזה (אם אין - רק תגידי).
קודם כל תזכורות ממעלה הדף (אני מצטטת רק משפטים עיקריים מהתכתבות שהיתה ארוכה יותר):

_בעצם, מה שאנחנו מלמדות פה הוא נוכחות.
להיות נוכח ברגע. להיות נוכח בחיים. לעשות את הדברים מתוך כוונה. לעשות את הדברים מתוך מחשבה: מדוע אנחנו סוגרים את הדלת? איך אנחנו זורקים לפח?
מי שמתקשה בזה הוא מי שלא חי בנוכחות. לא נוכח כאן ועכשיו, לא חי את החיים שלו במלואם. נמצא "על יד". או חי בתוך המחשבות והדמיונות שלו. יש יתרונות רבים בנוכחות, בתשומת לב, בהכנסת כוונה לחיים_

[u]באתי לספר לך בשמחה שזה עובד מעולה!{{}}[/u]

[u]ופתאום אחרי שכתבתי לך, וחזרתי וקראתי שוב את ההמלצה שלך ואת כל מה שכתבת לי באותו הקשר, צצה לי תהייה - מעין התפלספות אבל עם השלכות מעשיות. ראיתי שכתבת כאן שאת עמוסה מאוד, וגם אני כרגע, אז לא אפתה אותך עכשיו להיסחף לעוד דיון, אבל ברשותך אשמח לחזור לנושא הזה יום אחד[/u]

בזמנו הזמנת אותי לכתוב את מה שמציק לי, אבל אני בדיוק ילדתי וזנחתי את כל מה שלא הישרדותי בשבועות הראשונים (-:

התיאור שציטטתי ממך למעלה ממש קולע: [u]חי בתוך המחשבות והדמיונות שלו_ . זה בדיוק הבן שלי. וזה גם אני כשהייתי בגילו. ואני נקרעת בין המתנה שב _להיות נוכח ברגע. להיות נוכח בחיים[/u] , שאני יכולה להעניק לו, לבין העוול שבכך. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה - העולם החיצוני הוזנח, העולם הפנימי טופח. כאב לי מאוד כשקרעו אותי מהעולם הפנימי. הייתי זקוקה לטיפוח הזה. הייתי זקוקה למחשבות שלי ולכתיבה ולקריאה ובעיקר ליכולת להתנתק ולצוף. אז לא שמתי לב שאני שוטפת חמש דקות את אותה צלחת, כשבכלל מה שאמא ביקשה ממני להביא לה זה כוס.
היום אני כבר לא באותה רחפנות, מאוד נוכחת ברגע. מה שהביא לזה זה הכורח - כשבאמת לא היתה לי ברירה, וגיליתי שיש לי בית לנהל, התעוררתי. וכן, זה טוב להיות נוכחת, זו מתנה - אבל יש לזה גם מחירים. איבדתי שלווה אינסופית שהיתה לי כילדה שלא דאגה משום דבר. ואני כבר לא כותבת - הלכה היצירתיות.
אז מצד אחד אני מרגישה שאני רוצה לעזור לילד להיות נוכח ולתפקד בחיים בצורה טובה, מצד שני גם מתייסרת באשמה שזה עוול בשבילו לקרוע אותו מהעולם הפנימי העשיר שלו, ובכלל - מי שׂמני לקבוע שהעולם החיצוני חשוב יותר? שהאורז שנשפך מהצלחת לכל הכיוונים חשוב יותר מניתוח נפתולי נפשו של הקוסם מארץ ים, שנרקם בתודעתו באותם רגעים?

מה את אומרת?

בשמת רק עכשיו ראיתי שהוספת תגובה לליאורה בינתיים. לא משנה.

ליאורה - אין מניעה להשליך את כדורי הנייר המכובסים - לפח המחזור. בטח בקיץ, כשהכל מתייבש כה מהר.

[u]אין הגבלות על צורת הנייר (אם הוא שלם או חתוך) או על כמותו.[/u]
לנו יש פח מיחזור כחול רגיל. והוסבר לנו, שהם לא משתמשים בפיסות קטנות של נייר. שאין טעם לזרוק לשם. את הגזרים הם זורקים לפח.

יש פח מחזור נייר גדול מהעירייה ופעם בכמה זמן באים ומרוקנים. אין הגבלות על צורת הנייר (אם הוא שלם או חתוך) או על כמותו. הגבול הוא גודל הפח כמובן וההתחשבות בשכנים שגם הם זורקים לאותו פח. כלומר, הפח מיועד אך ורק לנייר ולא לחומרים או לחפצים אחרים.

אם מדובר במצב קבוע של הרבה ניירות, אולי כדאי להשקיע במגרסת נייר קטנה ולא יקרה (אם יש). מכל מקום, הבנתי שבקרבת מקום לביתך אין כזה פח למחזור נייר. אגב, בכל בית ספר (אולי גם מוסדות ציבוריים אחרים?) יש פחים מיוחדים למחזור (פח לנייר, פח לבטריות וכו').

אם יש לך בסביבה פח מיוחד שממחזר גם גזירי נייר, ואת מוכנה להשקיע את כל זה, מעולה.

אני מדברת על ערימות גדולות של דפים שבהם בכל מיני מקומות, פרטים אישיים, מספרי חשבון וכו' וכו'. יותר מדי עבודת גזירה וקשקוש, יש גבול. ואין לי גישה לפח מיחזור נייר שמקבל ניירות חתוכים (בפח המיחזור הרגיל, זה נזרק. רק כאלה שמקבלים למשל סרטים ממגרסות נייר רלבנטיים.

סליחה, עדיין לא הבנתי. ניירות עם מידע אישי אני חותכת לגזרים (בייחוד היכן שכתובים כל הפרטים האישיים). לפעמים אני מקשקשת ביסודיות על הפרטים הרגישים ואחר חותכת את הניירות. ואת הניירות החתוכים אני זורקת לפח מיוחד למחזור נייר. לא הבנתי למה לכבס ואחר לזרוק לפח רגיל ולא למחזור נייר.

לא זוכרת איפה ההתחלה, אבל זה ההסבר של בשמת לגבי איך היא עושה את זה (היכנשהו במעלה הדף הזה):

_זה הולך ככה:

אני ממחזרת מים אפורים מהאמבטיה לבית השימוש, שצמוד לאמבטיה (יש רק חדר אמבטיה אחד). אז הסיפור אצלי: לקחתי את ערימת הניירות ודחפתי לאמבטיה... כשנרטבו למדי, ביקשתי מאיזה ילד שלי להכניס את הערימה לאחת הגיגיות שם. אחרי כמה שעות, נתתי לילדים את שקית הניילון שהיא הפח (היתה מלאה רק עד חצייה) וביקשתי למעוך לכדורים את הניירות ולזרוק לפח. ואז ירדתי לזרוק את זה.

אם אין מים באמבטיה, שמים את ערימת הניירות בגיגית. את הגיגית שמים בכיור/באמבטיה, וכל פעם ששוטפים ידיים, המים עם הסבון ממלאים את הגיגית. הניירות שוכבים שם בינתיים והופכים לעיסה.

בקיצור: באמת, כלום "עבודה".

כשהם היו קטנים, הילדים (גם הבני דודים) הכי אהבו "כביסת ניירות": אני הייתי מביאה את הגיגית עם מים בתוכה לסלון. שמה אותה על סמרטוטי רצפה באמצע הסלון. נותנת להם את הניירות וכפות עץ. והם היו קורעים אותם לגזרים, מכניסים לגיגית עם המים, ו"מכבסים" בעזרת כפות העץ. איך הם היו נהנים! שעה יכלו לשחק בדבר הזה..._

עושים את זה לניירות עם מידע רגיש- רפואי, בנק וכיוב'

[u]"כיבסתי" ניירות לפי ההנחיות שלך[/u]
הסקרנות, הסקרנות... באיזה דף לחפש את זה?

גם אני [u]"כיבסתי" ניירות לפי ההנחיות שלך.[/u]
וגם אני מודה לך על הרעיון הנפלא {@ .
פעוט הבית נהנה אפילו יותר ממני, ואח"כ פיסלנו מהניירות צורות אבסטרקטיות (אני חשבתי שנהפוך אותם לפירות וירקות. פעוט הבית בחר לצבוע בחום ולקרוא להם קקי... בכל מקרה - הם כבר בפח).
:-)

כמה נחמד לשמוע על כביסת הניירות שלך (-:

בשמת, אחה"צ אחד לקראת אמצע מאי, עת הכנתי את החומר לרו"ח, "כיבסתי" ניירות לפי ההנחיות שלך. עם כל ערימה שהוספתי לדלי, שלחתי לך עוד ברכה, על הרעיון הנפלא. @}

[u]אלא למנוע בלגן[/u]
נכון!!!
יופי של ניסוח.

היי בשמת,
תודה על מה שכתבת, ב [po]פליי ליידי[/po] או במקום אחר, על כך שאנשים מבולגנים לא חיים בכאן-ועכשיו, ועל כן לא שמים לב מה הם שמים איפה. נתת לי השראה.
ובזמן האחרון הבנתי שמבחינתי העניין הוא לא לסדר, אלא למנוע בלגן, ואכתוב על זה בקרוב (בשאיפה :-P ) בדף

ופתאום אחרי שכתבתי לך, וחזרתי וקראתי שוב את ההמלצה שלך ואת כל מה שכתבת לי באותו הקשר, צצה לי תהייה - מעין התפלספות אבל עם השלכות מעשיות. ראיתי שכתבת כאן שאת עמוסה מאוד, וגם אני כרגע, אז לא אפתה אותך עכשיו להיסחף לעוד דיון, אבל ברשותך אשמח לחזור לנושא הזה יום אחד :-)

[u]באתי לספר לך בשמחה שזה עובד מעולה![/u]
איזה כיף שבאת לעדכן {@ משמח מאוד.

[u]וללמד את הקטנים ביותר, במיוחד כשהגדולים מתבוננים. בכיף, במשחק. הכנה מראש ומניעה שוות הרבה יותר מבקרת נזקים[/u]
שלום בשמת, אולי את כבר לא זוכרת, אבל את המשפט הזה כתבת לי (בתוך הודעה מפורטת הרבה יותר, כאן במעלה הדף) לפני כמה חודשים, כשביקשתי את עצתך.
באתי לספר לך בשמחה שזה עובד מעולה! ממש הייתי צריכה את ההכוונה הזאת, שהוציאה אותי מהטעות של "כשיגדלו קצת יהיה קל יותר ללמד אותם את הדברים האלה". עכשיו אני עושה המון עם בן הארבע (למשל, התלבשתי על הנושא של איך מחזירים ספר למדף בצורה מוצלחת, ולא בצורה שחוסמת את כל הספרים האחרים או שהוא נופל מחדש אחרי שנייה וכו'). הוא נהנה מזה כי הוא נהנה מתשומת הלב, וכי הוא בגיל שהכול נתפס כמשחק, וכי זה מתקבל על מצע "נקי" בלי כל מיני ענייני אשמה והאשמה שעלולים לסבך את העניין בגיל מבוגר יותר, והאחים שלו רואים ומתלהבים - ומפנימים גם הם. אז תודה תודה על העצה החכמה!!

זה הולך ככה:
[list=1]
[*] אני ממחזרת מים אפורים מהאמבטיה לבית השימוש, שצמוד לאמבטיה (יש רק חדר אמבטיה אחד). אז הסיפור אצלי: לקחתי את ערימת הניירות ודחפתי לאמבטיה... כשנרטבו למדי, ביקשתי מאיזה ילד שלי להכניס את הערימה לאחת הגיגיות שם. אחרי כמה שעות, נתתי לילדים את שקית הניילון שהיא הפח (היתה מלאה רק עד חצייה) וביקשתי למעוך לכדורים את הניירות ולזרוק לפח. ואז ירדתי לזרוק את זה.
[/list]

[list=1]
[*] אם אין מים באמבטיה, שמים את ערימת הניירות בגיגית. את הגיגית שמים בכיור/באמבטיה, וכל פעם ששוטפים ידיים, המים עם הסבון ממלאים את הגיגית. הניירות שוכבים שם בינתיים והופכים לעיסה.
[/list]

בקיצור: באמת, כלום "עבודה".

