על ידי פלונית* » 30 מאי 2011, 14:39
אני רוצה לכתוב בעילום שם, כי הנושא רגיש כרגע.
את בני הבכור מלתי, למרות שלא רציתי, חשבתי שזה ברברי וכו', אבל לא היו לי הכוחות הנפשיים להתמודד עם הנושא.
ידעתי שהבנזוג והמשפחות יתפלצו, אז בכלל לא הייתי בכיוון.
שלושה ימים לפני הברית שלו בכיתי בלי הפסקה, שאני לא רוצה לעשות ברית, אני מפחדת,
מה יהיה- אבל לא ממש התייחסו אלי, ואולי גם אני לא התייחסתי לעצמי- בגלל ההורמונים שאחרי הלידה.
(אני חושבת שאחת הסיבות שמלים תינוק בגיל כל כך צעיר זה שהאמא מעורפלת וחלשה,
והאבא עוד לא נקשר מספיק לתינוק כדי לפחד).
הברית עברה 'בשלום'- לא היה דימום, הוא החלים מהר- חוץ מזה שהוא בכה וצרח במהלך הברית
(ונרגע מיד אחרי) ואני הייתי על סף התמוטטות עצבים. כשראיתי את הבולבול שלו אחרי הברית היה בי עצב,
הרגשתי שפגמתי באיבר מושלם, כאב לי.
בהריון הזה הבנתי שאני לא מתחשבת בדעות של המשפחה- אלא רק בדעה של בן הזוג שלי.
הורי דתיים, הורי בעלי מסורתיים. בן הזוג שלי מזועזע שאני לא רוצה לעשות ברית,
הוא רוצה לעשות מסיבות של מסורת והקשר לעם היהודי, ומסיבות חברתיות- של איך הוא יהיה שונה (גם מאחיו וגם מחבריו),
איזה השלכות יהיו על בריאותו הנפשית מהבחינה הזו של השוני.
בהתחלה עוד חשבתי שנעשה ברית, בגלל שהוא היה כל כך מזועזע ובגלל שהוא אבא שלו, ויש לו זכות להחליט בדיוק כמוני.
גם אמרתי לו שנדון בזה ונגיע להחלטה משותפת, ושלא נעשה שום דבר בלי שנגיע להסכמה.
החודשים נקפו. לא הגענו להסכמה. אני, לעומת זאת, הגעתי להבנה שאין לי זכות לעשות לו ברית,
משום שיקול כלשהו (אין לי זכות לעשות לו ברית כפשרה עם אבא שלו. מי אני שאחתוך לו איבר מהגוף?
אני לא מרגישה שיש לי זכות כזו).
באיזשהו שלב אמרתי שאני לא מוכנה לדבר על הנושא, לפני שעובר חודש מהלידה.
אני מרגישה שאני צריכה עכשיו את הזמן להתכנסות ולהתארגנות רגשית ללידה, ואין לי משאבים להתעסק בנושא של הברית.
בן הזוג שלי פתאום הבין שלא תהיה ברית. הוא מאוד כועס עלי, מרגיש שאני מחליטה למרות שזו החלטה של שנינו,
מפחד מההשלכות החברתיות. כשאני מסבירה לו שהרבה מהחברים של הבן הגדול לא נימולים,
הוא מבטל את זה ב- 'אלה החברים ההזויים שלך' יענו, חינוך ביתי והנקה עד גיל 19 וכי"וב למרות שאנחנו לא בחינוך ביתי
(אבל כן מיניקים עד גיל 19 (-:).
ההורים שלי, שהם דתיים, איכשהו קלטו שאני לא רוצה למול. דיברנו על זה מזמן, עוד לפני ההריון וגם בתחילתו
(אמרתי שאם זה בן אני לא מלה, ושאני מקווה שזו בת כי אין לי כוונה למול).
פתאום הם התעוררו עם כל מיני נסיונות לדבר איתי על זה.
כשהם מנסים אני אומרת שאני לא מוכנה לדבר על זה עד שהתינוק יהיה בן חודש
(אז אני מקווה שיהיו לי אנרגיות בשביל שיחות על זה).
