על ידי בת_ההרים* » 18 אוגוסט 2003, 13:21
יקירותיי(אני פונה ככה כי בעיני רוחי אתן ליוויתן אותי בהריון הזה וקל לי להתחבר לאנרגיה הנשית הזו).
מאיפה להתחיל? הגוף כואב ועייף והמוח והלב קודחים בלהט מלאים בתמונות מחשבות ריחות תחושות רגשות...
מאיפה להתחיל?
מהבשורה הפשוטה שבני השני, כבר נמצא בזרועותיי, אחרי לידת ויבק (-: תינוק מקסים ועדין ורגיש שעבר איתי מסע מופלא. וזו רק ההתחלה.
הסיפור של הלידה עצמה כל כך ארוך. סיפור שכולו תיקון אחד גדול. שלי עם עצמי וגופי, שלי עם בעלי, של בעלי עם עצמו, שלנו כהורים עם הבן הבכור, שלי עם בית חולים...לא בטוחה שאוכל לשפוך כאן אור על הכל. בטח שלא כרגע. אבל מתה כבר לשתף אתכן בעיקר הדברים.
הלידה באמת התחילה בין יום רביעי לחמישי עם צירים שעליהם קיבלתם דיווח און ליין(כל השבוע היו צירים אבל זה היה ברור שמכאן אין דרך חזרה רק לקראת חמישי בערב). הילרי, המיילדת, הגיעה אלינו לקראת חצות(חמישי-שישי). כבר הרגשתי שאני צריכה אותה לידי למרות שהצירים לא היו חזקים במיוחד. הבדיקה הראשונה היתה אכזבה אדירה- לא פתיחה ולא נעליים(כנראה מיילדת אני כבר לא אהיה עם האיבחונים שלי חהחהחהחה). צוואר הרחם כן התקדם והתרכך והתחיל להמחק. הראש היה נמוך יחסית(מינוס אחת). נקודת פתיחה סבירה אבל לא מזהירה. בסדר-תחילת לידה. התחלנו להעביר לילה של צירים. הילרי והבעל מתזמנים צירים בודקים מרווחים ומשכים. אני נושמת וזזה. לפנות בוקר נכנסתי שוב לאמבטיה. המים כל כך כל כך עוזרים. הפתיחה לא מתקדמת מי יודע מה, הראש יורד. בבוקר מוקדם מגיעה חברת משפחה והמטפלת שלנו בביקום והומאופתיה. בשלב הזה כבר כואב לי נוררררררררררררררררררררררררא. אני מתרגלת בעיקר תנוחות כריעה ועמידה לפי בקשתה של הילרי. הבן מתעורר ורואה אותי בכאבי הגדול. הוא בן שנתיים ומאד קשור אליי. קשה לו לראות אותי ככה. הוא בוכה. הוא מתפרק. בעלי מתארגן להוציא אותו מהבית. אני מתפרקת מבפנים. רגע של קושי אדיר. פעם ראשונה שאני צועקת בצירים ולא נושמת. אני רוצה לחבק אותו ולהרגיע אותו אבל לא יכולה. לשאת את הכאב ואת כאבו של בני זה מידי עבורי. אני מתמקדת שוב בעצמי. המים יורדים באמצע ציר ענקי. הילרי שמחה. מעודדת אותי.
