על ידי רוח_על_המים* » 04 יולי 2005, 10:19
עוד כמה דברים שאני צריכה להבין איך להתמודד
- בשבת בבית כנסת, כל הילדות הקטנות בגיל 4 ומעלה רצות אלי, כמו דבורים שנמשכות לדבש, "אפשר להחזיק אותו?"
דווקא אחינועם, מבינה שהיא מחזיקה אותו, רק כשהיא יושבת על המיטה / ספה. לימדתי אותה איך לתמוך בראש. תמיד עם מבוגר ליד.
היא מקבלת הזדמנויות רבות, לכן כנראה היא לא מאוד "רכושנית". לעומת זאת הרבה ילדות אחרות, כמו בביהכנ"ס, או כמו אחיינית שלי שבגיל של אחינועם, מאוד מאוד רוצות (כמה שאני מבינה את זה הרי הריח ממכר והתחושה כשמחזיקים אותו משכרת), אבל לא נח לי שהוא עובר מיד ליד, הוא שליו, רגוע, מרגיש מוגן ובטוח בידיים שלי. ומה הפלא? הוא רגיל אלי, רגיל לריח שלי, לחום הגוף שלי, לדופק, לקצב הנשימה (אפילו לשיעול הקבוע). אחינועם לדוג' מאוד מקבלת את זה ומבינה את זה. לפעמים היא גם מסבירה את זה לאחרים. קרובי המשפחה שמגיעים, הילדות המזדמנות בבית הכנסת, פחות חושבים על זה.
אפילו אני רגילה אליו, אולי בדיוני, אבל אני חושבת שאני זקוקה לקירבה אליו, לדעת שהכל בסדר.
כשהייתי קטנה הבטחתי לעצמי לא להיות אמא רכושנית, אבל קשה לי להעביר אותו, קשה לי להיפרד ממנו כל הזמן.
לדקות ספורות כן, כשאני ישנה, ואבא שלו מחזיק אותו, או הסבתא שלו, גם זה בסדר, אני יודעת שהוא בידיים טובות, אבל כל מיני ילדות קטנות, או אנשים שאני מכירה ברמה של שלום, אני מרגישה שאני מפקירה אותו.
כבר דאגו ללחוש לי, שאני סופר רגישה כנראה, ושהגיע הזמן לשחרר, ואז עוברת לי מחשבה מוזרה בראש, הייתי אמורה להיות היום בשבוע 39 עוד לא שיחררתי. האם אני באמת מגזימה???
- תמונות - קשה לי עם כל מי שרוצה לצלם אותו, עוד לא צילמנו אותו, הוא כבר בן 5 ימים, אני יודעת שבברית יצלמו אותו, זה היה הפשרה שלי, לחכות עד הברית, יש לי הרגשה מוזרה שאם יצלמו אותו, כאילו פוגמים בו, כאילו יפסיק הקסם, קשה לי להסביר,
התחילו להגיד לי, שאתחרט שאין לי תמונות של הימים הראשונים שלו, אבל אני רוצה לחיות בימים האלה, לא להיות עסוקה בהנצחה של הימים האלה.
אין כאן הגיון, יש כאן רק תחושה מוזרה שאני לא יכולה ממש לתרגם למילים.
ושוב האם אני מגזימה?? האם אני אמא רכושנית מדי? האם אני צריכה לשחרר יותר? לזרום?
בגדול אני זורמת עם מה שאני מרגישה, אבל אולי יש לי סתם התנהגות מוזרה ומחשבות מוזרות, ומי אני בסה"כ רק האמא (לא בציניות), יש לו גם אבא, שיודע גם מה טוב בשבילו, ויש לו עוד משפחה גדולה שאוהבת אותו, אני לא יכולה להמשיך להחביא אותו מתחת לסינור, ההריון נגמר.
שוב, זה שולי, לגמרי, אף אחד לא מבקר אותי (מלבד אני), די מקבלים את השגעונות שלי בהבנה, אבל אני מרגישה שאולי קשה להם איתי.
אולי אני לא מתנהגת באופן הגיוני, וכדאי שאקשיב לקולות אחרים גם.
