על ידי בשמת_א* » 22 פברואר 2008, 15:33
אני לא ניתקלתי בקשיים שלהם
אני כן. יש. (-:
אבל בדף הזה היו לא מעט כעסים על עצם בקשת התמיכה באתר של חנ"ב
את יודעת, אני קוראת דפים כאלה בתשומת לב. לפעמים אנחנו קוראים, ונדמה לנו ש"כולם" כעסו וכו' וכו'. אבל אם תקראי טוב טוב תראי, שהיו המון משתתפות וכל אחת תרמה משהו אחר.
באופן לייט, למשל, הסכימה מייד אבל הציעה איוכים, זויות אחרות, שאלות. אחרת, לא נראה לה הכיוון שנראה לה שיצא פה. היה מגוון. אני לא ראיתי בשום אופן כמויות גדולות של משתתפות שהביעו "כעסים על עצם בקשת התמיכה באתר של חנ"ב". בעצם, יכול להיות שהיתה רק
אחת שזה מה שהיא באמת הביעה.
את יכולה לעזור לי אולי אם תספרי על משברים מהסוג שעלה פה ואיך התמודדת איתם.
לא היו לי משברים מהסוג שעלה פה. והאמת, אני יותר מעוניינת לשמוע אותך. כי אני לא הרגשתי שחסרה לי תמיכה. את כן כתבת שעברת משהו קשה וחסרה לך תמיכה.
רוצה דוגמא? בני ביתי לא אוהבים שיחות "פלסף". הם שמחים אם אני מקריאה להם קטעים מעניינים או מספרת להם משהו מעניין. אבל אני צריכה גם מישהו בדיאלוג. וזה אין לי בבית.
או! זו דוגמא שמדברת אלי. אני יכולה לדבר עם ילדי שיחות "פלסף", אבל אם אני רוצה דיאלוג עם אדם מבוגר על הנושאים שמעניינים אותי... אמממ.... אני כאילו נכנסת לבאופן כזה?
זאת אומרת, יש לי בעיה דומה. אבל הדרך שלי לפתור אותה היא:
- שהחברות הכי טובות שלי יהיו כאלה שאפשר לדבר איתן על הכל.
- אתר באופן טבעי, שם יש כל הזמן אנשים אינטליגנטים ומקסימים, עתירי ידע, השראה, נדיבות ועניין, שכיף לדבר איתם על כל נושא. במיוחד "פלסף".
- לדבר עם אמהות מהחינוך הביתי שאני פוגשת במפגשים, על הנושאים שיש לנו בהם עניין משותף.
המכלול שנקרא בית מייצר בי איזושהי פסיביות, דריכה במקום.
זה משהו שאני מרגישה שאני תופסת בזנב שלו אבל הוא חמקמק. אז אני אגיד רק משהו קטן שעולה בי בהקשר הזה, זה מין זנב, אני לא רואה את כל התמונה. מה שעולה בי הוא, שזה לא ש"הבית מייצר", אלא שבנו, בתוכנו, יש אישיות פסיבית, דורכת במקום, שקשה לה לבצע או לדעת מה היא רוצה או כל מיני כאלה.
ולפעמים, כשאנחנו רק עם עצמנו, אז האישיות הזאת צפה ועולה ואנחנו מרגישות אותה.
זה לא שהיא לא קיימת כשאנחנו נגיד "עובדות בחוץ", אלא ש"בחוץ" (או כל אחת בסיטואציות מסוימות שלה) יש משהו "חיצוני" שדוחף אותנו, ואז מתוך
חוסר קשב לעצמנו ומתוך דריסה של אותה אישיות פנימית פסיבית או חרדה או מה שלא יהיה - אנחנו "מתקדמות" לאיזו "מטרה".
ולפעמים יש משהו ב"חוץ" שבאמת מצליח לחבר אותנו לאישיות האקטיבית שלנו.