אני כבר לא זוכרת מה קרה עם כל הבדיקות. הדופק של תינוקי היה מצויין כל הזמן- לא ירד לרגע. הפתיחה לא התקדמה בצעדים מרשימים במיוחד. נדמה לי שבבוקר זה עמד על 2-3 ס'מ. החברה הלכה לקליניקה. בנזוגי בא להיות איתי ושם את ה"גדול" אצל חברים.שתבינו...לא הכנו לו סידור, ההורים שלי בחיפה, לא חשבנו שזה יתארך כל כך ולא חשבנו שאני אהיה תחת צירים כ'כ אינטנסיביים במשך שעות ארוכות. אני כבר במיטה בחדר שלנו מקבלת צירים עם בעלי(הכל מטונף מסביב), נושמת וכואבת מאד מאד. נרדמת לרגעים חטופים טרופים בין ההפוגות הקצרות. הילרי מנסה לעשות איזו "מניפולציה" לעזור לראש לרדת יותר כדי לקדם פתיחה. זה עובד קצת. פתיחה של 3. החברה חוזרת ב- 1 בצהריים מביאה משהו שיעזור לי. אני לוקחת כל רבע שעה. הילרי שולחת אותי לשבת על האסלה לקבל ככה צירים. אני שוננננננאת את זה זה כואב לי מאד. אני נוהמת נמוך או נושמת אבל אני עייפה. אני מקיאה המון לאורך כל השעות האילו, לא אוכלת, לא שותה. מיום רביעי, למעשה, לא נחתי כמו בן אדם שהולך לעבור "את זה". להילרי יש משמרת לילה בבית החולים. היא יודעת שאם עד שמונה בערב אין לידה בבית- אנחנו עוברים לב'יח. הילרי והחברה(להלן "המכשפות בע'מ") מתייעצות בחדר השינה(בדיעבד מסתבר שעל אותו הדבר כמוני וכמו בעלי...). אני שוב באמבטיה מדברת איתו. פתאום אני מרגישה את הקב'ה קרוב אליי, אני מקבלת מסר. אני אומרת שצריך לנסוע לבי'ח. שהלידה לא מתקדמת טוב ככה. משהו לא מסתדר לי. אני מבקשת לקבל אפידורל. אני מבנה שרק ככה אני אצליח לסיים את הלידה כמו שרציתי והדגש הוא על לידה וגינלית. לא לידת בית. הכל מאד בהיר וברור. אין בי רגש רע, להיפך. אני פתאום מתחדדת ומרגישה הקלה. אחר כך אני והנשים מקבלות החלטה סופית ביחד וברור לכולנו שאני הולכת ללדת וגינלי רק שבשינויים 'קלים'. כן, זה הדבר הנכון. מתקשרים להוריי מודיע להם להגיע אלינו בשביל להיות עם הנכד.עוזרים לי לאסוף דברים לתיק לבי'ח(לא היה אפילו תיק מוכן! מזל שאני פריקית כזאת לא צריכה הרבה דברים. גם ידעתי שאעזוב מהר את ביה'ח) ואני עדיין עם צירים חזקים שלא מפסיקים כמעט.בנסיעה לב'יח(אגב, בספיד הגענו תוך 35 דקות ממצפה לסורוקה) הילרי חושבת שאני מאוכזבת. אני מחבקת אותה ואומרת לה שבכלל לא! היא תהיה בלידה שלי בלילה, היא היתה איתי עד עכשיו ולולא היא לא יודעת............. היא פוסקת שאני כבר בפתיחה של 4 עם ראש בפלוס אחד. יכולתי לבחור להמשיך בבית, נכון? אולי זה מה שאתן חושבות לעצמכן עכשיו בזמן קריאת השורות... ככל שזה ישמע מוזר- הרגשתי שמשהו באנרגיה בבית תוקע את הלידה. זה מה שהבנתי באמבטיה. משהו לא הרגיש לי נכון. באופן פרדוקסלי לא הרגשתי בטוחה בבית שלי.
הגענו לבי'ח. הילרי נסעה הביתה וקבענו שהיא מגיעה ללידה שלי (שתתרחש במשמרת שלה ממילא) על תקן של חברה. לא היה עניין בכלל, לא חשבנו לרגע לדווח על "לידת בית" לביה'ח. הגענו, נבדקתי, הוגדרתי כ"לידה פעילה, מבקשת אפידורל, פוסט-סקציה, רוצה לידה רגילה, אנחנו בעד". לקח לי איזה שלוש שעות מרגע הכניסה לחדר לידה ועד האפידורל(נורא חיכיתי לו, אני מודה. כבר ייחלתי למנוחה וקצת והרגע, לאגור כוחות לפני הלחיצות). בזמן הזה נפתחתי לשש, מחיקה כמעט מלאה. קיבלתי אפידורל בכל זאת. שמחתי שאני מקבלת אותו בפתיחה של שש ולא פחות. הוא גם לא טשטש אותי יותר מידי. נחתי, נרגעתי, שתיתי, אכלתי קצת אנרג'י בר. אני ובנזוגי דיברנו קצת על כל מה שעבר עלינו ביממה ויותר האחרונות. ווידאתי שנורי בסדר.
