על ידי צפריר_שפרון* » 12 מרץ 2005, 10:53
בלה,
האם הצעתך לא למעשה מבטלת צנזור שהוא חיוני לחיים תקינים?
מיהו הצנזור?
מהם חיים תקינים?
כאן, נמצאת מתקרבת אל אפשרות בחירה נוספת.
על פני להחליף תפישה בבחינת מעבר מימין לשמאל, משמאל לימין, ניתן וראוי להוסיף תפישה.
הנפש פנים רבות לה. במובן הזה שבעים פנים לתורה.
אמנם מתקיים הצנזור הזה שאת מבקשת לשים לשם תקינות החיים, ומסרב להכיר בפנים נוספות.
סירוב זה עולה מתוך הפחד שמתקיים בהכרח אצל אותו צנזור, אצל כל צנזור. שהרי מתוקף תפקידו נמצא זה מגדיר, מגביל, מציב גבולות ומגן עליהם.
מכאן, גילוי פנים נוספות, אלה הנמצאות מעבר לגבול. פנים אשר מתקיימות באותו מארג נפשי, הכולל את הצנזור המדובר, מעלה את הפחד כהתנגדות לגיטימית לשם הישרדות.
במובן הזה עצם הצנזורה הפנימית מאפשרת הישרדות בהיבט הזה של אישור עצמי. אישור לעצם הקיום, הנבדלות והייחודיות של אותה נפש פרטית.
כאן, למדה הנפש את הבשלתה ואת אותו תהליך של תהליכים. תהליכים אלה מתפרשים בזמן ובמרחב.
בעוד בתקופות חייו הראשונות, הבראשיתיות של האדם - כתינוק, כפעוט, כילד, מהותו ותפישתו את המרחב והזמן מתמקדות או מובנות תחת הכותרת של מה שנגלה לעיניו מבחינת המרחב, והווה חייו בהיבטי זמן. הרי שבתקופת ילדותו המאוחרת, לקראת התנערותו להיותו נער או במובן הזה מתבגר, שאז עולה גם ההתבגרות המינית וגם ההבשלה האפשרית מבחינת הגיבוש הפנימי הנפשי והרגשי, ניתן לומר שמתחלף הזכרון, התחלפות הזכרון היא אותה יכולת להניח רצף בזמן. אז מופרד הזמן לשלושת חלקיו - עתיד הווה עבר. בסדר הזה.
שכן, בשלב זה נמצא העתיד גדול לאין שעור מהעבר, שעדיין לילד אין "עבר" מבחינת הזכרון או מבחינת המקום בזכרון, הן מבחינת הזכרון הקשה (hard disk) והן מבחינת הזכרון הפעיל (ram). היות והנפח של הזכרון נמצא פנוי ברובו, הרי שהילד מקבל או נפגש עם אפשרויות עתידו. במקביל, על סמך העבר, מסיק הילד את הקשר בין סבה ותוצאה כהתפתחות, כתולדה אפשרית.
כאן, בעברו של הילד נמצאים אירועים, בהכרח אלה הם הנדבכים של התולדות, במובן הזה תולדות חייו.
מכאן, נמצאת הפסיכולוגיה, על מרבית תפישותיה מבקשת לברר את מהות אותם אירועים. ואין באלה צורך אלא על מנת להאדיר את אותם נדבכים. אז מתרחש היפוך ואותם אירועים נדחקים לקרן זווית. כמו מתהפך הזכרון אל כווצו.
על פני חקירת נדבכי העבר, ראוי להאדיר את אותה הוויה החבוייה בזכרונו של הילד כהרגשה. אלה אותן חוויות של אישור או ידיעה פנימית, במובן הזה של אחדות עם הקיים במרחב ובזמן תוך תחושה של חיים כנבדל, כמיוחד - כשונה.
אז, כשנזכר האדם בתחושותיו מתוך הווה קיומו, מכוון הזכרון הפעיל (ram) אל הווה קיומו כשכלי השפוט שלו - השכל הישר, אמונותיו ותפישתו מתרעננים ומתחדשים על פי מי שהוא האדם עצמו. בעודו בוחן את חייו בהווה. תחושותיו בגוף, הרגשתו והידיעה כי הוא קיים. מאושר - תרתי משמע.
הליך זה או תהליך זה ניתן לומר פותח ערוצים אל הרוח. שאז, בתקופת הילדות לא נמצא האדם מנותק מהרוח, לא נמצא הילד שבאדם מנותק מגופו, מהמרחב בו הוא נמצא, ומהווית קיומו - ההווה.
לכן, מתבקשת לחזור במובנים האלה של מרחב וזמן אל תקופת ילדותה.