כשהם היו קטנים, הילדים (גם הבני דודים) הכי אהבו "כביסת ניירות": אני הייתי מביאה את הגיגית עם מים בתוכה לסלון. שמה אותה על סמרטוטי רצפה באמצע הסלון. נותנת להם את הניירות וכפות עץ. והם היו קורעים אותם לגזרים, מכניסים לגיגית עם המים, ו"מכבסים" בעזרת כפות העץ. איך הם היו נהנים! שעה יכלו לשחק בדבר הזה...

באמת הרגיש כאילו נדלקה נורה, כשקראתי את הקטע על הגיגית. לא כיף לקרוע ניירות. נעשיתי קצת [u]סקפטית[/u] כשהזכרתי לעצמי שזו פליי בשמת, אך נרגעתי מכך שכל הסיפור לא יארך יותר מ 5 דק'. :-)
[sup](אבל יש מוקש- תכיפות התיוק וכמות הניירות..)[/sup]

(-:

מעניין. אני משתדלת אבל אף פעם לא בטוחה אם הצלחתי (-:

את יודעת מה יפה בכתיבה שלך?
מעבר לזה שהיא מנוסחת בהיר ויפה,
מאוד ברורה ההנגנה של כל משפט.
כשאת מתארת סיטואציה חברתית למשל, מאוד ברור באיזה טון נאמר כל משפט.
אני שחקנית ותמיד מרתקת אותי היכולת של טקסט ללבוש קול.

מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי. אם לא, אז פעם אם ניפגש אני אדגים לך :)

[po]יומנה של אשת אמצע[/po]

אני לא כותבת בו לעיתים קרובות. הוא שמור למקרים כמו היום, שבהם יש משהו שאני ממש רוצה לכתוב איפשהו, ואז אני כותבת שם.

[u]אז אולי בעצם אני כן נקשרת לבגדים, פשוט לא הייתה לי אפשרות כזאת, כי אלו לא היו הבגדים שלי אלא של אמא שלי?[/u]
אהה.

מה זה הבלוג שלך? (אני כמעט לא נכנסת לדפים בבאופן)

אם את רוצה לקרוא חפירה א-ר-ו-כ-ה על הנושא אז כתבתי בבלוג שלי על הנושא. בהתחלה התכוונתי רק לכתוב משפט וחצי בדף שלך, ואז ראיתי שיוצאת לי מגילה, אז העברתי אותה דירה.

בעיקר אני התפלאתי לראות כמה תהליכים פנימיים יכולים להיות קשורים לזריקת בגדים. מפתיע אותי כי אני לא קשורה במיוחד לבגדים. מצד שני, אני קשורה לבגדים [b]שלי[/b]. אלו שבחרתי בעצמי וקניתי בעצמי או מצאתי בעצמי. אז אולי בעצם אני כן נקשרת לבגדים, פשוט לא הייתה לי אפשרות כזאת, כי אלו לא היו הבגדים [b]שלי[/b] אלא של אמא שלי?

איך שימחת אותי! (-:
{@

בשמת, יש לי אפילוג לדיון שלנו על פליי ליידי.

היום התחלתי לעשות סדר ברוח פליי ליידי בארון הבגדים שלי. אין לי מילים כדי להסביר את הכרת התודה והשחרור שאני חשה כעת :)


דעי לך שמילותייך עזרו לי, והביאו מעט אור, דחו הרבה חושך

(())

וואו, עירית, התרגשתי ונמסתי {@
(וואו, זה אפילו לא יום ההולדת שלי, אבל מכל עבר מציפים אותי במחמאות! איזה כיף לי!)

בשמת יקרה, אח, איזה תענוג צרוף.
והקטע על נוכחות בחיים ועל הדרכת ילדים בדברים הבסיסיים שלנו נראים ברורים מאליהם - פשוט גאוני.

והמרגיעון אומר לי: הכל נכון - גם פרשנות לקויה. יכול להיות שהוא מכיר אותי אישית?

[po]תמרוש רוש[/po]

עונה לך פה, אבל אם יש לך רעיון לדף מתאים אחר - אשמח לשמוע - דף הבית של בשמת לא נראה לי המקום המתאים לדיון הזה. אולי דף על כעס או על אחראיות?

[u]אני חושבת שכן עדיף, במובן מסוים, להסתכל גם על מעשים של בני אדם כעל תופעת טבע.[/u]

אני שמחה לקרוא את המשפט הזה. בדיונים אני מנסה למצוא את נקודת אי ההסכמה ביני לבין האנשים איתם אני מדברת.
אם שני הצדדים בדיון מביאים את אותה דוגמא, זה אומר שזו דוגמא מצויינת בעזרתה יכולה כל אישה להבין את עמדתה - שלה.

אתחיל מהאקסיומות שלי - אם את מערערת על אחת מהן כנראה שלא נוכל לנהל דיון פורה - האקסיומות שלי הן אקסיומות, וככאלה, לא ניתנות להפרכה.
אקסיומה ראשונה: בחירה חופשית.
אקסיומה שניה: אחראיות.

על פי תפיסת העולם שלי, לחפצים דוממים אין בחירה חופשית. אני לא יודעת בדיוק לגביי חיות, אז כרגע אני ארשה לעצמי להתעלם מהנושא הזה ולהתמקד במקרים הברורים, בשחור ובלבן - בחפץ דומם ובבת חווה מבוגרת ושפוייה.

[u]ואוטומטית מרגישים כאילו הם עושים את זה לנו[/u]
כשל הייחוס הבסיסי. מכירה?


[u]עכשיו השאלה היא: האם אני הולכת לקחת את זה באופן אישי ולהיעלב, או להזכיר לעצמי שהיה לו לילה מזעזע, שהוא לא התקדם עם הכתיבה שלו, שבגלל זה הוא כועס על עצמו, וגם לא ישן טוב, שהדדליין מתקרב, וכל זה לא אשמתי, לא קשור אלי, ובעצם לא הבעיה שלי?[/u]

אני חוששת שהמשפט הזה הוא כשל לוגי. כשל הבינאריות, אם אני לא טועה. מהות הכשל - ההנחה שיש רק שתי אפשרויות במצב בו יש הרבה יותר.
אני בוחרת לקחת את זה באופן אישי, ולא להיעלב. את מבינה על מה אני מדברת?

[u]הארון נתן לי מכה כי הוא קשיח ושפיצי וככה זה. הבנאדם הזה "נתן" לי פרצוף של תשעה באב כי יש עליו לחצים גרועים הרבה יותר ממה שאני קיבלתי ממנו, וככה זה. זה לא נגדי וזה לא אישי. זה... חלק מהטבע.[/u]
זה לא נגדי וזה לא אישי, אבל זה לא חלק מהטבע, כי טבע הדם הוא להתעלות מעל טבעו.

אני מאוד מאמינה באי-סתירה, ולכן אני שואפת למערכת מוסר עקבית ונטולת סתירות. בין היתר, זה אומר שעליי להחיל אותם חוקי מוסר על כולם. כך שלהחמיר עם עצמי יותר מאשר אני מחמירה עם אחרים זה לא מוסרי.

ואני מאמינה, בכנות ובעוצמה אדירה, בחופש הבחירה שלי, באחראיות שלי. מובן שיש מסיבות מקלות. אבל האחראיות נשארת. תמיד קיימת הבחירה. השאלה היא מה המחיר של כל אפשרות.

[po]תמרוש רוש[/po], את מאמינה בבחירה החופשית [b]שלך[/b]? בזה שאת יכולה גם תחת לחצים להתנהג בצורה ראויה ליקרים לך? אם כן, איך את יכולה להתייחס אחרת לאחרים?

איזה כיף!!! אני ממש שמחה לשמוע (-:

איזה כיף!!! אני ממש שמחה לשמוע (-:

בשמת יקרה,

זה המעט שהבאתי את עצמי לכתוב על החוויה המופלאה והמעצימה של הסדנה שלך. את מוזמנת לצטט אותי כ"המלצה" היכן שאת מוצאת לנכון.
הבית שלי מסודר! נקי!
אני אוהבת לסדר אותו! אני מרגישה טובה ויעילה בזה! אני נהנית לנקות!!! (אין מספיק סימני קריאה כדי להסביר עד כמה הייתי רחוקה ולאן הגעתי בהשראתך).

בשמת יקרה,

זה המעט שהבאתי את עצמי לכתוב על החוויה המופלאה והמעצימה של הסדנה שלך. את מוזמנת לצטט אותי כ"המלצה" היכן שאת מוצאת לנכון.
הבית שלי מסודר! נקי!
אני אוהבת לסדר אותו! אני מרגישה טובה ויעילה בזה! אני נהנית לנקות!!! (אין מספיק סימני קריאה כדי להסביר עד כמה הייתי רחוקה ולאן הגעתי בהשראתך).

[u]אם אתם הולכים במטבח ונתקלים באיזה ארון, האם תכעסו על הארון? תאשימו אותו בכך שהכאיב לכם?[/u]
אני נעלבת כשאני מקבלת מכה פתאומית, לא משנה אם מאדם או מחפץ, לא משנה אם בכוונה או לא בכוונה. התגובה הראשונה שלי היא - עלבון, ואח"כ כעס.
פעם דבורה עקצה אותי. וממש נעלבתי. לא הבנתי למה זה הגיע לי.
גם כשאני בלי כוונה נגיד נושכת לעצמי את הלשון, אני אוטומטית מרגישה עלבון וכעס.
אבל זה כעס כללי כזה, אולי על החיים, או סתם תגובה אוטומטית, לא בהכרח על הגורם.

[u]אם אתם הולכים במטבח ונתקלים באיזה ארון, האם תכעסו על הארון? תאשימו אותו בכך שהכאיב לכם?[/u]
המממ. כבר קרה לי שהרבצתי לרצפה מפני שחטפתי ממנה...
(-:

[u]אם אתם הולכים במטבח ונתקלים באיזה ארון, האם תכעסו על הארון? תאשימו אותו בכך שהכאיב לכם? תיעלבו? ברור שלא.[/u]
ברור כשאת לא בהריון, כן? (-;
(מכירה את הגריין הענק ההוא, עם המעלית המעליבנית?)

