התיקון שלי הושלם

אנונימי

_{דף סיפור לידת בית, דף סיפור לידה בבית חולים, דף סיפור לנלק}

יקירותיי(אני פונה ככה כי בעיני רוחי אתן ליוויתן אותי בהריון הזה וקל לי להתחבר לאנרגיה הנשית הזו).
מאיפה להתחיל? הגוף כואב ועייף והמוח והלב קודחים בלהט מלאים בתמונות מחשבות ריחות תחושות רגשות...
מאיפה להתחיל?
מהבשורה הפשוטה שבני השני, כבר נמצא בזרועותיי, אחרי לידת ויבק (-: תינוק מקסים ועדין ורגיש שעבר איתי מסע מופלא. וזו רק ההתחלה.
הסיפור של הלידה עצמה כל כך ארוך. סיפור שכולו תיקון אחד גדול. שלי עם עצמי וגופי, שלי עם בעלי, של בעלי עם עצמו, שלנו כהורים עם הבן הבכור, שלי עם בית חולים...לא בטוחה שאוכל לשפוך כאן אור על הכל. בטח שלא כרגע. אבל מתה כבר לשתף אתכן בעיקר הדברים.
הלידה באמת התחילה בין יום רביעי לחמישי עם צירים שעליהם קיבלתם דיווח און ליין(כל השבוע היו צירים אבל זה היה ברור שמכאן אין דרך חזרה רק לקראת חמישי בערב). הילרי, המיילדת, הגיעה אלינו לקראת חצות(חמישי-שישי). כבר הרגשתי שאני צריכה אותה לידי למרות שהצירים לא היו חזקים במיוחד. הבדיקה הראשונה היתה אכזבה אדירה- לא פתיחה ולא נעליים(כנראה מיילדת אני כבר לא אהיה עם האיבחונים שלי חהחהחהחה). צוואר הרחם כן התקדם והתרכך והתחיל להמחק. הראש היה נמוך יחסית(מינוס אחת). נקודת פתיחה סבירה אבל לא מזהירה. בסדר-תחילת לידה. התחלנו להעביר לילה של צירים. הילרי והבעל מתזמנים צירים בודקים מרווחים ומשכים. אני נושמת וזזה. לפנות בוקר נכנסתי שוב לאמבטיה. המים כל כך כל כך עוזרים. הפתיחה לא מתקדמת מי יודע מה, הראש יורד. בבוקר מוקדם מגיעה חברת משפחה והמטפלת שלנו בביקום והומאופתיה. בשלב הזה כבר כואב לי נוררררררררררררררררררררררררא. אני מתרגלת בעיקר תנוחות כריעה ועמידה לפי בקשתה של הילרי. הבן מתעורר ורואה אותי בכאבי הגדול. הוא בן שנתיים ומאד קשור אליי. קשה לו לראות אותי ככה. הוא בוכה. הוא מתפרק. בעלי מתארגן להוציא אותו מהבית. אני מתפרקת מבפנים. רגע של קושי אדיר. פעם ראשונה שאני צועקת בצירים ולא נושמת. אני רוצה לחבק אותו ולהרגיע אותו אבל לא יכולה. לשאת את הכאב ואת כאבו של בני זה מידי עבורי. אני מתמקדת שוב בעצמי. המים יורדים באמצע ציר ענקי. הילרי שמחה. מעודדת אותי.
אני כבר לא זוכרת מה קרה עם כל הבדיקות. הדופק של תינוקי היה מצויין כל הזמן- לא ירד לרגע. הפתיחה לא התקדמה בצעדים מרשימים במיוחד. נדמה לי שבבוקר זה עמד על 2-3 ס'מ. החברה הלכה לקליניקה. בנזוגי בא להיות איתי ושם את ה"גדול" אצל חברים.שתבינו...