החינוך הביתי כהתבדלות חברתית

לא ידעתי שזה כך בתל אביב
לא בתל אביב, יותר קרוב לקו הירוק.

אולי היית בבית ספר מיוחד שחיפש את הגיוון ?
תיכון עירוני, לא מיוחד בשום צורה, שאין לי הרבה דברים טובים להגיד עליו חוץ מזה.

ברור שבעניין של גמישות באופן כללי אף מערכת לא יכולה להתחרות בחינוך ביתי.
זה לא רק גמישות
אני מרגישה שדווקא בגלל החינוך הביתי אנחנו כמשפחה, גם אני וגם הילדים, פתוחים יותר לאנשים שונים וחברות שונות

_העניין לדעתי הוא, שלמערכת החינוך יש יכולת לסגור גם פערים אחרים, בעיקר חברתיים תרבותיים.
איך ? אולי תפרטי
או קי: הכי בסיסי: כולנו קוראים וכותבים בעברית, אנחנו יודעים לשיר את התקווה, את ואני, שאני מניחה שהמטען הערכי שלנו שונה בהרבה תחומים, למדנו מאותו ספר אזרחות (נראה לי, אם את בערך בגילי)._
לא יודעת
אני משערת שזה קשור לביקורת שלך על בתי ספר פרטיים אבל החינוך הדתי בחלקו הגדול הינו פרטי והחינוך החרדי הוא פרטי לגמרי ושונה מאוד מהחינוך שלך ואולי גם שלי.
בתחושה האישית שלי גדל פה דור שבנוי על נרטיבים, אמונות, דעות, היסטוריה, רגשות, שונים מאוד בין הקהילות.
אני מרגישה את זה מאוד ב"באופן" אגב, ולא רק בנושאי דת או פוליטיקה, שיש פערים מאוד מאוד גדולים בתרבות ובתפיסות עולם
אבל אולי באמת החינוך הממלכתי (ואולי גם הממלכתי דתי) כן מביאים ליצירת תרבות משותפת (ומה עם החינוך הערבי ואיך הוא משתלב ? אפילו לא נגענו בזה עדיין)
אגב, חלק מהביקורת של אנשי חינוך ביתי מובילים בארץ זה בדיוק על זה, הרי יש בארץ חינוך פרטי שאינו מפוקח על ידי משרד החינוך ודווקא לחינוך הביתי עושים בעיות.

לא בתל אביב, יותר קרוב לקו הירוק.
איזה ? אני מסוקרנת, תגלי לי
ידוע לך על עוד בתי ספר כאלה ?

גדלתי בכפר סבא.
אני לא יודעת על עוד בתי ספר כאלה, וזאת גם פחות הנקודה שלי.

אני לא יודעת על עוד בתי ספר כאלה, וזאת גם פחות הנקודה שלי.
כן הבנתי
סתם זה מסקרן, לא ידעתי כלל שיש בתי ספר כאלה "רגילים" (כלומר אני יודעת שיש בתי ספר שזו המטרה המוצהרת שלהם אבל סתם בית ספר זה מפתיע)

אני מרגישה את זה מאוד ב"באופן" אגב, ולא רק בנושאי דת או פוליטיקה, שיש פערים מאוד מאוד גדולים בתרבות ובתפיסות עולם
חותמת על זה בשתי ידיים. ושואלת אותך (רטורית, גם את עצמי): באיזה אופן עלי לחנך את ביתי וילדי העתידיים על מנת לצמצם את הפערים האלה?
אני, בכול מקרה, מחשיבה את עצמי, בסופו של דבר, ציונית, ורוצה שתהיה כאן חברה דמוקרטית.

וכאן זה חוזר ל חינוך ביתי לעצלנים : על מה שווה להילחם? האם להילחם על מערכת החינוך זה קרב אבוד ומיותר? כי אם כן, ופותרים את העניין הפעוט של אימהות וקריירה , באמת כדאי לשקול את העניין הזה.

_חותמת על זה בשתי ידיים. ושואלת אותך (רטורית, גם את עצמי): באיזה אופן עלי לחנך את ביתי וילדי העתידיים על מנת לצמצם את הפערים האלה?
אני, בכול מקרה, מחשיבה את עצמי, בסופו של דבר, ציונית, ורוצה שתהיה כאן חברה דמוקרטית._
גייטר, בנתחו את ההיסטוריה והשתלשלות הגורמים לחינוך ביתי, מדבר על התקופה והחברה שעוברת שינוי מחברה שיש בה דגש על ערכי הכלל לחברה אינדיבידואליסטית. מעניין שהוא טוען להליכה אל עבר החינוך הביתי משני צידי המפה הפוליטית (בארצות הברית).
וספציפית, האם את חושבת שיש ערכים משותפים לכלל החברה בישראל היום ? ומהם ? אני לא בטוחה שישנם (ואני כותבת זאת בצער רב)

ספציפית יותר
אפילו על ציונות - להרגשתי חלק מהציבור החילוני אינו רואה את עצמו עוד כציוני, אם כן אי אפשר להתאחד עוד סביב הערך הזה (ועם הציבור החרדי זה עוד יותר מורכב)
מצד שני אולי אני יותר מדי באתר הזה, וכאן נראה לי באות לידי ביטוי הדעות הכי קוטביות בעם, אולי העם ברובו אינו משוסע כל-כך, אולי כן ניתן לבנות גשר משותף קולקטיבי לחברה הישראלית.

אבל העובדה היא שבלי בית ספר - קשה מאוד להשתייך למשהו.

זה את אומרת על סמך נסיון משני צדי גדר בית-הספר?
דווקא לי נראה שעבור הרבה אנשים בי"ס מדגיש את תחושת חוסר השייכות, ושחלק ממשפחות החינוך הביתי כן מרגישות שייכות. אני חושבת שההכללות האלה (לשני הצדדים) מתמוטטות מהר מאוד כשמפגישים אותן עם המציאות.

