תבשיל, אני רואה את התפקיד שלי כהורה בכלל וכמי שאחראית על הקניית כלים וערכים וידע בילדותו בפרט
להקנות לו את מירב
הכלים לחיים.
הוא לא חייב להשתמש בהם, אבל חשוב שהוא יידע אותם.
לדוגמא:
הוא סרב לכתוב.
אז בהתחלה נתתי לזה זמן כי "מה בוער?"
אבל עם הזמן שמתי לב שזה תוקע אותו, עוצר אותו בדברים שהוא רוצה לעשות.
אז לפני קצת יותר מחצי שנה לקחתי לו את החופש לא לעשות כלום והכרחתי אותו לעשות חוברות.
היום הוא בקלילות לוקח נייק וכלי כתיבה וכותב את מה שהוא רוצה.
אחד הדברים שחשדתי בהם ושהתבררו כנכונים: יש לו קושי בכתיבה ביד.
אני עוד לא יודעת על רקע מה, אבל הקושי נראה לעין כשהוא כותב.
האם טעיתי לדעתך?
התוצאה עכשיו היא: קודם כל יש לו כלי שהעדרו בלם את התפתחותו -
הוא כן משתמש היום בכתיבה
השמחה שלו כשגילה שהוא יכול לכתוב מהר יחסית (פחות מאבק על כל אות) היתה שווה את כל העימותים.
ועכשיו?
הוא נורא רוצה לבנות אתר ושיכנסו אליו הרבה ושיאהבו מאוד את האתר שלו.
אלא מה?
כדי שאתר יהיה מעניין - הוא צריך תכנים.
אז יהונתן מכניס "מאמרים" שהם משפט הכרזה אחד שלא משאיר מקום להתפתחות.
אני לא מקיימת שעורים מורכבים על מבנה נכון של מאמרים מסוגים שונים,
אבל בהחלט מחפשת דרכים לפתות אותו לכתיבה.
וכהנושא עולה, אני כן יכולה להראות לו מאמרים וסיכומים ועוד עדי שיפנים את המבנה שלהם
למעשה,
השנה אני לוקחת לו מורה להוראה מתקנת שהבנתי שמשלבת גם קינסיולוגיה ושנאמר לי שיש לה גישה טובה לילדים.
היא כבר הפנתה אותי לבדוק שאין בעיות אובייקטיביות כמו: ראייה, שמיעה ועוד.
התפקיד שלה יהיה לעזור לו להרחיב את יכולותיו גם למימדים אחרים.
אחרי שילמד את הכלי הוא יכול לבחור להשתמש בו או לא.
התפקיד שלי הוא לוודא שאי השימוש בכלי כלשהו אינו נובע מבורות או מפחד להיכשל.
ועוד משהו. אופי הילד חשוב גם הוא כשמחליטים עד כמה להתערב.
למשל:
יהונתן לא נוגע בדברים שהוא לא
בטוח ב- 100% שהוא יכול להצליח בהם.
זה נכון בחלק מהדברים אבל עדיין, זה קיים ובולט במיוחד בדברים שהם נורמה בעולם.
הוא למד אנגלית אבל העיז להשתמש בה רק חודשים אחרי. בתקופת הלמידה דיבר אנגלית רק אל הכלב של המורה.
התפקיד שלי הוא לעזור לו לעבור את אותן משוכות שהוא פשוט עוצר לפניהן.
זה יכול להיות ע"י פיתוי (תמיד העדפה ראשונה שלי)
וזה יכול להיות ע"י שאני מכריחה אותו להתמודד (מילה קשה, אני יודעת) ונהנית לראות ולשמוע את ההפתעה בקולו כשהוא מצליח.
הוא ידע לקרוא ולא העיז. אז נתתי לו ספר עם שורה בדף (החתיכה החסרה) והוא קרא לי בקול רם.
"אימא... אני יודע לקרוא!" - זו היתה תגובתו אחרי 3-4 עמודים.
ואני עניתי בשקט "אני יודעת"
אם אני אחכה שהוא יעיז בעצמו ויסתכן בביקורת ובתיקונים (זה משהו שקיים בעולמנו כל הזמן...) - אצטרך לחכות שיצמחו לי שערות על כף היד.
יצא ארוך...
- אני עוצרת...