לא הכנו לו סידור, ההורים שלי בחיפה, לא חשבנו שזה יתארך כל כך ולא חשבנו שאני אהיה תחת צירים כ'כ אינטנסיביים במשך שעות ארוכות. אני כבר במיטה בחדר שלנו מקבלת צירים עם בעלי(הכל מטונף מסביב), נושמת וכואבת מאד מאד. נרדמת לרגעים חטופים טרופים בין ההפוגות הקצרות. הילרי מנסה לעשות איזו "מניפולציה" לעזור לראש לרדת יותר כדי לקדם פתיחה. זה עובד קצת. פתיחה של 3. החברה חוזרת ב- 1 בצהריים מביאה משהו שיעזור לי. אני לוקחת כל רבע שעה. הילרי שולחת אותי לשבת על האסלה לקבל ככה צירים. אני שוננננננאת את זה זה כואב לי מאד. אני נוהמת נמוך או נושמת אבל אני עייפה. אני מקיאה המון לאורך כל השעות האילו, לא אוכלת, לא שותה. מיום רביעי, למעשה, לא נחתי כמו בן אדם שהולך לעבור "את זה". להילרי יש משמרת לילה בבית החולים. היא יודעת שאם עד שמונה בערב אין לידה בבית- אנחנו עוברים לב'יח. הילרי והחברה(להלן "המכשפות בע'מ") מתייעצות בחדר השינה(בדיעבד מסתבר שעל אותו הדבר כמוני וכמו בעלי...). אני שוב באמבטיה מדברת איתו. פתאום אני מרגישה את הקב'ה קרוב אליי, אני מקבלת מסר. אני אומרת שצריך לנסוע לבי'ח. שהלידה לא מתקדמת טוב ככה. משהו לא מסתדר לי. אני מבקשת לקבל אפידורל. אני מבנה שרק ככה אני אצליח לסיים את הלידה כמו שרציתי והדגש הוא על לידה וגינלית. לא לידת בית. הכל מאד בהיר וברור. אין בי רגש רע, להיפך. אני פתאום מתחדדת ומרגישה הקלה. אחר כך אני והנשים מקבלות החלטה סופית ביחד וברור לכולנו שאני הולכת ללדת וגינלי רק שבשינויים 'קלים'. כן, זה הדבר הנכון. מתקשרים להוריי מודיע להם להגיע אלינו בשביל להיות עם הנכד.עוזרים לי לאסוף דברים לתיק לבי'ח(לא היה אפילו תיק מוכן! מזל שאני פריקית כזאת לא צריכה הרבה דברים. גם ידעתי שאעזוב מהר את ביה'ח) ואני עדיין עם צירים חזקים שלא מפסיקים כמעט.בנסיעה לב'יח(אגב, בספיד הגענו תוך 35 דקות ממצפה לסורוקה) הילרי חושבת שאני מאוכזבת. אני מחבקת אותה ואומרת לה שבכלל לא! היא תהיה בלידה שלי בלילה, היא היתה איתי עד עכשיו ולולא היא לא יודעת............. היא פוסקת שאני כבר בפתיחה של 4 עם ראש בפלוס אחד. יכולתי לבחור להמשיך בבית, נכון? אולי זה מה שאתן חושבות לעצמכן עכשיו בזמן קריאת השורות... ככל שזה ישמע מוזר- הרגשתי שמשהו באנרגיה בבית תוקע את הלידה. זה מה שהבנתי באמבטיה. משהו לא הרגיש לי נכון. באופן פרדוקסלי לא הרגשתי בטוחה בבית שלי.
הגענו לבי'ח. הילרי נסעה הביתה וקבענו שהיא מגיעה ללידה שלי (שתתרחש במשמרת שלה ממילא) על תקן של חברה. לא היה עניין בכלל, לא חשבנו לרגע לדווח על "לידת בית" לביה'ח. הגענו, נבדקתי, הוגדרתי כ"לידה פעילה, מבקשת אפידורל, פוסט-סקציה, רוצה לידה רגילה, אנחנו בעד". לקח לי איזה שלוש שעות מרגע הכניסה לחדר לידה ועד האפידורל(נורא חיכיתי לו, אני מודה. כבר ייחלתי למנוחה וקצת והרגע, לאגור כוחות לפני הלחיצות). בזמן הזה נפתחתי לשש, מחיקה כמעט מלאה. קיבלתי אפידורל בכל זאת. שמחתי שאני מקבלת אותו בפתיחה של שש ולא פחות. הוא גם לא טשטש אותי יותר מידי. נחתי, נרגעתי, שתיתי, אכלתי קצת אנרג'י בר. אני ובנזוגי דיברנו קצת על כל מה שעבר עלינו ביממה ויותר האחרונות. ווידאתי שנורי בסדר.