בכל מקרה, רציתי להוסיף הפניה לדף שינוי חברתי באופן טבעי, יש שם דיון שנוגע גם ביכולת להשפיע על מערכת החינוך.

אה, וגם לשנות מבפנים.

אולי כדאי להתחיל בשאלה איזו שייכות אנחנו רוצים ליצור ? למי ? לקהילה שלנו (ואז אצלי זה איתמר) ? לעם שלנו (ואז זה רק ליהודים לא כולל ערבים ועם סימן שאלה על החרדים) ? לתושבי המדינה שלנו (כל מי שגר כאן) ? לתושבי העולם כולו ?
איזו שייכות אנחנו מחפשים ? איזו תרבות ?
אגב, אני גם מתחבטת בשאלות אלו
ויונת, מסקרן אותי נורא לשאול דווקא אותך למי את משייכת את עצמך ? האם חשוב לך להיות חלק מהחברה ? ומי היא החברה בעינייך ?

ועם סימן שאלה על החרדים
התכוונתי אם מדברים על ציונות כערך בסיס ואז לא חרדים (במונח אליו אתם מתכוונות אולי כציונות), לא חלק מהחילוניים ולא אולי רוב היהודים בעולם.
או שאולי הבסיס הוא היהדות ואז זה הרבה יותר רחב כי גם חילוניים וגם מתבוללים וגם רפורמים יכולים להגדיר לעצמם איזשהי יהדות שאליה הם מחוברים, אני פשו משערת שהציונות היא בסיס צר יותר.

ופותרים את העניין הפעוט של אימהות וקריירה? ,
עניין פעוט
חחח (-:
עניין מהותי ומורכב ביותר

שבתי עכשיו מהליכה ארוכה וחשבתי כל הדרך על הדברים

אני חושבת, שאני לפחות, מפרידה באופן חד בין תרבות לשייכות
שייכות, אני שייכת לעם היהודי, לכל מי שיהודי גם אם אינו מרגיש עצמו ככזה וכנראה גם למי שמגדיר את עצמו יהודי גם אם ההלכה אינה מגדירה אותו כך
תרבות זה משהו מאוד שונה מבחינתי, התרבות העיקרית בשבילי היא היהדות המסורתית, קודם כל ולפני הכל, אחר כך הציונות, אחר כך תרבות המערב שחלקים ממנה אני מאוד אוהבת ושורשים בתרבות המזרח (וכאן אני לא נכנסת להגדרות אלא כותבת באופן מכליל נורא, הגדרות זה דיון בפני עצמו).
איתך נגיד יש לי המון במשותף : ציונות וזהות יהודית ו"באופן" על מכלל נושאיו המרתקים
אבל גם עם החרדית שישנה איתי בבית החולים יש לי המון במשותף
ויש לי נושאים משותפים גם עם הערבי עמו נסעתי או האמריקאית עימה טסתי (פחות מאשר עם יהודים, הזהות היהודית שלי הכי דומיננטית אני חושבת).

אני משערת שתרבות זה משהו שונה מנושאים משותפים אבל מה הצורך בה בעצם ?
האם אפשר לבנות איזו זהות משותפת לכולנו כאן ? האם יש צורך בכך ?
אלו שאלות שאין לי תשובות עליהם עדיין, לי הכי חשובה תחושת השייכות שלי לעם היהודי ואותה חשוב לי להעביר לילדיי, אני חושבת שזה מה שהכי מחבר בסופו של דבר אותי לעם ולארץ, כי גם אנשים שאין לי איתם שום דבר במשותף, אם הם יהודים אני מרגישה אליהם קשר עמוק (ואין זה צריך להיות הדדי, הגיוני שלא)
תרבות בהגדרה שלי כרגע, כוללת נושאים משותפים, חוויות משותפות ומאלו יש לי כמעט עם כל אדם.

וספציפית, האם את חושבת שיש ערכים משותפים לכלל החברה בישראל היום ? ומהם ? אני לא בטוחה שישנם (ואני כותבת זאת בצער רב)
אני גם לא בטוחה, אבל אני חושבת שגם אין ערכים כאלה לכול החברה, עדין רובה כן מאמינה בקיום שלנו כאן כמדינה יהודית ודמוקרטית.

זה את אומרת על סמך נסיון משני צדי גדר בית-הספר?
תראי, יש לי ילדה אחת, בת שנה וחודשיים, אני פחות או יותר היחידה בגן שעשועים שלא שולחת אותה למסגרת, וכן, אני מרגישה בחוץ. אשמח מאוד לשמוע ממך יותר פירוט על יצירת תחושת שייכות אצלכם. כלומר: מה עשיתם שיצר עבורכם ועבור ילדיכם תחושת שייכות?

אבישג, כתבת עוד הרבה דברים מעניינים, אבל אני חושבת שלא אתייחס אליהם היום, אז שתהיה לך שבת שלום ושנה טובה.

אבישג, הלכת הרבה יותר רחוק ממה שהתכוונתי!

דיברתי על השייכות הפשוטה של האנשים שאת יכולה לדבר איתם, לעשות איתם דברים, להרגיש שותפות במשהו. דברים פשוטים כמו להעביר למישהו תינוק לרגע, או לתאם מי משאיר את הרכב בסוף מסלול הטיול, או לשאול אם צריך לדאוג שהילד עושה ככה ולא אחרת. אנשים שאת מרגישה שהם באותו הצד שלך, בלי שתצטרכי לעשות בשביל זה שום דבר, בלי שתצטרכו אפילו לחבב אחד את השני, פשוט אתם שייכים.

עדי, אני לא יודעת להגיד מה עשינו בשביל ליצור את השייכות. אולי זה בכלל לא משהו שעשינו, אולי זה חדוה עשתה, אולי זה נוצר מעצמו. אולי זה משהו שפשוט קורה כשלא מונעים אותו בחוקים ומסגרות.

אולי זה חדוה עשתה
לא הבנתי, זאת מישהי מוכרת?