איזה דיון מרתק היה פה!
ללא ספק כדאי להעביר לדף משלו.
אבל בינתיים, הייתי רוצה להגיב למשהו שנכתב לפני חודש, לגבי תגובות למעשה שלילי שנעשה על ידי בנאדם אחר:

[u]אם קרה אירוע מקרי לחלוטין, שלא תלוי בבני אנוש, אני לא אכעס. נניח, בגלל הרוח התכופף ענף של עץ ושרט אותי. אם אין אחראי לארוע, אז יכאב לי. וזהו. לעומת זאת, אם מישהו יעשה מעשה, התגובה תהיה כעס.[/u]
_אני לא בטוחה שעדיף לראות את המעשה [של האדם] כתופעת טבע
למעשה, איזשהו גיל לדעתי זה זלזול והחלשה של הילד להסתכל על זה ככה._

אני חושבת שכן עדיף, במובן מסוים, להסתכל גם על מעשים של בני אדם כעל תופעת טבע.
למעשה, הדהים אותי ושעשע אותי איך [po]אישה במסע[/po] הביאה את הדוגמה הזאת
שהיתה כמעט זהה לדוגמה שהביאה פעם המורה שלי כדי להדגיש נקודה שלה.
והיא אמרה: אם אתם הולכים במטבח ונתקלים באיזה ארון, האם תכעסו על הארון? תאשימו אותו בכך שהכאיב לכם? תיעלבו? ברור שלא.
אבל אנחנו כן נעלבים ממה שבני אדם עושים
ואוטומטית מרגישים כאילו הם עושים את זה [b]לנו[/b]
בשעה שהרבה פעמים, הם [b]לא[/b] עושים את זה [b]לנו[/b] והרגשת העלבון רק תעצים את תחושת הקונפליקט.
אני לא מדברת על דפוסי התעללות.
אני מדברת על בנאדם רגיל, טוב, מכבד ואוהב, שבדיוק נמצא במצב #%&^& עם לחצים משל עצמו.
וכתוצאה מהמצב, הוא נכנס למטבח בבוקר עם פרצוף תחת, אכל ארוחת בוקר עם פרצוף כנ"ל, לא שאל לשלומך, ובאופן כללי עשה לך יופי של מצברוח טוב.
עכשיו השאלה היא: האם אני הולכת לקחת את זה באופן אישי ולהיעלב, או להזכיר לעצמי שהיה לו לילה מזעזע, שהוא לא התקדם עם הכתיבה שלו, שבגלל זה הוא כועס על עצמו, וגם לא ישן טוב, שהדדליין מתקרב, וכל זה לא אשמתי, לא קשור אלי, ובעצם לא הבעיה שלי?
הארון נתן לי מכה כי הוא קשיח ושפיצי וככה זה. הבנאדם הזה "נתן" לי פרצוף של תשעה באב כי יש עליו לחצים גרועים הרבה יותר ממה שאני קיבלתי ממנו, וככה זה. זה לא נגדי וזה לא אישי. זה... חלק מהטבע.

אני גיליתי את היופי והתועלת שבגישה כזאת, של לא תמיד לקחת אנשים באופן אישי, ואפילו לא תמיד לקחת אותם כאחראים על כל ניואנס התנהגות שהם מפיקים, אלא לקבל את זה שאנשים לפעמים סוערים או מורידים גשם ואפילו ברד, כמו שהמזג אויר שבחוץ עושה את זה. וזה לא נגדך.

<כל זה - אחרי שווידאנו, כמובן, שהאדם בכללי כן מחויב להתנהגות מכבדת ואוהבת, ושגם אחרי או תוך כדי התקפי נרגנות כנ"ל הוא יכול להתעשת, ולו לדקה, ולהגיד "אני נרגן, מצטער, זה יעבור לי" ולעשות הפרדת כוחות או התפייסות, אם צריך>

[u]חופשיה לעשות מה, בדיוק?[/u]
על-פי הנסיך הקטן - ללכת בנחת אל הבאר, לשאוב מים (-:

[u]היי, זו כבר תחושה אקזיסטנציאליסטית שמצדיקה הצטרפות לרשימת הדיוור של סארטר[/u]
המיתוס של סיזיפוס, גירסת ראש העין

[u]אבל אין לי ספק שיש פה משהו, איזה חלק בתוכנו, שמסרב לחיות. שמסרב לקחת אחריות על עצמנו[/u]
גם לי אין ספק בזה. אני חושבת שזו נקודה הרבה יותר משמעותית מעניין הפרפקציוניזם. זו מן תפיסה של "עכשיו אעשה את זה, ואז אהיה חופשיה", שאז צריך לשאול "חופשיה לעשות מה, בדיוק?"
בגלל זה גם התחברתי למה שכתבת קודם על נוכחות.
אני רק לא מבינה אם את מדברת כאן בגוף ראשון רבים מפני שגם את בסירה הזו אתי....

[u]שגם אם היום סידרתי את המיטה, הרי שמחר שוב אצטרך לעשות זאת[/u]
המממ.
חשבתי על זה.
את שבויה בפרפקציוניזם. באותו חלק שבו שאומר "עכשיו אעשה את זה פעם אחת ולתמיד!"
אבל הקטע הוא, שבחיים, אנחנו [b]חיים[/b]. לא מחסלים הכל פעם אחת ולתמיד.
את מסדרת את המיטה כדי לעשות לך את חדר השינה נעים ומזמין - לא מסדרת "כי צריך ואת בשיעבוד".
כמו שכל לילה את גם הולכת לישון במיטה הזאת (לא יודעת איך את, אבל לי הרבה יותר כיף ומזמין להיכנס למיטה מוצעת, והכי כיף - למיטה שבדיוק החלפתי בה מצעים. אח, התענוג של מיטה טרייה!). את לא אומרת לעצמך "גם אם היום הלכתי לישון, הרי שמחר שוב אצטרך לעשות זאת, וכך גם למחרת, עד סוף כל הימים".

מה שקשה לך הוא להבין, שאת מפנקת את עצמך בסידור המיטה הזה. את משרה קסם ושלווה בחדר השינה בסידור הזה. והוא גם לא צריך להיות יום לימודים ארוך: אני מתפיחה קצת את הכרית/יות שתשב יפה ותתרענן (שנייה בערך) ומניפה באוויר את השמיכה ומשכיבה אותה יפה על המיטה (2 או 3 שניות, תלוי אם היא נופלת יפה במכה ראשונה או שצריך מקצה שיפורים קטן). וזהו. מסודר. זה לא מסדר המפקד פה ואין קיפול צבאי P-:

[u]שגם אם היום סידרתי את המיטה, הרי שמחר שוב אצטרך לעשות זאת, וכך גם למחרת, עד סוף כל הימים.[/u]
היי, זו כבר תחושה אקזיסטנציאליסטית שמצדיקה הצטרפות לרשימת הדיוור של סארטר :-)

[u]ואמנם כל פעולה בתחזוקת הבית היא ״כמה דקות״, אבל במצטבר כל הכביסה-כלים-בישול-סידור-טאטוא-ניגוב לוקחים כמה שעות, במיוחד לטיפוס לא מתקתק כמוני[/u]
המממ.
את יודעת שאפשר לחסוך בכל אלה?
למשל, טאטוא יותר מפעם בשבוע?
כביסה - אולי כדאי לחזור במידה רבה לילדותנו, שלא זרקנו כל בגד לכביסה אחרי לבישה אחת.

אבל בעיקר:
[u]בית נורמלי עם שני מבוגרים ושלושה ילדים[/u]
בבית כזה, העבודה צריכה להתחלק בין שני מבוגרים ושלושה ילדים. מבינה? המהלך הראשון שלך צריך להיות שינוי ההרגלים לכיוון שהם כולם עוזרים לסדר ולנקות את הבית, כל אחד לפי יכולתו, וכן עוזרים - באמצעות ההרגלים הטובים שלהם - לא ליצור בלגן.

[u]כן, אני לא אוהבת את עבודות הבית. הייתי מעדיפה לחיות ב-Downton Abbey, שיקראו לי לארוחה כשהיא מוכנה ושלא יהיה לי מושג מה קורה לבגדים מהרגע שאני פושטת אותם[/u]
פה יש משהו שאני עוד צריכה לחשוב עליו.
אבל אין לי ספק שיש פה משהו, איזה חלק בתוכנו, שמסרב לחיות. שמסרב לקחת אחריות על עצמנו. עבודות הבית צריכות להיות כמו ללכת לשירותים. משהו טבעי שכל אחד עושה. כמו לאכול.
כשזה לא ככה, משהו התקלקל פה.
ובכל מקרה, צריך למצוא דרכים להקל. לקצר. לחסוך. לקצר תהליכים.
לשתף את בן הזוג והילדים.
לבנות תוכנית עבודה שבועית ולעשות ישיבה איך היא מתחלקת בין כולם.
לעשות תוכנית כביסה חדשה שמטרתה - למצות כל בגד עד המקסימום לפני שמכבסים אותו כדי לחסוך כביסה. וכן, כל אחד מקפל ושם במקום את הבגדים שלו. אפשר לקבוע תורנות, מי מוריד מהחבל/מוציא מהמייבש ומחלק לערימות, כל אחד מקבל את הערימה שלו ותפקידו לקפל מייד ולשים במקום. את תלמדי אותם לעשות את זה כמו שצריך, ואחרי תקופת הלימוד שתהיה בליווי אמא/ההורים, הם יהיו אחראיים לבגדים שלהם.

מה מצב החפצים בבית שלכם? אם את אומרת שהיית מנויה על המיילים שלה, אז אולי כבר סילקת את כל הדברים המיותרים מהבית? אם לא, אז גם זה צעד חיוני כדי לעבוד פחות קשה.

זה על רגל אחת.

ו.... כן, אני לא אוהבת את עבודות הבית. הייתי מעדיפה לחיות ב-Downton Abbey, שיקראו לי לארוחה כשהיא מוכנה ושלא יהיה לי מושג מה קורה לבגדים מהרגע שאני פושטת אותם ועד שהם מופיעים, נקיים ומגוהצים, בארון.

הי בשמת, תודה על התשובה הארוכה והמושקעת.
קודם כל תיקון ברמה העובדתית - דווקא הצטרפתי לפליי ליידי, אפילו כמה פעמים, והתחושה שתיארתי היתה תוצאה של לקבל את המיילים וכו׳. זו היתה המחשה מדכדכת לכך שכל יום צריך להבריק את הכיור ולעשות כביסה, שגם אם היום סידרתי את המיטה, הרי שמחר שוב אצטרך לעשות זאת, וכך גם למחרת, עד סוף כל הימים.
את אומרת שזה כמו מדיטציה, ואני חושבת שגם מדיטציה, אם הייתי [b]חייבת[/b] לעשות אותה כל יום, אם היא היתה נמשכת כמה שעות ביום (ואמנם כל פעולה בתחזוקת הבית היא ״כמה דקות״, אבל במצטבר כל הכביסה-כלים-בישול-סידור-טאטוא-ניגוב לוקחים כמה שעות, במיוחד לטיפוס לא מתקתק כמוני), היתה עול די רציני.
את מדברת על בחירה, ולי קשה להחליט שאני בוחרת. איזו ברירה יש לי? לא לשטוף כלים? לא לכבס בגדים? לא לבשל אוכל? זו לא באמת נראית לי אופציה ריאלית.
אולי העניין הוא שהבית שלי לא מאד מבולגן. הוא כמו כל בית נורמלי עם שני מבוגרים ושלושה ילדים ויוצר את העבודה הנורמלית שבית כזה מייצר. כך שפלייליידי לא בדיוק מצילה אותי מכאוס, ויותר ממחישה לי את העבודה שאני עושה, שאני נאלצת לעשות, כדי לחיות בבית נעים ומסודר.
אני מבינה שההבדל בינינו הוא שאני לא עשיתי איזה סוויץ׳ מחשבתי שאת כן עשית, אני רק לא מבינה איך לעשות את הסוויץ׳ הזה....

[u]התשובה הפשוטה והקצרה היא: ואהבת לרעך כמוך[/u]
לא הסברתי למה.
עכשיו אסביר:
כי כדי לאהוב את הזולת את צריכה קודם כל לאהוב את עצמך. "כמוך" כתוב. אז כדי לאהוב את עצמך את מפסיקה לחשוב כקורבן ואת מתחילה לבחור לך את החיים הטובים שאת רוצה ושישמחו אותך.
ואחרי זה, את גם מביעה את אהבתך למשפחתך ולביתך בכל מה שאת עושה בבית. את מברכת לא רק את עצמך אלא גם את המשפחה שלך, בכל אקט של סדר וניקיון ואוכל וכביסה והכל שאת עושה בבית.
לכן, ואהבת לרעך כמוך.