עבר...הזמן עבר...
הילרי הגיעה בעשר ולקחה את הלידה שלי. עשתה עוד קצת "מניפולציות" להורדת הראש. לקראת שתיים בלילה הייתי בפתיחה מלאה. הללויה. עכשיו שתבינו איך שם, בסורוקה, שומעים את הצרחות של היולדות. ווווווי איזה צרחות. הן לא לוחצות הן צורחות! שנייה לפני שהתחיל אצלי שלב הלחיצות היולדת לידי,מעבר לקיר סיימה את שלה. אני בכיתי כששמעתי אותה. בכיתי מכאב ומפחד. כן. פחדתי. ואז הילרי באה ובעלי לוקח לי ת'יד. ועוד מיילדת מצטרפת ואני מסכימה כי מתאים לי, היא מרגישה לי נכון. ואני לוחצת. ואני פתאום מבינה על מה כולן מדברות. ואני מחליטה שאני הולכת ללחוץ עכשיו את חיי, את פחדיי, את השדים שלי את הכל- הכל לתת בלחיצות האילו. וככה לחצתי ופתאום הראש כבר יצא. והנה אני נוגעת בו ועכשיו מפסיקה לנשום ולא לוחצת והגוף מחובר לעצמו במאה אחוז. והנה הוא יוצא מתוכי ואני מרגישה את ההקלה האדירה ומופלאה הזו, הקלה של רגע אחד וקסום בחיים. והילרי שמה אותו עליי.
ו...
הוא לא נושם.
משהו לא בסדר.
הילרי עוד מתנצלת שהיא חייבת לחתוך את חבל הטבור עכשיו, ורצה איתו. מזל שיש רופא יילודים "במקרה" בחדר לידה. אני והבעל משותקים מפחד. לא מבינים מה קורה. הדקות מתארכות. מסבירים לנו ש"קשה לו, עוזרים לו". בסוף אחרי 2 סוגים של הנשמות/החייאות הוא נושם ובוכה ומקבל טונוס וחיוניות וצבע וורוד.
רק אז הבנתי למה. למה הייתי צריכה להגיע לבית חולים. הפואנטה.
מתוקי שלי. עדין ורגיש ואמיץ. עבר את תלאות הלידה ואז דווקא כשהגיח החוצה נגמר לו הכוח.נשבר.
מיותרת השאלה "מה היה קורה אם".ולא בגלל שהתשובה ברורה מאליה. נהפוך הוא. בגלל שלעולם לא נדע. לא נדע כי זה לא משנה. כי בבית נתקעתי והרגשתי שעכשיו קמים וממשיכים לב'יח. ומאיזושהי סיבה הרגשתי שם יותר בטוחה. וזה מספיק חזק כדי להסביר את כל רצף השתלשלות האירועים. אני בטוחה בדבר אחד- בהשגחה שהיתה שם. השגחה עליונה ומדוייקת. ואני גאה בעצמי שהצלחתי להתמקד עליה בתוך ים של כאב ובלבול ועייפות.
אני והתינוקי בסדר עכשיו. הגוף מתחיל לשדר את כל מה שעבר עליו. היוגה והמנוחה יעזרו (-: הקטן יונק ומתרגל למשפחה שלו (לאחיו בעיקר....)
הילרי מסבירה את זה שאצלי הלטאנטי ארוך וקשה. ושאזכור זאת ללידה הבאה כי יש דרכים להקלה(הומאופתיה קלאסית, ג'אקוזי זמין). חחחחחחחחחחה מי בכלל חושב על הבאה?
אני עדיין נפעמת מזו שרק הסתיימה!