חדוה כשר ארחה את המפגשים שלנו במשך שנים.

יונת דווקא כן חשבתי שלזה התכוונת

ועניין אותי לשאול אם הנושא שהעלתה עדי מטריד אותך ואיך את תופשת אותו, האם את משייכת את עצמך לחברה הישראלית או לעם היהודי ? האם חשוב בעינייך שיתקיים איזשהו קשר, איזושהי תרבות משותפת בחברה הישראלית ? והאם החינוך הביתי מונע זאת ?
אני משערת שעדי התכוונה גם לכך וגם למה שתארת.

אני משערת שעדי התכוונה גם לכך וגם למה שתארת.
מצטרפת לשאלה, ואשמח לשמוע מעוד חברות בקהילה איך הן התמודדו עם עניין השייכות. האם, ובאיזה מידה זה העסיק אותכן בכלל? מה עשיתן עם זה, עם בכלל?

אני מרגישה שדווקא בגלל החינוך הביתי אנחנו כמשפחה, גם אני וגם הילדים, פתוחים יותר לאנשים שונים וחברות שונות
אני מרגישה אותו דבר.
כילדת בית ספר, הכרתי אך ורק את מי שהיה בבית הספר שלי. יותר מזה, רק בכיתה שלי ובקושי במחזור שלי.
לדוגמא, לא ראיתי דתיים ממטר. הם היו בסביבה. פשוט לא ראיתי אותם.
לעומת זאת, הילדים שלי? וואו עם איזה מגוון הם מתרועעים. מכל רחבי הארץ, מכל רחבי הקשת הפוליטית ומכל רחבי הקשת הדתית-חילונית. והכל באופן טבעי.
אנחנו לגמרי מודעים לזמני כניסת השבת ויציאתה בגלל החברים ששומרים שבת.
בימי ההולדת של הילדים דואגים שיהיה כיבוד לשומרי הכשרות, לנמנעים מגלוטן, לנמנעים ממוצרי חלב P-: בקיצור, מודעים להרבה אוכלוסיות.
והכל - טבעי. כולם חלק מרקמה אנושית אחת חיה. אין תחושת זרות כמו שלי היתה בילדותי עם כל מי ששונה ממני.

נקודה שלא ממש נידונה כאן היא שיש הבדל בין מעמד תרבותי לכלכלי. הבחירה שלי למשל להיות ענייה קשורה גם, אני חייבת להודות, לרשת הביטחון שיש לי כמי שבאה מבית ישראלי-יהודי-חילוני-משכיל-אשכנזי. אני יכולה להרשות לעצמי ליפול כי יש מי שיתפוס אותי, וזה כולל לא רק משפחה אלא גם השכלה וקשרים חברתיים (מה שבסוציולוגיה קוראים הון תרבותי, סימבולי וחברתי). מעבר למודעות לעצם האפשרות להשאר בחינוך ביתי, היכולת לסמוך על עצמך כאמא בחנ"ב גם היא קשורה למעגלים של העצמה, שעומדים מול כוחות חזקים של הממסד (החינוכי, הרפואי וכו') שמנסים לשכנע אותך עוד מלפני בדיקת ההריון שהם יודעים יותר טוב. ואחרי כל זה, עני/ה (כלכלית ואחרת) באמת שבוחר/ת בחנ"ב תלויה הרבה יותר במנגנוני פיקוח כמו ביטוח לאומי והרווחה, וחייב/ת להתיישר לפיהם על מנת לקבל תמיכה שלא לדבר על שחס וחלילה לא יקחו את הילד בתואנה של הזנחה...

עדי ואבישג, מעניין שהקטע של השייכות לתרבות שלנו מדגדג לכן. מקווה שתסלחו לי על הסטריאוטיפים, אבל אני תוהה אם זה בגלל שאתן חלק מקבוצות שהתרחקו מהמרכז הציוני הותיק (מתנחלת מחד ופוסט-ציונית מאידך) בעוד שאני חיה בלב ההתיישבות העובדת והמרכז הותיק. בשבילי נושא הזהות הישראלית והיהודית לא מהווה משהו שיש שאלה לגביו אלא זה משהו מובן מאליו; אני מתרשמת שאצלכן זה לא ככה?

רוצה לציין שאני מה שמוגדר פוסט ציונית (כמו תמיד זה יותר מורכב מזה). בכל מקרה אחת הסיבות שאני רצינית לגבי חינוך ביתי היא מה שהולך במערכת החינוך ה"ציונית". לא מוכנה שהילדים שלי יתחנכו לאור ערכים כאלה. ממש מעדיפה שירגישו שייכות לתרבות אחרת.

ואני מסכימה עם הניתוח של אפרת נ

יונת, אני ממש, אבל ממש לא פוסט ציונית. אני בת קיבוץ, גדלתי בתנועת נוער, עשיתי שנת שרות, שרתתי בצבא באחד התפקידים הכי קרביים שיש לנשים, ואני עובדת עכשיו בעבודה שהיא למען החברה פר אקסלנס.
דווקא בגלל זה עניין השייכות מפריע לי, להיות חלק מהחברה זה דבר שחשוב לי, והייתי רוצה שילדי ירגישו כמוני.
אפרת-נ, לא ממש הבנתי מה את מסיקה מהניתוח שלך לגבי חינוך ביתי. אשמח אם תפרטי.

עדי, הדף הזה התחיל כוויכוח האם חנ"ב הוא פריבילגיה, האם זאת בחירה חופשית, עד כמה שיפור המערכת הקיימת היא אחריות חברתית וכדו'. אני לא מסיקה, אני עושה פרובלמטיזציה של הטענה שחנ"ב לא קשור לרקע סוציואקונומי ולכן אין לנו שום אחריות כלפי מערכת החינוך.

עדי, סליחה על ההאשמה הבלתי מבוססת.
ועדיין, מבחינתי להיות חלק מהחברה זה משהו שקורה פשוט כי אנחנו, נו, חלק מהחברה.
אולי תכתבו מה אתן חושבות שצריך לעשות בשביל זה, מעבר ללחיות כאן?