אמא שלי, שאנחנו גם ככה רבות במרבית השיחות שלנו, מנסה להסביר לי שהם בלחץ אטומי מזה שאני לא רוצה למול,
אני פוגעת בבריאותו הנפשית של התינוק, מה עם הקשר לעם היהודי וכו'. היא ממש מדגישה שהם בלחץ מזה,
ואני מודיעה לה שאני מסרבת לתת להם להלחיץ אותי מהלחץ שלהם.
היום אמא שלי אמרה לי: מה, את רוצה שאת זה ירימו ואת זה לא ירימו? וכששאלתי למה היא מתכוונת,
היא אמרה שאבא שלי אמר: איך אני ארים אותו בידיעה שהוא לא נימול?
אני כמובן לא מוכנה לתת להורים שלי לעשות לי סחטנות רגשית, ואם בן הזוג שלי היה בדעה אחת כמוני המצב היה יותר פשוט.
אבל מאוד קשה לי. אני לבד בעניין הזה, מול ההורים שלי, מול בן הזוג שלי, ואחרי הלידה, כשכולם יבינו שלא תהיה ברית- גם מול המשפחה שלו, המשפחות המורחבות של שנינו, החברים. היחיד שמבין ומסכים איתי הוא אחי, וזה לפעמים קצת לרעתי כי בן הזוג שלי חושב שהוא משפיע עלי בנושא הזה.
אני מרגישה כאילו שאני צריכה לעמוד לבדי מול הוריקן, ולא יודעת אם אני מסוגלת לעשות את זה. אני גם יודעת שאני היחידה שיכולה להגן על התינוק שלי, ושאף אחד לא יעשה את זה במקומי. ושזה התפקיד שלי. אני ארגיש שנכשלתי, אם אמול אותו בגלל החולשה שלי וחוסר היכולת לעמוד מול כולם.
אני אשמח לשמוע מנשים שלא מלו, ושבן הזוג ו/ או המשפחה התנגדו לכך.
אני רוצה לכתוב בעילום שם, כי הנושא רגיש כרגע.
את בני הבכור מלתי, למרות שלא רציתי, חשבתי שזה ברברי וכו', אבל לא היו לי הכוחות הנפשיים להתמודד עם הנושא.
ידעתי שהבנזוג והמשפחות יתפלצו, אז בכלל לא הייתי בכיוון.
שלושה ימים לפני הברית שלו בכיתי בלי הפסקה, שאני לא רוצה לעשות ברית, אני מפחדת,
מה יהיה- אבל לא ממש התייחסו אלי, ואולי גם אני לא התייחסתי לעצמי- בגלל ההורמונים שאחרי הלידה.
(אני חושבת שאחת הסיבות שמלים תינוק בגיל כל כך צעיר זה שהאמא מעורפלת וחלשה,
והאבא עוד לא נקשר מספיק לתינוק כדי לפחד).
הברית עברה 'בשלום'- לא היה דימום, הוא החלים מהר- חוץ מזה שהוא בכה וצרח במהלך הברית
(ונרגע מיד אחרי) ואני הייתי על סף התמוטטות עצבים. כשראיתי את הבולבול שלו אחרי הברית היה בי עצב,
הרגשתי שפגמתי באיבר מושלם, כאב לי.
בהריון הזה הבנתי שאני לא מתחשבת בדעות של המשפחה- אלא רק בדעה של בן הזוג שלי.
הורי דתיים, הורי בעלי מסורתיים. בן הזוג שלי מזועזע שאני לא רוצה לעשות ברית,
הוא רוצה לעשות מסיבות של מסורת והקשר לעם היהודי, ומסיבות חברתיות- של איך הוא יהיה שונה (גם מאחיו וגם מחבריו),
איזה השלכות יהיו על בריאותו הנפשית מהבחינה הזו של השוני.
בהתחלה עוד חשבתי שנעשה ברית, בגלל שהוא היה כל כך מזועזע ובגלל שהוא אבא שלו, ויש לו זכות להחליט בדיוק כמוני.
