על ידי אורנה_וצפריר_שפרון* » 20 יולי 2001, 12:41
החיים במסגרת הבית והמשפחה
לעתים, במיוחד בהתייחסות מילולית, באמצעות המילים הנאמרות, והמילים הכתובות,
נדמה כאילו החינוך בבית, או החינוך החופשי, או החינוך להיות חופשי, או עצם חווית החופש, החירות, לא נועדו, אלא על מנת להתפלסף עליהם, לנתח ולבדוק ברמה השכלית הטהורה, לחקור ולהשתתף בניסוי.
והנה עולה הגדרה כוללנית יותר, רחבה יותר, והיא מציאת החיים במסגרת הבית והמשפחה, כברירת המחדל, מסגרת הבית (הרובד הפיזי) והמשפחה (הרובד הנפשי/רגשי) הופכת להיות המובן מאליו. האקסיומה הבסיסית למהלך החיים.
אין זה פשוט להניח הנחה בסיסית מחייבת כל-כך, גורפת כל-כך, אין זה פשוט לקדש את המשפחה.
אבל כאשר בפועל, ביום יום אנו חיים במסגרת הבית והמשפחה, שמחים, לומדים, משחקים, מארחים, עובדים, כותבים, מבשלים, אוכלים, עצובים, כועסים, רבים, ישנים, חולמים, אוהבים ומקבלים את החיים בזרועות פתוחות, אקסיומת הבית והמשפחה כמרכז פיזי ונפשי של כל בני הבית, נבנית והופכת להיות בסיס איתן אם כי לעתים נסתר ומתחבא מאחורי הגדרות כאלו או אחרות.
המשפחה היא הגלקסיה הראשונה של כל אחד מאתנו, מערכת כוכבים ראשונית, בתוכה כל אחד עומד בפני עצמו ומהווה חלק ממכלול. כך כל משפחה גרעינית מהווה כוכב בגלקסית המשפחה המורחבת, וגם היא, המשפחה הגרעינית, עומדת בפני עצמה ובו זמנית מהווה חלק ממערך גדול יותר. כך היקום מתפשט עד לאיחוד כל משפחת האדם (ולכל אחד מאתנו יש ששה מיליארד קרובים לפחות).
כאן, בהבנה כי ברובד האישי לעולם תהיה המשפחה נמל הבית, טמונה הזדמנות של יחסים ארוכי טווח, ראשית בין בני הזוג, ולא פחות חשוב מכך, בבניית אינטימיות מתמשכת של חיים בצוותא, כמשפחה.
שכן מעבר לשאלת הצדק, היופי, האמת, ההוכחות, התמליל, התסריט וכל המשמעויות החכמות שניתן לרשום כאן ולהרים עוד גבה משתוממת, מעבר לכל אלה,
עולים החיים עצמם.
אלה מציבים אתגרים יומיומיים חשובים לעין ערוך מהקביעה האם הפוסט-מודרניזם והאנרכיה הברוטלית הוגדרו היטב.
הטיפול היומיומי בענייני הבית והמשפחה, המשימות היומיומיות: מילה פה, רחיצה שם, סיפור לפני שינה, הכנת מזון והגשתו, דחופים הרבה יותר מהשאלה האם הרציונליזם הבלתי נסבל של הקיום סותר מבחינה לוגית את הצורך של ילד לרחוץ כלים, או לבשל, או לצרוח...
טעות היא "לעבוד" בגן אמא, או בבי"ס אבא,
טעות היא "לעבוד" בחינוך ביתי, או בחינוך חופשי,
חינוך לעולם הוא דוגמא אישית.
על מנת לחנך לחופש,
יש להיות אדם חופשי,
לעבוד עבודת נשמתך,
מבלי לאיים,
במוזרות זו שלך,
על השאר.
עניין זה יבטיח את היות דור ההמשך חופשי,
ויהיו נסיבות חייו אשר יהיו.
קצת פחות לדבר על זה,
קצת יותר לעשות. לחיות.
החיים הם העיקר, החיים עצמם,
והמסגרת לחיים, המסגרת הטבעית, היא מסגרת הבית והמשפחה.