עבר...הזמן עבר...
הילרי הגיעה בעשר ולקחה את הלידה שלי. עשתה עוד קצת "מניפולציות" להורדת הראש. לקראת שתיים בלילה הייתי בפתיחה מלאה. הללויה. עכשיו שתבינו איך שם, בסורוקה, שומעים את הצרחות של היולדות. ווווווי איזה צרחות. הן לא לוחצות הן צורחות! שנייה לפני שהתחיל אצלי שלב הלחיצות היולדת לידי,מעבר לקיר סיימה את שלה. אני בכיתי כששמעתי אותה. בכיתי מכאב ומפחד. כן. פחדתי. ואז הילרי באה ובעלי לוקח לי ת'יד. ועוד מיילדת מצטרפת ואני מסכימה כי מתאים לי, היא מרגישה לי נכון. ואני לוחצת. ואני פתאום מבינה על מה כולן מדברות. ואני מחליטה שאני הולכת ללחוץ עכשיו את חיי, את פחדיי, את השדים שלי את הכל- הכל לתת בלחיצות האילו. וככה לחצתי ופתאום הראש כבר יצא. והנה אני נוגעת בו ועכשיו מפסיקה לנשום ולא לוחצת והגוף מחובר לעצמו במאה אחוז. והנה הוא יוצא מתוכי ואני מרגישה את ההקלה האדירה ומופלאה הזו, הקלה של רגע אחד וקסום בחיים. והילרי שמה אותו עליי.
ו...
הוא לא נושם.
משהו לא בסדר.
הילרי עוד מתנצלת שהיא חייבת לחתוך את חבל הטבור עכשיו, ורצה איתו. מזל שיש רופא יילודים "במקרה" בחדר לידה. אני והבעל משותקים מפחד. לא מבינים מה קורה. הדקות מתארכות. מסבירים לנו ש"קשה לו, עוזרים לו". בסוף אחרי 2 סוגים של הנשמות/החייאות הוא נושם ובוכה ומקבל טונוס וחיוניות וצבע וורוד.
רק אז הבנתי למה. למה הייתי צריכה להגיע לבית חולים. הפואנטה.
מתוקי שלי. עדין ורגיש ואמיץ. עבר את תלאות הלידה ואז דווקא כשהגיח החוצה נגמר לו הכוח.נשבר.
מיותרת השאלה "מה היה קורה אם".ולא בגלל שהתשובה ברורה מאליה. נהפוך הוא. בגלל שלעולם לא נדע. לא נדע כי זה לא משנה. כי בבית נתקעתי והרגשתי שעכשיו קמים וממשיכים לב'יח. ומאיזושהי סיבה הרגשתי שם יותר בטוחה. וזה מספיק חזק כדי להסביר את כל רצף השתלשלות האירועים. אני בטוחה בדבר אחד- בהשגחה שהיתה שם. השגחה עליונה ומדוייקת. ואני גאה בעצמי שהצלחתי להתמקד עליה בתוך ים של כאב ובלבול ועייפות.
אני והתינוקי בסדר עכשיו. הגוף מתחיל לשדר את כל מה שעבר עליו. היוגה והמנוחה יעזרו (-: הקטן יונק ומתרגל למשפחה שלו (לאחיו בעיקר....)
הילרי מסבירה את זה שאצלי הלטאנטי ארוך וקשה. ושאזכור זאת ללידה הבאה כי יש דרכים להקלה(הומאופתיה קלאסית, ג'אקוזי זמין). חחחחחחחחחחה מי בכלל חושב על הבאה?
אני עדיין נפעמת מזו שרק הסתיימה!
אהבה לכולכם.

