על ידי חלוקית_נחל* » 18 אוקטובר 2012, 07:17
הי ענת, ברוכה הבאה לחדרי בהוטל
בעיני לא מוזר בכלל. האתר הזה היה חלק משמעותי בעברן של מרבית המשתתפות בדיון. עדיין מסתתר בין דפיו הקסם של הימים הללו, ולפעמים ברגעי נס, אני מצליחה לתקשר עם משהי ולהגיע לכאלו תובנות ועומקים ואומרת בשביל זה היה כדאי ושווה כול הסיפור הזה.
אני מבינה גם את הרצון שלך, שבית דירות הזה, יתאים את עצמו גם לדייריו הוותיקים ושגם הם ירגישו בו בבית, גם אם זה אומר לפרסם הצעות עבודה במשפחתונים. כי פעם זה התאים לי ולחברות שלי, והיום כשהילדים בגרו, אין לי בכך צורך. מובן לגמרי ואף רצוי.
גם את עברת מהגדרה של בית להגדרה של חדר במלון, ואני חושבת שההגדרה היא אולמות הנגר ענקיים, שבכלל לא בטוח שאנשים נשארים לישון בהם. באים, עוברים, נכנסים להרצאה, כנס, מעגל או מסיבה וחוזרים לביתם. וכול נסיון, מבחינתי להגדיר מי רשאי לקבוע, להחליט, לזכות למעמד מועדף, או לחילופין למצוא נוסחת קסם שתענה על הצורך של כול כך הרבה אנשים במדויק, בוודאות יגזול המון המון אנרגיות, מעבר לזה שמן הסתם הוא נידון לכשלון. זה סוג של משימה בלתי אפשרית וגם בתכל'ס לאף אחד אין יותר מידי כוח להתעסק בזה.
אז אני החלטתי דבר אחר. בגלל שעברתי לחדר במלון, בגלל שהסכמתי לקבל את השינוי שחל פה במקום להתנגד לו, תחושת הבית שלי תהיה בזה שאני תולה תמונה על הקיר ומניחה צנצנת עם פרחים על השולחן. זהו. מספיק לי. אני לא נותנת לו כוח יותר ממה שהוא באמת, להגדיר אותי, לתת לי אישור, לקבוע אם אני מרגישה שייכת או לא, אם אני "בסדר" או לא, לערער לי את החינוך הביתי או להיפך, להרגיע אותי באשר להכנסה למסגרות ויציאה לעבודה. הוא לא כול אלה. הוא אף פעם לא היה. אני אמורה לתת לעצמי את כול אלה. הוא בסך הכול סביבה חיצונית עם מאפיינים חיצונים מסויימים. זה כול מה שהוא. ודרך אגב, גם אז וגם היום, אפשר להתלבט ולהיתמך על כול דבר שבעולם. ואם אני באמת רוצה המלצות על מסגרת באזור מגורי, אני אכתוב פוסט נרגש בדף בית, אזמין אליו מכיכר השוק ואבקש מבנות האזור שישלחו לי פרטים במייל. ככה פשוט. הכול אפשרי.
הדיון הזה הוא לגמרי לא על הדברים האלה. הוא לא ענייני. דיון על סמלים, עלול לא להיות רלבנטי לחיי היום יום של המשתתפים בו. הוא עונה להם על איזשהו צורך של שייכות, שליטה, בטחון, כול אחד והסיפורים שלו. מזכיר לי את לימודי בחו"ל ואת עוצמת הרגשות שהפגינו יורדים ישראלים ופלסטינים בניכר בנוגע למה צריך להיות פה, אצלנו בבית. באופן גורף, העמדות היו נחושות, קיצוניות ומלאות ברגש, הרבה יותר משל דיירי הבית בפועל.
אז, אחרי שהבנתי את כול זה, ממש לא מתאים לי, לקפוץ לדום מתוח ולרוץ אלי קרב, כול פעם שמשהי מפרסמת בהיסח דעת, או בלי לדעת, או עם לדעת מתוך רצון להפגין את צדקתה, ושמן הצד השני נמצאת העורכת שמוחקת אותה. כמו גפרור שמיד מצית את כול המדורה במקום שמשהו פשוט ייתן לו להישרף ולהפוך לאפר. לא מוכנה לתת לזה להפעיל אותי.