[u]עבורי, פליי ליידי היא נורא מדכאת כי היא.ממחישה באופן יד את הסיזיפיות של עבודות הבית. לא רק שצריך לעשות את העבודות האלה (כלים, כביסה, טאטוא) כל יום, אלא שמהר מאד מבינים שאם יום או יומיים מזניחים, הבלגן מסתער עליך והמצב הופך לקטסטרופאלי[/u]

[u]אני יודעת שיש לך איזו נקודת מבט אחרת על העניין, שתגרום לי להרגיש פחות קורבן של הבית, הלכלוך, המשפחה ומוסכמות הסדר והניקיון של ימינו[/u]
חתיכת אתגר זרקת לי, הא? (-: זה לנסות לסכם את כל התורה כולה על רגל אחת (טוב, אז התשובה הפשוטה והקצרה היא: ואהבת לרעך כמוך. באמת זה הכל וזו גם תמצית התשובה שלי, אבל אני מבטיחה לעשות את זה קצת פחות תמציתי מזה... D-: ).


אז קודם כל - הרעיון העיקרי הוא פשוט להעיף יחד עם החפצים המיותרים, האריזות הריקות, הזבל והאבק - גם את התפיסה הקורבנית.
הראייה של עצמנו כקורבן היא [b]הרגל[/b].
הרגל רע, כי זה מכתים לנו את כל הראייה שלנו בחיים, לראות את עצמנו כקורבן במקום לראות את עצמנו כאנשים ש [b]בוחרים[/b] כאן ועכשיו בחיים שאנחנו רוצים לחיות.
למשל, בוחרים לחיות בבית שנעים ונקי ומסודר לנו בו.
הראייה כאילו אנחנו "נאלצים לנקות כי כולם מלכלכים" - היא ראייה שמוחקת לחלוטין את העובדה שאנחנו רוצות בית נקי, לעצמנו, מתוך העדפה שלנו, וזה המניע הראשון שלנו לטפל בזה.
או למשל, ברגע שרואים את עצמנו כקורבן, לא עולה על דעתנו לחשוב אפילו להתחיל להרגיל את בני הבית האחרים לשתף איתנו פעולה. אנחנו לא רואות את זה כמשהו שאפשר פשוט [b]לבחור[/b] בכל רגע נתון.
או למשל, אם אני מרגישה קורבן כשאני מנקה את הבית, אז זו הגישה שאני מעבירה באוסמוזה או אפילו במלים ברורות לחלוטין לילדים שלי. איך בדיוק הם ישתכנעו לעשות את הדברים האלה שאמא אומרת בפירוש שהם איומים ונוראים והיא שונאת לעשות? רק ילד בעל רצון מופרז לרצות את אמו, בעל תחושת הקרבה מפותחת ומאוד מאוד רגיש ואוהב יקריב את עצמו ויבוא לעזור לאמא הסובלת...
זה - על רגל אחת.

לגבי זה שפליי ליידי מדכאת אותך וגו': תראי, הסיבה שזה מדכא אותך היא מפני שאת לא הצטרפת. את לא שם. הסתכלת מבחוץ ובגלל הרגשות שגאו בך לנוכח עצם הדיון ולנוכח עצם נושא הדיון (כי בפנים את מרגישה קורבנית ולא אוהבת לעשות את זה), היה נדמה לך שהיא "ממחישה את הסיזיפיות של עבודות הבית". אבל ההיפך הוא הנכון:
לך הן נראות סיזיפיות.
אבל אם תחליטי לטפל בהן בשיטה שלה (או בשיטות דומות לה) - אז תגלי שזה לא ככה בכלל.
ראשית הראייה של העבודות כ"סיזיפיות" משתנה. זה יותר הופך למדיטציית זן.
שנית, לא את כל העבודות עושים כל יום.
שלישית, כשאת מתחילה לעשות את השינויים המתבקשים, הרעיון הוא שבדקות בודדות כל יום את יוצרת לעצמך בית נקי, מסודר ושלווה בחיים.
בשביל זה צריך לאמץ הרגלים חדשים טובים במקום ההרגלים הישנים שלא משרתים אותנו ושיוצרים בעצם באופן יומיומי את הבלגן בחיינו.

יש דברים שאנחנו עושים באופן קבוע, שיוצרים בלגן.
אנשים מסודרים נוהגים אחרת, ואצלם לא נוצר הבלגן.
איך הם עושים את זה?
יש להם הרגלים של סדר במקום הרגלים של בלגן. זה לא לוקח להם יותר זמן או מחשבה או משהו, זה פשוט הרגל טוב במקום הרגל רע. לכן אנחנו מתחילים לאמץ ולהרגיל את עצמנו להרגלים הטובים כי גם אנחנו רוצים לעצמנו סדר במקום בלגן.

לגבי "השיטה" - השיטה של [po]פליי ליידי[/po] מבוססת למעשה על זה שאת עובדת עם התוכנית באתר שלה, שאת מקבלת ממנה מיילים יום-יום המכילים הגיגים שלה, עדויות של מנויות אחרות ומנויים אחרים, וכן תזכורות לאורך כל היום ואת תוכנית היום כך שהיא מחזיקה לך את היד יום יום ומעודדת אותך יום יום, עם משימות יומיות וכו' וכו'.
אם את לא משתמשת בתוכנית שלה ולא נעזרת במיילים היומיומיים שלה, אז זו כבר לא שיטת פליי ליידי אלא וריאציה אחרת.
סך הכל היא לא הראשונה (היא עצמה למדה את השיטה של פאם ופגי) ולא היחידה. היא פשוט מלאה השראה ויש לה המון רעיונות יצירתיים ומבריקים וטיפים מוצלחים ואתר מסודר ותוכנית מאוד מובנית. {@ היא ממש נהדרת, ומצליחה באהבה ובהתלהבות שהיא משדרת להרעיף כוחות ומוטיבציה על מיליונים.

[u]מי שמתקשה בזה הוא מי שלא חי בנוכחות. לא נוכח כאן ועכשיו, לא חי את החיים שלו במלואם. נמצא "על יד". או חי בתוך המחשבות והדמיונות שלו.[/u]
וואללה....

בשמת, באמת צריך כל מיני טריקים כאלו כדי ללמד ילדים? הייתי בטוחה שילדים נוטים לחקות את הוריהם.

בשמת, את גדולה! איזו התייחסות חכמה. מאמצת.
תודה @}

[po]נשים לבושות באופן טבעי[/po] (-:

גם החזיות שייכות לשם [po]באופן טבעי[/po] (-:

צ'פצ'ולה, אני נשבעת לך שאני מתכננת סדנה על זה D-: אבל הדבר הראשון שנותן הרגשה שלא מעבירים ביקורת הוא הטון: עדין, רך, וענייני. הדבר השני: הומור. הדלת לא סגורה? "רגע רגע יש פה איזה [איש לגו? במה הם משחקים כרגע? קחי דמות מהמשחקים שלהם, גם דמות מפחידה אבל רק אם הם נהנים לשחק בה] בדלת! מהר חייבים לסגור לפני שהוא ייכנס!" מה שזרקת לפח לא ממש נכנס? "אופס, הקליפה בדיוק הלכה לטייל! מהר תתפוס אותה לפני שתברח! תראה, הנה היא זזה שם!" תמציאי כיד הדמיון הטובה עלייך.
מה שחשוב הוא להתאים לילדים. להפוך את זה למשחק. וללמד את הקטנים ביותר, במיוחד כשהגדולים מתבוננים. בכיף, במשחק. הכנה מראש ומניעה שוות הרבה יותר מבקרת נזקים.
לקחת את הכי קטנ/ה וללמד אותם לזרוק משהו לפח: איך מחזיקים, איך הולכים לפח, איך מסתכלים, איך שמים בפנים ומקפידים שזה ייכנס למקום שאי אפשר ליפול ממנו...
נכנסים לכל מקום עם דלת? אומרים "ועכשיו נסגור את הדלת יפה" וסוגרים בכוונה.
בעצם, מה שאנחנו מלמדות פה הוא נוכחות.
להיות נוכח ברגע. להיות נוכח בחיים. לעשות את הדברים מתוך כוונה. לעשות את הדברים מתוך מחשבה: מדוע אנחנו סוגרים את הדלת? איך אנחנו זורקים לפח?
מי שמתקשה בזה הוא מי שלא חי בנוכחות. לא נוכח כאן ועכשיו, לא חי את החיים שלו במלואם. נמצא "על יד". או חי בתוך המחשבות והדמיונות שלו. יש יתרונות רבים בנוכחות, בתשומת לב, בהכנסת כוונה לחיים.
אני לפעמים שואלת את הילדים: למה אנחנו עושים את זה? או - מדוע אנחנו עושים את זה? (לשם מה, ומשום מה)

אני בעד העברת דיון הפליי ליידי לדף אחר.

[po]אהבת עולם[/po], אין בגדים יפים ונוחים? נניח, חציאות ארוכות, רחבות ומתנופפות? שמלות?

ובנוגע לתפקידי מוח - מטילה בכך ספק גדול. המוח הוא איבר מאוד גמיש. אז אין לי אפשרות אמיתית לדעת איך מתנהגים גברים ונשים בסביבה שאין בה חינוך שוביניסטי. אני רואה שנשים בממוצע יותר רגישות לניקיון מגברים. אבל אני גם מכירה נשים שבאלאגן, במובן הויזואלי, לא מפריע להן. אני אחת מהן. אני רוצה סדר, אבל מצרכים פרקטיים לחלוטין. יותר מזה, אני זוכרת מספיק טוב את היחס השונה לילדות לא מסודרות ולילדים לא מסודרים.
מה גם שלי אישית קשה לדמיין ציידים-לקטים מבולגנים. הם הרי לוקחים הכל איתם, אז איזה באלאגן כבר יכול להיות?

בנוגע לבגדים, מסכימה בעקרון עם שלושת הסטים של בגדים. אני לרוב מעדיפה לאחד את הסט הביתי והסט היציאתי. אבל זה כי אני לא סובלת בגדים לא נוחים. לכן אני לא לובשת אותם. כך שהייתי ממליצה לך למצוא בגדים נוחים ויפים. גם בלי קשר לפליי ליידי, ללבוש בגדים שאיכשהו חיים איתם נשמע לי רחוק מהאידיאל.

קראת את הדף [po]נשים לבושות באופן טבעי[/po] ? או אולי זה [po]נשים מתלבשות באופן טבעי[/po] ?

בשמת, תודה מקרב לב על מה שכתבת.
[u]דווקא הכי חשובים נראים לי הילדים. כי אם תתחילי להרגיל אותם לדרך שלך, אז יהיו לך שותפים בבית ויהיה לך נעים יותר[/u]
כשקראתי את המשפט הזה הוא פתאום נשמע כל כך הגיוני...
אז אם עוד לא נגמרו לך הכוחות להגיב (ואם כן אני אבין, אפילו כאן בדף אני רואה כמה את מוצפת), אשמח אם תיתני לי איזו הדרכה על רגל אחת, ככה, איך אפשר להרגיל את הילדים בלי לתת להם תחושה שהם מקבלים ביקורת בכל רגע (הדלת לא סגורה, הידיים שלך מטפטפות, מה שזרקת לפח לא ממש נכנס).
כדי לתת לך סדר גודל בלי להיחשף יותר מדי - הילד הגדול בן שמונה. ילד רגיש מאוד.

דווקא אני לקחתי ממנה דברים אחרים. אני לא אוהבת לעצור 10 פעמים ביום ל-10 דקות תחזוקה. במקום זה אני לוקחת את המשימות היותר תשתיתיות שלה (מרשימת המשימה היומית) ופעם בשבוע בוחרת משהו מהן לעשות. זה משפר את המצב בצורה קבועה.