מרגש עד דמעות

, שיהיה בשעה טובה ובמזל טוב!!

וואו. מזל טוב, כל כך שמחה בשבילך.

כמה אושר. כולי דומעת פה.
מזל טוב.

וואו.
הידיעה שהייתה לך - זה ממש מדהים.
מזל טוב טוב!!

וואו! מרגש כלכך.
המון אושר ובריאות לארבעתכם

וואו. אנחת רווחה. איזה יופי לכם.
מזל טוב ענק, וברוכה מאד המצטרפת הרשמית למשפחת הלנל"ק!!!!

שיהיה לכם רק טוב! מעריצה את החיבור לעצמך, היכולת לוותר על אידאל שלא מתאים למציאות.

וואו! איזה סיפור, איזה חיבור להרגשות נכונות! מזל טוב!

איזה תיקון! איזו למידה! איזו עוצמה! נועה, את כל-כך אמיצה (צריך אומץ כדי לשנות החלטות).

המון מזל-טוב ושמחה!!

מזל טוב יקרה!
כל כך שמחה בשבילך שילדת לידה רגילה ושידעת להיות גמישה ולשנות תוכניות כדי לשמור על מה שבאמת חשוב.
הרבה אושר עם המשפחה המורחבת!

יש לי דמעות בעיניים...
איזה סיפור מדהים...

מדהים. כל הכבוד. מזל טוב!

אני מתרגשת עד דמעות! מזל טוב לכל המשפחה! את אמיצה! חיבוק גדול.

מזל טוב!! (וכמובן ש)גם אני קראתי עם דמעות בעיניים...

רק לילמוד ממך..על שהלכת על מה שנכון לך , על שהיית מחוברת אל עצמך במאה אחוזים גם ברגעים שכאלו....
על שהקשבת לקול הפנימי שלך ....את נפלאה!!!!
מזל טוב ענקי ורק בריאות !!!!

סוף סוף! כבר דאגנו... מזל טוב והרבה נחת לכולכם!

מזל טוב! ואיזה מתח ואיזה יופי שהכל הסתדר בסוף! תהנו!

מזל טוב!

ברשות מרנן ורבנן והינוקא גם, אני מתייג את הדף הזה כ- דף סיפור לידה. לידה נרתיקית לאחר קיסרי.

מזל טוב.
השלמות הזו כל כך מפעימה. התרגשתי מאוד לקרוא ובאמת שכל הערכתי נתונה לך על ההקשבה לגופך.

סיפור מדהים! מזל טוב לכולכם

סיפור לידה מרגש מאד. מזל טוב!

איזו הרגשה מדהימה... מזל טוב!

|נשימה ענקית לרווחה|. איזה יופי! מזל טוב!
(עכשיו שמתי לב ש"תיקון" זה "תינוק" בשיכול אותיות)

המון מזל טוב,
כויבקית בעצמי כל כך הזדהיתי והתרגשתי!!!!!

מזל טוב!
כתבת נפלא, קראתי את התיאורים כשכולי אתך.
הרבה אושר בהמשך!

מדהים!
מזל טוב

דמעות, צמרמורות התרגשות בגב ובצוואר.
כל הכבוד לך, עשית את זה.

היי,
מזל טוב.
נשמע כמו לידה מעניינת,עם מסקנות חשובות על האינטואיציה שלך.

ככל שזה ישמע מוזר- הרגשתי שמשהו באנרגיה בבית תוקע את הלידה. זה מה שהבנתי באמבטיה. משהו לא הרגיש לי נכון. באופן פרדוקסלי לא הרגשתי בטוחה בבית שלי.
כך בדיוק הרגשתי גם אני. לא יודעת למה.
אולי כי בית החולים בתודעת בן התרבות המערבית הוא המקום האידאלי ללידות. ואולי לא רק בגלל זה.
לידה שלישית בבית עם צירי לחץ של שעה בערך.
זוהי הלידה הקשה ביותר שהיתה לי
המון המון המון מזל-טוב!!!!!!
איזו התרגשות.......

לקחתי נשימה עמוקה, אחת גדולה בשביל האומץ להחליט לעשות את הלידה שלך אחרת, יש לי דמעות בעיניים . תודה לך על השיתוף , מזל טוב!!!!

היקרה, כל הכבוד.
חיבוק גדול והחלמה מהירה!

תודה על הברכות!!!

באיחור, ברכות חמות , מרגש כל כך. כל הכבוד .

@} @} מזל טוב @} @}
אחרי התחלה כזו ברור שהוא יהיה ילד מיוחד!

יקרה כמה דיוק ואומץ, מעורר הערכה והתרגשות .
אני מאחלת לך שה"קול" הזה ילווה אות תמיד ושתקשיבי לו כמו שהקשבת..
נראה שחווית גם את היכולת לבחור את האופן שנכון היה לך ול*** ללדת,
זה חלק מהותי בעיני לפחות כל טוב והרבה אושר!!!

אפשר לקרוא kol ו cool...
<מרחיבה את הברכה של יעל ומצטרפת אליה>

באיחור, גם אני מוסיפה ברכות בריאות ושמחה למשפחה המתרחבת. תודה על השיתוף. את היית כ"כ מחוברת לאינטואיציות שלך וליקום - הלוואי על כולנו @}

מזל טוב!

כל הכבוד לך על ההקשבה לעצמך ועל הבטחון שלך במה שאת מרגישה.

