אצלנו הטלויזיה בהגבלה. אם הוא שואל למה?
אז כי טליזיה לא זה לא יצירתי ויושבים עצלים מול המסך. אנחנו מעדיפים לעשות דברים פעילים ויצירתיים.
והבן שלי בד"כ מוחא ואז מחפש לו משהו לעשות.
גם שבא חבר והילדים מאד מבקשים טלויזיה אז אני לא מסכימה-כי אז מנסיוני זה נהיה הרגל:
שהחבר בא אז הם רק רוצים טלויזיה וזה הבילוי שלהם.
היה אצלנו חבר פעם ראשונה והוא מה זה לחץ שהוא רוצה טלויזיה ואני סרבתי.
אח"כ דיברתי עם האמא והיא אמרה שאין להם טלויזיה והם פעם בשבוע רואים סרט במחשב
ולכן הבן אצל אחרים לוחץ והיא שמחה שהם לא ראו.

[u]בליל מטורף של התרחשויות לא ברורות ששוטף אותם[/u]
הגדרה מדויקת של ערוץ הופ :-) (וזו גם הסיבה שהתנתקנו מהכבלים).

[u]ניתן להתערב בצורה שלא תגזול מן הילד את האינסטינקטים הטבעיים שלו ואת העוצמה הפנימית שלו.[/u]
לבני אדם [b]אין אינסטינקטים[/b] להתמודדות עם טלויזיה.
האינסטינקט נוצר בתהליך אבולוציוני שלוקח המון זמן.
גם אין לנו אינסטינקט להתמודד עם מהירות של מכונית. עם סוכר לבן. עם קפה. עם להבים מסתובבים של בלנדר.
את כל הדברים האלה צריך ללמוד. ממבוגרים אחראים.

[u]נראה כאילו הלך הרוח הוא באופן תמידי לתת לאמא תחושה שאם יש משהו שהילד רוצה לעשות כל הזמן, סימן שצריך להגביל את זה.[/u]

חה חה... יש בזה משהו. בהחלט משפט מעורר מחשבה.
אבל בעצם יש בזה משהו גם ברצון להגביל. כי בעצם לא בריא לעשות את אותו דבר כל הזמן. אני חושבת.
כמו שאשכוליות זה נורא בריא, נכון? אבל אבא של חברה שלי שמע שזה בריא ולקח את זה לאקסטרים, אכל כמה ק"ג ביום וחלה מזה מאוד. עצוב קצת.

[u]אני שלמה עם הפשרה שמצאתי.[/u]
זה טוב (-:

[u]באותה מידה, יש הבדל גדול בין לראות שוב ושוב את אותו סרט ב DVD אם זה סרט טוב, ובין להחשף לתכנים המתחלפים והמהירים של הטלויזיה, שאין לנו עליהם שליטה.[/u]
איזה קטע, עד עכשיו לא שמעתי מישהו אומר ככה, חוץ ממני (אולי לא הקשבתי (-: )
אצלנו בן זוגי הוא זה שמראה פעם בכמה שבועות סרט במחשב. התנאים שסיכמנו עליהם הם כאלה:
[list]
[*] הוא יושב איתם יחד לכל אורך הצפיה
[*] הם צמודים אליו פיזית
[*] הוא מסביר להם מה קורה שם
[*] האורך הוא עד חצי שעה
[/list]

ומה שנחמד הוא שזה בדר"כ אותו דבר שוב ושוב. והם מבינים את זה יותר ויותר. וככה זה לא בליל מטורף של התרחשויות לא ברורות ששוטף אותם, זה משהו שהם כבר מבינים ומכירים. ואוהבים כמובן. מין חוויה משותפת עם אבא.

_ברור שכן, ראשית, בגלל שאנחנו לא מושלמים ולפעמים קשה לנו לסבול התנהגות מסויימת של הילד.
שנית, יש לשים את הדגש על ה"איך" ולא על ה"מה". ניתן להתערב בצורה שלא תגזול מן הילד את האינסטינקטים הטבעיים שלו ואת העוצמה הפנימית שלו._
אני אשמח לפירוט

[u]ובין להחשף לתכנים המתחלפים והמהירים של הטלויזיה, שאין לנו עליהם שליטה.[/u]
אני חושבת שזה דיון מקביל. יש את המדיה- בעד ונגד ויש את התכנים- בהנחה שהמדיה לגיטימית שודאי שצריך לברור אותם.

[u]נראה כאילו הלך הרוח הוא באופן תמידי לתת לאמא תחושה שאם יש משהו שהילד רוצה לעשות כל הזמן, סימן שצריך להגביל את זה.[/u]
איזה משפט מחץ!!!
אני רואה את זה המון על בעלי וההורים שלו, הצורך הזה להגביל- אוכל, טלביזיה, משחקים ומה לא, הכל שיהיה תחת שליטה שלהם שאני כבר לא יודעת למי זה באמת אמור לעשות טוב.

[u]נראה כאילו הלך הרוח הוא באופן תמידי לתת לאמא תחושה שאם יש משהו שהילד רוצה לעשות כל הזמן, סימן שצריך להגביל את זה.[/u]
נכון, אמהות המון פעמים מרגישות צורך "לאזן" את הילדים (שזה בעצם - לשלוט בהם).
זה בכללי.
בפרטים, ברזולוציה מגדילה יותר, אני למשל הייתי מוטרדת אם ילד היה משחק כל הזמן בחוץ ומה שהוא היה עושה זה נגיד להציק לחיות (סליחה לכל מי שרגיש - זה באמת משהו שילדים לפעמים עושים, ולפעמים גם באובססיביות.)
באותה מידה, יש הבדל גדול בין לראות שוב ושוב את אותו סרט ב DVD אם זה סרט טוב, ובין להחשף לתכנים המתחלפים והמהירים של הטלויזיה, שאין לנו עליהם שליטה.
וזה, בלי להכנס לסוגיות הפיזיולוגיות של הצפיה (שעלו כאן ובדפים אחרים) . רק בקשר לתכנים.

[u]מבינה שלדעתך החינוך במסגרות עד כדי כך לא רצוי שאפילו הטלויזיה עדיפה עליו.[/u]
לא הייתי מנסחת את זה ככה. אני לא חושבת שהחינוך במסגרות כל כך לא רצוי ואני לא חושבת גם שטלויזיה היא כל כך גרועה, אלא שמתוך כל מכלול השיקולים (פרנסה, הנאה, חינוך, איכות, חברה ועוד ועוד) אני שלמה עם הפשרה שמצאתי. יכול להיות שהייתי מאפשרת צפיה גם אם לא הייתי עובדת, ויכול להיות שאם הייתה לי התנגדות עזה יותר לטלויזיה הייתי מוצאת פתרונות אחרים (כמו שכתבה למעלה (הלכתי לחפש ו... את כתבת)).
בכל אופן רציתי להדגיש שהטלויזיה היא בשבילי. לא בשבילם. מודה ומתוודה.
אבל עוד מחשבה שעולה לי לגבי ההשמצה הגורפת של הטלויזיה:
בעבר ילדים שהיו משחקים כל היום בחוץ היו נחשבים ילדי רחוב, ואמהות לילדים "מחונכים" לכאורה היו מגבילות את הזמן בחוץ, לפעמים תוך קונפליקט עם הרצון של הילד. כיום ילד שיושב כל היום בבית (עם מחשב\ טלויזיה) נחשב בעייתי ומומחים למיניהם מאיימים בבעיות חברתיות, מוחיות וכו', וגם כאן "אמא טובה" היא אמא שמגבילה את הזמן הזה לפעמים תוך קונפליקט עם הרצון של הילד. נראה כאילו הלך הרוח הוא באופן תמידי לתת לאמא תחושה שאם יש משהו שהילד רוצה לעשות כל הזמן, סימן שצריך להגביל את זה.