טוב, אז אם נהיה כאן דיון על פליי ליידי, אני חייבת לפרוק את אשר על לבי. עבורי, פליי ליידי היא נורא מדכאת כי היא.ממחישה באופן יד את הסיזיפיות של עבודות הבית. לא רק שצריך לעשות את העבודות האלה (כלים, כביסה, טאטוא) כל יום, אלא שמהר מאד מבינים שאם יום או יומיים מזניחים, הבלגן מסתער עליך והמצב הופך לקטסטרופאלי.
בשמת, אני יודעת שיש לך איזו נקודת מבט אחרת על העניין, שתגרום לי להרגיש פחות קורבן של הבית, הלכלוך, המשפחה ומוסכמות הסדר והניקיון של ימינו. הושיעי נא!

בשמת, תודה על התשובה המפורטת :-).

נראה לי שהבנתי שבעצם כדאי שיהיו 3 סטים של בגדים:
[list]
[*] בגדים לשינה
[*] בגדים יפים לבית, לשעות הערות
[*] בגדי חוץ
[/list]

ושמה שחשוב זה בזמן הערות לא להישאר בבגדי השינה, וללבוש משהו שעדיין מרגישים איתו יפים, גם אם לא מספיק כדי לצאת עם זה לעבודה.
הבנתי נכון?

_למרות שאני בעד שבגדים יהיו נוחים, בשנים האחרונות ה'להיראות טוב' נהיה לי יותר חשוב - ואני לובשת בגדים צמודים ולא 'מתנפנפים' כמו בעבר (חולצות צמודות, מכנסיים מחוייטים עם חגורה וכד').
אני משתדלת שלא יהיה לוחץ מדי, אך באופן טבעי, זה לא נוח כמו בגדי בית. זה כן יותר לוחץ.
כשאני בחוץ אני איכשהו חיה עם זה, כי זה יפה עליי, וחשוב לי להיראות יפה. אך ברגע שאני באה הביתה - אני ישר מעיפה אותם מעליי ועוברת לטרנינג וחולצת טריקו._
זה נשמע בול - אני.

[u]האם ללבוש במשך היום בגדי חוץ בבית למרות שזה לא הכי נוח?[/u]
אם בא לך.
זה לא מה שאני עושה.
כמוך, לא יכולה לסבול "בגדי חוץ" והדבר הראשון שאני עושה כשאני נכנסת הביתה זה להעיף אותם, כולל החזיה אם טרחתי ללבוש אותה.

[u]אז עדיין לא ארגיש איתם מספיק נוח ולא אצא איתם החוצה[/u]
אלה לא בגדים שנועדו ליציאה החוצה. הם כן נועדו לזה שלא תהיה שום מבוכה לקבל אורחים פתאומיים או דפיקה בדלת מהדוור, וגם לירידה למטה להוציא דואר מהתיבה, לזרוק פח וכיוצא באלה. לא מעבר לזה.
הם נועדו גם לזה שאנחנו נרגיש יפות ומסודרות כשאנחנו עובדות בבית.
כשאני לובשת "סמרטוטים" גם האנרגיות שלי בהתאם. ברצפה.

_ואם את במילא צריכה להחליף בגדים, אז במה זה עוזר לך להיות יותר קלילה בלצאת החוצה?

רק בגלל שגם סידרת את השיער ואת הפנים?_
בעיקר. כן.

[u]זאת פרוצדורה ארוכה, שתמיד מוציאה לי את החשק כשאני צריכה לצאת מהבית....[/u]
כשאני עמדתי במצב דומה, עשיתי שינוי בהרגלים שלי. למשל, אני דואגת לזה שהשיער שלי יתאים לקלילות, ולא ידרוש ממני פרוצדורה מטורפת בשביל לעבור את משוכת הדלת החוצה.

_וגם אם התקלחתי בבוקר והתלבשתי כמו שאת מציעה, ואני צריכה לצאת רק אחה"צ - לרוב ארגיש צורך להתקלח שוב.
זאת אומרת, אני עדיין לא מוצאת איך אני עושה את זה יותר קליל._
כי את מכבידה על עצמך. אלה הצרכים שלך.
פה משהו צריך לוותר: או שתחליטי לטפל בצורך להתקלח כל הזמן רק בשביל לצאת (זה מה שאני שיניתי) או שתעשי שינוי אחר. אבל כרגע אין ספק שההרגלים שלך מקשים עלייך להיות קלילה, ומקשים עלייך לצאת מהבית.

_קשר לנעליים:
אני לא סובלת נעליים_
אוקיי. אז עכשיו יש לך התנגשות בין שני רצונות שלך ושני צרכים שלך: את רוצה לקבל את "אנרגיית העבודה" שתזכי לה בזכות הנעליים, ואת רוצה נוחיות בלי נעליים. הרעיון שהכי נראה לי הוא מה שכתבו לך, להחליף... פליי ליידי היתה אומרת לך, שימי טיימר. רבע שעה עבודה (לא חשוב איזו עבודה), עם נעליים. ואז רבע שעה להעיף אותן ולעשות משהו מפנק ונינוח לעצמך.

אה, אני רואה שבסוף הגעת לחזיה. אני בבית בלי חזיה. סינר אגב עוזר לעניין הזה, כי לא רואים שאני בלי חזיה בקיץ. בחורף, הבגדים מסתירים מעצם טיבם (שתי שכבות לפחות).

בכלל למען הבריאות עדיף להעיף את החזיות...

_אני חושבת שייתכן שזה לא רק קשור לתפקיד החברתי לכאורה, אלא שאולי זה משהו במבנה המוח של גברים ונשים.
שבאמת לנשים זה יותר מפריע, ולא בגלל שלימדו אותן שזה 'התפקיד' שלהן._
אני לגמרי מסכימה.
במיוחד שלנשים יש מוח שקולט פרטים, שמסוגל להקדיש תשומת לב להרבה דברים בעת ובעונה אחת, ושמכוון על "טיפוליות" כלפי בני אדם אחרים. נשים היו הממונות על הליקוט וזה אומר שהן אלה שהיו צריכות להתמצא באלפי צמחים שביניהם הבדלים קטנים. לאשה, ביתה הוא מבצרה.
זה לא ממש נכון לגבי הגבר. הוא גר בבית אבל האשה היא הקן שלו, לא הבית. והאשה זקוקה שהבית שלה יהיה נעים ונוח לה. וזה אומר, מסודר. נקי. שאם הוא כמו לוח ציור אז הוא יהיה מוכן לעבודה שלה.

אבל אני גם אומרת, שלגברים באופן כללי זה גם יוצר בלגן במוח. פשוט, לא כולם מודעים לזה. וחלק חיים בהכחשה פשוט מפני שהם לא מסוגלים או לא רוצים לטפל בזה בעצמם.

צ'פצ'ולה, איזה כיף לקרוא על בן הזוג שלך.
הוא נשמע כמו פרטנר אוהב (-:
והדברים שנשארו, שמפריעים לך, לא נשמעים לי נוראים. נגיד, השקית. אוקיי, בעינייך לא אסתטי, בעיניו לא בעיה. זה קל לפתרון. מחליטים איך זה יהיה אצלכם במשפחה לפי מה שחשוב למי שזה חשוב לו. אבל בעיקרון, אלה דברים שקשורים בפשרות הרגילות עם מישהו שחיים איתו. הדברים שממש מציקים לך, גורמים נזק, מייצרים לך עבודה - הם הדברים שיהיו ממש חשובים לך ותדאגי שהוא יתחשב בך. והדברים האחרים - תתרגלי לחיות איתו... או שתאמני את עצמך פשוט לחיות איתם, או שאת תשני אותם לנוחיותך כשאת נתקלת בהם.
דווקא הכי חשובים נראים לי הילדים. כי אם תתחילי להרגיל אותם לדרך שלך, אז יהיו לך שותפים בבית ויהיה לך נעים יותר. ולבן זוגך לא איכפת כך או כך, כך שאת תרויחי והוא לא ייצא נפסד.
ככה זה נראה לי.

אהבת!!! ממש לא שאלת שאלה ארוכה... P-:
אני כבר אקפוץ ואגיד שפעם הייתי כמוך, ואחרי שלמדתי מפליי ליידי עשיתי מה שעשתה [po]ניחוח אדמה אחרי הגשם[/po]: קניתי בגדי בית שהם גם נוחים וגם יפים. ואני גם משתמשת הרבה בסינרים היפים שלי (שאין לי בעיה לרדת איתם למטה לזרוק את הפח או כל דבר כזה).
זה בתור התחלה (-:

גם אני [u]לא בשמת[/u] אבל ברשותכן אוסיף כמה רעיונות לגבי בגדי בית
אצלי אני רגילה מהילדות שיש בגדי בית ובגדי חוץ ולא מערבבים ביניהם בכלל (ישר כשנכנסים הבייתה מחליפים לבגדי בית ולהיפך, לא יוצאים עם בגדי בית בכלל)
בגדי הבית שלי תמיד היו לא ממש יפים אבל גם לא זוועה
מאז הפלייליידי אני משקיעה מאוד בבגדי בית, במיוחד שאני נמצאת המון בבית
אני קונה אותם במיוחד, בצבעים שמתאימים לי, טייצים שיושבים טוב וגם נוחים, סוודרים במיוחד לבית (יד שניה), לפעמים חולצה מכופתרת רופפת כזאת (חולצה מכופתרת גורמת לי להרגיש יותר חגיגית). יש כל מיני גזרות של טרנינגים. לפעמים אני קושרת מטפחת צבעונית על הצוואר בקשירה מיוחדת - זה לא מפריע לנוחות אבל מוסיף יופי וחגיגיות.
יש לי עוד רעיונות אם זה מעניין מישהי.
גם לי קשה במיוחד בחורף לצאת מהבית ובמיוחד החלק של להחליף בגדים.
פעם ממש הייתי מסתבכת ומוותרת על לצאת כי "לא יוצאים עם בגדי בית". אז החלטתי על כמה מקרים שזה כן שווה את זה.
פשוט החלטתי שמעכשיו אני רוצה להקל על עצמי ומותר לצאת עם הבגדי בית היפים, נגיד לסופר או לטיול קטן בשכונה בערב - וויתור על פרפקציוניזם וה"דרך הנכונה"

[po]אהבת עולם[/po], לגבי השיער - אולי אם את רוצה לצאת למשהו קטן את יכולה לשים כובע מגניב או מטפחת או סרט לשיער ?

נעליים - אפשר רק בחלק מהזמן ! נגיד את רוצה להרגיש יעילה ולעשות כמה משימות - תנעלי נעליים רק לשעה או שעתיים . רק לזמן ה"עבודה". אם את עובדת מול המחשב וצריכה לשבת ישיבה מזרחית אז תורידי... אבל אם את עושה טלפונים או מנקה וכו' אז תנעלי.

[b]ללו[/b] איזה יופי ! [u]ובתפילה צריך להיות בהופעה חיצונית של פגישה עם מלך[/u]

רק תדעו שזה מעניין לקרוא אתכן מהצד ולדמיין איך הייתי מרגישה במצב כזה, של בחירה בין בגדי בית לבגדי חוץ.
מבחינתי להישאר בבגדי בית בבוקר זה בכלל לא אופציה - אני מתפללת שחרית, ובתפילה צריך להיות בהופעה חיצונית של פגישה עם מלך. אז כל החיים אני יודעת שלא משנה מה עושים בהמשך היום - בבוקר כשקמים מתלבשים ומתארגנים כמו שצריך. רק מקריאת הדיון שלכן אני חושבת איך יכלו להיות ההרגלים שלי בלי ההלכה הזאת, ואיך זה היה משפיע על החיים שלי (-:

אני לא בשמת, אבל אני יכולה להציע לך, [po]אהבת עולם[/po], מה שעוזר לי בעניין הלבוש. מאז ההריון גיליתי את מכנסי הטייטס. זה בדיוק באמצע בין טרנינג למכנסיים ותמיד נוח. כשאני יוצאת, אני לובשת מגפיים גבוהים וזה נראה בסדר גמור. ובנוגע לנעליים- גם אני לא מתה על נעליים בבית. אצל פליי ליידי זה יהרג בל יעבור, אבל אני מרשה לעצמי ללכת יחפה.