יקרה!
מזל טוב לך ולמשפחתך!
סיפור לידה מדהים ומרגש (ונותן תקווה שאולי גם הלידה הבאה שלי תהיה רגילה, ולא ניתוח...)
מאחלת לך החלמה מהירה והרבה אנרגיה חיובית (שלחתי לך אחרי שקראתי את הסיפור - קיבלת? (-; )
אולי את זוכרת אותי - מפורום אחר, לפני כמה חודשים טובים. בשבוע של אחרי לידה עודדת אותי מאוד (בטלפון, אחרי ש**** הלך לישון כשצמחו לו שיניים) ואח"כ הצלת אותי עם שמן לבנדר על פטמות פצועות? תודתי נתונה לך (אין לך מושג כמה פעמים אני נזכרת בך ומודה לך שוב ושוב בלב

)
מגיע לך להיות מאושרת - את בן אדם מקסים ונותן מעצמו ומגיע לך לקבל בחזרה שבעתיים.

שוב תודה על הברכות שמחממות את הלב...
יש לי עוד כל כך הרבה תובנות אבל נראה לי שאני אכתוב אותן, בהזדמנות, בדף של לנל'ק ואולי גם בלידת בית.

מזל טוב לכל המשפחה, מרגש ומעלה זיכרונות משלי

פתאום חזרתי אל הדף הזה בעקבות האחות של טרה שרוצה ללדת ואגינלי אחרי שני קיסריים.
דבר ראשון נרא התרגשתי שוב לקרוא את כל הברכות של כולם ובכלל לא זכרתי כמה משתתפים/ות ברכו אותי. אז תודה לכולם

חוצמזה עכשיו,שנה ושלושה חודשים אחרי הלידה אני נמצאת במקום אחר(תודה לאל),מסתכלת מפוקחת על הלידה על השתשלות האירועים. בשביל עצמי,לטובת המבקרים הבאים בדף הזה ובעיקר לטובת הויבק'יות בפוטנציה שיקראו את הסיפור... אני מרגישה שישנן כמה נקודות שאני רוצה להאיר בצורה שונה.
אני לא מצטערת לשנייה שנסעתי לבית חולים. אני קצת מצטערת על מה שהיה במחלקת יולדות אחרי הלידה(חוסר המנוחה, זה שלא התעקשתי להשתחרר מהר יותר הביתה).
אני מאד מאד פחדתי בלידה,והייתי מאד מתוחה בגלל כל "המשקל שהיה מונח עליה". לדעתי מיהרתי לקרוא להילרי ומהרגע שהיא נכנסה לתמונה אז בעצם "הייתי בלידה" והיתה ציפיה שהעניינים יתקדמו בקצב יותר מהיר ממה שאני הייתי מסוגלת לו. אם הייתי נותנת לעצמי עוד לילה אולי הכל היה נראה אחרת. אולי. היום במבט לאחור,כך הייתי עושה.
הבחירה שלי ב"תומכי לידה" שיהיו מסביבי היתה כל כך לא מתאימה ולא נכונה. בעלי היה איתי בתמיכה נפשית אבל לא פיזית. ודפנה שממנה ביקשתי לבוא וקיוויתי שתיגע בי-לא נגעה בי בכלל. היה איזה מצב שאני זוכרת את עצמי עומדת בסלון,נשענת על משהו,וכואבת נורא. ומסביבי שלושה אנשים שעומדים ומביטים בי מבלי לגעת בי! אלוהים-שמישהו ייגע בי. שמישהו יעסה אותי. כשהגעתי לבי'ח היתה מיילדת שם שראתה אותי והתחילה לעסות לי את הגב התחתון בכל ציר. אין לי מושג איך קראו לה אפילו. אבל אני לא אשכח לעולם את המגע שלה. הציר היה כל כך נסבל כשהיא עיסתה אותי.
אני חושבת שגם חסרו אמצעים הומאופתים/צימחיים.
האווירה בבית היתה כל כך לא אינטימית ומגוננת. חוץ מג'ימס אף אחד לא אמר לי דברים חיוביים,מקדמים. הרגשתי כל כך אבודה,לא מצאתי את עצמי בכלל. אני חושבת שאפילו באיזשהו שלב הילרי הציעה שאשים מוסיקה נעימה ובחרתי במשהו כל כך לא מתאים לי. נהגתי לפי איזה משהו ש"צריך להיות" ולא לפי מה שהיה נכון לי ורק לי.
מצד שני, כדי שלא יצא שאני מתלוננת על הכל-זו עדיין היתה לידה מיוחדת וחשובה מאד מאד מאד והלידה עצמה-בעיקר שלב הדחיפות-היה מדהים.
אם ישנם לקחים שהפקתי מהלידה השנייה שלי;