ושוב שואלת: איך אתן מתמודדות עם ילד קטן שפשוט רוצה לשבת ליד אחיו שצופה, משחק וכו'?
ובעצם פאסיבי לידו, לא באמת שותף.
זה לא שהגדול שלי צופה או משחק ללא הפסקה. אבל תכנים של גיל 6 לאו דווקא מתאימים לגיל 2.5
וכול מה שאני מציעה לו- בו תהיה איתי, נבשל, נשחק, נצייר.. לא עושה לו כלום. רוצה להיות עם הגדול

[u]מוטב שהילדים יצפו בבית כמה שעות בטלויזיה מאשר יבלו מחוץ לבית (במסגרות) בלי טלויזיה בזמן שאני עובדת.[/u]

זה ממש מעניין! את לא חייבת להסביר אם את לא רוצה. זה פשוט מאוד מפתיע בשבילי ההצהרה הזו (בתור אמא שהילדים שלה כן מבלים 6 שעות מדי יום בגן חובה ובכתה א').
זה משהו שהבחנתי בו בעבר - שבמשפחות חנ"ב שהכרתי, הילדים צופים הרבה בטלויזיה ומשחקים במחשב, ותמיד התפלאתי עליו. לא ידעתי שזה מתוך מחשבה ובחירה מודעות. מבינה שלדעתך החינוך במסגרות עד כדי כך לא רצוי שאפילו הטלויזיה עדיפה עליו.

אצלינו טלויזיה ומחשב זה כאשר אני עובדת (מהבית) ותמיד קשה לנתק את הילדה אחר כך. חוץ מזה במהלך היום כל הזמן יש בקשות לטלויזיה ומחשב, אבל בעיני הן מבטאות שיעמום כי היא תשמח להחליף את הצפייה במשחק [b]איתי[/b] עד כמה שזה מתאפשר.
אין לי ספק שהטלויזיה זה בשבילי, ואני שואלת את עצמי הרבה פעמים איך הורים עבדו\ נחו לפני עידן הטלויזיה. עם זאת, בתחושה החזקה שלי, מוטב שהילדים יצפו בבית כמה שעות בטלויזיה מאשר יבלו מחוץ לבית (במסגרות) בלי טלויזיה בזמן שאני עובדת.

בכלל בחנ"ב נצרכת לפעמים הפוגה להורים (כך נראה לי) ואני משתוממת ומקנאה במשפחות חנ"ב בהן אין טלויזיה.

בלת"ק.

אצלנו אין טלויזיה אבל יש מחשב. באופן כללי אנחנו לא מגבילים, פרט לזמנים שנשבר לנו, או יום שבת.

הם מווסתים את עצמם לבד מבחינה זו. אם יש סרטון חדש שמעורר עניין - הם צופים בו שוב ושוב ואח"כ כשנמאס להם זה לא מעניין.

לי בתור ילדה לא היתה הגבלה מבחינת טלויזיה ומחשב (טוב, לא היה אז אינטרנט, אז מבחינת המחשב זו לא חכמה, הגם ששרצתי מולו די הרבה),
היה לנו מנוי בספריית הוידאו והותר לי לקחת סרטים כאוות רצוני ללא בקרה מיוחדת (גיל 6 ומעלה),נהגתי לקחת מלא סרטים ולצפות בהם בלילות.

כשהגיעו הכבלים, הייתי רובצת מול הטלויזיה עם שמיכה וחמ"ל ולא זזה משם פרט לאן שצריך (בי"ס, שירותים).

בגיל 12 בערך מאסתי בטלויזיה באופן קיצוני ומאז אני לא נוהגת לצפות בטלויזיה, בדירות השכורות לא היתה לי טלויזיה (אלא אם לאחד השותפים היתה),
פרט לתקופה קצרה שבה הבאתי טלויזיה ישנה והתחברתי לכבלים כדי שאוכל לצפות בבושידו בימי שישי - זהו. מעבר לזה לא צפיתי בה.

אני חושבת שמרוב שהואבסתי בשעות טלויזיה אין לי חשק יותר למכשיר הזה. כשאני יושבת מולו וצופה (נניח, אצל הורים או חברים),אני מרגישה שהוא שואב אותי ושעייפות גדולה משתלטת עליי. מעבר לזה, אני מרגישה מול הטלויזיה בזבוז זמן משווע שגורם לי תוך כדי צפיה לתסכול גדול.

אני כן זוכרת את התשוקה הגדולה לצפות ולרבוץ מול המכשיר הזה, עם דברי מזון, עם שתיה, תחת שמיכה ולחרוש את אותן תכניות שוב ושוב. אני זוכרת את התענוג ואת הסקרנות המתלווה, את המחקר והלמידה של כל התנועות והמילים שנאמרות בתכנית, את ההצלבה של המידע ואת כל העניין שזה עורר בי ובגלל זה אני לא מרגישה מסוגלת למנוע מהילדים שלי את הצפיה בסרטונים במחשב. טלויזיה- לא בא בחשבון. התכנים בטלויזיה הרסניים ואני חושבת שהמכשיר הזה מקלקל יותר מאשר מועיל (כשהוא מחובר לכבלים).

_הילד הוא האחראי על עצמו ועל בריאותו וכך גם עליו לראות את הדברים.
כאשר אנו לוקחים שליטה אנו לוקחים מהילד את הזכות ואת היכולת להחליט מה טוב עבורו באמת.
אז מה תפקידנו בתור הורים?
להיות אחראים על עצמינו. לעשות רק מה שטוב לנו. לדייק. להיות מאושרים. להחליט רק עבור עצמנו. למצוא את המקום שבו אנו מתנהלים עם הכי מעט קונפליקטים._

בתחושה שלי, כמו כל דבר, גם הגישה הזו, כשהולכים איתה לקצה רק יורה לנו ברגל.
אילו היה הילד אחראי על עצמו אולי לא היה נולד לי אלא מתמקם בעולם בדרך כזו או אחרת. אני מרגישה שכיוון שנולד לי ולאביו ולאֵחיו יש לנו בהחלט השפעה הדדית ומקום וצורך בהשפעה הזו. אני הייתי הילדה של הורי וציפיתי מהם (ואולי עדיין?) שיקחו אחריות על כל מה שגדול עליי וישאירו לי את הזכות והעונג להיות ילדה. ואני היום יודעת שזה מה שילדיי מבקשים ממני, ובכל פעם שאני מנסה להפיל עליהם כל מיני אחריויות שגדולות עליהן אני ישר מקבלתתגובת נגד שמחזירה אותי אל התלם.

זה לא הוגן להפיל על הילד את תפקיד המבוגר ובין לקחת אחריות ולזהות מה בתחומי ומה שלו לבין להיות דיקטטורית שלא מאפשרת לו להיות הוא עצמו ולקחת על עצמו בהדרגה ועל פי יכולתו יות רויותר אחריות על חייו יש רווח עצום ! באותה מידה שאייני מצפה מתינוק שנולד להיות אחראי להזין את עצמו בעצמו, כך בעיניי ילד צעיר ורך בשנים לא יכול להיות אחראי להגביל את עצמו למול כל מיני אמצעים ממכרים וכו' .