בהיבט המרחב - להתמקד במה שיש ולהדיר עיניה ממה שאין.
כאשר מתבוננת היטב במה שיש הן מבחינת המציאות הפיזית, קרי קיומם של חיים (העולם חי), קיומם של דוממים (בדממתם), וכל היש, והן מהיבט פנימי זה של תרגום היש ל"יש הפנימי", בבחינת ידיעת הקיום (אני חיה וקיימת. הווה).
מאפשרת לאין להתאיין, פשוטו כמשמעו: מדירה את עיניה ממה שאין, דווקא מתוך הידיעה שאין (שהרי יודעת שבמבט המוחלט, אותה אחדות מוחלטת אין "אני").
בהיבט הזמן, להתמקד ברגע. בעכשיו, להפנות את המודעוּת אל תחושותיה עכשיו. במובן הזה של התבוננות באותן רמות של התכווצות (בהלה, היסטריה, עצבות, יאוש, דיכאון) עליהן אחראי הצנזור. ואותן רמות של התרחבות (אהבה, התפרשות, שמחה ושעשוע). התבוננות זו תוך התהליך נמצאת חיונית בעבורה לאין שעור, שאז מתוך ההתבוננות הזו יכולה לזהות את גבולותיה ולהניח את דעתה. שאז, נמצאת יודעת כי אלו הם הגבולות מחד ומאידך מכירה הנפש בהיעדר הסכנה המאיימת באחדות, בכך שיש עולם שלם - פנימי - מעבר לגבולותיה.
אז, נמצאת מאפשרת את אותו אישור עצמי על קיומה. על פני אישור חיצוני אידיאולוגי שלעולם לא יספק, עולה תחושה של חירות פנימית - ידיעת הקיום.
במובנים רבים זה האושר - אותו אישור שעולה מבפנים, מתוך הקיום ולא מתוך היעדר הקיום, מתוך הקיים ולא מתוך היעדר הקיים.
לכך שואפת, ואין כל סבה או תולדה שסותרת את הגשמת כוונותיה ורצונה.
שינון המנטרה - "אני חיה וקיימת - הווה", תביא תועלת.
הודייה על מתנת החיים האלה המאושרים נמצאת כמפתח חשוב בעבור למידת החיים בהווה.
לכן מודה מקרב לבה, הודייה שלמה ותמימה.
תודה לך.
בלה,
[u]האם הצעתך לא למעשה מבטלת צנזור שהוא חיוני לחיים תקינים?[/u]
מיהו הצנזור?
מהם חיים תקינים?
כאן, נמצאת מתקרבת אל אפשרות בחירה נוספת.
על פני להחליף תפישה בבחינת מעבר מימין לשמאל, משמאל לימין, ניתן וראוי [b]להוסיף[/b] תפישה.
הנפש פנים רבות לה. במובן הזה שבעים פנים לתורה.
אמנם מתקיים הצנזור הזה שאת מבקשת לשים לשם תקינות החיים, ומסרב להכיר בפנים נוספות.
סירוב זה עולה מתוך הפחד שמתקיים בהכרח אצל אותו צנזור, אצל כל צנזור. שהרי מתוקף תפקידו נמצא זה מגדיר, מגביל, מציב גבולות ומגן עליהם.
מכאן, גילוי פנים נוספות, אלה הנמצאות מעבר לגבול. פנים אשר מתקיימות באותו מארג נפשי, הכולל את הצנזור המדובר, מעלה את הפחד כהתנגדות לגיטימית לשם הישרדות.
במובן הזה עצם הצנזורה הפנימית מאפשרת הישרדות בהיבט הזה של אישור עצמי. אישור לעצם הקיום, הנבדלות והייחודיות של אותה נפש פרטית.
כאן, למדה הנפש את הבשלתה ואת אותו תהליך של תהליכים. תהליכים אלה מתפרשים בזמן ובמרחב.
בעוד בתקופות חייו הראשונות, הבראשיתיות של האדם - כתינוק, כפעוט, כילד, מהותו ותפישתו את המרחב והזמן מתמקדות או מובנות תחת הכותרת של מה שנגלה לעיניו מבחינת המרחב, והווה חייו בהיבטי זמן. הרי שבתקופת ילדותו המאוחרת, לקראת התנערותו להיותו נער או במובן הזה מתבגר, שאז עולה גם ההתבגרות המינית וגם ההבשלה האפשרית מבחינת הגיבוש הפנימי הנפשי והרגשי, ניתן לומר שמתחלף הזכרון, התחלפות הזכרון היא אותה יכולת להניח רצף בזמן. אז מופרד הזמן לשלושת חלקיו - עתיד הווה עבר. בסדר הזה.