ואז מה שדוחף אותנו הוא האישיות האקטיבית, שמצליחה לפעול בתנאים מסוימים, שבהם לא מפילה אותך האישיות הפסיבית.
למשל, אני אתן דוגמא ממה שאני גיליתי:
- גיליתי שאני מאוד מושפעת משעות שינה לא מסודרות ומשעות ארוחה לא מסודרות.
- גיליתי שאני נעשית עלובה ופסיבית כשאני נשארת בבגד שינה ובנעלי בית.
(
פליי ליידי! היא הוציאה את עצמה מדיכאון בשיטה הזאת)
אז מה מסתבר?
שכשיצאתי לעבודה היה לי סדר יום קבוע והלכתי לצהריים עם שותפותי לחדר?
אז מה שעזר לי לא היה "לצאת לעבודה" אלא בכלל לקום בשעה קבועה, ללכת לישון בשעה קבועה, ולאכול בשעות קבועות ארוחות מסודרות, והכי חשוב מסתבר היה בשבילי לאכול ארוחה מבושלת בצהריים.
ומה שהציל אותי, כשקראתי את
פליי ליידי, היה לקום בבוקר, לסדר את המיטה, לרחוץ פנים ולהתלבש כולל נעליים נוחות (נעלי ההתעמלות שלי, שהן נעלי ההליכה) בבית.
פתאום הרגשתי נמרצת, חרוצה, מכוונת למטרה, מפוקסת, עם כוחות!
אז זו לא היתה בכלל העבודה.
אלה היו התנאים החיצוניים שנוצרו כאשר הלכתי לעבודה (סתם לצורך הדוגמא. אצלי באופן אישי העבודה לא היתה בנויה בדיוק ככה ולכן זה לא לגמרי). אבל מה שהיה נחוץ לי לא היה קשור ל"עבודה בחוץ" אלא לסדר היום וההתלבשות וכו'.
[u]אני לא ניתקלתי בקשיים שלהם[/u]
אני כן. יש. (-:
[u]אבל בדף הזה היו לא מעט כעסים על עצם בקשת התמיכה באתר של חנ"ב[/u]
את יודעת, אני קוראת דפים כאלה בתשומת לב. לפעמים אנחנו קוראים, ונדמה לנו ש"כולם" כעסו וכו' וכו'. אבל אם תקראי טוב טוב תראי, שהיו המון משתתפות וכל אחת תרמה משהו אחר. [po]באופן לייט[/po], למשל, הסכימה מייד אבל הציעה איוכים, זויות אחרות, שאלות. אחרת, לא נראה לה הכיוון שנראה לה שיצא פה. היה מגוון. אני לא ראיתי בשום אופן כמויות גדולות של משתתפות שהביעו "כעסים על עצם בקשת התמיכה באתר של חנ"ב". בעצם, יכול להיות שהיתה רק [b]אחת[/b] שזה מה שהיא באמת הביעה.
[u]את יכולה לעזור לי אולי אם תספרי על משברים מהסוג שעלה פה ואיך התמודדת איתם.[/u]
לא היו לי משברים מהסוג שעלה פה. והאמת, אני יותר מעוניינת לשמוע אותך. כי אני לא הרגשתי שחסרה לי תמיכה. את כן כתבת שעברת משהו קשה וחסרה לך תמיכה.
[u]רוצה דוגמא? בני ביתי לא אוהבים שיחות "פלסף". הם שמחים אם אני מקריאה להם קטעים מעניינים או מספרת להם משהו מעניין. אבל אני צריכה גם מישהו בדיאלוג. וזה אין לי בבית.[/u]
או! זו דוגמא שמדברת אלי. אני יכולה לדבר עם ילדי שיחות "פלסף", אבל אם אני רוצה דיאלוג עם אדם מבוגר על הנושאים שמעניינים אותי... אמממ.... אני כאילו נכנסת לבאופן כזה?
