תודה לכן, לכולכן, על התגובות המועילות והממוקדות, על החיזוק, הפתיחות ועל הנדיבות. זה ממש לא מובן מאליו.
נשים שמעולם לא פגשתי, שלא אזהה אם אראה ברחוב, כותבות לי דברים שמחזקים ומעודדים ומועילים לחיי בצורה הכי ישירה.
זה מאד מיוחד בעיני, ומעורר תקווה. אולי כך צריך היה המין האנושי להתנהל...
לכולכן.
תמרוש רוש:
הכל תלוי באיך. - צודקת. תודה רבה. עוזר לקבל כיוונים ממי שאינו מעורב רגשית כרגע.
האם אתן חושבות שגם אחרי ארבעה ימים עדיין יש טעם לדבר על זה?
היא עדיין צמודת ציצי, אך פחות. קצת יותר רגועה, אך עדיין לא במצב כמו שהיה לפני האפיזודה הזו. כרגע מאד קשה לה אם אני יוצאת מהחדר למשל, וגם דורשת ציצי בתדירות הרבה יותר גבוהה מכרגיל. אבל בסך הכל - שמחה, צוהלת, מתפתחת, לומדת, סקרנית, תאבתנית וחיונית.
אילה א - לשאלתך: האיש הנהדר הזה נסע אתי לבית החולים (מתפתלת מכאבים) ובמהלך ימי האשפוז תיזז ביני לבין הקטנה בבית.
מזל שהיה אתי חלק מהזמן כי אחרת אולי לא הייתי מקבלת טיפול תקין. אפשר לציין למשל שהייתי 28 שעות בחדר מיון לפני שהגעתי למחלקה (וזה עוד נחשב בית חולים מעולה), ובמיון ממש צריך היה אסרטיביות כדי לקבל אפילו נוזלים. אבל זה סיפור אחר.
לגבי המשך הטיפול אני בהחלט שוקלת ניתוח במסגרת מדיקל סנטר או מסגרת דומה.
רגשות האשם נשארו עד היום למרות שכאמור זה היה לפני שנתיים והיא גדלה נהדר עם מטרנה ומוצקים.
תודה פו על ששיתפת. אוי, זה נשמע ממש קשה.
אני יכולה להזדהות עם מעט ממה שאת מתארת.
אני חווה קצת כעס או התרעמות על עצמי - למרות שאני לא אגרתי מרצוני אבנים בכיס המרה
כאילו אני לא בסדר.
אני לומדת שיש הרבה דברים להשלים עמם באמהות, וחלק מזה הוא שלא הכל בשליטתי, ואי אפשר להיות מושלמת.
העיקר הוא כנראה בהתמודדות עם המצב, ובאיך מתנהלים עם זה - כי המציאות היא כפי שהיא.
זו אחת הסיבות לכתוב את הדף הזה - לשאול, להתייעץ, ולמצוא דרכים שעובדות כדי להתקדם הלאה.
אני מתארת לעצמי שעבור חייה יהיה חשוב לאורך השנים לראות את אמה מתמודדת גם עם מצבים קשים. זו הזדמנות ללמוד גם עבורה.
אני זוכרת ששמעתי פעם מאשה מרשימה מאד שהוריה מעולם לא התווכחו או רבו בפניה, ואז לא היתה לה את ההזדמנות לראות שאפשר גם להשלים.
כבוגרת היא חוותה כל חיכוך כחוויה קשה מאד, כי לא ידעה שלפעמים וויכוח הוא חלק מהחיים. היא אמרה שהיתה מאד רוצה שכילדה הוריה היו מתווכחים בפניה ופותרים את המצב - ולו היתה עדה לכך היתה יכולה לחוות ולהבין שגם במצבים של חיכוך פתרון הוא אפשרי. (יצא לי קצת ארוך ומבולבל תחבירית... מקווה שזה ברור).
פו, תודה שכתבת את הסיפור שלך - זה חשוב לשמוע כדי להתכוונן.
וגם - הכי חשוב שהיא גדלה היטב...
לפעמים כדאי לזכור מה העיקר בעניין, וגם זה שיעור חשוב שאני לוקחת מדברייך.
בשמת:
אבל בכל מקרה, קצת פרופורציה כל כך נכון.
זה אולי אחד השיעורים המרכזיים שעלי ללמוד בחיים בכלל. היכולת לראות את התמונה הגדולה ולשים דברים בפרופורציה היא דבר שאני מאד מנסה לפתח. קצת קשה, כשיש דחף ורצון לשלוט בכל פרט ופרט, ולדאוג שהכל יהיה מושלם...
כמובן שלא תניקי כשאת מורדמת
תודה לכן, לכולכן, על התגובות המועילות והממוקדות, על החיזוק, הפתיחות ועל הנדיבות. זה ממש לא מובן מאליו.