אם בעתיד יחזור מצב שבו באתר יהיו הרבה מודעות כאלה, ואני עדיין אהיה כאן, אני אנסה להשפיע ולשנות, בטוב, ואם לא ילך אני אבין שלי ולדיירי הבית הנוכחיים אין הרבה מן המשותף. אני לא רוצה לפעול מתוך הפחד הזה שאולי יתממש ולנהוג בהווה כאילו הוא כבר כאן. ואני לא שוכחת איך זה היה כשפתחו שלושה דפי מסגרות לקטנטנים. לגמרי זוכרת.
הנסיון לייצר כללי התנהגות מקובלים ולאכוף אותם בטווחי נעימות משתנים, בהתאם ליכולותיו של האוכף, לא עושה את העבודה. חוויתי על בשרי שזה לוחץ על כפתור מאוד משמעותי לאנשי החופש, היצירתיים, ההולכים נגד הזרם ומה שמקובל ומיד הופך את מי שמנסה ליישם לשליח כוחות האופל, או המסגרת הציבורית הממשלתית הבזוייה ביותר, המורה השנואה מבית הספר היסודי, פקיד המס שהתעמר בו, אמא שלו שהרסה לו את החיים וכו' וכו', כול אחד וגורלו האכזר מתוך תחושה רגשית שקרית שכול כולו של הנסיון לקבוע כללי התנהגות נועד להיצר את צעדיו באופן אישי. זהו. אני שחררתי את עצמי מהדבר הזה. עבורי זה היה שיעור מאוד מלמד וכואב בזמנו, במיוחד שאת מרבית ה"תוקפות" אז הכרתי באופן אישי ממפגשים והצטלבויות כאלה ואחרות. למדתי על מידת ההתאמה הרופפת בין עמדות בדיון באינטרנט לעמדות בעולם האמיתי למימוש שלהן. או בקיצור פחחחחחחחחחחחח
הי ענת, ברוכה הבאה לחדרי בהוטל :-)
בעיני לא מוזר בכלל. האתר הזה היה חלק משמעותי בעברן של מרבית המשתתפות בדיון. עדיין מסתתר בין דפיו הקסם של הימים הללו, ולפעמים ברגעי נס, אני מצליחה לתקשר עם משהי ולהגיע לכאלו תובנות ועומקים ואומרת בשביל זה היה כדאי ושווה כול הסיפור הזה.
אני מבינה גם את הרצון שלך, שבית דירות הזה, יתאים את עצמו גם לדייריו הוותיקים ושגם הם ירגישו בו בבית, גם אם זה אומר לפרסם הצעות עבודה במשפחתונים. כי פעם זה התאים לי ולחברות שלי, והיום כשהילדים בגרו, אין לי בכך צורך. מובן לגמרי ואף רצוי.
גם את עברת מהגדרה של בית להגדרה של חדר במלון, ואני חושבת שההגדרה היא אולמות הנגר ענקיים, שבכלל לא בטוח שאנשים נשארים לישון בהם. באים, עוברים, נכנסים להרצאה, כנס, מעגל או מסיבה וחוזרים לביתם. וכול נסיון, מבחינתי להגדיר מי רשאי לקבוע, להחליט, לזכות למעמד מועדף, או לחילופין למצוא נוסחת קסם שתענה על הצורך של כול כך הרבה אנשים במדויק, בוודאות יגזול המון המון אנרגיות, מעבר לזה שמן הסתם הוא נידון לכשלון. זה סוג של משימה בלתי אפשרית וגם בתכל'ס לאף אחד אין יותר מידי כוח להתעסק בזה.