WOW איך זה פרץ ממני בסערה
תבשיל, אני רואה את התפקיד שלי כהורה בכלל וכמי שאחראית על הקניית כלים וערכים וידע בילדותו בפרט
להקנות לו את מירב [b]הכלים[/b] לחיים.
הוא לא חייב להשתמש בהם, אבל חשוב שהוא יידע אותם.
לדוגמא:
הוא סרב לכתוב.
אז בהתחלה נתתי לזה זמן כי "מה בוער?"
אבל עם הזמן שמתי לב שזה תוקע אותו, עוצר אותו בדברים שהוא רוצה לעשות.
אז לפני קצת יותר מחצי שנה לקחתי לו את החופש לא לעשות כלום והכרחתי אותו לעשות חוברות.
היום הוא בקלילות לוקח נייק וכלי כתיבה וכותב את מה שהוא רוצה.
אחד הדברים שחשדתי בהם ושהתבררו כנכונים: יש לו קושי בכתיבה ביד.
אני עוד לא יודעת על רקע מה, אבל הקושי נראה לעין כשהוא כותב.
האם טעיתי לדעתך?
התוצאה עכשיו היא: קודם כל יש לו כלי שהעדרו בלם את התפתחותו - [b]הוא כן משתמש היום בכתיבה[/b]
השמחה שלו כשגילה שהוא יכול לכתוב מהר יחסית (פחות מאבק על כל אות) היתה שווה את כל העימותים.
ועכשיו?
הוא נורא רוצה לבנות אתר ושיכנסו אליו הרבה ושיאהבו מאוד את האתר שלו.
אלא מה?
כדי שאתר יהיה מעניין - הוא צריך תכנים.
אז יהונתן מכניס "מאמרים" שהם משפט הכרזה אחד שלא משאיר מקום להתפתחות.
אני לא מקיימת שעורים מורכבים על מבנה נכון של מאמרים מסוגים שונים,
אבל בהחלט מחפשת דרכים לפתות אותו לכתיבה.
וכהנושא עולה, אני כן יכולה להראות לו מאמרים וסיכומים ועוד עדי שיפנים את המבנה שלהם
למעשה,
השנה אני לוקחת לו מורה להוראה מתקנת שהבנתי שמשלבת גם קינסיולוגיה ושנאמר לי שיש לה גישה טובה לילדים.
היא כבר הפנתה אותי לבדוק שאין בעיות אובייקטיביות כמו: ראייה, שמיעה ועוד.
התפקיד שלה יהיה לעזור לו להרחיב את יכולותיו גם למימדים אחרים.
אחרי שילמד את הכלי הוא יכול לבחור להשתמש בו או לא.
התפקיד שלי הוא לוודא שאי השימוש בכלי כלשהו אינו נובע מבורות או מפחד להיכשל.
ועוד משהו. אופי הילד חשוב גם הוא כשמחליטים עד כמה להתערב.
למשל:
יהונתן לא נוגע בדברים שהוא לא [b]בטוח ב- 100%[/b] שהוא יכול להצליח בהם.
זה נכון בחלק מהדברים אבל עדיין, זה קיים ובולט במיוחד בדברים שהם נורמה בעולם.
הוא למד אנגלית אבל העיז להשתמש בה רק חודשים אחרי. בתקופת הלמידה דיבר אנגלית רק אל הכלב של המורה.
התפקיד שלי הוא לעזור לו לעבור את אותן משוכות שהוא פשוט עוצר לפניהן.
זה יכול להיות ע"י פיתוי (תמיד העדפה ראשונה שלי)
וזה יכול להיות ע"י שאני מכריחה אותו להתמודד (מילה קשה, אני יודעת) ונהנית לראות ולשמוע את ההפתעה בקולו כשהוא מצליח.
הוא ידע לקרוא ולא העיז. אז נתתי לו ספר עם שורה בדף (החתיכה החסרה) והוא קרא לי בקול רם.
"אימא... אני יודע לקרוא!" - זו היתה תגובתו אחרי 3-4 עמודים.
ואני עניתי בשקט "אני יודעת"
אם אני אחכה שהוא יעיז בעצמו ויסתכן בביקורת ובתיקונים (זה משהו שקיים בעולמנו כל הזמן...) - אצטרך לחכות שיצמחו לי שערות על כף היד.
יצא ארוך... :-P - אני עוצרת...
WOW איך זה פרץ ממני בסערה :-D