שכן, בשלב זה נמצא העתיד גדול לאין שעור מהעבר, שעדיין לילד אין "עבר" מבחינת הזכרון או מבחינת המקום בזכרון, הן מבחינת הזכרון הקשה (hard disk) והן מבחינת הזכרון הפעיל (ram). היות והנפח של הזכרון נמצא פנוי ברובו, הרי שהילד מקבל או נפגש עם אפשרויות עתידו. במקביל, על סמך העבר, מסיק הילד את הקשר בין סבה ותוצאה כהתפתחות, כתולדה אפשרית.
כאן, בעברו של הילד נמצאים אירועים, בהכרח אלה הם הנדבכים של התולדות, במובן הזה תולדות חייו.
מכאן, נמצאת הפסיכולוגיה, על מרבית תפישותיה מבקשת לברר את מהות אותם אירועים. ואין באלה צורך אלא על מנת להאדיר את אותם נדבכים. אז מתרחש היפוך ואותם אירועים נדחקים לקרן זווית. כמו מתהפך הזכרון אל כווצו.
על פני חקירת נדבכי העבר, ראוי להאדיר את אותה הוויה החבוייה בזכרונו של הילד כהרגשה. אלה אותן חוויות של אישור או ידיעה פנימית, במובן הזה של אחדות עם הקיים במרחב ובזמן תוך תחושה של חיים כנבדל, כמיוחד - כשונה.
אז, כשנזכר האדם בתחושותיו מתוך הווה קיומו, מכוון הזכרון הפעיל (ram) אל הווה קיומו כשכלי השפוט שלו - השכל הישר, אמונותיו ותפישתו מתרעננים ומתחדשים על פי מי שהוא האדם עצמו. בעודו בוחן את חייו בהווה. תחושותיו בגוף, הרגשתו והידיעה כי הוא קיים. מאושר - תרתי משמע.
הליך זה או תהליך זה ניתן לומר פותח ערוצים אל הרוח. שאז, בתקופת הילדות לא נמצא האדם מנותק מהרוח, לא נמצא הילד שבאדם מנותק מגופו, מהמרחב בו הוא נמצא, ומהווית קיומו - ההווה.
[hr]
לכן, מתבקשת לחזור במובנים האלה של מרחב וזמן אל תקופת ילדותה.
בהיבט המרחב - להתמקד במה שיש ולהדיר עיניה ממה שאין.
כאשר מתבוננת היטב במה שיש הן מבחינת המציאות הפיזית, קרי קיומם של חיים (העולם חי), קיומם של דוממים (בדממתם), וכל היש, והן מהיבט פנימי זה של תרגום היש ל"יש הפנימי", בבחינת ידיעת הקיום (אני חיה וקיימת. הווה).
מאפשרת לאין להתאיין, פשוטו כמשמעו: מדירה את עיניה ממה שאין, דווקא מתוך הידיעה שאין (שהרי יודעת שבמבט המוחלט, אותה אחדות מוחלטת אין "אני").
בהיבט הזמן, להתמקד ברגע. בעכשיו, להפנות את המודעוּת אל תחושותיה עכשיו. במובן הזה של התבוננות באותן רמות של התכווצות (בהלה, היסטריה, עצבות, יאוש, דיכאון) עליהן אחראי הצנזור. ואותן רמות של התרחבות (אהבה, התפרשות, שמחה ושעשוע). התבוננות זו תוך התהליך נמצאת חיונית בעבורה לאין שעור, שאז מתוך ההתבוננות הזו יכולה לזהות את גבולותיה ולהניח את דעתה. שאז, נמצאת יודעת כי אלו הם הגבולות מחד ומאידך מכירה הנפש בהיעדר הסכנה המאיימת באחדות, בכך שיש עולם שלם - פנימי - מעבר לגבולותיה.
אז, נמצאת מאפשרת את אותו אישור עצמי על קיומה. על פני אישור חיצוני אידיאולוגי שלעולם לא יספק, עולה תחושה של חירות פנימית - ידיעת הקיום.
במובנים רבים זה האושר - אותו אישור שעולה מבפנים, מתוך הקיום ולא מתוך היעדר הקיום, מתוך הקיים ולא מתוך היעדר הקיים.
לכך שואפת, ואין כל סבה או תולדה שסותרת את הגשמת כוונותיה ורצונה.
שינון המנטרה - "אני חיה וקיימת - הווה", תביא תועלת.
הודייה על מתנת החיים האלה המאושרים נמצאת כמפתח חשוב בעבור למידת החיים בהווה.
לכן מודה מקרב לבה, הודייה שלמה ותמימה.
[hr]
תודה לך.