כל הכבוד על האומץ להתפטר שלא טוב לך
זה שלהיות בבית זה כיפ זה ברור לי
אבל מה אם פרנסה?

טוב לשמוע! {@

פחות מחודש אחרי שפתחתי את הבלוג הזה התפטרתי מהעבודה, פשוט יום אחד באמצע היום בעקבות ויכוח עם הבוסית לקחתי את התיק שלי ועזבתי בלי להסתכל אחורנית.

אני לא אפרט את הסיבות שגרמו לי לעזוב כי הן לא רלוונטיות לחיים שלי כרגע (אולי יש כאלה שיגידו שדווקא כן p-: )
מאז שעזבתי אני פשוט מאושרת, כבר עברו 4 חודשים ועדיין בכל בוקר אחרי שאני מסיעה את הילדים לבית הספר אני נושמת בהקלה על כך שאני לא צריכה ללכת לעבודה.

לא להאמין כמה ההתפטרות שלי והזמן הנוסף שלי עם הילדים תורמים לקשר בינינו, פתאום אני לא מצליחה להבין איך יכולתי להעדיף את הלחץ הבלתי פוסק, הדד ליינים, הפרוייקטים שהיו מפילים עליי במקום להיות עם הילדים. פחדתי שבלי העבודה אני לא ארגיש סיפוק שאאבד את הזהות שלי ושוב פעם אהפוך לאמא של.....

אז עכשיו אני שוב אמא של... ולא רק שזה לא מפחיד או מלחיץ אותי זה פשוט משרה עליי רוגע אושר אהבה וגאווה.

זו אני נועה למעלה

[u]נועה, הוא לא אוהב שום סוג של מגע,[/u]
אני חושבת שקשה לו עם מגע. זה שונה מלא אוהב מגע. אולי זה קשה לו עוד יותר כשיש אנשים בסביבה (כשהייתם לבד הצלחת לחבק אותו).
שאלת אותו פעם (בטיימינג המתאים) איזה סוג מגע הוא אוהב?

[u]בהתחלה נורא התנגדתי לאלימות הזאת, אבל אז ראיתי ששניהם נהנים[/u]
כששניים נהנים מזה ומסכימים לזה, זו לא אלימות. זה מה שקורה בכל חוגי הגרב מגע למיניהם.

לא נשמע לי מזעזע בכלל. נשמע לי נכון. לב של אמא יודע...

נועה, הוא לא אוהב שום סוג של מגע, מה שכן הקטן קלט את העניין ומצא דרך לתקשר עם הגדול, הוא פשוט מציק לו עד שהגדול מרביץ לו, בהתחלה נורא התנגדתי לאלימות הזאת, אבל אז ראיתי ששניהם נהנים מהעניין והחלטתי שאני לא מתערבת כל עוד אף צד לא בוכה. ( מה שאף פעם לא קרה).

זה אולי נשמע מזעזע אבל זאת הדרך שלהם לתקשר וכל עוד לא מצאתי דרך אחרת שבה הם יוכלו לתקשר אז החלטתי לא להתערב.

לעולם אני לא אתייאש, במשך שנים ארוכות בכל פעם שהיינו הולכים לאן שהוא (סרט, מסעדה, סתם טיול בעיר או בקניון) הייתי שואלת אותו אם הוא רוצה להצטרף ומוסיפה שמאוד נשמח אם הוא יבוא, אחרי שנים שקיבלתי ״לא״ כתשובה פתאום לפני שנה קיבלתי ״כן״...

אני לא חושבת שהוא כל כך סובל, פשוט נראה לי שהוא מאוד רוצה אבל קשה לו וזה נורא מציק לו שהוא לא יכול.

[u]אבל אני לא מתייאשת ומנסה כל יום מחדש....[/u]
אל תתייאשי.
אני בטוחה שתמצאו את הדרך להגיע אליו לתמוך בו בצורה שתהיה לו הכי מדוייקת.
בנוסף, יש לי תחושה שהוא סובל פחות ממה שאת מדמיינת שהוא סובל. תסמכי על הכוחות הפנימיים שלו :-).

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

בגלל שהוא כ"כ רגיש המגע קשה לו.
יש סוג מגע שהוא כן אוהב?
הבן שלי למשל אוהב רק גירוד בגב או נענוע. אם אני אגע לו בשיער הוא מתחרפן. גם נישוקים,
חיבוקים וליטופים הוא לא סובל.

אולי יש איזשהו סוג מגע, במינון מסוים ובעוצמה מסוימת, שכם יתאים לו.

נועה, זה מתקשר למה שכתבת, הסיכויים שהוא יתן לי ללטף אותו כמו שתיארת כמעט אפסיים.

