על ידי אליס_בארץ_המראה* » 18 ינואר 2005, 02:58
אכן, הנאמנות למדינה אינה הווייתי, אלא הנאמנות למוסר ולמצפון, לבני האדם , לזכויותיהם הבסיסיות.
רעיון המדינה הדמוקרטית, הינו כזה שיכולים לדור בו בכפיפה אחת אנשים עם דיעות כשלך וכשלי
חבצלת, קראי שוב את המשפטים האלו. יש כאן לכאורה כל מה שאת מבקשת. מי שמכבד זכויות בסיסיות, מכבד את הזכויות הבסיסיות של כולם. במדינה דמוקרטית (ושלנו עומדת בחלק מהקריטריונים) אכן דעות שונות יכולות לדור בכפיפה אחת. לא זה מה שאת רוצה?
כתבתי 'לכאורה' כי אני חושבת שאולי בכל זאת זה לא בדיוק מה שאת רוצה.
חלק חשוב בהווייתי ובאידיאולוגיה שלי: נאמנותי למדינה
השאלה שמעניינת אותי היא מדוע את חרדה
למדינה ולא
לאנשים . מדוע המדינה - מעיקרה, כלי שנועד לשרת מטרות/אינטרסים/צרכים של גוף לאומי (שהוא תמיד גוף מדומיין) או הסקטורים החזקים בו (יש לי דעה בנושא, כמובן, אולם לא זה המקום לדון בה), חשובה יותר מהאנשים אותם נועדה לשרת.
אישית, יש לי תגובה פיזית חזקה של דחיה כשה'מדינה' כערך הופכת חשובה יותר מאזרחיה. עוד לא ראיתי מקרה היסטורי כזה שנגמר טוב. רק מי שהצליחו לשמור על איזון בין חשיבות המדינה לחשיבות אזרחיה יצאו כמנצחים (הם ושלמותם המדינית) מעברם השני של אירועים קשים כמו מלחמות, מלחמות אחים, כיבוש, אימפריות, התפרקות אימפריות וכד'. כל האחרים, המדינה שכה חרדו לה קמה ובלעה אותם, ואפילו לא גיהקה.
אני מבינה, כמובן, את אכזבתך וכעסך על כך שאותה מדינה, שעד כה שירתה היטב ובנאמנות את הציבור שככל הנראה את חשה חלק ממנו, מפנה פתאום עורף לאותו ציבור עצמו (ועושה זאת, צחוק הגורל, על מנת להציל את עצמה). אולם את תהליך ההתפכחות הזה עברו ציבורים שלמים לפניך: אנשי הקיבוצים, "מעמד ההסתדרות", חקלאים - כולם עמדו למשך שנים מספר בסימן זהות מוחלטת עם המדינה, וכולם כאבו את כאב ההתבגרות של הפיכתם לסקטור, עוד אחד מני רבים, ואפילו לא מועדף. אף אחד מהם לא חשב שזהו סופה של המדינה. הם פשוט למדו לחיות כמו כולם.
זה כואב, כמובן. ולכן אני שואלת: מה את באמת רוצה, חבצלת? את רוצה שתהיה כאן מדינה דמוקרטית באמת, בה יש מקום לכולם, בה כולם וקולם חשובים באותה המידה, בה איש איננו "המדינה", בה המדינה עצמה היא משנית לאזרחיה ואיננה מושא לרגשות עזים, רק זכויות האנשים הן מושא לרגשות כאלו וקנאות כזאת - או שאת רוצה מדינה שהיא בעצם סקטור, וככזו היא תמיד תשקף ותשרת קבוצה אחת בלבד, ציבור אחד בלבד, וכמו שאת רואה, זה לא תמיד הציבור שהתרגל להיות (או חשב שהוא תמיד מגלם את) "המדינה"?
אין צורך לחשוש
ל מדינה. מדינות לא נוטות להתפרק כל כך מהר. גם אם רבים ידבקו בסרבנות (מימין ומשמאל), גם אם יופעל נשק נגד חיילים הבאים לפנות (למעשה, בעיקר אם יופעל נשק. שרידי ההזדהות עם כאבם של המתנחלים יעלמו כעשן; הציבור יתאחד ומיד, אבל לא בכיוון הרצוי למפונים). עברנו את אלטלנה, את הסזון, את המלחמות, את מהומות וואדי סאליב, את אירועי אוקטובר. ולא קרה דבר לחוסנה של "המדינה". אל חשש. היא לא תעלם מן העולם עד שלא יסתיים העידן הלאומי.