גם אמרתי לו שנדון בזה ונגיע להחלטה משותפת, ושלא נעשה שום דבר בלי שנגיע להסכמה.
החודשים נקפו. לא הגענו להסכמה. אני, לעומת זאת, הגעתי להבנה [b]שאין לי זכות[/b] לעשות לו ברית,
משום שיקול כלשהו (אין לי זכות לעשות לו ברית כפשרה עם אבא שלו. מי אני שאחתוך לו איבר מהגוף?
אני לא מרגישה שיש לי זכות כזו).
באיזשהו שלב אמרתי שאני לא מוכנה לדבר על הנושא, לפני שעובר חודש מהלידה.
אני מרגישה שאני צריכה עכשיו את הזמן להתכנסות ולהתארגנות רגשית ללידה, ואין לי משאבים להתעסק בנושא של הברית.
בן הזוג שלי פתאום הבין שלא תהיה ברית. הוא מאוד כועס עלי, מרגיש שאני מחליטה למרות שזו החלטה של שנינו,
מפחד מההשלכות החברתיות. כשאני מסבירה לו שהרבה מהחברים של הבן הגדול לא נימולים,
הוא מבטל את זה ב- 'אלה החברים ההזויים שלך' יענו, חינוך ביתי והנקה עד גיל 19 וכי"וב למרות שאנחנו לא בחינוך ביתי
(אבל כן מיניקים עד גיל 19 (-:).
ההורים שלי, שהם דתיים, איכשהו קלטו שאני לא רוצה למול. דיברנו על זה מזמן, עוד לפני ההריון וגם בתחילתו
(אמרתי שאם זה בן אני לא מלה, ושאני מקווה שזו בת כי אין לי כוונה למול).
פתאום הם התעוררו עם כל מיני נסיונות לדבר איתי על זה.
כשהם מנסים אני אומרת שאני לא מוכנה לדבר על זה עד שהתינוק יהיה בן חודש
(אז אני מקווה שיהיו לי אנרגיות בשביל שיחות על זה).
אמא שלי, שאנחנו גם ככה רבות במרבית השיחות שלנו, מנסה להסביר לי [b]שהם בלחץ אטומי[/b] מזה שאני לא רוצה למול,
אני פוגעת בבריאותו הנפשית של התינוק, מה עם הקשר לעם היהודי וכו'. היא ממש מדגישה שהם בלחץ מזה,
ואני מודיעה לה שאני מסרבת לתת להם להלחיץ אותי מהלחץ שלהם.
היום אמא שלי אמרה לי: מה, את רוצה שאת זה ירימו ואת זה לא ירימו? וכששאלתי למה היא מתכוונת,
היא אמרה שאבא שלי אמר: איך אני ארים אותו בידיעה שהוא לא נימול?
אני כמובן לא מוכנה לתת להורים שלי לעשות לי סחטנות רגשית, ואם בן הזוג שלי היה בדעה אחת כמוני המצב היה יותר פשוט.
אבל מאוד קשה לי. אני לבד בעניין הזה, מול ההורים שלי, מול בן הזוג שלי, ואחרי הלידה, כשכולם יבינו שלא תהיה ברית- גם מול המשפחה שלו, המשפחות המורחבות של שנינו, החברים. היחיד שמבין ומסכים איתי הוא אחי, וזה לפעמים קצת לרעתי כי בן הזוג שלי חושב שהוא משפיע עלי בנושא הזה.
אני מרגישה כאילו שאני צריכה לעמוד לבדי מול הוריקן, ולא יודעת אם אני מסוגלת לעשות את זה. אני גם יודעת שאני היחידה שיכולה להגן על התינוק שלי, ושאף אחד לא יעשה את זה במקומי. ושזה התפקיד שלי. אני ארגיש שנכשלתי, אם אמול אותו בגלל החולשה שלי וחוסר היכולת לעמוד מול כולם.
אני אשמח לשמוע מנשים שלא מלו, ושבן הזוג ו/ או המשפחה התנגדו לכך.