שוב אומר שלדעתי אין תחליף לנוכחות והקשבה וחיפוש האמת האישית של כל אחת ואחת בעצמה {@

[u]כיף לקרוא אותך דניאלה יקירתי[/u]
תודה [-:

[u]אבל אי אפשר פשוט להתעלם ממנו או לכסות את המסך בכל פעם שגומרים לעבוד.[/u]

זו גם אופציה, אחת מיני רבות. לפחות בינתיים, אני מתעלמת מאופציית המחשב לילדים. הוא לא קיים עבורם.
לא מכוסה, אבל לא אופציה.
(טוב, חוץ מסרטונים של לידת בית :-) או כל מיני צילומים אמנותיים...)

כיף לקרוא אותך דניאלה יקירתי |L|

[u]כאשר מסירים התמכרות יש מקום למשהו חדש. יש אנשים (לא רק אני) שמסתדרים ללא טלויזיה, ללא מחשב לילדים (גם אם אמא מתפרנסת מהמחשב), ללא אובדן שפיות כלשהו, עם מנוחות לכל מי שצריך. זה אפשרי רק שזה תהליך למידה.[/u]
אני מסכימה,
אני רוצה לחדד את תשובתי הקודמת כי מדבריי אולי משתמע ש"אין מה לעשות" אם יש מחשב בבית, וזו לא היתה טענתי.
אבל בתגובה להערה ש"אפשר להוציא את המחשב מחיינו גם אם הוא בבית", שהיא הערה יותר רחבה ופילוסופית (בעיקר כי "הכול בראש שלנו"),
אני חושבת שאי אפשר, וגם לא כדאי, לנסות לעקור כלי כזה משמעותי מהחיים, מכיוון שהוא חלק מהותי בחיים שלנו - אנחנו מתפרנסים ממנו! אנחנו לומדים ממנו!
זה לא אומר שחייבים לתת לילדים להשתמש בו באופן קבוע ומזיק, אבל אי אפשר פשוט להתעלם ממנו או לכסות את המסך בכל פעם שגומרים לעבוד. זה יוצר, בעיניי, סיטואציה מלאכותית שלא משקפת את המקום האמיתי שיש למחשב הזה בחיינו.
אצלנו, לפחות, המצב שונה עם טלוויזיה - אני לא רואה בכלל במהלך היום ולכן נראה לי הרבה יותר קל, ונורמלי, לצמצם צריכה של טלוויזיה גם אצל הילדים

נקודה שחשבתי עליה עכשיו. כמו עם הסיגריה, שבעצם באה לפצות על צרכים אחרים (שלווה, מזון, אושר), שאפשר לספק אותם ישירות, אני חושבת שעם טלויזיה ומחשב, הם באים לפצות על צרכים אחרים, שגם אותם בעצם אפשר לספק ישירות.

אני לא אכנס לצרכים של אהבה ותקשורת, אלא אפנה למשהו פשוט יותר. למשל הילדים שלי מאוד מאוד אוהבים לקפוץ בטרמפולינה ענקית שיש לנו בסלון. הם אוהבים גם לרוץ במסדרון ולשחק בכל מיני פרופלורים מעופפים.
אני מודעת לצורך הזה ומשתדלת לספק אותו כמה שיותר. למשל כשהם חוזרים ממערכת החינוך, יש להם המון עודף אנרגיה. וברור לי הצורך שלהם לזוז המון. והם משתוללים המון, אפילו אם זה לא בדיוק מתאים לי.

[u]אני לא אמא. אני סתם סטודנטית עם מחשב ללא הגבלת זמן. החלטתי כבר שזה לא עושה לי טוב. והלוואי שהיה מישהו שיגביל את זמן המחשב שלי.[/u]

אהבתי :-) מכירה אנשים שהגבילו את עצמם וזה באמת עושה הרבה טוב.
גם אני סיימתי עם סוגים רבים של גלישה שהרגשתי שלא מקדמים אותי לשום מקום, בעצם כן מקדמים אותי - אחורה. למשל אתרי חדשות.

_האם זה באמת משפיע על המוח שלהם?
נניח שכן, האם ביכולתי לשנות את יעודם וה"קארמה" שלהם?
האם אתם מאמינים שהחומר מסוגל להשפיע על הרוח?_
מצדיעה בפני השקפת עולם שונה כל כך משלי |L|
האם את יכולה לשנות את הקארמה שלהם, מזכיר לי את הספר "שוגון". הבחור האנגלית (נדמה לי) מגיע ליפן שעוד לא נפתחה לזרים (תפסתם אותי, לא זוכרת את השנה... 1600???) וה... ראש כפר או משהו כזה, לוקח אותו לכפר שאמור ללמד אותו יפנית. אם תוך פרק זמן מסוים (שנה?) הוא לא לומד יפנית על בוריה, כל הכפר כולו, על טפו ונשותיו, יוצא להורג. כאשר הוא מבין מה יקרה להם הוא נסער מאוד. מה? כולם ימותו? והיפנים סביבו לא מבינים מה מפריע לו? זו הקארמה שלהם, למות או לחיות, מה זה עניינו בכלל?

[u]האם אתם מאמינים שהחומר יכול להשפיע על הרוח?[/u]
בעיני הטלויזיה דומה לסם. כמו בענייני צריכה של חומרים לתוך הגוף, יש תופעה מעניינת. כמעט שום חומר לא יכול להכנס לתוך המוח שלנו (דרך האוכל), רק סוכר. רק מולקולות של מים וסוכר נכנסות למוח. כל השאר לא (תקנו אותי אם אני טועה, זה מה שהבנתי בזמנו). אבל יש סמים שכן יכולים להכנס למוח: קפאין, ניקוטין, וכל הסמים האחרים. תרופות גם, אני מניחה. ואז בעצם אם חומרים כאלה נכנסים למוח, אני חושבת שיש פה דוגמא של "חומר שמשפיע על המוח, סליחה, הרוח".

ובענייני טלויזיה, לי אישית קל להבחין בהשפעה של החומר (הצפיה) על ה(מצב) רוח של הילדים. אני רואה שאחרי שהם צופים הם עייפים, מקטרים, רבים ביניהם ועצבניים. הם פשוט כאלה. לעומת כל פעילות אחרת כמעט שהם מבצעים.

אני חושבת שהנקודה המרכזית ברוב הבתים (שאני מכירה) היא כזו: בגלל שיש טלויזיה, מכירים את הפתרון הזה. ולא מכירים פתרונות אחרים. רוב האנשים, למשל, לא יכולים לדמיין את עצמם ישנים שנת צהריים, עם ילדים בבית, בלי שהילדים יצפו בסרט או ישחקו במחשב. זה פשוט לא נתפס. ואכן, כל עוד יש אפשרות של צפיה כלשהי, לא יתפתח משהו אחר. אין לו מקום. אבל אם פתאום משהו יקרה למסכים האלה, למשל רופא יגיד שאסור וזהו, וואלה? פתאום מתפתחים פתרונות.

זה כמו עם קרוב משפחה שלי שהיה מעשן כבד שנים רבות, פתאום ניתוח מעקפים, ואסור לו לעשן, לפחות בתקופת ההחלמה. הוא עלול למות מזה (עוד יותר מקודם). כל סיגריה גורמת לו לתחושה רעה. וואלה? בבת אחת נעלם לו הפתרון שלו. נעלם מה שמרגיע אותו כשמישהו מרגיז אותו. נעלם מה שאפשר לצרוך מיד אם רעבים ואין אוכל. נעלם מה שאפשר לצרוך אם מרגישים קצת מדוכדכים. פתאום אין, זה לא קיים. ופתאום, הפתעה. יש לו אינספור פתרונות אחרים. לא היה טעם לדבר עליהם כל עוד הסיגריה היתה זמינה. הם פשוט לא עניינו אותו. אבל עכשיו כן.