אז אני החלטתי דבר אחר. בגלל שעברתי לחדר במלון, בגלל שהסכמתי לקבל את השינוי שחל פה במקום להתנגד לו, תחושת הבית שלי תהיה בזה שאני תולה תמונה על הקיר ומניחה צנצנת עם פרחים על השולחן. זהו. מספיק לי. אני לא נותנת לו כוח יותר ממה שהוא באמת, להגדיר אותי, לתת לי אישור, לקבוע אם אני מרגישה שייכת או לא, אם אני "בסדר" או לא, לערער לי את החינוך הביתי או להיפך, להרגיע אותי באשר להכנסה למסגרות ויציאה לעבודה. הוא לא כול אלה. הוא אף פעם לא היה. אני אמורה לתת לעצמי את כול אלה. הוא בסך הכול סביבה חיצונית עם מאפיינים חיצונים מסויימים. זה כול מה שהוא. ודרך אגב, גם אז וגם היום, אפשר להתלבט ולהיתמך על כול דבר שבעולם. ואם אני באמת רוצה המלצות על מסגרת באזור מגורי, אני אכתוב פוסט נרגש בדף בית, אזמין אליו מכיכר השוק ואבקש מבנות האזור שישלחו לי פרטים במייל. ככה פשוט. הכול אפשרי.
הדיון הזה הוא לגמרי לא על הדברים האלה. הוא לא ענייני. דיון על סמלים, עלול לא להיות רלבנטי לחיי היום יום של המשתתפים בו. הוא עונה להם על איזשהו צורך של שייכות, שליטה, בטחון, כול אחד והסיפורים שלו. מזכיר לי את לימודי בחו"ל ואת עוצמת הרגשות שהפגינו יורדים ישראלים ופלסטינים בניכר בנוגע למה צריך להיות פה, אצלנו בבית. באופן גורף, העמדות היו נחושות, קיצוניות ומלאות ברגש, הרבה יותר משל דיירי הבית בפועל.
אז, אחרי שהבנתי את כול זה, ממש לא מתאים לי, לקפוץ לדום מתוח ולרוץ אלי קרב, כול פעם שמשהי מפרסמת בהיסח דעת, או בלי לדעת, או עם לדעת מתוך רצון להפגין את צדקתה, ושמן הצד השני נמצאת העורכת שמוחקת אותה. כמו גפרור שמיד מצית את כול המדורה במקום שמשהו פשוט ייתן לו להישרף ולהפוך לאפר. לא מוכנה לתת לזה להפעיל אותי.
אם בעתיד יחזור מצב שבו באתר יהיו הרבה מודעות כאלה, ואני עדיין אהיה כאן, אני אנסה להשפיע ולשנות, בטוב, ואם לא ילך אני אבין שלי ולדיירי הבית הנוכחיים אין הרבה מן המשותף. אני לא רוצה לפעול מתוך הפחד הזה שאולי יתממש ולנהוג בהווה כאילו הוא כבר כאן. ואני לא שוכחת איך זה היה כשפתחו שלושה דפי מסגרות לקטנטנים. לגמרי זוכרת.
הנסיון לייצר כללי התנהגות מקובלים ולאכוף אותם בטווחי נעימות משתנים, בהתאם ליכולותיו של האוכף, לא עושה את העבודה. חוויתי על בשרי שזה לוחץ על כפתור מאוד משמעותי לאנשי החופש, היצירתיים, ההולכים נגד הזרם ומה שמקובל ומיד הופך את מי שמנסה ליישם לשליח כוחות האופל, או המסגרת הציבורית הממשלתית הבזוייה ביותר, המורה השנואה מבית הספר היסודי, פקיד המס שהתעמר בו, אמא שלו שהרסה לו את החיים וכו' וכו', כול אחד וגורלו האכזר מתוך תחושה רגשית שקרית שכול כולו של הנסיון לקבוע כללי התנהגות נועד להיצר את צעדיו באופן אישי. זהו. אני שחררתי את עצמי מהדבר הזה. עבורי זה היה שיעור מאוד מלמד וכואב בזמנו, במיוחד שאת מרבית ה"תוקפות" אז הכרתי באופן אישי ממפגשים והצטלבויות כאלה ואחרות. למדתי על מידת ההתאמה הרופפת בין עמדות בדיון באינטרנט לעמדות בעולם האמיתי למימוש שלהן. או בקיצור פחחחחחחחחחחחח