ועם זאת הוא כל כך כל כך רגיש שפשוט בא לבכות.

בכל פעם שאני מנסה ליצור איזה מגע גופני איתו, אפילו סתם ליטוף על הגב, לא חיבוק או משהו קרוב יותר אז הוא מתנגד ופיזית מרחיק אותי ממנו (או כל אחד אחר). אתמול בלילה יצא ששנינו היינו ערים עד מאוחר כשכולם ישנו ואני ניגשתי וחיבקתי אותו, נדהמתי מזה שהוא לא התנגד ולא ניסה להרחיק אותי (אבל הוא לא חיבק בחזרה).

מאוד מבלבל וכואב כל הסיפור איתו, אני ממש מרגישה שהוא רוצה וצריך את המגע ובכלל את התקשורת אבל יש לו מחסום גדול שמונע ממנו לקבל את זה.

אבל אני לא מתייאשת ומנסה כל יום מחדש....

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

גם הבן שלי לא משתף.
הזמנים בהם הוא כן משתף, זה רק לפני השינה, אם אני שוכבת לידו, מגרדת לו את הגב, קצת נענוע, התרגעות ורק אז לפעמים הוא מצליח לשתף.
לי הוא אמר מפורשות - אל תשאלי אותי כלום, אני שונא כששואלים אותי שאלות.
אבל יש הפרש של 5 שנים בין בילדים שלנו.

יופי. אני מאמינה שהמשכיות של זה תאפשר לו יותר נינוחות עם הסיטואציה, ונינוחות שלו עם עצמו בתוך הסיטואציה.

ניסיתי את העצה של שתיכן, הוא אכן התיישב אבל בקושי לשתי דקות, ראיתי שהוא מרגיש ממש לא נוח, הוא לא ישב בשקט, זז כל הזמן, נגע בבגדים שלו ואחר כך קם והלך. בכל מקרה אני אמשיך עם זה.

בדיוק באתי להגיד מה שעירית אמרה:

[u]נראה כאילו הוא רוצה לספר או לשתף אותי במשהו (הוא עושה את זה לפעמים מיוזמתו), אז אני מנסה לעזור לו ושואלת מה קורה[/u]
גם אני קיבלתי מזה את התחושה, שלא צריך לנסות לעזור לו.
אולי מספיק לחייך אליו ולהזמין אותו בלי מלים, בתנועת יד, פשוט להיות לידך. ואם את עושה משהו פיזי כמו תליית כביסה אפשר גם למצוא דרך לשתף אותו - למשל שיושיט לך אטבים. כשעובדים ביחד יש יותר הרמוניה.

זה אכן נשמע מאוד מתסכל.
אולי במקום לשאול שאלה ישירה, רק תזמיני אותו לשבת לידך? לעשות משהו, לצפות במשהו, לאכול או לשתות יחד.
אני מציעה את זה כי אולי השאלה הישירה מקפלת אותו מהר בחזרה פנימה, ואולי שהיה לא-מחייבת שלו לידך תאפשר לו להשאיר את המחושים קצת יותר זמן מחוץ לקונכיה.

לפעמים הגדול יוצא מהחדר שלו ופשוט נעמד בסלון, נראה כאילו הוא רוצה לספר או לשתף אותי במשהו (הוא עושה את זה לפעמים מיוזמתו), אז אני מנסה לעזור לו ושואלת מה קורה? יש משהו חדש ומעניין שאתה קורא/משחק בזמן האחרון? או שאני פשוט שואלת אם יש משהו שהוא רוצה לספר לי או לשתף אותי, אז הוא עונה ״לא״ ונכנס חזרה לחדר.
זה משאיר אותי מאוד מאוד מתוסכלת, מרגיש כאילו הוא מנסה ליצור קשר ומשהו עוצר בעדו למרות שלפעמים הוא כן מצליח ועושה את זה יפה מאוד רק שאני מרגישה שזה מאוד מאוד קשה לו.

אני מנסה לפעמים לשתף אותו בדברים שקורים לי אבל זה קשה כי השיחה היא מאוד חד צדדית ומסתיימת מהר מאוד.