יונת, רציתי רק לומר שהפלת אותי מתדהמה עם הניתוח שלך.

לא רק בגלל ההשערה למה זה מעניין אותי (והאמת, זה מעניין אותי כמו כל נושא בחינוך ביתי שמעניין אותי, לא כי כרגע אני מחפשת את עצמי בתוך הנושא), אלא גם בגלל הסטריאוטיפ החדשני מבחינתי שהבאת, למען האמת הייתי בטוחה שלפחות חלק מהביקורת על המתנחלים נובעת מהסטריאוטיפ הנגדי (ובזכות האתר התוודעתי באמת למגוון נרחב של סטריאוטיפים שחלקם לפחות לא היו ידועים לי אבל זה באמת סטריאוטיפ חדש)
הייתי מפרטת, אבל אני לא רוצה להסחף... בפרט לא ערב השנה החדשה. תסלחי לי כן ?

ושנה נפלאה שתהיה לכולנו

אאוץ', כנראה הצלחתי לפגוע בכולם מכל הכיוונים. סליחה, פספסתי בגדול.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עדי, אם לחדד - השאלה היא מה המטרה ? (ואיכשהו אני תמיד או לרוב מגיע למקום הזה)

הנה מס' אפשרויות למטרות :
שתהיה לילדים שלנו זהות ציונית - אני חושבת שזה קורה גם בלי בית הספר , הבנות שלי מכירות את "התקווה" מטקסי יום הזיכרון כאן ואולי מעוד הזדמנויות, השנה הן התחילו בני עקיבא כך שאני משערת שהזהות הציונית רק תתחזק.

שתהיה יותר פתיחות בעם אחד לשני - יותר אהבה, אכפתיות ? אני לא מרגישה שבתי הספר, במקרה שלי לפחות, "פתחו אותי" אל אנשים השונים ממני. ביסודי ובחטיבה למדתי בעיקר עם ערסים, הכיתה שלי כללה רוב מרוקאי ונספחיה (צפון אפריקאים כמוני למשל), מעט קפקזים, רוסים, אתיופים, גם לא בטוחה שלמדתי עליהם או מהם משהו מכך שהייתי איתם בכיתה אחת (אולי מעט). בתיכון האליטסטי אליו עברתי הכרתי אשכנזים, בנות ברמות סוציואקונומיות, דתיות ופוליטיות (על הסקאלה של הימין) שונות. אגב, למרות שרק בתיכון פגשתי אשכנזים ואילו רוסים ואתיופים למדו איתי תמיד, עד היום נוח לי יותר עם מי שנולד בארץ ולא עם עולים חדשים או ישנים למרות שלמדתי איתם ולמרות שאני רואה חשיבות בקשר איתם.
כמו כן פתיחות זה משהו שגדלים עליו בבית וגם סובלנות. אם כבר הייתי רוצה לראות בבתי הספר למידה רב תרבותית, שנכיר את התרבות האחד של השני במקום להשתיק כל הזמן את התרבות האחד של השני (ובאופן אישי הייתי רוצה להכיר יותר את התרבות האתיופית). אגב, דווקא באתר הזה אני מרגישה שלמדתי המון על אנשים שונים מאוד ממני, שלא יצא לי לפגוש כמעט באף מקום וגם כשפגשתי אף פעם לא נגענו בנקודות אמיתיות, כך שגם האינטרנט היום אולי פותח אותנו אחד אל השני. זה מעבר לעובדה שיש לנו משפחות מגוונות ואנשים מגוונים במקומות העבודה והמגורים של חלקנו. באיתמר אין לי ספק שהבנות שלי תלמדנה עם בנות שדומות להן מאוד, לא רואה איזו פתיחות תצמח מכך, להיפך, הסגירות מעט מטרידה אותי לעיתים, ובניגוד לכך אני תוהה אם אני בעד פתיחות או סגירות ואם הבעיה בכלל נמצאת אצלי.

טוב רציתי לעשות יותר סדר בעניין ואולי בכלל עשיתי יותר בלאגן, אני משאירה את הדברים כך ושולחת

אוי, זו אני, המחשב נותק ושכחתי להשיב את השם

נקודה שלא ממש נידונה כאן היא שיש הבדל בין מעמד תרבותי לכלכלי

אפרת, האמת שדנו די הרבה על כך בדפים אחרים, למשל הכל בראש או בכיס , כמו שאת מתארת, אפשר להיות עניים בחינוך ביתי, השאלה היא איזה סוג של עוני. למשל, שכנים שלי הם גם עולים, גם מהגרים וגם במצוקה כלכלית רצינית עם חובות לחשמל, לישוב, להוצאה לפועל וכן הלאה, היא רצתה לעשות חינוך ביתי לבת שלה, שבית הספר ממש לא מתאים לה, אבל במקרה שלה אני באמת לא ממליצה כי הרווחה "תעלה עליה" וגם נפשית כשאתה במצב כלכלי כל-כך נוראי אני לא חושבת שאפשר להתפנות לרעיונות מקסימים כמו חינוך ביתי. במילים אחרות מי שעסוק ממש במלחמת קיום כפשוטו, זה לא יתאים לו. אנחנו לעומת זאת, למרות שרחוקים מלהיות מבוססים כלכלית ואני משערת שאנחנו עונים על הקריטריונים של מיצב נמוך (מבחינת רמת ההכנסה), בכל זאת אנחנו מסתדרים כלכלית ויכולים להרשות לעצמנו חינוך ביתי. בקיצור לא צריך להיות "עשיר" כדי לחנך בבית אבל אם אתה בבעיה כלכלית רצינית לדעתי חינוך ביתי לא יתאים.