לקחת הכל בקצב שלי
לדאוג לליויי מלא במגע ורוך
לזמן את התבונה העתיקה של צמחי מרפא והומאופתיה להיות נוכחות בלידה

ואוו... קראתי. את כותבת מאוד מאוד טוב. ומאוד התרגשתי. מהאומץ להחליט ללדת בבית במ"ר, מהאומץ להחליט ללכת לבית החולים, ובמיוחד מהאומץ לדבר על זה.
את יכולה קצת לספר על החוויה שעברת בבית החולים? אני מבין שמחלקת היולדות היתה לא משהו אבל מה מעבר לכך? נכון שזה היה מזמן אבל בכל זאת...
רציתי רק להוסיף שסוף סוף יש אפילו בסורוקה נוהל לידה רכה למי שרוצה, ואולי החוויה היום מעט פחות גרועה מבעבר. בטוח שהנכונות של המערכת להתגמש היא קצת יותר גבוהה...
תודה על הסיפור

בת _ההרים, תודה שהפנית אותי לדף זה. אני לא חושבת שקראתי אותו עד היום. כנראה שזה הזמן המתאים לקרוא אותו. חיזקת לי כמה רעיונות שכבר חשבנו עליהם, וגם עוד כמה דברים חשובים. אז תודה! @}
את זה כתבתי לפני שקראתי את ההודעה החדשה שלך.
ועכשיו אני קוראת את ההודעה החדשה ו-וואו!!!! אני חושבת שיש בה כמה דברים שפוגעים בול.

שאלה, את כותבת שפחדת בלידה או מהלידה. האם היית מודעת לפחד הזה לפני הלידה ו/או במהלכה ?

בשמחה אני אענה על השאלות וארחיב(בחוץ סוער,בבית חם ונעים יש לי זמן (-: );
את יכולה קצת לספר על החוויה שעברת בבית החולים?
בחדר הלידה היה ממש ממש בסדר,אולי חוץ מהמרדימה שהיתה לא מקצועית ולא הרדימה אותי כמו שצריך. המיילדות היו מקסימות. גם הרופא שקיבל אותי(שכחתי את כל מעקב הלידה בבית) היה ענייני ולא מתנשא ואף אחד לא עשה עניין מהעובדה שאני "פוסט-סקציה". אני יודעת שיש סיפורי זוועה על סורוקה מבחינת הלידה-לי זה לא קרה. אני בטוחה שזה קשור לעובדה שהילרי דאגה לי,גם אם מרחוק.
הבעיה התחילה אחרי הלידה. דבר ראשון-לא רצינו לחסן ולא רצינו לתת ויטמין K בזריקה. ובמחלקת ילודים עשו לנו את המוות. הריצו את בעלי הלוך וחזור עם טפסים שנצטרך לחתום עליהם. כל הזמן שלחו אליי נציגים ממח' ילודים כדי להפחיד אותי עם הויטמין K -הרגשתי קצת התנשאות מצידם. סה'כ אני בחורה אינטליגנטית, הכנתי שיעורי בית. לא אהבתי את הטררם שעשו מזה. חוץ מזה שהיה עומס אדיר במחלקת יולדות ולמזלי קיבלתי מיטה בחדר. אבל שכבתי חצי מהזמן במסדרון. היה נורא מלוכלך ונורא רועש. יהיו כאילו יאמרו שאני מפונקת. אני חושבת שזה עניין של תפיסת חיים. אחרי הלידה רציתי לישון,לנוח בשקט.להתקלח כמו בנאדם. את זה לא היה לי שם. הרגשתי קצת כמו אסירה. כמו תלמידה שיצאה לטיול שנתי רחוק מהבית ורוצה כבר לחזור הביתה ולא יכולה. לא מתאים. הריחוק מהבן הקטן שלי גם היה מיותר לגמרי. עד היום הוא זוכר את זה. כל הליך השחרור היה ארוך ומייגע. זו חוויה שאני לא מוכנה לחזור עליה והייתי מוותרת עליה בכיף. כשניסינו לבקש להשתחרר יותר מוקדם אז כל הזמן הפחידו אותנו שהתינוק חייב להשאר 32 שעות בבי'ח למרות שאני יודעת שזה לא מחוייב במציאות וישנם בתי חולים שמשחררים יולדת וילוד מהר אחרי הלידה. סורוקה הוא בי'ח גדול ומאד מערכתי ומי שרוצה להיות קצת אחר מכולם נופל שם בין הכיסאות ולתוך ההפחדות. ולמי יש כוח להלחם במערכת אחרי לידה?
את כותבת שפחדת בלידה או מהלידה. האם היית מודעת לפחד הזה לפני הלידה ו/או במהלכה ?
לא חושבת שהייתי מודעת למרות שבתת מודע-כמובן שכן. נכנסתי לתהליך של חוסר הקשבה לגוף ולתהליך. אני חושבת שהייתי מאד מתוחה מכל המעמד של ויב'ק וזה חלחל. מצד אחד כבר מאד רציתי ללדת ומצד שני פחדתי מכל התהליך. אז כנראה בגלל זה נכנסתי ללידה ממקום לא נכון וממקום די עייף. הפחד שליווה היה פחד שכנראה מלווה רבות מיולדות ויב'ק-זה שהגוף שלי לא יצליח ללדת. שהסיפור יחזור על עצמו.