כאשר מסירים התמכרות יש מקום למשהו חדש. יש אנשים (לא רק אני) שמסתדרים ללא טלויזיה, ללא מחשב לילדים (גם אם אמא מתפרנסת מהמחשב), ללא אובדן שפיות כלשהו, עם מנוחות לכל מי שצריך. זה אפשרי רק שזה תהליך למידה.

אני לא אמא. אני סתם סטודנטית עם מחשב ללא הגבלת זמן. החלטתי כבר שזה לא עושה לי טוב. והלוואי שהיה מישהו שיגביל את זמן המחשב שלי. (וזה לא שבילדות הגבילו אותי בזה ועכשיו אני מפצה, זה תמיד היה זמין)

[u], אני בהחלט מודאגת. יום אחד אני מונעת טלויזיה למחרת היא מקבלת מחשב, לא כל כך יודעת מה לעשות עם זה[/u]
זאת באמת בעיה. אני מרגישה לפעמים שחצי מההורות שלי מוקדשת להדיפת הפיתויים האורבים לבתי בכל מקום ומקום. זה כל כך מתיש. אצל חברה מאוד טובה ומקסימה, הטלוויזיה פתוחה המון והמחשב נגיש. אצל אחרת, מקסימה לא פחות, יש שפע עצום של ממתקים. ועוד ועוד. מייאש.

לבת שלי אין כל יכולת עצמאית להפסיק לצפות בטלוויזיה או להפסיק לשחק במחשב. ניסיתי את זה. היא מקסימום מביאה לשולחן שמול הטלוויזיה דפים וצבעים כדי לצייר מול הטלוויזיה. והיא ילדה שאוהבת להשתולל, משחקי כדור, לצייר, לרקוד, לשמוע מוזיקה, להדביק ולגזור, ועוד מיליון דברים. מאוד מאוד פעילה, יצירתית וסקרנית. וכשהטלוויזיה נפתחת, או המחשב? אין עם מי לדבר |אוף| . גם כשהיא אצל חברים, אם הטלוויזיה פתוחה, היא נמשכת אליה כמו אל מגנט.

על כן, לאחר מחשבות, אני לא אנסה לאפשר לה לצפות בטלוויזיה כמה שהיא רוצה.

[u]החלטה עושים על סמך עובדות ידועות. אם הילד לא יודע (כמו שאנחנו יודעים) מה ההשפעה הרעה של מסך מרצד על הראייה ועל המוח שלו, אז ההחלטה שלו לא קשורה ל"מה טוב עבורו באמת".[/u]
מסכימה
כמו שכתבו גם אחרות, ילדים לא מודעים לבעיות התמכרות למכונות צריכה שמשוכללות במיטב הפיתויים הפסיכולוגיים. הן משבשות להן (ולנו) את מנגנון המיצוי הטבעי. על כן, זה התפקיד הברור שלנו לנווט פה.

[u]מה הבעיה לסלק את המחשב לחלוטין? אין בעיה כזו באמת, זה רק בראש שלנו. אנחנו מפחדים מן התוצאות. אנחנו לא מסוגלים להעלות על דעתינו דרכים אלטרנטיביות להעביר את כל הזמן עם הילדים שלנו שלא בעזרת הבייבי-סיטר האולטימטיבי: גם נחמד, גם ממכר, גם מהנה (ויש אומרים גם לימודי).[/u]
יש בעיה. יש אנשים שכל או חלק מהעבודה שלהם נעשית במחשב. לא שאני לא מכורה אבל ההתמכרות הזו קרתה דרך זה שהמחשב היה כלי עבודה הכרחי ולא להיפך.
בנוסף, כשאנשים מבוגרים, חלק מהעניין הוא שיש לנו אפשרויות אחרות. אנחנו יודעים לעשות דברים אחרים, אנחנו בדרך כלל יודעים להעסיק את עצמנו, ולא זקוקים לבידור כל הזמן וגם אצלנו שגדלנו בלי הבידור הזה, עדיין יש קושי לחיות בלי הגירויים האלה. אצל ילדים זה הרבה יותר גרוע כי לא רק שהמוח שלהם יותר רגיש ויותר מושפע, הם גם באמת לא למדו שום דבר אחר עדיין.
לכל מי שמתלבט אני מציעה לקרוא את הספר של ניל פוסטמן "אבדן הילדות" ואפשר גם את "בידור עד מוות" שלו.
אני עוד בדילמה מה לעשות כשזה אצל סבתא, שהילדה למדה לבקש ממנה כל מיני דברים והתשובה שלה ללמה הילדה יושבת מול הטלויזיה היא "היא ביקשה" . מאחר ויש אצלנו במשפחה נכדים שבהיעדר הוריהם יכולים "לבקש" מסבתא ולשבת ככה מול הטלויזיה 5 שעות רצוף ואחר כך לעבור למחשב, ומאחר ובתי היא הנכדה שרואה את סבתא הכי הרבה, אני בהחלט מודאגת. יום אחד אני מונעת טלויזיה למחרת היא מקבלת מחשב, לא כל כך יודעת מה לעשות עם זה חוץ מלחתוך את כבלי המחשב והטלויזיה בבית הוריי רעיון שקוסם לי מאד בימים אלה.

[u]דניאלה, אפשר לסלק את המחשב לחלוטין גם אם הוא עדיין נמצא פיזית בבית לצרכי עבודה. גם זה רק בראש שלנו.[/u]
לא הבנתי איך, אגב.
אם אני עובדת על המחשב והילדים רואים אותי על המחשב כך וכך שעות ביום,
המחשב הוא חלק מחיינו לטוב ולרע.
אני יכולה לאסור גישה אליו או להגביל אותה,
אבל אני לא רואה איך זה "מסלק" את המחשב מהבית.

[u]הילד הוא האחראי על עצמו ועל בריאותו וכך גם עליו לראות את הדברים.[/u]
אני (כמשתמע מדבריי) חולקת עלייך.
אני פשוט לא חושבת שילד בן 4 (למשל) יכול להיות אחראי על בריאותו,
מכיוון שיש דברים שהוא עוד לא יודע או לא יכול לתפוס, כמו מה משמעות הנזק שיכול להיגרם מפעולות מסוימות - מאכילת זבל ועד קפיצה מהגג.
אני גם חושבת שהטלת אחריות שכזו על ילד כל כך קטן היא שגויה
אבל לא נראה לי שיש טעם בדיון,
פשוט כי הנחות היסוד שלנו שונות ואף מנוגדות.
בלי שום ניסיון להתריס או להרגיז.

[u]הזכות ואת היכולת להחליט מה טוב עבורו באמת[/u]
החלטה עושים על סמך עובדות ידועות. אם הילד לא יודע (כמו שאנחנו יודעים) מה ההשפעה הרעה של מסך מרצד על הראייה ועל המוח שלו, אז ההחלטה שלו לא קשורה ל"מה טוב עבורו באמת".

[list]
[*] [u]מה הבעיה לסלק את המחשב לחלוטין? אין בעיה כזו באמת, זה רק בראש שלנו.[/u]
[/list]

[list]
[*] [u]אני למשל מתפרנסת באמצעות המחשב, ככה שהבעיה לא רק בראש שלי אלא גם בכיס.[/u]
[/list]

דניאלה, אפשר לסלק את המחשב לחלוטין גם אם הוא עדיין נמצא פיזית בבית לצרכי עבודה. גם זה רק בראש שלנו.