אם לחדד - השאלה היא מה המטרה ?
יש לבובר (מרטין) קטע, ואני בשום פנים ואופן לא מצליחה להיזכר מאיפה הציטוט, שהוא מסביר מהו חלוץ בעיניו ואחד הדברים שהוא אומר "צרת העם צרתו", כלומר, הוא מרגיש שבעיות החברה הן הבעיות שלו, ולא של ה"אחר". זאת בעיני מטרה ראויה לחינוך.

לגבי הנקודות לגבי בית הספר והעובדה שהוא יוצר למעשה ניכור, אולי, אני צריכה לחשוב על זה.

יש לבובר (מרטין) קטע, ואני בשום פנים ואופן לא מצליחה להיזכר מאיפה הציטוט, שהוא מסביר מהו חלוץ בעיניו ואחד הדברים שהוא אומר "צרת העם צרתו", כלומר, הוא מרגיש שבעיות החברה הן הבעיות שלו, ולא של ה"אחר". זאת בעיני מטרה ראויה לחינוך.
מזדהה מאד, מונח אולי קשור מהיהדות זה "נושא בעול עם הציבור" וגם דיונים על חשיבות השתתפות בצער הציבור וכן הלאה.

אני לא יודעת אם אני חושבת שבית הספר יוצר דווקא ניכור, ברור לי שבימינו הוא לא מחייב חיבור, אני חושבת שבכל מקרה לבית יש השפעה מכריעה על איך שנצא ואני רואה כמה ה"אני" שלי והזהות שלי מושפעים מההורים שלי, על אף שלא המשכתי בדרכם ועל אף שבתי הספר שלמדתי בהם לא התאימו לחינוך של הוריי (לא הערס ולא הדוס).

חשבתי על כל הנושא קצת ביום כיפור, על חינוך של בית ספר מול חינוך של הבית (לא דווקא חינוך ביתי)
גם במובן של חינוך לערכים
גם במובן של סולידריות לאומית

ברור לי שלבית יש השפעה מכריעה, אבל מן הסתם גם לבית הספר יש מקום בחינוך שלנו
ראיתי אחרי התיכון שההשפעה של הבתים בהם כל אחת מאיתנו גדלה מאוד השפיעה על הכיוון בהמשך החיים

נניח עבורי, שירות צבאי או לאומי, קשר לעם, למדינה, לארץ - אני משערת שהילדים שלי סופגים את זה בכל מקרה ממני.
וערכים אחרים, נניח סובלנות לאחר, יחס לערבים - לי ברור שזה גם פונקציה של המקום שאתה גדל - אני גדלתי בעיר מעורבת, ולכן היחס שלי לערבים הוא די טבעי, הילדים שלי לעומת זאת די מבוהלים כשהם רואים ערבי, ברור לי שבאיתמר הם סופגים גם הרבה פחד ושנאה מערבים, לא כחינוך שמישהו נותן כאן אלא תוצר החיים בצל טרור. וגם כמובן יש השפעה של הבית, אצלנו בבית דיברו בכבוד לכל אדם למרות שבחברה בה גדלתי כן היו ילדים שהתבטאו בסגנון "מוות לערבים", סגנון שבבית שלי היה פסול. אבא שלי שהוא ימני תמיד דיבר על "ערבים טובים וערבים רעים ויהודים טובים ויהודים רעים", אף פעם לא הייתה שנאה כלפיי ערבים או שמאלנים, תמיד היה כבוד למנהיגים של המדינה ובכלל לכל אדם. עד היום קשה לי לשמוע דיבורים נגד ראש הממשלה, גם אם לי יש ביקורת עליו ולא משנה לאיזה צד הוא שייך. השפעה של כל מה שתיארתי באה אצלי מאוד מבית הוריי. כך שבעיניי זה גם סביבה וגם בית, אבל איפה בית הספר משתלב בערכים האלה ? אני משערת שחינוך דתי ספגתי בבית הספר, אבל זה משהו שחיפשתי מראש.
עד כאן לגבי ערכים

ולגבי הדרך ליצור זהות לאומית
במבט לאחור אני חושבת ש"ללמוד ביחד" ממש לא מספיק כדי שנכיר אחד את השני, אני לא מרגישה שאני מכירה רוסים או אתיופים רק כי למדנו איתם, מישהי כתבה יפה בדף אסור לומר שאסור לה לדבר על היותה אשכנזית או על אידיש כשפה יפה. אני חושבת שבמדינה שלנו מרוב חשש לדיבור גזעני, לא מדברים וגם לא מכירים, וכשלא מכירים את התרבות של האחר, השהייה בצוותא לא מלמדת אותנו כלום על הצד השני.

טוב אולי יצא לי מבולבל ואולי חזרתי על עצמי, שולחת את זה כך ומקווה שזה מובן

עוד נקודות שעלו לי

תמיד צחקנו על זה שבמשפחה שלנו אף אחד לא יצא דומה להורים שלנו, זה די ביאס את ההורים שלי, בפרט שלשכנים שלהם כל הילדים הלכו לכיוון של ההורים.
פעם אמרתי לאמא שלי שהם גידלו אותנו על... כלום, כלומר שלא משנה מה הכיוון שלנו העיקר שנהיה בני אדם, וכך גם יצאנו.

בעקבות השיחה כאן ואולי עוד קודם שמתי לב שזה לא מדוייק, כולנו ספגנו חינוך מאוד ברור ומסויים מההורים
אחיות שלי חילוניות ושמאלניות אולי לכיוון הפוסט ציוני, אחי חרדי ש"ס ואני הלכתי לכיוון הקיצוני של הימין והדתיים הלאומיים, ההורים שלי דתיים מתונים ובעבר הגדרתי אותם כמסורתיים - ועדיין, כשאני חושבת על זה לכולנו - כל האחים - יש איזו זהות ציונית, קשר למדינה, קשר ליהדות (בפרט אחרי שנחשפתי כאן לחילוניות מסוג אחר לגמרי אני מבינה היום שגם אחותי הגדולה, שתמיד חשבתי שהיא מאוד חילונית, יש לה בעצם קשר למסורת). כולנו מעריכים מאוד השכלה, יחס לאנשים אחרים ועוד ערכים שאני מבינה שכולנו קיבלנו מהבית של ההורים שלי.