הגעתי לדף שלך, וקראתי אותו, את כולו, מדהימה העובדה שבתוך כל תהליך הלידה בבית, ישבת וכתבת בצורה מסודרת את ההרגשה, והתהליך. ובסופו של דבר היית שלמה עם ההחלטה שלך ללכת ללדת בבית חולים. לדעתי זה מעיד על כוח פנימי חזק, ויושרה.
פשוט מרתק העמוד הנוכחי שלך.

תודה

רק הבהרה-את הסיפור כתבתי אחרי הלידה,לא במהלכה (-:

הפחד שליווה היה פחד שכנראה מלווה רבות מיולדות ויב'ק-זה שהגוף שלי לא יצליח ללדת. שהסיפור יחזור על עצמו.
איך אפשר לצאת מהלופ?

בת ההרים, סליחה על ההשתלטות על הדף, אפשר אח"כ לערוך החוצה.
_הפחד שליווה היה פחד שכנראה מלווה רבות מיולדות ויב'ק-זה שהגוף שלי לא יצליח ללדת. שהסיפור יחזור על עצמו.
איך אפשר לצאת מהלופ_

באמת ידוע, שהנקודה שבה הוחלט על ניתוח בפעם הקודמת, היא נקודה מועדת לבעיות בלידה הבאה - מסיבות רגשיות, לא פיסיות.
אצלי זה היה קצת שונה, כי לא היה לי בכלל נסיון לידה, ולכן ההצעות שלי הן תיאורטיות, לא מנסיון.
מה עם דמיון-מודרך, מתקן? מה עם סדנת הכנה רגשית ללידה? לפעמים הרבה ידע עוזר להתגבר על הפחדים.

ומסביבי שלושה אנשים שעומדים ומביטים בי מבלי לגעת בי! אלוהים-שמישהו ייגע בי. שמישהו יעסה אותי. כשהגעתי לבי'ח היתה מיילדת שם שראתה אותי והתחילה לעסות לי את הגב התחתון בכל ציר. אין לי מושג איך קראו לה אפילו. אבל אני לא אשכח לעולם את המגע שלה

איך זה קרה? איך, למרות שכ"כ תיכננת את זה, הרגשת שאין לך את התמיכה שאת רוצה? אני שואלת כי גם אני בהתלבטות לגבי מי אני רוצה שיהיה איתי.

ומסביבי שלושה אנשים שעומדים ומביטים בי מבלי לגעת בי! אלוהים-שמישהו ייגע בי
האם דיברת אתם מראש על מגע בלידה?
תמר - האם את תדברי על זה?

אני? ברור. השאלה אם תוך כדי יודעים שזה מה שחסר.

באמת ידוע, שהנקודה שבה הוחלט על ניתוח בפעם הקודמת, היא נקודה מועדת לבעיות בלידה הבאה - מסיבות רגשיות, לא פיסיות
באמת מתאימה לי התאוריה הזו. הלידה הראשונה שלי "הסתיימה" כשהגעתי לשלושה ס'מ פתיחה. ועד שהגעתי אליהם עברתי סרטים לא טובים. בלידה השנייה לקח לי המון זמן להגיע לאותו שלב. ברגע שהגעתי ל-4 ס'מ נפתחתי נורא מהר. הבעיה היא שכבר הייתי מותשת p-:
איך זה קרה? איך, למרות שכ"כ תיכננת את זה, הרגשת שאין לך את התמיכה שאת רוצה?
האם דיברת אתם מראש על מגע בלידה?