הילד הוא האחראי על עצמו ועל בריאותו וכך גם עליו לראות את הדברים.
כאשר אנו לוקחים שליטה אנו לוקחים מהילד את הזכות ואת היכולת להחליט מה טוב עבורו באמת.
אז מה תפקידנו בתור הורים?
להיות אחראים על עצמינו. לעשות רק מה שטוב לנו. לדייק. להיות מאושרים. להחליט רק עבור עצמנו. למצוא את המקום שבו אנו מתנהלים עם הכי מעט קונפליקטים.

האם זה אומר שלא נתערב?
ברור שכן, ראשית, בגלל שאנחנו לא מושלמים ולפעמים קשה לנו לסבול התנהגות מסויימת של הילד.
שנית, יש לשים את הדגש על ה"איך" ולא על ה"מה". ניתן להתערב בצורה שלא תגזול מן הילד את האינסטינקטים הטבעיים שלו ואת העוצמה הפנימית שלו.

[u]מה הבעיה לסלק את המחשב לחלוטין? אין בעיה כזו באמת, זה רק בראש שלנו.[/u]
אני למשל מתפרנסת באמצעות המחשב, ככה שהבעיה לא רק בראש שלי אלא גם בכיס.

[u]אז אני כנה עם עצמי: נוח לי שהילדים צופים בסרטים. זה מסייע לשפיות שלי.[/u]
גם אני מודה בכך בפני עצמי, ואפילו משתמשת בזה כמעט כל יום,
אם כי לזמן מוגבל ומעולם לא מציעה מיוזמתי.
אבל חשוב לי גם לא להכחיש בפני עצמי ש [u]זה באמת משפיע על המוח שלהם[/u]
ולאור העובדה שאני מאמינה שיש בזה מן הנזק, אני רואה לנכון להגביל את השימוש.
ולא רק "למטרות שליטה בילד" אלא כי אני רואה בעצמי אחראית לו ולבריאותו

[u]מה הבעיה לסלק את המחשב לחלוטין? אין בעיה כזו באמת, זה רק בראש שלנו. אנחנו מפחדים מן התוצאות. אנחנו לא מסוגלים להעלות על דעתינו דרכים אלטרנטיביות להעביר את כל הזמן עם הילדים שלנו שלא בעזרת הבייבי-סיטר האולטימטיבי: גם נחמד, גם ממכר, גם מהנה (ויש אומרים גם לימודי).[/u]
מה לא בסדר במחשב :-) ? זה ממש לא פסיבי כמו טלביזיה.
למה לסלק אותו? ואיזה בביביסיטר? היא כל הזמן קוראת לי שאני אעזור לה... גם לפתור בעיות וגם לעבור בין הנושאים, כבר יותר שקט כשהיא מציירת או עובדת עם פלסטלינה ;-) .

אני מבחינה כאן בשני עניינים:

הצורך בשליטה על הילדים שלנו. האם ניתן להעלות על הדעת לא לשלוט על הילד כלל? האם הילדים שלנו הם "שלנו" ובזכותינו "להחליט עליהם"? גם אם נראה שהתשובה היחידה היא: כן. רציתי להעלות את האפשרות שיש גם תשובה אחרת ולא רק בפן התאורתי.

הצורך בשליטה לאור העובדה שאנו לא כנים לחלוטין עם עצמינו. כדאי לשאול את עצמנו:
האם אנו באמת לא רוצים שיצפו בסרטים או טלויזיה? אולי אנו מאמינים שיש לזה ערך מוסף. אולי אנחנו נהנים מהזמן והשקט שאנו מרויחים מזה. אולי אנחנו מכורים בעצמינו ומרחמים על הילד שלנו שחייב להיות בלי הסם שאנו איננו יכולים בלעדיו.
מה הבעיה לסלק את המחשב לחלוטין? אין בעיה כזו באמת, זה רק בראש שלנו. אנחנו מפחדים מן התוצאות. אנחנו לא מסוגלים להעלות על דעתינו דרכים אלטרנטיביות להעביר את כל הזמן עם הילדים שלנו שלא בעזרת הבייבי-סיטר האולטימטיבי: גם נחמד, גם ממכר, גם מהנה (ויש אומרים גם לימודי).
אז אני כנה עם עצמי: נוח לי שהילדים צופים בסרטים. זה מסייע לשפיות שלי.
האם זה באמת משפיע על המוח שלהם?
נניח שכן, האם ביכולתי לשנות את יעודם וה"קארמה" שלהם?
האם אתם מאמינים שהחומר מסוגל להשפיע על הרוח?

נושא שמאוד מעסיק אותנו.
בטלויזיה שלנו ניתן לראות רק DVD ווידאו ויש מחשב שבו יש משחקים וסרטים.
כרגע אין הגבלה. יש ימים שהוא בכלל לא מגיע למחשב (בן 6) ויש ימים שזה מה שהוא רוצה..
ההגבלה היחידה היא שכשיש חברים אי אפשר לראות סרט ובדר"כ הבקשה אפילו לא עולה.
אם היא עולה אני בודקת למה.
אבל הבעיה היא בן השנתיים וחצי, שברגע שאחיו רואה סרט\ משחק מייד מתיישב לידו
ואני לא יודעת מה לעשות עם זה.
בשאר הזמן זה לא כ"כ מעניין אותו. אבל איך מונעים את זה? זה משגע אותי!
הזמן היחיד שאני יוזמת את סירטוני המחשב הוא זמן גזירת ציפורניים וסירוק מכינים..
אגב באתר של החינוכית יש סירטונים קצרים-5 ד'ק של פופיק, בובה שמשוחחת עם ילד\ה על כול מיני נושאים וקונפליקטים.
מקסים ,קצר ומספיק זמן לגזירת ציפורניים.

אין לנו טלביזיה, והמחשבים כבויים מכניסת השבת ועד צאתה, מטעמי היחד המשפחתי שלנו. אין הגבלה אחרת על שימוש במחשב, ואיכשהו אני רואה שזה מווסת לכמות שנראית לי סבירה. יכול להיות שהוא יהיה יום מסוים 3 שעות במחשב (נדיר), אבל בדרך כלל, אם זה קורה, בשבוע-עשרה ימים שאחריו הוא לא ישתמש בו בכלל (נדיר גם). אם קורה שאני מרגישה שזה יותר מדי (נדיר עוד יותר) אני מציעה אופציה אחרת שתמיד נענית בשמחה. זו גם האינדיקציה שה"יותר מדי" באמת היה יותר מדי.
לעניין הדף, אנחנו אישית מרגישים שלא נוכל לאכוף מגבלה שאינה חלה גם עלינו עצמנו. אני מתקשה להעביר כך מסר שיהיה ברור ושאני ארגיש שהוא מכבד. ולכן כשמותר מחשב מותר לכולם, וכשאסור אסור לכולם. עד כה עובד -- הילד הרלוונטי בן 5 אוטוטו, אז זה גבול הגיל העליון שאני יכולה לדבר עליו מנסיון אישי.

אצל אחי נקבעו ימים ללא מסך כל הימים האי זוגיים א ג ה
אסור מחשב אסור TV וכל החברים ראו כי טוב וגם אצלם זה כך
אז אני מקפידה כמובן לבוא לבקר רק בימים האלה ובדרך כלל זה ימים שבאים אליהם חברים והם משחקים ביחד בחוץ או במשחקים אמיתיים
זה נחמד

[u]ומה בקשר להגבלת תכנים במחשב? הגבלת גישה לאינטרנט?[/u]
לא בעיה. פותחים לילד חשבון משתמש נפרד ומגבילים את האתרים שאליהם הוא עלול להיחשף.
[u]מניעה של סיטואציות של ניצול אינטרנטי?[/u]
נושא לגיל אחר, דורש מן הסתם שיחות ויד על הדופק, בעצם כמו מניעת סיטואציות כאלה בחיים האמיתיים.