הערה נוספת -
לעניין הדיון האם נשים מתוכנתות יותר לשמור על סדר בגלל שהחברה 'הלבישה' עליהן את התפקיד הזה -

אני חושבת שייתכן שזה לא רק קשור לתפקיד החברתי לכאורה, אלא שאולי זה [b]משהו במבנה המוח של גברים ונשים[/b].
שבאמת לנשים זה יותר מפריע, ולא בגלל שלימדו אותן שזה 'התפקיד' שלהן.

אני למשל כשאני בבית שלי, ואני לא חייבת כלום לאף אחד, וגם כשאף אחד לא בא לבקר - אני פשוט סובלת מהבלגאן.
כי כפי שנכתב כאן [u]בלגן יוצר רעש בעיניים ובמוח דרך הראייה.[/u]

אני מרגישה שאני לא מצליחה לעשות סדר בראש כאשר יש לי חוסר סדר מול העיניים.
ושוב, אני בטוחה אלף אחוז שזה ממש לא קשור לאיזה תפקיד שלי כאישה. (כי לצערי או לא, את רוב התפקידים ה'נשיים' אני גם ככה לא ממש ממלאת. אין לי למשל שום קשר לבישול, לכביסה ועוד כיוצא באלה...)

ככה, שאם זה נכון שלנשים זה יותר מפריע מלגברים, אני מרשה לעצמי לנחש שזה בגלל קודם כל - הבדלים במוח, [b]שאצל נשים בלגאן חיצוני באמת יוצר הפרעה בחשיבה ואצל גברים לא[/b].

ואני מרשה לעצמי אפילו לקחת את הניחוש יותר רחוק, ולומר שאולי אולי, [b]דווקא בגלל זה שנשים נולדו מראש עם יותר אוריינטציה לסדר וניקיון - אולי בשל כך זה התחיל להיתפס כתפקיד של האישה[/b].
אולי?

הי בשמת, קראתי כאן את הדיון על פליי ליידי, ועלו לי כמה שאלות.
בעיקר בעניין של [b]להיות לבושים מהבוקר עד הנעליים.[/b]
חשבתי שאולי גם לי זה יכול לעזור.
כי באמת, כשאני בבית, אני לרוב בבגדי בית שאיתם אני ישנה. ואם מישהו ירצה להגיע - אני ממש לא ארגיש נוח שיראה אותי ככה. ובטח שאני לא יוצאת ככה לרחוב. מקסימום אולי לרגע לחצר.
ובאמת, [b]יציאה מהבית מרגישה לי תמיד כמו פרוייקט רציני[/b], ולכן אם אני לא חייבת - אני לא יוצאת.
אז חשבתי שאולי אם באמת איישם את ההצעה הזו, זה יעשה איזה שינוי. אולי באמת יותר תנועה, אולי יותר קלילות, יציאה קלה יותר מהבית וכו'.

אך עלו לי [b]כמה שאלות שקשורות לזה.[/b]

קודם כל, בגדים שארגיש נוח לצאת איתם החוצה או לקבל בהם אנשים (מבחינת זה שהם מספיק יפים ואסתטיים), אלו בגדים שלרוב לא ממש נוחים לי ללבישה לאורך זמן.
למרות שאני בעד שבגדים יהיו נוחים, בשנים האחרונות ה'להיראות טוב' נהיה לי יותר חשוב - ואני לובשת בגדים צמודים ולא 'מתנפנפים' כמו בעבר (חולצות צמודות, מכנסיים מחוייטים עם חגורה וכד').
אני משתדלת שלא יהיה לוחץ מדי, אך באופן טבעי, זה לא נוח כמו בגדי בית. זה כן יותר לוחץ.
כשאני בחוץ אני איכשהו חיה עם זה, כי זה יפה עליי, וחשוב לי להיראות יפה. אך ברגע שאני באה הביתה - אני ישר מעיפה אותם מעליי ועוברת לטרנינג וחולצת טריקו.

את כתבת: [u]בגדי הבית שמיועדים לעבודה אבל לא סמרטוטים ונראיתי בסדר גמור.[/u]
נראה לי שעבורי זה לא מספיק.
אם זה בגדים שאני עובדת איתם בבית (לא עבודה משרדית) - אני לא אצא איתם החוצה. (שוב, אולי רק לחצר לרגע, אבל לא עד למכולת :-)).

כתבת: [u]בגדי העבודה שלי הם מכנסי טרנינג יפים[/u]
ומצד שני: [u]לי חשוב להיות לבושה בבית בבגדי עבודה. כאלה שלא אפחד להתלכלך איתם.[/u]

אז שוב, גם אם בבית יש לי מכנסי טרנינג יפים - אני לא אצא החוצה עם טרנינג.
ובנוסף כפי שאמרתי - אם הם מיועדים לעבודה, כלומר להתלכלכות - על אחת כמה וכמה שלא אצא איתם, ולא ארגיש נוח לקבל בהם אנשים.
ובכלל באופן כללי, [b]בגדים שנוחים, זה אומר זרוקים על הגוף בצורה לא צמודה - הם לא מספיק יפים עליי לדעתי, ובגדים שיפים עליי - הם צמודים ולא נוחים כמו בגדי בית[/b] (שוב, ברמה של להיות בבית. בשביל להסתובב איתם בחוץ הם כן יחסית נוחים).

בנוסף, [b]מעצם זה שבגד הוא בהגדרה בגד שאני לובשת בבית - באופן אוטומטי אני לא ממש מרגישה נוח איתו לקבל אנשים או לצאת החוצה.[/b]
אפילו אם אבחר לבית בגד יחסית יותר יפה.

*************

אז מכל הנ"ל [b]לא הצלחתי להבין מה בעצם באפשרותי לעשות:[/b]
[list]
[*] האם ללבוש במשך היום בגדי חוץ בבית למרות שזה לא הכי נוח?
[*] או לחלופין, האם ללבוש בבית לא 'בגדי חוץ' אך כן בגדי בית יחסית יותר יפים? (כמו שהצעת טרנינג יפה לעבודה) (שוב, אז עדיין לא ארגיש איתם מספיק נוח ולא אצא איתם החוצה)
[/list]

בנוסף, כתבת בהמשך משהו שעוד יותר בלבל אותי:

[u]למעשה אני מוכנה לגמרי ליציאה - אם אני צריכה לצאת למקום שמצריך "בגדי חוץ", אני פושטת את בגדי הבית ומחליפה הכל. וזהו![/u]

כלומר, את כן מחליפה את הבגדים שאת לובשת בבית לבגדי חוץ.
זאת אומרת שמה שאת לובשת בבית לא ראוי לצאת איתו החוצה...?
אז במה זה בעצם שונה מבגדי בית?
רק בגלל שזה לא 'סמרטוטים'?
כי גם ככה אני משתדלת לא ללבוש סמרטוטים.

[b]ואם את במילא צריכה להחליף בגדים, אז במה זה עוזר לך להיות יותר קלילה בלצאת החוצה?[/b]

רק בגלל שגם סידרת את השיער ואת הפנים?
לי זה לא היה מספיק, כי בשביל לסדר את השיער אני צריכה להרטיב אותו, בשביל להרטיב אני צריכה להתקלח....
ואני גם ככה [b]בחיים לא אצא מהבית אחרי שהתעוררתי ובלי להתקלח.[/b]
זאת פרוצדורה ארוכה, שתמיד מוציאה לי את החשק כשאני צריכה לצאת מהבית....

וגם אם התקלחתי בבוקר והתלבשתי כמו שאת מציעה, ואני צריכה לצאת רק אחה"צ - לרוב ארגיש צורך להתקלח שוב.
זאת אומרת, [b]אני עדיין לא מוצאת איך אני עושה את זה יותר קליל.[/b]


**************

שני דברים נוספים שאני תוהה עליהם מבחינה פרקטית:

בקשר [b]לנעליים[/b]:
אני לא סובלת נעליים. לרוב דבר ראשון שאני עושה ברגע שאני נכנסת הביתה, או מתיישבת, לא משנה איפה - באוטובוס בעבודה וכו' - זה להוריד נעליים.
מה גם שבגלל כאבי גב אני תמיד יושבת בישיבה מזרחית או רגל אחת מתחת לטוסיק (נושא בפני עצמו, לא ניכנס לזה עכשיו), אז לא נוח לעשות את זה עם נעליים.

ועוד דבר - [b]חזיה[/b]:
חזיות זה דבר שלוחץ לי, נקודה.
לא משנה איזו חזיה, ניסיתי כבר המון, ואפילו הכי ישנה ומרופטת - זה אף פעם לא ממש נוח לי.
אז יחד עם הנעליים, החזיה זה הדבר הראשון שאני אעיף ברגע שאני נכנסת הביתה.
אמנם בעבר הייתה לי תקופה של כמה שנים שהיה לי אומץ ללכת בחוץ בלי חזיה (עם חזה גדול ונופל), אך היום כבר אין לי אומץ לזה.
אז שוב, מה שאומר - שאם ארצה להתלבש בבית באופן שמוכן לקבל אורחים או לצאת החוצה - זה אומר עם חזיה.
בעוד שכרגע הזמן שאני בבית זה הזמן היחיד שאני יכולה ממש להיות בלי חזיה ו'לנשום לרווחה'.

בקיצור, אני רואה שמה שמשתקף מכל הנ"ל - [b]שמה שנוח לי בגוף לא נוח לי להיראות בו, ולהפך[/b] :-/. בעיה בפני עצמה...

אז סליחה על כל האורך, אבל אשמח להבהרות על הדברים שאולי לא הבנתי.
וכמובן לאור כל הנ"ל - האם בכל זאת יש לך איזה עצות בשבילי ברוח הפליי ליידי שכן אוכל ליישם?