ומה קיבלנו מבית הספר ?
את השאלה הזו אני משאירה לך, אם תעני עליה אולי תעזרי לי להזכר ולהבין מה בית הספר תרם לי בעניין (אני באמת אשמח כי אני בטוחה שמקבלים גם מבית הספר השאלה מה ועד כמה זה משמעותי).

ובסופו של דבר, לדעתי, העיקר זה את והאיש שלך בחינוך ילדייך. וגם כשיימאס להם מאיתנו והם ירצו לברוח הכי רחוק שאפשר, זה לא אפשרי, תמיד נהיה חלק מהזהות שלהם, לטוב ולרע.

וואו, אבישג, ת'אמת, קודם אכלת או קודם נכנסת לבאופן?

אני משנה את הכיוון, כדי לראות אם אפשר להתקדם מעבר לדיכוטומיה של בית ספר/ לא בית ספר.

אני חושבת שהמקום בו ספגתי הכי הרבה ערכים זאת תנועת הנוער בכלל (הנוער העובד והלומד). כן, בבית קיבלתי ערכים בסיסיים של כבוד האדם, שלום וכאלה, וברור היה שאנחנו בשמאל. אבל יישום אמיתי, תחושת שליחות ורצון אמתי לעשות למען החברה קיבלתי בתנועה, בגיל דיי מאוחר, אבל עד כמה שאני רואה סביבי קריטי - גיל התיכון ובשנת שרות (כזאת לפני הצבא, לא במקום).

מה היה בתנועה שעשה לי את זה? היו מדריכים מעולים, לקחו אותי לסיורים - גם בדרום תל אביב וגם בנחלי הארץ, הדרכתי ילדים מכול מיני שכבות אוכלוסייה.
אני ארחיב על מדריכים מעולים (מדריכי המעולים, אם מישהו ממכם קורא את זה, אני חייבת לכם את מי שאני, ותודה!): כאלה שהכירו אותי והאמינו בי, נתנו לי תחושה שמה שאני עושה משנה באמת, בשביל כול ילד וילד שאני נוגעת בו, וגם הסבירו לי, בצורה חוויתית אבל ממש לא מזלזלת באינטיליגנציה (ותאמיני לי שאני ממש קשה שאחשוב שלא מזלזלים לי באינטיליגנציה) דברים באמת חשובים כמו איך נקבע תקציב המדינה, ולמה בישראל יש כול כך הרבה מקלטים. אני חושבת שקיבלתי מהם חינוך מעולה, כזה שהייתי רוצה שגם ילדי יקבלו, ואני לא חושבת שממני הם יוכלו לקבל את זה.
למה? אולי כי אחד הדברים שגורמים לאדם להאמין במשהו (אם הוא חילוני) זאת תחושה של מרד במה שהיה, בהוריו.
בהגדה של קיבוץ נען יש פארפרזה על הרמבן שאמרת את זה יפה (אני מצטטת מהזיכרון, אם מישהו מכיר ואני טועה שיתקן):

אל תשמע בני אל מוסר אב
ואל תורת אם אל אוזן תט
כי מוסר אב - קו לקו
ותורת אם - אט לאט

האם הייתי שולחת את ילדי רק לתנועה? כמה מחברי הטובים ביותר ובינהם אבי ביתי אכן עשו זאת ביא' יב'. בית ספר פשוט לא הרגיש להם רלוונטי, והיה להם מעניין הרבה יותר בקן. מה אני רוצה להגיד בכול שיר ההלל הזה לתנועת הנוער שכתבתי? נראה לי שרציתי להציע דרך אחרת.

וואו, אבישג, ת'אמת, קודם אכלת או קודם נכנסת לבאופן?
מצוות היום, קפה ועוגה (-: ואז אינטרנט (בעיקר כי לא היה לי כוח לקום ולסדר את הבית או לקום בכלל אז העדפתי פשוט לשבת על המחשב) ואז ארוחת ערב קלה שבעלי המפנק הכין.

וואו עדי, מקסים מה שכתבת על תנועת הנוער שלך, גם שברת לי כמה סטיגמות (חשבתי שתנועות נוער וערכים אצל החילונים זה די פאסה ורק בני עקיבא נותרה פעילה) וגם בכלל, היה מעניין לקרא.
אני הייתי חניכה מתמידה בבני עקיבא, מדריכה מסורה ונלהבת ואפילו קומונרית, ועדיין לא מרגישה שהתנועה בנתה אותי בכלל, עוד פחות מבית הספר (אני מקווה שזו לא כפיות טובה כי אולי היא כן בנתה, מן הסתם שכן ואני פשוט לא זוכרת, אבל עכשיו ממש לא עולה לי כלום).
נניח, תרומה לחברה, אמא שלי הייתה מורה בחסד שהחזיקה כיתות ענק בעיר פיתוח משכונות מצוקה, ונתנה את הנשמה כדי שכולם ידעו לקרא, כדי להוריד להם את הריטלין. אני חושבת שבעניין הזה למשל פשוט קיבלתי את הגנים שלה.

אבל אולי אני פשוט שקועה בהורות לאחרונה ולכן גם בהורות של הוריי ולומדת להכיר להם טובה אחרי הרבה ביקורת שהייתה לי, אולי בהמשך אני אזכר באנשים נוספים שהשפיעו עלי, כרגע נראה לי בעיקר שזה הבית בו גדלתי.

למה? אולי כי אחד הדברים שגורמים לאדם להאמין במשהו (אם הוא חילוני) זאת תחושה של מרד במה שהיה, בהוריו.
אני מסכימה איתך שלכולנו יש צורך להתנתק מההורים, ואני כנערה מאוד מרדתי וזילזלתי בהם - המתונים, הלא רציניים כביכול.
אני חושבת שכשנהייתי אם הבנתי כמה הבית משפיע עלינו, כמה הוא חלק ממנו, באיזשהו מקום זה גם הרגיע אותי ושימח אותי לדעת שאני תמיד אהיה חלק מהילדים שלי, חלק מהותי, ירצו או לא.