אהבה לכולכם.
יקירותיי(אני פונה ככה כי בעיני רוחי אתן ליוויתן אותי בהריון הזה וקל לי להתחבר לאנרגיה הנשית הזו).
מאיפה להתחיל? הגוף כואב ועייף והמוח והלב קודחים בלהט מלאים בתמונות מחשבות ריחות תחושות רגשות...
מאיפה להתחיל?
מהבשורה הפשוטה שבני השני, כבר נמצא בזרועותיי, אחרי לידת ויבק (-: תינוק מקסים ועדין ורגיש שעבר איתי מסע מופלא. וזו רק ההתחלה.
הסיפור של הלידה עצמה כל כך ארוך. סיפור שכולו תיקון אחד גדול. שלי עם עצמי וגופי, שלי עם בעלי, של בעלי עם עצמו, שלנו כהורים עם הבן הבכור, שלי עם בית חולים...לא בטוחה שאוכל לשפוך כאן אור על הכל. בטח שלא כרגע. אבל מתה כבר לשתף אתכן בעיקר הדברים.
הלידה באמת התחילה בין יום רביעי לחמישי עם צירים שעליהם קיבלתם דיווח און ליין(כל השבוע היו צירים אבל זה היה ברור שמכאן אין דרך חזרה רק לקראת חמישי בערב). הילרי, המיילדת, הגיעה אלינו לקראת חצות(חמישי-שישי). כבר הרגשתי שאני צריכה אותה לידי למרות שהצירים לא היו חזקים במיוחד. הבדיקה הראשונה היתה אכזבה אדירה- לא פתיחה ולא נעליים(כנראה מיילדת אני כבר לא אהיה עם האיבחונים שלי חהחהחהחה). צוואר הרחם כן התקדם והתרכך והתחיל להמחק. הראש היה נמוך יחסית(מינוס אחת). נקודת פתיחה סבירה אבל לא מזהירה. בסדר-תחילת לידה. התחלנו להעביר לילה של צירים. הילרי והבעל מתזמנים צירים בודקים מרווחים ומשכים. אני נושמת וזזה. לפנות בוקר נכנסתי שוב לאמבטיה. המים כל כך כל כך עוזרים. הפתיחה לא מתקדמת מי יודע מה, הראש יורד. בבוקר מוקדם מגיעה חברת משפחה והמטפלת שלנו בביקום והומאופתיה. בשלב הזה כבר כואב לי נוררררררררררררררררררררררררא. אני מתרגלת בעיקר תנוחות כריעה ועמידה לפי בקשתה של הילרי. הבן מתעורר ורואה אותי בכאבי הגדול. הוא בן שנתיים ומאד קשור אליי. קשה לו לראות אותי ככה. הוא בוכה. הוא מתפרק. בעלי מתארגן להוציא אותו מהבית. אני מתפרקת מבפנים. רגע של קושי אדיר. פעם ראשונה שאני צועקת בצירים ולא נושמת. אני רוצה לחבק אותו ולהרגיע אותו אבל לא יכולה. לשאת את הכאב ואת כאבו של בני זה מידי עבורי. אני מתמקדת שוב בעצמי. המים יורדים באמצע ציר ענקי. הילרי שמחה. מעודדת אותי.