תודה על התשובה המושקעת.
בני הבית הם כמובן בנזוגי והילדים. סליחה על חוסר הבהירות.
אולי נניח כרגע לילדים (כי זה אולי דיון אחר) ונתמקד בבנזוג.
בשעות שעברו חשבתי על הגישה השונה שלנו לאי-סדרים קטנים כאלה, והגעתי למסקנה שאפשר לחלק את הדברים שמפריעים לי ולא מפריעים לו לשתי קבוצות:
[b]קבוצה א[/b] - דברים שכן מפריעים לו, אבל הרגלי הניקון שלו שונים משלי. ביחס לדברים האלה אמרתי קודם במרומז [u]אני רגילה לחיות מסודר, לא לחיות מבולגן ולסדר[/u]{{}}, ועכשיו אני אפרט, כי זה הבדל משמעותי בינינו, שמתבטא בהמון דברים. נניח, בארוחה: אם הייתי אוכלת לבד, בכלל לא הייתי צריכה לנקות את השולחן אף פעם. אני רגילה מילדות לאכול נקי מאוד, רק מעל הצלחת, וכשאני מפנה את הצלחת אי-אפשר לראות שאכלו פה. לעומת זאת מבחינת הבנזוג, זה טבעי שתוך כדי ארוחה השולחן מתלכלך, הוא לא שם לב כשזה קורה, ובסוף הארוחה בטבעיות לוקח סמרטוט ומנקה את השולחן (זה אחד התפקידים הקבועים שלו בבית). אצלו זה באוטומט שמנקים שולחן בסוף ארוחה, הרי בסוף ארוחה השולחן תמיד מלוכלך, חוק טבע כזה (-: אז הארוחה היא דוגמה. יש עוד הרבה דברים שאני רגילה לעשות מראש באופן לא מלכלך, והוא לא רגיל לשים לב להם תוך כדי, אבל כן רגיל ומודע לכך שתוך כמה זמן מצטבר לכלוך, ושצריך מדי פעם לפנות קצת זמן לניקיון. מבחינתו - כן, תוך כדי שעובדים במטבח הרצפה חוטפת קצת נתזים פה ושם, לכן מן הסתם בסוף יום עבודה במטבח הרצפה לא נראית משהו וצריך לנקות אותה. אז מנקים. אני בנויה אחרת, והעבודה שלי במטבח תמיד תהיה מתוכננת בצורה כזאת שמראש מגנה על הרצפה מלכלוכים, כך שלא צריך לנקות אותה יותר מפעם בשבוע.
[b]קבוצה ב[/b] - דברים שלא מפריעים לו. תשמעי, אני הכרתי אותו גם כשגר עם עצמו, ותמיד ייחס חשיבות מסוימת לסדר וניקיון, אבל יש דברים שאצלי הם נחווים כאי-סדר ואצלו לא, וכן - הוא חי איתם בסבבה. זה גם נראה לי טבעי שיש לנו תפיסות אסתטיות שונות. זה מתבטא בכל מיני דברים, לא רק בשאלות של סדר. נניח - אני לא יכולה לסבול שקיות מהסופר, ורודות-מרשרשות-מזעזעות כאלה, על השולחן בארוחה. הוא רגיל מבית הוריו שאת הלחם מגישים לשולחן בשקית כזאת. לי זה נראה ממש לא מזמין לאכול ככה. לא יכולה להבין איך אפשר לשבת עם אורחים, לפרוש מפה יפה, להגיש לחם ביתי מעלה ניחוחות - ובשקית. השקית פרקטית ושומרת על הטריוּת, אבל זה כל-כך לא אסתטי - בררר... אז יש לנו טעם שונה, וכמו שזה יכול להתבטא בעריכת השולחן, ככה זה יכול להתבטא בדברים אחרים בבית. בעיניי דלת לא-סגורה-עד-הסוף, מתנדנדת כזאת, זה לא אסתטי, זה הורס לי את הכיף בבית. אבל לבנזוגי אין עם זה בעיה, וכשוא חי לבדו אף אחד לא עבר אחריו וסגר דלתות כמו שצריך, והוא מרוצה מחייו ככה. אז בנושא של הגשת הלחם, שזה באמת נורא מפריע לי, ביקשתי והוא הסכים לוותר למעני על הפרקטיות של השקית, למרות שאין לו מושג מה מפריע לי בה, אבל כי הוא רואה שזה באמת מאוד מאוד צורם לי. אבל בדברים אחרים, דברים שטיפה פחות מפריעים לי, או שיש לי יכולת לטפל בהם בעצמי ולפתור לעצמי את הבעיה - לא ממש נראה לי להגיש לו רשימה אינסופית של התנהגויות שהוא צריך לשנות.

פלוני אלמונית, בבקשה תבחרי כינוי. מאוד קשה לי לענות לפלונים אלמונים מכל מיני סיבות {@

בעיקרון את כותבת על "בני הבית" במעורפל ובאופן כללי.

[u]אני לא חושבת, בעיקרון, שיש לי זכות מוסרית לדרוש מהם לחיות לפי הסטנדרטים שלי[/u]
פה אני חולקת עלייך.
מכמה סיבות.
אלה לא "סטנדרטים שלך" אלא עניין של תוצאות: 1. יש נזק כאשר חיים כמוהם. למשל: דפים נהרסים, הרצפה מתלכלכת בקצב גבוה מדי, הדלת של המכונה נשארה מתנדנדת וכדומה. 2. [b]את[/b] עובדת קשה יותר. ומה, את לא נחשבת? המאמצים שלך לא נחשבים? העבודה שלך לא נחשבת? 3. בפועל, הם לא משלמים את המחיר על ההרגלים הרעים שלהם, כי [b]את[/b] דואגת עבורם לבית נעים ונקי. אין להם באמת הזדמנות לגלות עד כמה "אי סדר לא מפריע להם" באמת בחיים - כי הם לא חיים באי הסדר שהם יוצרים! כך שזו טעות אופטית לטעון שזה לא מפריע להם. כל עוד מישהו אחר מנקה אחריהם, זה לא מפריע להם. אילו היו נאלצים לחיות בתוך התוצאה האמיתית של התנהגותם, לא בטוח בכלל שזה באמת לא היה מפריע להם.
הבעיה היא, שאת מטפלת בזה מפני שלך זה מפריע הרבה קודם, ועד עכשיו היית מוכנה לחיות כאזרח סוג ב' בביתך - כאילו להם מגיעה כל הנוחיות על חשבונך. כאילו התפיסה הבסיסית שלך היא "למה שיתחשבו בי בכלל".
למה?
כי אוהבים אותך ואת חשובה. רווחתך חשובה. וההשקעה שלך חשובה.

עכשיו נפרק את "בני הבית" הזה.
אם מדובר בכמה אנשים מבוגרים בלבד - אז יש בעיה. פרקטית ותקשורתית.

בכל מקרה, אולי אין לך "זכות מוסרית [b]לדרוש[/b] " אבל מי מדבר על "לדרוש"? הדרך הנכונה היא לבקש. לתקשר. לדבר. להגיד כמה את סובלת וכמה זה מפריע לך, שדברים מתקלקלים, שמלכלכים ואת מוצאת את עצמך מנקה.
תשובה כמו "אז אל תנקי" - היא תשובה אלימה. היא לא תשובה משתפת פעולה, לא אוהבת, מרושעת.
לא מדובר בטקסים פולחניים שעושים לך טוב (נגיד, תצטלבו שלוש פעמים כל פעם שאתם עוברים ליד הספה. זה "טקסים פולחניים שיעצרו אותם בזרימה של החיים"). את גם תגידי "טוב, בסבבה שלהם לא להוריד את המים אחרי כל ביקור בשירותים"??? או שאת זה הם כן עושים?

אם מדובר בבית שכולל גם "בני בית" קטינים, שאת אמא שלהם - אז פה בהחלט יש לך זכות לדרוש. בהחלט. את האמא, הם אמורים ללמוד ממך איך להתנהל בחיים, ואם הם לא למדו עד עכשיו, זה בהחלט כשל חינוכי של הוריהם.
לעולם לא מאוחר לתקן.
ייתכן שלא ידעת איך ללמד אותם.
עכשיו הזמן להתחיל.
ותתחילי בעצמך:
[u]ומבחינתם גם חסרת פשר[/u]
את זה את צריכה להבין דבר ראשון. זה לא חסר פשר. לכל דבר שאת עושה יש סיבה. וסיבה טובה. ואפילו הסברת את הסיבות האלה לי. למה כל כך קשה להסביר את הסיבות האלה לאחרים?

אחת מהשתיים.
או שאת פשוט לא יודעת, כי את נמצאת במצב כזה בחיים שבו גישתך יחסית קורבנית, אם אגיד בזהירות. גישה קורבנית גורמת לך להיות נרמסת בביתך. זה הזמן לשנות אותה.
או שאת חיה במצב שבו יש לפחות אדם אחד שמתייחס אלייך בזלזול, בחוסר התחשבות, בחוסר אהבה ובחוסר שיתוף. שאז, את באמת קורבן, זה לא רק היחס שלך לחיים אלא גם הסבל שאת סובלת ממנו באופן יומיומי.

אם את חיה עם בני אדם נורמליים ולא מתעללים, הדרך להפסיק להיות קורבן היא ע"י שינוי אישי ועל ידי שיחות איתם.
אם את חיה עם מתעללים, את תגלי את זה בכך שהשיחות יגיעו להתקפה עלייך, לזלזול ואי איכפתיות, במקום לנכונות לשפר את ההרגלים הרעים שיוצרים לך עומס ואי נעימות בחיים.

זה על רגל אחת.

רוצה גם התייעצות בענייני הרגלי סדר, אם אפשר:
למרות שבגדול אני שבעת רצון ממצב הסדר והניקיון בבית שלנו ומחלוקת התפקידים, יש הרבה דברים קטנים שמציקים לי. לא דברים שהייתי מתייחסת אליהם כמטלה בפני עצמה (נניח, לשטוף רצפה או כלים זו מטלה שצריך להקדיש לה זמן ותשומת לב) אלא דברים שבחיים הפרטיים שלי הם בכלל לא אישיו, הם הרגלים קבועים שסיגלתי לי מזמן, הם חלק מההתנהלות השוטפת של הדברים - אבל בחיים של שאר בני הבית הם לא. דוגמה: פתחתי מגרה, הוצאתי דף, חוקי פיזיקה פשוטים הכתיבו לדפים שמתחתיו להימשך יחד איתו, לפני שאני סוגרת את המגרה אני איישר אותם בחזרה. בני הבית האחרים סוגרים את המגרה כמו שהיא, וכמה דפים מתקמטים ומציצים דרך הסדק. עוד דוגמה: שטפתי ידיים, המגבת בצד השני של המטבח, אני אנער קצת את הידיים בכיור, שלא יטפטפו על הרצפה של המטבח עד שאגיע למגבת. בני הבית האחרים משאירים שביל של טיפות. יש עוד הרבה דוגמאות, אבל נראה לי שהרעיון עבר.
עכשיו, רק לי זה מפריע. לבני הבית האחרים זה סבבה לחיות בבית עם טיפות על הרצפה ודפים משתלשלים מהמגרה. הם בכלל לא רואים את זה. וזה לא שהם אדישים לאי-סדר באופן כללי, אבל זה פשוט סוג של אי-סדר שלא מפריע להם.
אני לא חושבת, בעיקרון, שיש לי זכות מוסרית לדרוש מהם לחיות לפי הסטנדרטים שלי. וגם אם תגידו שזו לא שאלה של מוסר אלא של תקשורת משפחתית אוהבת, ואם הם אוהבים אותי הם יכולים להתחשב במה שמפריע לי, הייתי יכולה לקבל את זה אם היה מדובר בבקשה אחת או שתיים. המצב הוא כרגע שאם אבקש מהם לשנות את ההרגלים שלהם בכל הדברים האלה שמפריעים לי, הם ייאלצו לשנן רשימה ארוכה, ומבחינתם גם חסרת פשר, של כל מיני טקסים פולחניים, שיעצרו אותם בלי סוף בזרימה של החיים: "רגע, פשטתי גרביים, מה עכשיו צריך לעשות? אה, כן, [b]ליישר אותם[/b] לפני שמכניסים למכונה, איזה קטע מוזר. עכשיו אפשר כבר להיכנס למקלחת? אה, רגע, יש עוד בעיה, כן, נזכרתי, צריך לבדוק אם כשסגרתי את הדלת של המכונה היא נסגרה באמת או נשארה מתנדנדת. טוב, אני אכנס עכשיו למקלחת, אבל בטח שכחתי עוד משהו חשוב".
אז לא, לא נראה לי לצייד אותם ברשימת הוראות כזאת. אבל מה כן?
לרוב אני עוברת בבית כל היום ובכל רגע מתכופפת, מרימה, מסדרת, סוגרת. זה לא טבעי לי. אם הייתי חיה עם עצמי הייתי נזקקת להרבה פחות פעילויות שוטפות של סדר. אני רגילה [b]לחיות מסודר[/b]{{}}, לא לחיות מבולגן ולסדר. כשהם חיים איתי ומבלגנים ואני כל הזמן מסדרת אחריהם - זה מפיל אותי לעתים קרובות מדי לפח של קורבניות.
לפעמים אני משתדלת באומץ להתעלם. אבל אחרי יום שהבית נראה ככה זה כבר די מדכדכך אותי.
מה עושים?