נשים שמעולם לא פגשתי, שלא אזהה אם אראה ברחוב, כותבות לי דברים שמחזקים ומעודדים ומועילים לחיי בצורה הכי ישירה.
זה מאד מיוחד בעיני, ומעורר תקווה. אולי כך צריך היה המין האנושי להתנהל...
(()) לכולכן.
[po]תמרוש רוש[/po]:
[u]הכל תלוי באיך.[/u] - צודקת. תודה רבה. עוזר לקבל כיוונים ממי שאינו מעורב רגשית כרגע.
האם אתן חושבות שגם אחרי ארבעה ימים עדיין יש טעם לדבר על זה?
היא עדיין צמודת ציצי, אך פחות. קצת יותר רגועה, אך עדיין לא במצב כמו שהיה לפני האפיזודה הזו. כרגע מאד קשה לה אם אני יוצאת מהחדר למשל, וגם דורשת ציצי בתדירות הרבה יותר גבוהה מכרגיל. אבל בסך הכל - שמחה, צוהלת, מתפתחת, לומדת, סקרנית, תאבתנית וחיונית.
[po]אילה א[/po] - לשאלתך: האיש הנהדר הזה נסע אתי לבית החולים (מתפתלת מכאבים) ובמהלך ימי האשפוז תיזז ביני לבין הקטנה בבית.
מזל שהיה אתי חלק מהזמן כי אחרת אולי לא הייתי מקבלת טיפול תקין. אפשר לציין למשל שהייתי 28 שעות בחדר מיון לפני שהגעתי למחלקה (וזה עוד נחשב בית חולים מעולה), ובמיון ממש צריך היה אסרטיביות כדי לקבל אפילו נוזלים. אבל זה סיפור אחר.
לגבי המשך הטיפול אני בהחלט שוקלת ניתוח במסגרת מדיקל סנטר או מסגרת דומה.
[u]רגשות האשם נשארו עד היום למרות שכאמור זה היה לפני שנתיים והיא גדלה נהדר עם מטרנה ומוצקים.[/u]
(())
תודה פו על ששיתפת. אוי, זה נשמע ממש קשה.
אני יכולה להזדהות עם מעט ממה שאת מתארת.
אני חווה קצת כעס או התרעמות על עצמי - למרות שאני לא אגרתי מרצוני אבנים בכיס המרה :-) כאילו אני לא בסדר.
אני לומדת שיש הרבה דברים להשלים עמם באמהות, וחלק מזה הוא שלא הכל בשליטתי, ואי אפשר להיות מושלמת.
העיקר הוא כנראה בהתמודדות עם המצב, ובאיך מתנהלים עם זה - כי המציאות היא כפי שהיא.
זו אחת הסיבות לכתוב את הדף הזה - לשאול, להתייעץ, ולמצוא דרכים שעובדות כדי להתקדם הלאה.
אני מתארת לעצמי שעבור חייה יהיה חשוב לאורך השנים לראות את אמה מתמודדת גם עם מצבים קשים. זו הזדמנות ללמוד גם עבורה.
אני זוכרת ששמעתי פעם מאשה מרשימה מאד שהוריה מעולם לא התווכחו או רבו בפניה, ואז לא היתה לה את ההזדמנות לראות שאפשר גם להשלים.
כבוגרת היא חוותה כל חיכוך כחוויה קשה מאד, כי לא ידעה שלפעמים וויכוח הוא חלק מהחיים. היא אמרה שהיתה מאד רוצה שכילדה הוריה היו מתווכחים בפניה ופותרים את המצב - ולו היתה עדה לכך היתה יכולה לחוות ולהבין שגם במצבים של חיכוך פתרון הוא אפשרי. (יצא לי קצת ארוך ומבולבל תחבירית... מקווה שזה ברור).
פו, תודה שכתבת את הסיפור שלך - זה חשוב לשמוע כדי להתכוונן.
וגם - הכי חשוב שהיא גדלה היטב...
לפעמים כדאי לזכור מה העיקר בעניין, וגם זה שיעור חשוב שאני לוקחת מדברייך.
בשמת: [u]אבל בכל מקרה, קצת פרופורציה[/u] כל כך נכון.
זה אולי אחד השיעורים המרכזיים שעלי ללמוד בחיים בכלל. היכולת לראות את התמונה הגדולה ולשים דברים בפרופורציה היא דבר שאני מאד מנסה לפתח. קצת קשה, כשיש דחף ורצון לשלוט בכל פרט ופרט, ולדאוג שהכל יהיה מושלם...
[u]כמובן שלא תניקי כשאת מורדמת[/u] :-)