(())+{@

תודה על הברכות
נועה, עד שהארת/הערת את תשומת ליבי לא שמתי לב לזה, מעניין מאוד -:)

הגדול מדאיג אותי, אומנם עדיין לא סיימנו את האבחונים אבל אני חושבת כל כך קדימה ולא מפסיקה לדאוג מה יהיה איתו, איך יסתדר בצבא, האם יתחתן מתישהו וכו׳ ( הסביבה כרגיל מבטלת את החששות וכולם טוענים שהזמן יעשה את שלו והוא יהיה בסדר, איך אומרים אצלנו ״החיים יתנו לו סטירה ואז הוא יתעורר״, נמאס לי ממש נמאס לי להסביר שאם החיים יתנו לו סטירה אז הוא רק ישקע יותר, אז הפסקתי לשתף את הסביבה ובאתי לשתף אתכן) כנראה שהוא PDD מצד אחד אני מנסה להרגיע את עצמי ומנסה לשכנע את עצמי לא לחשוב על זה עד שהוא יאובחן סופית, מצד שני אני חושבת לעצמי שמה זה משנה איזה כותרת יתנו לבעיה שלו, צריך יהיה לטפל בזה בכל מקרה, מצד שלישי אני מפחדת שחיכיתי כל כך הרבה זמן שזה כבר מאוחר מדי וכבר לא יוכלו לטפל בו באותה אפקטיביות, אני קוראת בלוגים ומקרים על ילדי הספקטרום וכל הזמן מדברים שם על הזמן וכמה שהוא גורם מכריע במקרים כאלו ואני רק חושבת ומתפללת שזה לא מאוחר מדי....

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

קראתי את רובו של הבלג הקודם, וואוו, איזו דרך מדהימה עשית!
והדבר שהכי הבחנתי בו שברוב הבלוג כתבת "ההוא" ולקראת הסוף וגם כאן בהתחלה "ההוא" הפך ל"בן הזוג" :-)

וואו מרגש מאוד לקרוא אותך!
מצפה להמשך בקוצר רוח...
כבר אז למדתי המון מכל הדברים שכתבת ומהשיחה בינך לבין עירית.
תודה על השיתוף וההשראה.

{@

תודה :-) עכשיו יש קישור.

כיף לקרוא!
חבל שאת לא שמה קישור לבלוג הקודם? שנבין את כל התמונה? :-)

מאוד קשה להתחיל, כל מה שאני רוצה לכתוב מסתובב לי בראש בלי שום סדר אז פשוט אוציא את זה החוצה ולאט לאט הסדר יגיע מעצמו, הגדול מאוד מופנם ומכונס בעצמו, זה התחיל והמשיך באופן כל כך הדרגתי שלא ראיתי את זה (או שלא רציתי לראות) אז אנחנו עכשיו בסדרת אבחונים, האמצעית הפכה לבת עשרה מדהימה שכל מה שמעניין אותה זה הבגדים והשיער שלה והקשר בינינו מתהדק לאט לאט, הקטנצ'יק עדיין מדהים וכובש, הרגישות אליו עדיין מאוד גדולה (במיוחד של הבן זוג) מאז הטראומה שעבר.

התחלתי עבודה מדהימה לפני כ- 4 שנים (אני מנהלת תוכן בחברה לבניית אתרי אינטרנט), אני מאוד מאוד אוהבת את מה שאני עושה אני מגיעה הביתה בשעות יחסית מאוחרות ומאושרת מכל רגע, ומשום מה אין לי רגשי אשמה על השעות הרבות שאני עובדת, הבן זוג שבהתחלה התנגד ועשה שרירים בגלל שעות העבודה הארוכות שלי תומך בי עכשיו במאה אחוז ועושה גם את התפקידים שלהם אני אחראית בבית.

כשקראתי את הבלוג הקודם שלי לא האמנתי איזה שינוי עשיתי, לא האמנתי מהיכן היה לי הכוח והאומץ לעמוד מול הבן זוג והדרישה שלו שאתפטר או שאקצץ בשעות, אני פשוט מרגישה אדם שלם ומושלם אני עדיין נדהמת מכמה שאני שלמה עם כל החלטה שלי (במיוחד החלטות כאלו ששמות [b]אותי[/b] בראש סדר העדיפויות).

ואיזו שיבה משמחת ומרגשת!
{@

איזו פתיחה שמחה :-)
מחכה להמשך..

כבר הרבה זמן שאני מרגישה צורך לכתוב שוב, כאשר התחלתי לכתוב את הבלוג הראשון ([po]החיים עם 3 ילדים בלוג[/po]) הגדול היה בן 9, האמצעית היתה בת 7 והקטנצ'יק היה בן 3, היום הגדול בן 15, האמצעית בת 13 והקטנצ'יק בן 9.

אני לא יודעת בדיוק לאן הבלוג הזה יוביל, יש כל כך הרבה שאני רוצה לכתוב ואני לא יודעת מאיפה להתחיל, אולי אתחיל בזה שהחיים פשוט מקסימים, מערכת היחסים שלי עם הילדים נהדרת, אני התפתחתי מאוד, יש לי עבודה נהדרת שאני מאוד מאוד אוהבת והזוגיות עם הבן זוג מעולה.

זהירות [po]בלוג מיינסטרימי[/po] לחלוטין :-)

[po]החיים עם 3 ילדים בלוג[/po]