החיים במסגרת הבית והמשפחה
לעתים, במיוחד בהתייחסות מילולית, באמצעות המילים הנאמרות, והמילים הכתובות,
נדמה כאילו החינוך בבית, או החינוך החופשי, או החינוך להיות חופשי, או עצם חווית החופש, החירות, לא נועדו, אלא על מנת להתפלסף עליהם, לנתח ולבדוק ברמה השכלית הטהורה, לחקור ולהשתתף בניסוי.
והנה עולה הגדרה כוללנית יותר, רחבה יותר, והיא מציאת [b]החיים במסגרת הבית והמשפחה[/b], כברירת המחדל, מסגרת הבית (הרובד הפיזי) והמשפחה (הרובד הנפשי/רגשי) הופכת להיות [b]המובן מאליו[/b]. האקסיומה הבסיסית למהלך החיים.
אין זה פשוט להניח הנחה בסיסית מחייבת כל-כך, גורפת כל-כך, אין זה פשוט לקדש את המשפחה.
אבל כאשר בפועל, ביום יום אנו חיים במסגרת הבית והמשפחה, שמחים, לומדים, משחקים, מארחים, עובדים, כותבים, מבשלים, אוכלים, עצובים, כועסים, רבים, ישנים, חולמים, אוהבים ומקבלים את החיים בזרועות פתוחות, אקסיומת הבית והמשפחה כמרכז פיזי ונפשי של כל בני הבית, נבנית והופכת להיות בסיס איתן אם כי לעתים נסתר ומתחבא מאחורי הגדרות כאלו או אחרות.
המשפחה היא הגלקסיה הראשונה של כל אחד מאתנו, מערכת כוכבים ראשונית, בתוכה כל אחד עומד בפני עצמו ומהווה חלק ממכלול. כך כל משפחה גרעינית מהווה כוכב בגלקסית המשפחה המורחבת, וגם היא, המשפחה הגרעינית, עומדת בפני עצמה ובו זמנית מהווה חלק ממערך גדול יותר. כך היקום מתפשט עד לאיחוד כל משפחת האדם (ולכל אחד מאתנו יש ששה מיליארד קרובים לפחות).
כאן, בהבנה כי ברובד האישי לעולם תהיה המשפחה נמל הבית, טמונה הזדמנות של יחסים ארוכי טווח, ראשית בין בני הזוג, ולא פחות חשוב מכך, בבניית אינטימיות מתמשכת של חיים בצוותא, כמשפחה.
שכן מעבר לשאלת הצדק, היופי, האמת, ההוכחות, התמליל, התסריט וכל המשמעויות החכמות שניתן לרשום כאן ולהרים עוד גבה משתוממת, מעבר לכל אלה,
עולים החיים עצמם.
אלה מציבים אתגרים יומיומיים חשובים לעין ערוך מהקביעה האם הפוסט-מודרניזם והאנרכיה הברוטלית הוגדרו היטב.
הטיפול היומיומי בענייני הבית והמשפחה, המשימות היומיומיות: מילה פה, רחיצה שם, סיפור לפני שינה, הכנת מזון והגשתו, דחופים הרבה יותר מהשאלה האם הרציונליזם הבלתי נסבל של הקיום סותר מבחינה לוגית את הצורך של ילד לרחוץ כלים, או לבשל, או לצרוח...
טעות היא "לעבוד" בגן אמא, או בבי"ס אבא,
טעות היא "לעבוד" בחינוך ביתי, או בחינוך חופשי,
חינוך לעולם הוא דוגמא אישית.
על מנת לחנך לחופש,
יש להיות אדם חופשי,
לעבוד עבודת נשמתך,
מבלי לאיים,
במוזרות זו שלך,
על השאר.
עניין זה יבטיח את היות דור ההמשך חופשי,
ויהיו נסיבות חייו אשר יהיו.
קצת פחות לדבר על זה,
קצת יותר לעשות. לחיות.
החיים הם העיקר, החיים עצמם,
והמסגרת לחיים, המסגרת הטבעית, היא מסגרת הבית והמשפחה.