זאת אומרת, יש לי בעיה דומה. אבל הדרך שלי לפתור אותה היא:
[list]
[*] שהחברות הכי טובות שלי יהיו כאלה שאפשר לדבר איתן על הכל.
[*] אתר [po]באופן טבעי[/po], שם יש כל הזמן אנשים אינטליגנטים ומקסימים, עתירי ידע, השראה, נדיבות ועניין, שכיף לדבר איתם על כל נושא. במיוחד "פלסף".
[*] לדבר עם אמהות מהחינוך הביתי שאני פוגשת במפגשים, על הנושאים שיש לנו בהם עניין משותף.
[/list]
[u]המכלול שנקרא בית מייצר בי איזושהי פסיביות, דריכה במקום.[/u]
זה משהו שאני מרגישה שאני תופסת בזנב שלו אבל הוא חמקמק. אז אני אגיד רק משהו קטן שעולה בי בהקשר הזה, זה מין זנב, אני לא רואה את כל התמונה. מה שעולה בי הוא, שזה לא ש"הבית מייצר", אלא שבנו, בתוכנו, יש אישיות פסיבית, דורכת במקום, שקשה לה לבצע או לדעת מה היא רוצה או כל מיני כאלה.
ולפעמים, כשאנחנו רק עם עצמנו, אז האישיות הזאת צפה ועולה ואנחנו מרגישות אותה.
זה לא שהיא לא קיימת כשאנחנו נגיד "עובדות בחוץ", אלא ש"בחוץ" (או כל אחת בסיטואציות מסוימות שלה) יש משהו "חיצוני" שדוחף אותנו, ואז מתוך [b]חוסר קשב לעצמנו[/b] ומתוך דריסה של אותה אישיות פנימית פסיבית או חרדה או מה שלא יהיה - אנחנו "מתקדמות" לאיזו "מטרה".
ולפעמים יש משהו ב"חוץ" שבאמת מצליח לחבר אותנו לאישיות האקטיבית שלנו.
ואז מה שדוחף אותנו הוא האישיות האקטיבית, שמצליחה לפעול בתנאים מסוימים, שבהם לא מפילה אותך האישיות הפסיבית.
למשל, אני אתן דוגמא ממה שאני גיליתי:
[list]
[*] גיליתי שאני מאוד מושפעת משעות שינה לא מסודרות ומשעות ארוחה לא מסודרות.
[*] גיליתי שאני נעשית עלובה ופסיבית כשאני נשארת בבגד שינה ובנעלי בית.
[/list]
([po]פליי ליידי[/po]! היא הוציאה את עצמה מדיכאון בשיטה הזאת)
אז מה מסתבר?
שכשיצאתי לעבודה היה לי סדר יום קבוע והלכתי לצהריים עם שותפותי לחדר?
אז מה שעזר לי לא היה "לצאת לעבודה" אלא בכלל לקום בשעה קבועה, ללכת לישון בשעה קבועה, ולאכול בשעות קבועות ארוחות מסודרות, והכי חשוב מסתבר היה בשבילי לאכול ארוחה מבושלת בצהריים.
ומה שהציל אותי, כשקראתי את [po]פליי ליידי[/po], היה לקום בבוקר, לסדר את המיטה, לרחוץ פנים ולהתלבש כולל נעליים נוחות (נעלי ההתעמלות שלי, שהן נעלי ההליכה) בבית.
פתאום הרגשתי נמרצת, חרוצה, מכוונת למטרה, מפוקסת, עם כוחות!
אז זו לא היתה בכלל העבודה.
אלה היו התנאים החיצוניים שנוצרו כאשר הלכתי לעבודה (סתם לצורך הדוגמא. אצלי באופן אישי העבודה לא היתה בנויה בדיוק ככה ולכן זה לא לגמרי). אבל מה שהיה נחוץ לי לא היה קשור ל"עבודה בחוץ" אלא לסדר היום וההתלבשות וכו'.