ובאופן כללי אני לא בעד "להשליך" או להתנתק, אני חושבת שיש לנו מה ללמוד מכל אדם באשר הוא אדם, ובטח מההורים שלנו.

ואגב סיסמאות או שירים, אני יותר מכירה את הסיסמא הישנה של הציונות :
עולם ישן עד היסוד נחריבה, עולם חדש נקים

עולם ישן עד היסוד נחריבה, עולם חדש נקים

עולם ישן עד היסוד נחריבה מגב כפוף נפרוק העול
את עולמנו אז נקימה, לא כלום אתמול - מחר הכול.

זה שורה מהאינטרנציונל - המנון התנועה הסוציאליסטית. זה מעניין שזה יושב אצלך כמשפט ציוני.

אני חושבת שכשנהייתי אם הבנתי כמה הבית משפיע עלינו, כמה הוא חלק ממנו, באיזשהו מקום זה גם הרגיע אותי ושימח אותי לדעת שאני תמיד אהיה חלק מהילדים שלי, חלק מהותי, ירצו או לא.
אני מסכימה איתך, ברור, השאלה היא אבל לא מה אני מבינה עכשיו, אלא מה אנחנו מבינים כילדים.

_עולם ישן עד היסוד נחריבה מגב כפוף נפרוק העול
את עולמנו אז נקימה, לא כלום אתמול - מחר הכול.
זה שורה מהאינטרנציונל - המנון התנועה הסוציאליסטית. זה מעניין שזה יושב אצלך כמשפט ציוני._
חח (-: תודה, חידשת לי.

אני מסכימה איתך, ברור, השאלה היא אבל לא מה אני מבינה עכשיו, אלא מה אנחנו מבינים כילדים.
לא הבנתי

_אני מסכימה איתך, ברור, השאלה היא אבל לא מה אני מבינה עכשיו, אלא מה אנחנו מבינים כילדים.
לא הבנתי._
או קי: אני חושבת שבגילאים מסוימים, ההורים והמשפחה הם פחות משפיעים. ואז, יש שאלה מיהן הדמויות שכן משפיעות עליך, ומה קורה בהיעדר דמויות משמעותיות שהם לא ההורים.
יונת שרון כתבה למעלה משהו שאפשר להבין ממנו שבחינוך ביתי יש דמויות מבוגרות משמעותיות אחרות, למשל אצלהם חדוה כשר . אני נתתי דוגמא למובגרים משמעותיים שלא קשורים בכלל לבית ספר.

לא נכנסת לעבוי קורת הדיון ביניכן כי אני לא מספיק חדה בתקופה האחרונה (טוב נו זה כבר כמה שנים טובות

) אבל רציתי להגיד שכמי שבוחרת בחינוך ביתי, אני דווקא מרגישה אפילו קצת סוג של שליחות בסגנון של "אני ואתה נשנה את העולם" או משפטו המוכר של הרבה קוק שאמר: "הצדיקים הגמורים אינם קובלים על הרע אלא מוסיפים טוב, אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה'' . כיוון שיש בחברה שלנו כל מיני בעיות וכיוון שאני לא מתיימרת להיות מסוגלת לשנות את כל שאר האנשים, אני עושה את העבודה שלי ומשתדלת לחולל שינוי שההשפעה שלו תלך ותחלחל ותעשה עוד ועוד טוב (אני מקווה) לחברה כולה .

מחשבות שעלו לי השבת :

אני חושבת שהחברה שלנו מאוד מערבית ולכן מי שלא שייך לתרבות המערבית וירצה להשתלב במדינה תהיה לו בעיה אולי, אם הוא יהיה בחינוך ביתי. בבתי הספר נותנים חינוך ציוני ומערבי, חינוך שלא בטוח היו גדלים עליו ילדים שאינם מבתים כאלה. אני לא יודעת אם מקבלים מזה הרבה בבית הספר, אבל משהו מקבלים ומי שבא מבית שונה לחלוטין ייתכן שזו ההזדמנות שלו.

במילים אחרות זה שהורי רכשו השכלה ומצאו עבודה שאפשרה להם תנאי עבודה נורמליים (אני יודעת שנשמע קצת מוזר לקרא להוראה ביסודי תנאי עבודה נורמליים, וכילדה ובת לאם מורה ואב מנהל חטיבה גדלתי על שביתות מורים, אבל מאז שהתחתנתי עם פועל יש בי געגוע לתנאי העבודה הטובים, בעיניי לפחות, של הסתדרות המורים), וכן עבודה מעניינת שהתאימה להם (אמא שלי היא מורה בנשמה ומאוד אהבה את עבודתה) - כל זה אולי לא היה מתאפשר להם אם היו נשארים בבית הוריהם עם אם אנלפביתית ואב פועל. אני חושבת שבית הספר נתן להם הזדמנות שאולי הם לא היו זוכים לה אלולי היו בתי ספר.

וכאן אני חוזרת בעצם לטענה שלך עדי, דיברת על החזקים שמאפשרים את החינוך של החלשים, ששומרים על בתי הספר עבור העניים, אולי את צודקת, אולי בלי בתי הספר לא היתה אפשרות לאנשים כמו ההורים שלי להשיג השכלה ולרכוש מקצוע מעניין ונורמלי.

או קי: אני חושבת שבגילאים מסוימים, ההורים והמשפחה הם פחות משפיעים. ואז, יש שאלה מיהן הדמויות שכן משפיעות עליך, ומה קורה בהיעדר דמויות משמעותיות שהם לא ההורים.