עוד כמה דברים שאני צריכה להבין איך להתמודד
[list]
[*] בשבת בבית כנסת, כל הילדות הקטנות בגיל 4 ומעלה רצות אלי, כמו דבורים שנמשכות לדבש, "אפשר להחזיק אותו?"
[/list]
דווקא אחינועם, מבינה שהיא מחזיקה אותו, רק כשהיא יושבת על המיטה / ספה. לימדתי אותה איך לתמוך בראש. תמיד עם מבוגר ליד.
היא מקבלת הזדמנויות רבות, לכן כנראה היא לא מאוד "רכושנית". לעומת זאת הרבה ילדות אחרות, כמו בביהכנ"ס, או כמו אחיינית שלי שבגיל של אחינועם, מאוד מאוד רוצות (כמה שאני מבינה את זה הרי הריח ממכר והתחושה כשמחזיקים אותו משכרת), אבל לא נח לי שהוא עובר מיד ליד, הוא שליו, רגוע, מרגיש מוגן ובטוח בידיים שלי. ומה הפלא? הוא רגיל אלי, רגיל לריח שלי, לחום הגוף שלי, לדופק, לקצב הנשימה (אפילו לשיעול הקבוע). אחינועם לדוג' מאוד מקבלת את זה ומבינה את זה. לפעמים היא גם מסבירה את זה לאחרים. קרובי המשפחה שמגיעים, הילדות המזדמנות בבית הכנסת, פחות חושבים על זה.
אפילו אני רגילה אליו, אולי בדיוני, אבל אני חושבת שאני זקוקה לקירבה אליו, לדעת שהכל בסדר.
כשהייתי קטנה הבטחתי לעצמי לא להיות אמא רכושנית, אבל קשה לי להעביר אותו, קשה לי להיפרד ממנו כל הזמן.
לדקות ספורות כן, כשאני ישנה, ואבא שלו מחזיק אותו, או הסבתא שלו, גם זה בסדר, אני יודעת שהוא בידיים טובות, אבל כל מיני ילדות קטנות, או אנשים שאני מכירה ברמה של שלום, אני מרגישה שאני מפקירה אותו.
כבר דאגו ללחוש לי, שאני סופר רגישה כנראה, ושהגיע הזמן לשחרר, ואז עוברת לי מחשבה מוזרה בראש, הייתי אמורה להיות היום בשבוע 39 עוד לא שיחררתי. האם אני באמת מגזימה???
[list]
[*] תמונות - קשה לי עם כל מי שרוצה לצלם אותו, עוד לא צילמנו אותו, הוא כבר בן 5 ימים, אני יודעת שבברית יצלמו אותו, זה היה הפשרה שלי, לחכות עד הברית, יש לי הרגשה מוזרה שאם יצלמו אותו, כאילו פוגמים בו, כאילו יפסיק הקסם, קשה לי להסביר,
[/list]
התחילו להגיד לי, שאתחרט שאין לי תמונות של הימים הראשונים שלו, אבל אני רוצה לחיות בימים האלה, לא להיות עסוקה בהנצחה של הימים האלה.
אין כאן הגיון, יש כאן רק תחושה מוזרה שאני לא יכולה ממש לתרגם למילים.
ושוב האם אני מגזימה?? האם אני אמא רכושנית מדי? האם אני צריכה לשחרר יותר? לזרום?
בגדול אני זורמת עם מה שאני מרגישה, אבל אולי יש לי סתם התנהגות מוזרה ומחשבות מוזרות, ומי אני בסה"כ רק האמא (לא בציניות), יש לו גם אבא, שיודע גם מה טוב בשבילו, ויש לו עוד משפחה גדולה שאוהבת אותו, אני לא יכולה להמשיך להחביא אותו מתחת לסינור, ההריון נגמר.
שוב, זה שולי, לגמרי, אף אחד לא מבקר אותי (מלבד אני), די מקבלים את השגעונות שלי בהבנה, אבל אני מרגישה שאולי קשה להם איתי.
אולי אני לא מתנהגת באופן הגיוני, וכדאי שאקשיב לקולות אחרים גם.