קראתי את כל הדיון באיחור, ותודה למידיינות המחכימות (אולי כדאי לשמר בדף נפרד, שגם אחרים ייהנו? נניח [po]פליי ליידי דיון עקרוני[/po]{{}}?).
בקשר לשאלת הכעס, בן החמש שלי שאל אותי פעם למה אנשים כועסים. עניתי לו שאחשוב על זה קצת ונחזור לדבר על זה בהזדמנות. חשבתי על זה מאז המון (הוא כבר בן שמונה... ואגב, ככל הזכור לי מעולם לא הגיעה ה"הזדמנות" ולא חזרנו לדבר על זה). הגעתי למסקנה שלפחות בשבילי כעס הוא מכשיר לשליטה. אני לא חושבת שיש בו איתות גופני או משהו בדומה, הוא לא צומח אצלי מבפנים, הוא תחפושת. מין כזה כלי יעיל שאימצתי לי כשלא מצאתי כלים אחרים שיעבדו, כשאני רוצה להפעיל אחרים (ילדים בעיקר )-: ). מה אני עושה עם התובנה הזאת, זו כבר שאלה אחרת (שאני מעדיפה לבנות לה תשובה בתוכי ולא בדיון ציבורי), אבל עצם התובנה הייתה לי מאוד משמעותית, ובה אני כן רוצה לשתף.

וואו, מדהים! איזו רגישות. והנה זה מראה לנו שזו בכלל לא המצאה סתמית. זה פשוט נכון, ומי שמספיק קשוב לעצמו מרגיש את זה. מי שלא מספיק קשוב לעצמו זקוק לפליי ליידי ואחרים שיספרו לו... (-:

[u]סלחו לי על ההתערבות בדיון הסוער[/u]
אבל: אתמול, ביום שבת נינוח ונעים כזה בבית שבו הבת שלי התכוננה למבחן והתבאסה שהיא לא בפוקוס, אחה"צ היא אמרה לי בטון מהורהר: "את יודעת, אני חושבת שלא טוב לי להשאר כל היום עם טרינינג ובגדי בית. זה מכניס אותי למנטליות של פיג'מה וקשה לי להיות חדה. עדיף שגם בבית אני אהיה לבושה יפה."
נשבעת לכן שאפפם לא סיפרתי לה על פלייליידי. ומאמא שלה היא לא קיבלה את החוכמה הזו. היא הרגישה את זה בעצמה.

אני מכירה כמה אנשים פחות שרוטים. אני לא חושבת שיש בחברה שלנו אנשים לא שרוטים. אולי אנשים שריפאו את הפצעים שלהם, ובמקום פצעים מדממים יש להם צלקות.

אבל בעיקר אני מדברת על אנשים שמנסים. גבר שרוט, אבל עובד על זה, ומנסה. אישה שרוטה, אבל עובדת על זה, ומנסה. שניהם בתהליכים, ויצא שהם מתנגשים. האישה אכן נעזרת בפליי ליידי - אבל יש לה בעיה. היא גדלה בבית שבו מעריכים נשים על פי הסדר של הבית. וממש קשה לה אם הבית לא מסודר. היא מרגישה לא שווה, עקרת בית רעה. זה פוגע בהערכתה העצמית. אני אל חושבת שזה תסריט ממש לא סביר.
מהצד השני, גבר שגם כן גדל בבית דומה, רק שהוא רוצה להימלט מזה.

אם אוהבים ומתקשרים. ושניהם בטיפול.

וזה נראה לי קשור לפליי ליידי
אבל רק בעקיפין.

פשוט החלטתי שפלי ליידי זה נחמד, אז אני מחפשת את כל הצדדים השליליים של השיטה. כדי לדעת מתי כדאי להפסיק להיעזר בה.

והקשר שאני רואה בין פליי ליידי - פליי ליידי, למיטב הבנתי, מניחה שסדר הוא המצב הראוי והאישה המסדרת - זכותה לסדר.

בכל מקרה, השאלה אכן קשורה פחות לפליי ליידי ויותר ל [po]לבסוף מוצאים אהבה[/po] ושריטות שמתנגשות.

לילה טוב

@} :-)

[u]אבל מה עם יש מישהי שממש ממש חשוב לה שהבית יהיה נקי פיקס[/u]
ובכן, זו שאלה לגמרי אחרת... אם את מדברת על מישהי שממש ממש חשוב לה [b]וגם[/b] הבית שלה [b]אכן[/b] נקי פיקס - אז את לא מדברת על מישהי שנעזרת ב [po]פליי ליידי[/po] או בי... את מדברת על מישהי עם הפרעה. או שריטה כמו שכתבת. וכמו שכתבת, השריטות שלהם מתנגשות. ובכן, זה מחזיר אותנו למשבצת מספר 1:
[list]
[*] אפשרות א': הם אנשים אוהבים ומתקשרים ומקיימים ביניהם דיאלוג כדי לפתור את התנגשות השריטות ביניהם...
[*] אפשרות ב': הם אנשים לא מפותחים ולא מתקשרים ולכן הם רבים כל חייהם המשותפים על העניין הזה, כל אחד מאמלל את השני בניסיון לכפות עליו להפוך להיות כמוהו, והחיים בבית בלתי נסבלים.
[*] אפשרות ג': אחד מהם מתעלל, וזו אפשרות ב' עם תוספת בונוס אכזרי במיוחד.
[/list]

אז?
את עברת מתחום הסדר והניקיון לתחום האפשרויות הזוגיות, שבהן או שיש תקשורת ודיאלוג, על כל מצב שבו אין התאמה או הסכמה מנהלים דיון אוהב ומכבדים את הצרכים ואת השריטות של הזולת וכך פותרים את הבעיה (למשל, היא תלך לטיפול כדי לטפל בהפרעה האובססיבית-קומפולסיבית שלה? הוא יטפל בכעסים שלו על הוריו ויפסיק להשפריץ אותם על אשתו?), או שיש כל קשת האפשרויות עד לקצה המנוגד, שבו יש מלחמת עולם ואומללות קשה.
מה זה קשור לפליי ליידי? מה זה קשור לנקיון וסדר?
את צעירה. לכן את מכירה רק את השרוטים. אני כבר מכירה כמה אנשים שעבדו על השריטות שלהם והם לא מפילים על אחרים. אה, ואני גם מכירה במקרה כמה אנשים ממש נורמליים, שממש לא מפילים על אחרים. מפתיע אבל יש כאלה. לא שכיח, אבל יגעת ומצאת - תאמין.

להתחרפן מזה שהכיור ריק זו אכן התנהגות תמוהה.

אבל חוששני שניסחתי את השאלה בצורה לא ברורה מספיק.

קיים גבר שמעוניין בבית מסודר, אבל לא יותר מידי. נניח, ליד הטלוויזיה בסלון נמצאים המכתבים וכסף קטן, המיטה בחורף נשארת לא מסודרת כדי להזמין אנשים להתכרבל מתחת לשמיכה.

ברור לי שהדוגמא עם הכיור הריק לא הייתה ריאליסטית. אבל מה עם יש מישהי שממש ממש חשוב לה שהבית יהיה נקי פיקס. זו כבר בעיה שלה. פרפקציוניזם. אבל זו לא בעיה שקל לטפל בה. ולו יש בעיה עם בית נקי פיקס כי הוא גדל בבית כזה והוא שונא את זה. הבעיות שלהם מתגשות אחת בשניה. וזו שאלה בזוגיות יותר מאשר בפליי ליידי.

אגב, במשרד שלנו ניסו לכפות עליו לסדר. לא ממש עבד.


אז בחזרה לתשובה השנייה שלך - לפעמים לאנשים יש התנגדויות תמוהות בגלל שריטות שלהם. קורה. ואני אל בטוחה שהתשובה היא תמיד לא להפיל על אחרים. לא כי זה לא האידיאל, אלא כי זה בלתי אפשרי. כל האנשים שאני מכירה שרוטים ברמה זו או אחרת. כולם ברמה זו או אחרת מפילים את זה על אחרים.

[u]מה עם בן זוגה של האישה שמתחילה ללמוד פליי ליידי מתחרפן מזה שהכיור ריק?[/u]
בעצם, בדיוק היום היתה לי שיחה שקשורה לזה.
תשמעי, זה בדיוק אבן בוחן לשאלה, אם מדובר בבן זוג מתעלל או בבן זוג אוהב.
אם האשה התחילה לארגן את הבית לפי העצות של [po]פליי ליידי[/po], אני הייתי אומרת שזה קודם כל - סימן שהיתה לה בעיה קודם. היא לא היתה מרוצה מהחיים שלה. היא לא אהבה את איך שהיא מתנהלת ואיך שהבית שלה נראה/מרגיש/מחקי את המיותר. בן זוג אוהב ותומך, יהיה מסוגל להבין את זה, יהיה מסוגל להעריך מה שהיא עושה למען עצמה, ויהיה מסוגל להיות סבלני גם אם יש לו איזה בעיה אישית עם כיור נקי.

מצד שני, בן זוג מתעלל?
זה בדיוק הבנאדם שלא יבין מה היא מרגישה ואיך היא מנסה לשפר את החיים גם אם היא תסביר לו.
וזה בדיוק הבנאדם שיתחרפן מול כיור נקי וימצא דרכים לחבל במאמצים שלה, ללכלך את הכיור, או כל התנהגות אחרת שמפריעה לה.
הוא גם יחשוב שלהתחרפן מכיור נקי זה דבר נורמלי, בעוד שהיא - שמנסה להשתפר - היא הלא נורמלית. בעוד שהאמת היא, שיש בזה טיפונת אי שפיות (אם לא יותר מטיפונת). "כיור נקי" זה המצב הטבעי של כל מטבח מסודר בין סוף רחיצת הכלים להתחלה של הכנת הארוחה הבאה...פשוט, יש מטבחים שבהם הכיור נשאר נקי שעתיים כי אוכלים בהם 3 או 5 ארוחות מסודרות, ויש מטבחים שבהם הכיור נשאר נקי עשר דקות גג במשך היום (וגם בלילה אבל אז כולם ישנים ואין מי שיתחרפן).

אז פה אני עונה על שאלתך הקודמת: מתעלל, יבטא את ההתנגדות שלו בצורה מכוערת או אלימה ויקלקל לה. גבר אוהב, גם אם צצה לו התנגדות תמוהה שכזאת, מודע לעובדה שההתנגדות שלו תמוהה ולא הופך את זה לבעייה שלה, שהיא תצטרך להתמודד איתה. לא מפיל את זה עליה.

[u]מה קורה אם לאנשים שונים דברים שונים צורמים בעיניים?[/u]
תלוי במערכת היחסים.
כשמדובר במשרד, אין מה לעשות. לכל אחד הפינה שלו וזכותו להחזיק אותה מבולגנת או מסודרת כרצונו. הדו קיום כאן אמור להצטמצם להשלמה הדדית...
בזוגיות יש אפשרות לתקשורת, למשא ומתן ולפשרות.
בחיים האמיתיים, עדיין לא נתקלתי במישהו שהתחרפן מכיור ריק, כי בפועל, הוא לא יכול להישאר ריק זמן רב...
חבל לשאול שאלות תיאורטיות על מקרים היפותיטיים שאולי יכולים לקרות לאנשים אחרים ואף פעם לא קורים. או, סליחה, אתקן את עצמי: אני לא מעוניינת באופן אישי לחקור שאלות היפותטיות כאלה כי אני משקיעה הרבה מזמני במאמץ לעזור לאנשים אמיתיים עם הבעיות האמיתיות שלהם בחיים האמיתיים שלהם.