בתיכון לפחות, מורים לגמרי לא עיצבו את עולמי, להיפך, הם היו רחוקים ממני מאוד, ביסודי דווקא תפסתי מהם הרבה יותר.
אצלך נשמע שמי שעיצב את עולמך אלו המדריכים שלך בתנועת הנוער.
גיבורי הילדות שלי אני חושבת היו בעיקר אנשים מהעבר : חנה סנש, דב גרונר, רחל המשוררת ועוד רבים - את זאב ז'בוטינסקי ממש הערצתי כילדה, אני חושבת שכל הדמויות האלו ועוד רבות אחרות עיצבו את עולמי.

בית הספר ? לא ממש

אבל רציתי להגיד שכמי שבוחרת בחינוך ביתי, אני דווקא מרגישה אפילו קצת סוג של שליחות

מעניין את יודעת, כי אני מגדירה לעצמי שתי מטרות כלליות ביחס לחינוך הביתי

שהחינוך הביתי יהפוך לתופעה לגיטימית
שהחינוך הביתי ישפיע על מערכת החינוך מבחינת היחס לתלמיד, מעורבות הורים וכן הלאה

דיברתי על זה בכנס מחאה חברתית - הייתי שם מין עב"ם כזה לא קשור שבא לדבר עם הקהל על חינוך ביתי - ומה שאמרתי בהתחלה שהמטרה שלי היא שיהיה יותר קשר בין הורים לילדים ואין זה משנה באיזו מסגרת הילד נמצא.

אני מסכימה איתך שבזה שאני עושה טוב, גם אם זה במסגרת מצומצמת, יש בכך השפעה על העולם.

אני עכשיו משקלטת ראיון שערכתי לפני כשבועיים, לא למחקר שלי.

אני יושבת עם סטודנטית שמספרת לי על בית הספר שלה, חלק מהכיתות בשכבה שלה היו "כיתות צילום" - היא לא הכירה אותם ודיברה עליהם מאוד מאוד בהתנשאות.
היא כמובן ממוצא מסויים, ממעמד חברתי מאוד מסויים, גרה כצפוי באותם מקומות מסויימים (מעניין שאני עולה עוד לפני השיחה מי גרה איפה ומה הרקע שלה רק על סמך שיחה ראשונית וזיהוי עדתי). הנה בית ספר שבו כולם לומדים, אינטרגציה וכל הבבל"ת
והילדים האלה לא לרמתה.
היא כמובן לא מגדירה זאת כך, מסבירה שהם בחבורות שלהם והיא לא ממש הכירה אותם (ואני התאפקתי ולא שאלתי אם הם בחרו את החבורות שלהם או שאולי פשוט נידו אותם - היא וחבריה, לא באופן רשמי חלילה, הם פשוט לא לרמתם). הם כמובן לא גרים בסביבה שלה אלא בסביבה אחרת, עם אנשים מהסוג שלהם. חשבתי על כך שאם בעלי היה לומד בבית הספר שלה גם הוא היה בטח ב"כיתת צילום" (הוא למד בבית ספר ערסי מקצועי בכיתה הכי חלשה שם) ולמרות שהם היו ביחד לא היה לה שמץ מושג על החיים שלו.

ורציתי גם לשאול אותך, עדי א - בית הספר שתיארת נשמע ממש מגניב וממש משלב - אני תוהה האם הוא באמת ככה ? האם הייתם חברים כולם של כולם ? בלי להתייחס למעמדות ולקבוצות ? האם הוא קיבל את כולם ?
הנה אני למשל, למדתי בתיכון אליטיסטי שכן קיבל בנות משכבות נמוכות סוציואקונומית וכן קיבל מזרחיות ואפילו אתיופיות (סליחה על "אפילו" אבל מצבם החברתי והכלכלי בישראל כל-כך גרוע שזה תיאור המצב) - אבל כשאני חושבת על כך זה לא ממש אינטרגציה, נכון שאני מזרחית ומעיר פיתוח אבל בכל זאת גדלתי בבית מאוד משוכנז, מאוד תרבותי, אמא שלי הייתה מורה אבא שלי היה מנהל חטיבה - בעיר בה גדלתי זה מאוד נחשב. חוץ מזה היכולות הקוגניטיביות שלי די גבוהות (ואני תוהה עד כמה יש לזה השפעה תרבותית ואם הייתי גדלה במשפחה של בעלי האם גם הייתי יוצאת משכילה או שאולי החברה הייתה חזקה ממני).
אני משערת שאת רוב חברותיי לכיתה ביסודי לא היו מקבלים בתיכון בו למדתי.

בעיה נוספת בעיניי היא שבית הספר נותן מקום רק למי שמוכשר באינטליגנציה לשונית ולוגית מתמטית, אז תלמידים משכבות חלשות שיש להם יכולת קוגניטיבית גבוהה הופכים לסיפור הצלחה ותלמידים חלשים מהמשפחות הנכונות מצליחים לשרוד לימודית ולהמשיך להשתלב בחברה אבל מי שלא מהמשפחות הנכונות ולא חזק בתחומים הנ"ל נידון להיות בשולי החברה לפחות עד סיום בית הספר.

אותה מרואיינת שתיארתי למשל מודה שלימודים עיוניים לא מתאימים לה, היא בכלל רצתה ללמוד עיצוב אופנה אבל ההורים שלה לא יממנו לה לימודים כאלה אלא רק לימודים עיוניים. ועדיין היא מדברת בכל-כך הרבה זילזול על תלמידי "כיתות צילום" ואומרת שאלה תלמידים שאין להם מה לעשות בבית ספר אז נותנים להם לצלם כל היום כדי שלא ינשרו

מקסים לא ? אם אתה לא חזק בעיוני אז מה אתה שווה ? אם אתה מהמשפחה הנכונה נחזיק אותך בכיתה עיונית ותצליח לשרוד, אם לא, תהיה בכיתות האלה של הלא יוצלחים שאין מה לעשות איתם אז נותנים להם כל היום לצלם (ולמה בעצם אין מה לעשות איתם ? אולי הם מוכשרים במוסיקה כמו בעלי ? אולי באמנות ? אולי באלף ואחד תחומים שלא באים לידי ביטוי בבית הספר?)