אני כבר לא זוכרת מה קרה עם כל הבדיקות. הדופק של תינוקי היה מצויין כל הזמן- לא ירד לרגע. הפתיחה לא התקדמה בצעדים מרשימים במיוחד. נדמה לי שבבוקר זה עמד על 2-3 ס'מ. החברה הלכה לקליניקה. בנזוגי בא להיות איתי ושם את ה"גדול" אצל חברים.שתבינו...לא הכנו לו סידור, ההורים שלי בחיפה, לא חשבנו שזה יתארך כל כך ולא חשבנו שאני אהיה תחת צירים כ'כ אינטנסיביים במשך שעות ארוכות. אני כבר במיטה בחדר שלנו מקבלת צירים עם בעלי(הכל מטונף מסביב), נושמת וכואבת מאד מאד. נרדמת לרגעים חטופים טרופים בין ההפוגות הקצרות. הילרי מנסה לעשות איזו "מניפולציה" לעזור לראש לרדת יותר כדי לקדם פתיחה. זה עובד קצת. פתיחה של 3. החברה חוזרת ב- 1 בצהריים מביאה משהו שיעזור לי. אני לוקחת כל רבע שעה. הילרי שולחת אותי לשבת על האסלה לקבל ככה צירים. אני שוננננננאת את זה זה כואב לי מאד. אני נוהמת נמוך או נושמת אבל אני עייפה. אני מקיאה המון לאורך כל השעות האילו, לא אוכלת, לא שותה. מיום רביעי, למעשה, לא נחתי כמו בן אדם שהולך לעבור "את זה". להילרי יש משמרת לילה בבית החולים. היא יודעת שאם עד שמונה בערב אין לידה בבית- אנחנו עוברים לב'יח. הילרי והחברה(להלן "המכשפות בע'מ") מתייעצות בחדר השינה(בדיעבד מסתבר שעל אותו הדבר כמוני וכמו בעלי...). אני שוב באמבטיה מדברת איתו. פתאום אני מרגישה את הקב'ה קרוב אליי, אני מקבלת מסר. אני אומרת שצריך לנסוע לבי'ח. שהלידה לא מתקדמת טוב ככה. משהו לא מסתדר לי. אני מבקשת לקבל אפידורל. אני מבנה שרק ככה אני אצליח לסיים את הלידה כמו שרציתי והדגש הוא על לידה וגינלית. לא לידת בית. הכל מאד בהיר וברור. אין בי רגש רע, להיפך. אני פתאום מתחדדת ומרגישה הקלה. אחר כך אני והנשים מקבלות החלטה סופית ביחד וברור לכולנו שאני הולכת ללדת וגינלי רק שבשינויים 'קלים'. כן, זה הדבר הנכון. מתקשרים להוריי מודיע להם להגיע אלינו בשביל להיות עם הנכד.עוזרים לי לאסוף דברים לתיק לבי'ח(לא היה אפילו תיק מוכן! מזל שאני פריקית כזאת לא צריכה הרבה דברים. גם ידעתי שאעזוב מהר את ביה'ח) ואני עדיין עם צירים חזקים שלא מפסיקים כמעט.בנסיעה לב'יח(אגב, בספיד הגענו תוך 35 דקות ממצפה לסורוקה) הילרי חושבת שאני מאוכזבת. אני מחבקת אותה ואומרת לה שבכלל לא! היא תהיה בלידה שלי בלילה, היא היתה איתי עד עכשיו ולולא היא לא יודעת............. היא פוסקת שאני כבר בפתיחה של 4 עם ראש בפלוס אחד. יכולתי לבחור להמשיך בבית, נכון? אולי זה מה שאתן חושבות לעצמכן עכשיו בזמן קריאת השורות... ככל שזה ישמע מוזר- הרגשתי שמשהו באנרגיה בבית תוקע את הלידה. זה מה שהבנתי באמבטיה. משהו לא הרגיש לי נכון. באופן פרדוקסלי לא הרגשתי בטוחה בבית שלי.
הגענו לבי'ח. הילרי נסעה הביתה וקבענו שהיא מגיעה ללידה שלי (שתתרחש במשמרת שלה ממילא) על תקן של חברה. לא היה עניין בכלל, לא חשבנו לרגע לדווח על "לידת בית" לביה'ח. הגענו, נבדקתי, הוגדרתי כ"לידה פעילה, מבקשת אפידורל, פוסט-סקציה, רוצה לידה רגילה, אנחנו בעד". לקח לי איזה שלוש שעות מרגע הכניסה לחדר לידה ועד האפידורל(נורא חיכיתי לו, אני מודה. כבר ייחלתי למנוחה וקצת והרגע, לאגור כוחות לפני הלחיצות). בזמן הזה נפתחתי לשש, מחיקה כמעט מלאה. קיבלתי אפידורל בכל זאת. שמחתי שאני מקבלת אותו בפתיחה של שש ולא פחות. הוא גם לא טשטש אותי יותר מידי. נחתי, נרגעתי, שתיתי, אכלתי קצת אנרג'י בר. אני ובנזוגי דיברנו קצת על כל מה שעבר עלינו ביממה ויותר האחרונות. ווידאתי שנורי בסדר.