ומה בקשר להגבלת תכנים במחשב? הגבלת גישה לאינטרנט? מניעה של סיטואציות של ניצול אינטרנטי? איך מתמודדים עם זה?
(אוף, מפחיד)

גם אצלנו היה זמן קצוב. שעה וחצי טלויזיה וחצי שעה מחשב (לא ברצף).
אתמול בארוחת ערב דיברנו קצת על הנושא ואחרי הארוחה הוא לא חזר לשחק במחשב אלא הוציא כל מיני משחקים ושיחק..
אבל היום הוא חזר "לסורו"... :-P
יש כאלה שזה מתאים להם לא להגביל את זמני הצפייה. אני חושבת שלי זה לא מתאים אם כי הייתי רוצה להיות קצת יותר גמישה ואני מרגישה שזה די בעייתי להיות גמישה. נראה לי שכל פעם שהוא רצה עוד קצת ונתתי אז הוא רק המשיך לבקש עוד ועוד ואז ניהייה לי מן בלאגן כזה וזה יצא משליטה.
[u]כיום יותר ויותר הורים החלו להבין שחוסר הגבולות לא עשה טוב ויש חזרה לסמכות ההורית ( אמ'לה אייזו מילה מפחידה)[/u]
מסכימה איתך ומודעת לזה מאוד (רואה איך זה בא לידי ביטוי בסביבה הקרובה לי) אבל אם תקראי את כל הדף הזה שנקרא חינוך בלי גבולות את תביני שבכלל לא מדובר שם על חינוך פרוץ. כדאי לך לקרוא!
[u]אנחנו גם לא מגבילים ממתקים - יש מגירת ממתקים וממלאים אותה כשהולכים לסופר.[/u] גם אנחנו לא מגבילים אבל נראה לי שבעניין הטלויזיה/מחשב זה קצת יותר מורכב.

לנו אין טלביזיה בבית בכלל. פעם היתה אבל יכולנו לראות בה רק DVD והיום גם זה לא.
במקום זה 4 מחשבים בבית (אנחנו צוחקים שלכל אחד אצלנו יש מחשב) אבל רק באחד הדיסק עובד ועליו בעלי עובד חלק גדול משעות היום.
אז זה המצב, אי אפשר לראות DVD כי אין איפה רוב הזמן ולאף אחד זה לא מפריע, כולם השלימו עם זה.

מה שכן, אין לי בעיה שהיא תהיה על המחשב הרבה (אחיה עוד קטן ולא יודע מה לעשות שם). כל האתרים שהיא משחקת בהם והתוכנות שהתקנו לה הם לימודיים ואני לא רואה את זה בכלל שווה לזמן טלביזיה, להיפך, אני רואה את המחשב ככלי לימודי מצוין ולדעתי היא באמת למדה ממנו הרבה עד כה.

מה שכן, היא לא נשאבת לזה. משחקת עד שזה מפסיק לעניין אותה ועוברת לפעילויות יצירתיות אחרות.
לטלביזיה היא כן יכולה להישאב.

קצת מהנסיון שלי, בן 6 ובן 8 שניהם של בן זוגי ולכן לא גרים איתנו אלא רק סופי שבוע.
זמן מחשב קצוב לחצי שעה כל פעם לכל אחד. ממש שמים טיימר. ואז מתחלפים.
הרבה פעמים הם לא חוזרים למחשב כי ההישאבות הופסקה.
אותו דבר טלויזיה. כל פעם תוכנית שממש רוצים לראות ואז מכבים.
האמת שהיתחלנו בזה איתם אחרי שישמנו על עצמינו.
בינתיים עובד לא רע על כל הגילאים :-)

_לא בא לי לקומם את הרוחות אך בכל זאת אכתוב את שחושבת.
ילדים צריכים גבולות- ילדים צועקים לנו בשקט הציבו לנו גבולות.
ואנו מנסים להיות הורים מקשיבים ולא שומעים את הצעקה הציבו גבולות._

מזדהה עם כל הנאמר כאן אבל הייתי מחליפה את ילדים באנשים - גם אני צריכה גבולות, סדר, כללים כלשהם כדי שאצליח להתנהל בעולם ומתוך עצמי גוזרת גם לבני ביתי והאמת, מגלה לאחרונה שההנהגה הזו שלי כל-כך נדרשת כאן וכל-כך מאפשרת לילדים חופש אמיתי, פנימי, חירות נפשית מתוך הבטחון שנותנת מסגרת ברורה ויציבה. עברתי ואולי עוד עוברת את התחושה של:
[u]ואנו מנסים להיות הורים מקשיבים ולא שומעים את הצעקה הציבו גבולות.[/u]
וגם - _איבדנו או לא ידענו לקבל/לתת ופתאום אין את הסמכות שהיא בעצם היכולת להציב גבולות ולא לחוש כעושי עוול
אלא מתוך הבנה שזה טוב לילדינו._

תודה על הדף הזה {@

_ילד בן 6 לא יכול להכיל כזו מעמסה להחליט כמה זמן מחשב ומה זה עושה לו,
הוא בן 6 הוא צריך יד מכוונת.
זמן ללא הגבלה- לדעתי האישית לא נכון_
מסכימה.
לבן שש אפשר לשים טיימר או שעון שיצלצל אחרי זמן מוסכם, ואז מכבים. אם הוא ממש באמצע איזה משחק, לתת עוד זמן מינימלי של דקות ספורות. ולהקפיד לכבות.
גם הרעיון של שעת צפייה קבועה ביום הוא טוב.

[u]אנחנו מנסים לחיות בחינוך ביתי חופשי אבל לא פשוט לי..[/u]
חינוך ביתי חופשי לא אומר שהכל חופשי ומותר ללא שום הגבלות.

לא בא לי לקומם את הרוחות אך בכל זאת אכתוב את שחושבת.
ילדים צריכים גבולות- ילדים צועקים לנו בשקט הציבו לנו גבולות.
ואנו מנסים להיות הורים מקשיבים ולא שומעים את הצעקה הציבו גבולות.
כיום יותר ויותר הורים החלו להבין שחוסר הגבולות לא עשה טוב ויש חזרה לסמכות ההורית ( אמ'לה אייזו מילה מפחידה)
סדנאות בנושא תופסות תאוצה מפחידה, איבדנו או לא ידענו לקבל/לתת ופתאום אין את הסמכות שהיא בעצם היכולת להציב גבולות ולא לחוש כעושי עוול
אלא מתוך הבנה שזה טוב לילדינו.
ילד בן 6 לא יכול להכיל כזו מעמסה להחליט כמה זמן מחשב ומה זה עושה לו,
הוא בן 6 הוא צריך יד מכוונת.
זמן ללא הגבלה- לדעתי האישית לא נכון,

כנראה שזה קשור לסוגיות עמוקות יותר, של איפה עוברים הגבולות שלנו עצמנו.
איך אנחנו רוצים לראות את עצמנו ואת בני משפחתנו.

אנחנו לא מגבילים.

אנחנו גם לא מגבילים ממתקים - יש מגירת ממתקים וממלאים אותה כשהולכים לסופר.

אני חושבת שבקשר לממתקים זה עובד מצויין. הילדים שלנו לא להוטים לממתקים ויכולים להיות אדישים אליהם. לוקחים כשמתחשק, ויש תקופות.