[u]אכן, הנאמנות למדינה אינה הווייתי, אלא הנאמנות למוסר ולמצפון, לבני האדם , לזכויותיהם הבסיסיות.[/u]
[u]רעיון המדינה הדמוקרטית, הינו כזה שיכולים לדור בו בכפיפה אחת אנשים עם דיעות כשלך וכשלי[/u]
חבצלת, קראי שוב את המשפטים האלו. יש כאן לכאורה כל מה שאת מבקשת. מי שמכבד זכויות בסיסיות, מכבד את הזכויות הבסיסיות של כולם. במדינה דמוקרטית (ושלנו עומדת בחלק מהקריטריונים) אכן דעות שונות יכולות לדור בכפיפה אחת. לא זה מה שאת רוצה?
כתבתי 'לכאורה' כי אני חושבת שאולי בכל זאת זה לא בדיוק מה שאת רוצה.
[u]חלק חשוב בהווייתי ובאידיאולוגיה שלי: נאמנותי למדינה[/u]
השאלה שמעניינת אותי היא מדוע את חרדה [b]למדינה[/b] ולא [b]לאנשים[/b] . מדוע המדינה - מעיקרה, כלי שנועד לשרת מטרות/אינטרסים/צרכים של גוף לאומי (שהוא תמיד גוף מדומיין) או הסקטורים החזקים בו (יש לי דעה בנושא, כמובן, אולם לא זה המקום לדון בה), חשובה יותר מהאנשים אותם נועדה לשרת.
אישית, יש לי תגובה פיזית חזקה של דחיה כשה'מדינה' כערך הופכת חשובה יותר מאזרחיה. עוד לא ראיתי מקרה היסטורי כזה שנגמר טוב. רק מי שהצליחו לשמור על איזון בין חשיבות המדינה לחשיבות אזרחיה יצאו כמנצחים (הם ושלמותם המדינית) מעברם השני של אירועים קשים כמו מלחמות, מלחמות אחים, כיבוש, אימפריות, התפרקות אימפריות וכד'. כל האחרים, המדינה שכה חרדו לה קמה ובלעה אותם, ואפילו לא גיהקה.
אני מבינה, כמובן, את אכזבתך וכעסך על כך שאותה מדינה, שעד כה שירתה היטב ובנאמנות את הציבור שככל הנראה את חשה חלק ממנו, מפנה פתאום עורף לאותו ציבור עצמו (ועושה זאת, צחוק הגורל, על מנת להציל את עצמה). אולם את תהליך ההתפכחות הזה עברו ציבורים שלמים לפניך: אנשי הקיבוצים, "מעמד ההסתדרות", חקלאים - כולם עמדו למשך שנים מספר בסימן זהות מוחלטת עם המדינה, וכולם כאבו את כאב ההתבגרות של הפיכתם לסקטור, עוד אחד מני רבים, ואפילו לא מועדף. אף אחד מהם לא חשב שזהו סופה של המדינה. הם פשוט למדו לחיות כמו כולם.
זה כואב, כמובן. ולכן אני שואלת: מה את באמת רוצה, חבצלת? את רוצה שתהיה כאן מדינה דמוקרטית באמת, בה יש מקום לכולם, בה כולם וקולם חשובים באותה המידה, בה איש איננו "המדינה", בה המדינה עצמה היא משנית לאזרחיה ואיננה מושא לרגשות עזים, רק זכויות האנשים הן מושא לרגשות כאלו וקנאות כזאת - או שאת רוצה מדינה שהיא בעצם סקטור, וככזו היא תמיד תשקף ותשרת קבוצה אחת בלבד, ציבור אחד בלבד, וכמו שאת רואה, זה לא תמיד הציבור שהתרגל להיות (או חשב שהוא תמיד מגלם את) "המדינה"?
אין צורך לחשוש [po]ל מדינה [/po]. מדינות לא נוטות להתפרק כל כך מהר. גם אם רבים ידבקו בסרבנות (מימין ומשמאל), גם אם יופעל נשק נגד חיילים הבאים לפנות (למעשה, בעיקר אם יופעל נשק. שרידי ההזדהות עם כאבם של המתנחלים יעלמו כעשן; הציבור יתאחד ומיד, אבל לא בכיוון הרצוי למפונים). עברנו את אלטלנה, את הסזון, את המלחמות, את מהומות וואדי סאליב, את אירועי אוקטובר. ולא קרה דבר לחוסנה של "המדינה". אל חשש. היא לא תעלם מן העולם עד שלא יסתיים העידן הלאומי.