עבר...הזמן עבר...
הילרי הגיעה בעשר ולקחה את הלידה שלי. עשתה עוד קצת "מניפולציות" להורדת הראש. לקראת שתיים בלילה הייתי בפתיחה מלאה. הללויה. עכשיו שתבינו איך שם, בסורוקה, שומעים את הצרחות של היולדות. ווווווי איזה צרחות. הן לא לוחצות הן צורחות! שנייה לפני שהתחיל אצלי שלב הלחיצות היולדת לידי,מעבר לקיר סיימה את שלה. אני בכיתי כששמעתי אותה. בכיתי מכאב ומפחד. כן. פחדתי. ואז הילרי באה ובעלי לוקח לי ת'יד. ועוד מיילדת מצטרפת ואני מסכימה כי מתאים לי, היא מרגישה לי נכון. ואני לוחצת. ואני פתאום מבינה על מה כולן מדברות. ואני מחליטה שאני הולכת ללחוץ עכשיו את חיי, את פחדיי, את השדים שלי את הכל- הכל לתת בלחיצות האילו. וככה לחצתי ופתאום הראש כבר יצא. והנה אני נוגעת בו ועכשיו מפסיקה לנשום ולא לוחצת והגוף מחובר לעצמו במאה אחוז. והנה הוא יוצא מתוכי ואני מרגישה את ההקלה האדירה ומופלאה הזו, הקלה של רגע אחד וקסום בחיים. והילרי שמה אותו עליי.
ו...
הוא לא נושם.
משהו לא בסדר.
הילרי עוד מתנצלת שהיא חייבת לחתוך את חבל הטבור עכשיו, ורצה איתו. מזל שיש רופא יילודים "במקרה" בחדר לידה. אני והבעל משותקים מפחד. לא מבינים מה קורה. הדקות מתארכות. מסבירים לנו ש"קשה לו, עוזרים לו". בסוף אחרי 2 סוגים של הנשמות/החייאות הוא נושם ובוכה ומקבל טונוס וחיוניות וצבע וורוד.
רק אז הבנתי למה. למה הייתי צריכה להגיע לבית חולים. הפואנטה.
מתוקי שלי. עדין ורגיש ואמיץ. עבר את תלאות הלידה ואז דווקא כשהגיח החוצה נגמר לו הכוח.נשבר.
מיותרת השאלה "מה היה קורה אם".ולא בגלל שהתשובה ברורה מאליה. נהפוך הוא. בגלל שלעולם לא נדע. לא נדע כי זה לא משנה. כי בבית נתקעתי והרגשתי שעכשיו קמים וממשיכים לב'יח. ומאיזושהי סיבה הרגשתי שם יותר בטוחה. וזה מספיק חזק כדי להסביר את כל רצף השתלשלות האירועים. אני בטוחה בדבר אחד- בהשגחה שהיתה שם. השגחה עליונה ומדוייקת. ואני גאה בעצמי שהצלחתי להתמקד עליה בתוך ים של כאב ובלבול ועייפות.
אני והתינוקי בסדר עכשיו. הגוף מתחיל לשדר את כל מה שעבר עליו. היוגה והמנוחה יעזרו (-: הקטן יונק ומתרגל למשפחה שלו (לאחיו בעיקר....)
הילרי מסבירה את זה שאצלי הלטאנטי ארוך וקשה. ושאזכור זאת ללידה הבאה כי יש דרכים להקלה(הומאופתיה קלאסית, ג'אקוזי זמין). חחחחחחחחחחה מי בכלל חושב על הבאה?
אני עדיין נפעמת מזו שרק הסתיימה!
אהבה לכולכם.