בדרך כלל,אתה לומד על האנשים שקרובים אליך,דווקא במצבי ה"משבר" או ה"לחץ". או יותר נכון מצבים בהם האנרגיות מאד דחוסות ואינטנסיביות. בואו נגדיר את זה כה, יותר חיובי. וכנראה שזה מה שקרה לי. מבחנות רבות זו היתה עבורי לידה ראשונה.אני לא טיפוס שמת על מסז'ים בדרך כלל. בעלי רק מנסה לגעת לי ברגליים ואני ישר קופצת. לכן לא חשבתי על העניין הזה בצורה מיוחדת. לא ידעתי שזה יהיה כל כך משמעותי. אילו הן תובנות שיכולתי להגיע אליהן רק בדיעבד ולאור הנסיון. ותודה לאל על הנסיון.
וכנראה שהתשובה נמצאת בתשפט שלי מלמעלה
נהגתי לפי איזה משהו ש"צריך להיות" ולא לפי מה שהיה נכון לי ורק לי

השאלה אם תוך כדי יודעים שזה מה שחסר
יודעים אבל לא תמיד נמצאים במקום שיודע לקחת,לדרוש.

עוד משהו שדורש ממני הרבה אומץ לומר כאן ככה קבל עם ועדה(אולי כי זה לא "אין" מספיק להודות בכזה דבר). אבל אני אומר אותו כי זה חשוב.
ללא ספק-היה בי חלק בתוכי שלא היה בשל ללדת בבית. זה לא שלא רציתי-רציתי מאד וידעתי בדיוק לקראת מה אני הולכת,מהם הסיכונים וכד'. אבל היה באישיות שלי נכון לאותה תקופה חלק שלידת בית היתה כנראה "גדולה" עליו. ועם החלק הזה התמודדתי רק אחרי הלידה בעזרת איזון גוף נפש ופרחי באך ויצאו המון ג'יפות מבפנים(בעיקר דברים שקשורים תפקידים שלקחתי על עצמי בתור ילדה ולמערכת היחסים שלי עם אימי ואבי). בתכלס-אחרי הלידה הקודמת והתהליך שהגיע אחריה אני מסוגלת ללדת בכל מקום כי אני יודעת לקחת את מה שאני זקוקה לו ואני יודעת להתעלם מכל מה שלא נכון לי. ולכן גם בבית חולים "לא יוכלו לי". ודווקא מהמקום הזה-אבחר שוב ללדת בבית. כי הפעם יש לי את היכולת הנפשית לעבור את כל התהליך בטריטוריה שלי שאנרגטית היא נקיה לגמרי.

בת הרים,
סופסופ נענתי להזמנתך לקרוא פה אני שמחה שלקח לי קצת זמן כי יש את כל התוספות הללו. אז הרווחיתי עוד (-:

עוד לא ילדתי אבל יש החלטה לעשות את זה בבית התחזקתי במיוחד מהמעבר הנכון (אין לי מילה טובה פה) שעשית מלידת בית ללידת בי"ח. יולדות שהתחילו בבית ועברו לבי"ח דיברו איתי על תחושת כישלון / החמצה / כעס על עצמן וכו' וכל כך חיזק אותי לשמוע ש"זה בסדר לבחור בי"ח אפילו אם התכוונת בבית".
אני מקווה שהכל יעבור בשלום ומהר ו... אבל אני מתכוונת לזכור את דבריך המאוד חשובים למקרה שאבין שאני רוצה בי"ח.
תודה תודה תודה!

יש המשך...
קצפת ודובדבן

תודה בת הרים, הסיפור הזה היה כ"כ במקום מבחינתי מכ"כ הרבה בחינות.

_הפחד שליווה היה פחד שכנראה מלווה רבות מיולדות ויב'ק-זה שהגוף שלי לא יצליח ללדת. שהסיפור יחזור על עצמו.
איך אפשר לצאת מהלופ. באמת ידוע, שהנקודה שבה הוחלט על ניתוח בפעם הקודמת, היא נקודה מועדת לבעיות בלידה הבאה - מסיבות רגשיות, לא פיסיות_

כמה תודה על זה שהצפתן את זה (גם) עבורי, אני שם ברגעים אלו ממש, בזכותכן אני יודעת שאפשר לצאת מהלופ.