על ידי צפריר_שפרון* » 25 מרץ 2009, 07:45
איך אפשר להפסיק את התהליך בו הנשים משלמות את המחיר הכבד על המבנה החברתי הנוכחי?
אמנם אני לא בשמת, ואמנם אני לא אשה, אבל יש הרבה מן ההתחסדות בשאלה הזו.
שכן, הכל תלוי מהיכן את מתבוננת.
רק הנשים "משלמות" על הסדר החברתי הקיים?
הילדים - לא משלמים?
הזקנים - לא משלמים?
הגברים - לא משלמים?
הסדר החברתי אפשר לראותו כגובה תשלום מכל אחד מהפרטים באותה חברה. יש תרבויות בהן הפרט לא נחשב אפילו בעיני עצמו אל מול החברה.
יש תרבויות בהן הפרט מחשיב עצמו מעל החברה, ויש המקום הזה בו אני מוצא את המגדר שיאשר לי להיות מי שאני - נהדר או מסכן, מוצלח או נכשל, קדוש או בזוי.
כאן, אם כך, כפי שתמרוש מציינת - הניגודים הם המייצרים את ניגודיהם.
כלומר, ללא בזוי - היכן הקדוש?
עם זאת, בהתבוננות רחבה, בעיניים שמבקשות לראות את החסד, הרי שכולם - אחד.
כל המתחרים בתחרות הריצה - נושמים אותו אוויר, רצים על אותה אדמה, וחל עליהם חוק המשיכה.
כך, שמה שמאחד את כולנו - הוא שכל אחד ואחת מאיתנו מיוחדים, מנגד - ליד, או לצד, כולנו בשר ודם, ורוב רגעי חיינו - עונג שלם - אם כי נוח להעלים ממנו עין, לשם תחושת הנבדלות, לשם ההתבדלות הזו.
כאן, היות והחברה הקולקטיבית כוללת את חריגיה, את אלה שאינם נוהגים על פי הזרם המרכזי, כל שנותר על מנת לשנות את המחיר הכבד שמשלמות נשים, זקנים, ילדים וגברים (מי לא?), זה להמשיך לחיות את חיינו בעונג עד כמה שניתן, ולשנות את נקודת המבט כך שהתהליך בו אנו משלמים, הופך להיות התהליך בו אנו זוכים לכל כך הרבה חסד ואהבה - עד שעינינו - מסתמאות להאמין בסבל - כנקודת מוצא.
אין כמו סבל טוב, זעזוע או כאב - גם פיזי, על מנת לחוש את החיים - מלבד האושר - שכאמור, אנו תלוי בדבר - אלא בנכונות לאושר.
וזה, תהליך האישור הפנימי לאושר - בידי האדם, כבחירה.
תודות.
[u]איך אפשר להפסיק את התהליך בו הנשים משלמות את המחיר הכבד על המבנה החברתי הנוכחי?[/u]
אמנם אני לא בשמת, ואמנם אני לא אשה, אבל יש הרבה מן ההתחסדות בשאלה הזו.
שכן, הכל תלוי מהיכן את מתבוננת.
רק הנשים "משלמות" על הסדר החברתי הקיים?
הילדים - לא משלמים?
הזקנים - לא משלמים?
הגברים - לא משלמים?
הסדר החברתי אפשר לראותו כגובה תשלום מכל אחד מהפרטים באותה חברה. יש תרבויות בהן הפרט לא נחשב אפילו בעיני עצמו אל מול החברה.
יש תרבויות בהן הפרט מחשיב עצמו מעל החברה, ויש המקום הזה בו אני מוצא את המגדר שיאשר לי להיות מי שאני - נהדר או מסכן, מוצלח או נכשל, קדוש או בזוי.
כאן, אם כך, כפי שתמרוש מציינת - הניגודים הם המייצרים את ניגודיהם.
כלומר, ללא בזוי - היכן הקדוש?
עם זאת, בהתבוננות רחבה, בעיניים שמבקשות לראות את החסד, הרי שכולם - אחד.
כל המתחרים בתחרות הריצה - נושמים אותו אוויר, רצים על אותה אדמה, וחל עליהם חוק המשיכה.
כך, שמה שמאחד את כולנו - הוא שכל אחד ואחת מאיתנו מיוחדים, מנגד - ליד, או לצד, כולנו בשר ודם, ורוב רגעי חיינו - עונג שלם - אם כי נוח להעלים ממנו עין, לשם תחושת הנבדלות, לשם ההתבדלות הזו.
כאן, היות והחברה הקולקטיבית כוללת את חריגיה, את אלה שאינם נוהגים על פי הזרם המרכזי, כל שנותר על מנת לשנות את המחיר הכבד שמשלמות נשים, זקנים, ילדים וגברים (מי לא?), זה להמשיך לחיות את חיינו בעונג עד כמה שניתן, ולשנות את נקודת המבט כך שהתהליך בו אנו משלמים, הופך להיות התהליך בו אנו זוכים לכל כך הרבה חסד ואהבה - עד שעינינו - מסתמאות להאמין בסבל - כנקודת מוצא.
אין כמו סבל טוב, זעזוע או כאב - גם פיזי, על מנת לחוש את החיים - מלבד האושר - שכאמור, אנו תלוי בדבר - אלא בנכונות לאושר.
וזה, תהליך האישור הפנימי לאושר - בידי האדם, כבחירה.
תודות.