בקשר לטלוויזיה מחשב, לפעמים כשנדמה לי שכבר יותר מדי, אני אומרת, עכשיו מספיק, ומפסיקים.

עם הגדול שלנו (עכשיו בן שש עשרה) הגענו לתקופות שהיה מול המחשב רוב שעות היממה. בזמנו לא היה פשוט לי עם זה. ובכל זאת, אני לא בטוחה שזה היה שלילי. הוא למד מזה המון. כיום הוא עושה הרבה מאד דברים אחרים, ועדיין יש ימים שיכול להדבק למחשב לשעות ארוכות. היה משחק אחד שתפס אותו במשך שנתיים, לשעות רבות ודיבורים ברמקול עם אחרים ששיחקו, ויום אחד נמאס לו מזה וזהו, הפסיק. הוא יודע לתכנת ויודע לבנות אתרים ומכיר אנשים מהאינטרנט.

הקטן שלי (בן חמש) לא כל כך אוהב טלוויזיה, מעצמו הוא לא טיפוס שיראה הרבה שעות. האמצעית שלי, לעומת זאת, מגיל מאד צעיר, יכלה לצפות הרבה שעות ברצף...

כמו בכל יתר הדברים, אני אישית מעדיפה לא להחליט על "חוקים" אלא לעשות מה שמרגיש נכון ברגע שזה מרגיש לי נכון. יכול להיות שלפעמים אני אומרת להם לכבות סתם כי אני עצבנית או מאפשרת לראות יותר מדי בגלל שאני עייפה ונוח לי שלא יציקו לי. אבל איכשהו זה מרגיש לי בסדר, לשני הכיוונים. יש ימים שהילדים צונחים מול המסך ואני מבינה שזה נחוץ להם. יש ימים שהם רובצים ונראה לי נכון להפסיק את זה. מה שכן, בתקופות שאין לנו כבלים, רק דיוידי ווידאו, אני מגיעה פחות ל"להפסיק את זה" מאשר בתקופות שיש כבלים.

ואולי הכי חשוב, שהם רואים הורים שלא צופים הרבה. הטלוויזיה לא נמצאת בסלון, ונדיר שבעלי או אני יושבים מולה.

וואלה סוגיה משמעותית את מעלה...
סוגיה שדומה מבחינתי לנושא הממתקים.

כמה להגביל וכמה לתת חופש?
ואחת הבעיות הן שחלק מן הנזק הוא נזק לטווח ארוך.
ובעצם ילד, או כל אדם, יכול רק להרגיש את הנזק לטווח הקצר, ולפעמים אפילו זה לא.

למשל, אם הטלויזיה (או הסוכר) גורמים לשני דברים, לעצבנות וגם לרצון לעוד. אז הילד צופה, מרגיש עצבנות ורוצה עוד, בזמן הצפיה לא מרגיש את העצבנות, אח"כ רוצה עוד, וכך הלאה... אז צריך מישהו חיצוני שישים לזה גבול, לא? אחרת מגיעים לכמויות אדירות, שכבר מתחילות להסב נזקים לטווח ארוך, כל מיני עניינים של ערכים שמועברים שם, למשל, או ההרגל לשבת בפאסיביות ושמישהו אחר יבדר, התרגלות לקצב מהיר ועוד.

אני מודה, אני לא סומכת על הילדים שלי בענייני סוכר או טלויזיה. ויש משיכה מסוימת לסמוך עליהם, אבל אני לא חושבת שזה מתאים בגיל הזה.

זה מזכיר לי שבחרנו בי"ס. והיו לי חברים ששאלו את הילדים שלהם, מה הם מעדיפים, בי"ס עם החברים שלהם מהגן, או בי"ס מיוחד יותר, שמשחקים בו הרבה. והם התחשבו בדיעה של הילד (שתמיד נטתה לכוון המוכר. בי"ס עם חברים מהגן). אני לא חשבתי לרגע לשאול את ביתי מה דעתה. לא חשבתי שיש לה מספיק ידע או כלים לשפוט בחירה כזו. היא לא יודעת מה קורה בבי"ס ולא יודעת את ההשלכות לטווח הארוך.

יש איזה פער, כשמוותרים על משהו (כמו טלויזיה או סוכר). פתאום נשאר איזה ריק. ואחרי שמשלימים לזמן מסוים עם הריק הזה, יש מקום למשהו חדש.

גם אנחנו עברנו תקופה של מחשב בלי הגבלה (טלויזיה גם ככה זה רק ערוץ 1 ויש מה לראות מבחינתם רק בשעות הצהריים). איפשרתי לעצמי להתובנן בילדים שלי ולנסות לראות מה קורה עם זה. מה שכן, השתדלתי כשבא חבר לא לאפשר מחשב. לא יודעת, איכשהו זה הרגיש לי פקק רציני...

אחרי תקופה של מחשב בלי הגבלה הרגשתי שממש נדרשים שינוי והגבלה... היה משהו בפיתוי התמידי הזה שממש הפריע להם ולשגרת החיים שלנו. הרגשתי שהילדים האישיים שלי (וכמובן כל מה שאני כותבת הוא לגמרי אישי ובעיקר ממליצה לך ובכלל להתבונן על עצמך ועל הילדים האישיים שלך ולא לקחת שום דבר של מישהו אחר כאיזה אמת מקודשת...) מפסידים מהעודף חופש הזה ( זה בכלל שלח אותי למחשבות ולתובנות לגבי חוסר החופש שיש בחופש מוחלט...) הם לא מצליחים להגיע למשחקים משותפים כמו בעבר, הם לא מגיעים לשולחן יצירה ובכלל נוצר מין רעש בבית שעשה לכולנו לא טוב.

אז חשבתי על הדברים ובהתחלה הפסקנו עם המחשב לגמרי. אחר כך דיברנו על זה והתפשרנו על זמן מחשב מוגבל בשעת הצהריים (שזה במקביל לשעות הטלוויזיה ככה שהם צריכים לבחור בין זה לזה...) יש להם תורנות קבועה לגבי כל יום מי ראשון, מי שני ומי שלישי ולכל אחד מוקצבת שעה. (סרטי די.וי.די. לא נכללים אצלי בקטגוריית "טלויזיה" אבל זה משהו אישי שלנו).

לקח להם זמן להתרגל, בעיקר השני שלי התלונן בלי סוף וראיתי איך קשה לו לפעמים, בדיוק ברגעים האלה שהוא לא מוצא את עצמו אבל אתמול, אחרי איזה חודשיים של הגבלה הוא זרק לי שזה ממש משמח אותו וטוב לו !!!

והאמת, זה באמת חולל פלאים בהתנהלות הביתית, הם מגיעים להרבה יותר דברים ואני מרגישה שכולנו מרוויחים מזה !

אני חושבת שלא צריך להיבהל מהחלטות ושינויים שלהם. את או אני לא אמורות לדעת בתחילת הדרך שלנו בדיוק מה נכון, וממילא הדברים משתנים כי בחיים, כמו בחיים, יש כל הזמן התחדשות ושינוי ! הכני אני ממליצה לא להידבק לאידיאולוגיות או רעיונות שעבדו אצל אחרים אלא באמת לאפשר לך ולבני ביתך להתנסות וללמוד מה טוב ומתאים לכם, זו בעיני המהות של "חינוך חופשי" {@

הי רולילילי מה שלומך??
לדעתי חובה להגביל את העיסוקים האלו.
אני תמיד שמה לב שאחרי סרט הילדות שלי לא מוצאות את עצמן...
אצלנו ה"חוק" הוא שביום בית הן רואות סרט אחד. עם מחשב בכלל אין עניינים כי היא לא נוגעת בו.
אולי הוא צריך יותר זמן "חוץ". (אולי חוגים? מפגש?).
לא תמיד ילד יודע להגיד כשמשהו מזיק לו (נכון לגבי אוכל ג'אנק למשל...) ומתפקידנו להתוות לו את הדרך.

[po]ילדים וטלוויזיה[/po]

[u]כן זה ברור לי וכשאני מגבילה אותו בזמן הצפיה זה מה שבאמת קורה הוא מתעצבן אבל אחרי זמן מה הוא מוצא דרכים להעסיק את עצמו.[/u]
נו, את רואה? זה מצוין.

אני קוראת את מה שאת כותבת וחושבת לעצמי, מה מפריע לך? הוא לא יודע להעסיק את עצמו? את מרגישה שהוא תלותי בך? אלה חששות שגם לי היו פה ושם אבל אחרי שקראתי פה באתר על שיעמום ושזה לוא דוקא דבר רע ויכולים לצאת מזה דברים טובים קצת נרגעתי ואז גם הרפתי.

גם הבנתי שהרבה זה בראש שלי, היתה לי תמונה בראש של ילדה אידיאלית מסוימת וכשהבנתי שהילדה שלי לא כזאת, התחלתי לקבל אותה כמו שהיא ולראות שהיא אידיאלית כמו שהיא, עם זה שליד טלביזיה (אצל סבא וסבתא, למשל) היא נשאבת ונהית מומיה ממש.

לי נראה שמחשב וטלוויזיה לא מתאימים להינתן באופן חופשי לבחירה,פשוט הגירוי הויזואלי הוא עצום ולילדים מאוד קל להיות שם,לא נדרש שום מאמץ,יש הרבה הנאה ריגעית וכמו שאמרתי הגירוי גדול מאוד.
אני מקציבה לילדים שעת מחשב (אין טלויזיה) והבחירה היא מתי,שעה שחוזרים מהלימודים או בערב.
השעה הזאת כוללת צפייה בסרטים במחשב-כלומר אין גם סרט וגם משחק,תעשה מה שאתה רוצה בשעה הזאת אבל יש הקצבת זמן,
אני יכולה להיות גמישה אם הסרט לא הסתיים ויש עוד רבע שעה,אבל אם התחלת סרט עשר דקות לפני שנגמר הזמן תאלץ לצפות מחר בהמשך.
אני לא נזקקת להיות צמודה לשעון,הם עושים את זה לבד אחד לשני...P-: (נשמות טובות....)

[u]כנסי ל [po]חינוך בלי גבולות[/po][/u] כן כבר קראתי את זה.. אולי בגלל זה צף לי שוב הנושא..

[u]אה, רציתי להוסיף שנודניקיות סביב מחשב וטלביזיה באים מתוך שעמום ולפעמים כשמסרבים להם הם מתעצבנים זמן מה ואז מוצאים דרך להעסיק את עצמם.[/u] כן זה ברור לי וכשאני מגבילה אותו בזמן הצפיה זה מה שבאמת קורה הוא מתעצבן אבל אחרי זמן מה הוא מוצא דרכים להעסיק את עצמו.

לצערי אני עשיתי טעות בעבר על ידי זה שכל הזמן העסקתי אותו והצעתי לו דברים ומאז שנולדה הילדה השניה הפסקתי עם זה ואני מנסה לשנות את זה, אבל הוא עדיין לא "נגמל" מזה למרות שכבר עברו שנתיים. ויש לו הרבה אפשרויות בחירה. לגבי ללכת לטייל או לחברים זה באמת קצת מורכב יותר ואפשר לעשות את זה מדי פעם (ואכן לרוב הוא יתנתק בקלות מהמכשירים למיניהם) אבל אני לא יכולה כל פעם להציע לו את האופציות האלה. אני גם מנסה להיגמל מהעניין של "להציע לו" (לפחות בעניין היצירה/משחקים)

[u]אולי תתארי יותר את המצבים הלא נוחים שהיו לך איתו, מה גרם לך להרגיש לא נוח כשהוא ביקש ואת סירבת,[/u] לגבי זה אז מה שהרגיש לי לא נוח עם זה זה בדיוק העניין שהיה ברור לי שמשעמם לו ושהוא לא מתאמץ להעסיק את עצמו אלא פונה לצד הקל (מחשב/טלויזיה) מצד שני הייתי רוצה לאפשר לו חופש ושהבחירה במשחק או יצירה תבוא ממנו, מבחירה פנימית חופשית. אנחנו דרך אגב לא רואים כמעט טלויזיה ואני במחשב כשהקטנה ישנה וגם זה לא תמיד..

אה, רציתי להוסיף שנודניקיות סביב מחשב וטלביזיה באים מתוך שעמום ולפעמים כשמסרבים להם הם מתעצבנים זמן מה ואז מוצאים דרך להעסיק את עצמם.
אולי אפשר להגדיל את אפשרויות הבחירה- להביא חומרי יצירה, משחקי מחשבה, ללכת לטיול\חברים וכדומה.

עם זאת, טלביזיה ומחשב לילד בן 6 זה לא כמו לילד בן 3 (מדברים שם בפוסט, בין היתר, על כמה זה לא טוב בגיל כזה צעיר).

לא יודעת מה לומר לך. אני מבינה את הבעיה הזאת מאד. אצלנו אמנם אין טלביזיה בכלל והם רואים לפעמים (ממש לא כל יום) סרטים במחשב. אין אצלנו התעסקות סביב זה כל כך ואני לא יודעת איך הייתי מרגישה אם כן היתה.

אולי תתארי יותר את המצבים הלא נוחים שהיו לך איתו, מה גרם לך להרגיש לא נוח כשהוא ביקש ואת סירבת, ואפשר יהיה לנסות להציע פיתרונות, אלא אם כן את הולכת בנתים על שיטת ה"לתת לו לעשות מה שהוא רוצה" ואז כדאי להרפות וב [b]אמת[/b] לתת לו.

בהצלחה @}

כנסי ל [po]חינוך בלי גבולות[/po] ולכי לפוסט של [po]בשמת א[/po] מלפני כמה ימים בתשובה לאותה שאלה מאמא לבת 3 בערך.. מדברים שם בדיוק על זה..

לאחרונה החלטנו שאנחנו מאפשרים לבן שלנו, בן השש, לראות טלויזיה ולשחק במחשב כמה שהוא רוצה.
זה קרה בעקבות זה שהרגשתי שכל הזמן הפוקוס הוא על זה (מתי זמן המחשב שלי, אני יכול עכשיו? אפשר להדליק טלויזיה?)
לאחר שיחה עם חברה היא ייעצה לי לתת לו כמה שהוא רוצה ושהאחריות תיהייה עליו שהוא יחליט אם זה עושה לו טוב, שהוא יבדוק עם עצמו מה זה עושה לו.
אנחנו מנסים לחיות בחינוך ביתי חופשי אבל לא פשוט לי..
חברתי אמרה לי תני לו להיות מה שהוא ואם זה מה שהוא בוחר (לראות כל היום טלויזיה ולשחק במחשב) אז תני לו.
כל כך קשה לי עם זה... לפני כן היה לו זמנים מוגדרים. בצהריים שעה וחצי "זמן טלויזיה" (יש לנו ערוץ 1 ו-2 ומלא מלא סרטים מצויירים) ואחה"צ או בוקר חצי שעה זמן מחשב.
אני על קוצים (בבוקר הייתי על גחלים.. ;-))
נניח והייתם מסכימים לזה לאיזה פרק זמן הייתם מעמידים את זה למבחן?..