על ידי בשמת_א* » 25 אוקטובר 2006, 18:49
שאבעס
דווקא את המלה הזאת כותבים, גם ביידיש, "שבת". זאת מלה עברית בהברה אשכנזית.
כותבים שבת, מבטאים "shabbes".
כותבים תכלית, מבטאים "takhles".
כותבים מרגלית, מבטאים margolis.
צרפתית היא דוגמה מצוינת לשפה שבה לעתים אין קשר בין הכתיב להגייה-לקריאה: בחלק גדול מהמילים יש כמה אותיות שאינן נהגות כלל.
הכתיב של הצרפתית נקבע מתוך רצון ליצור דימיון רב ללטינית, כדי להגביר את יוקרתה של הצרפתית "בזכות" קישור ל"מקור הנעלה" (הלטינית היתה אז השפה הנכבדת והלינגואה פרנקה בקרב הנוצרים האירופים). לכן הם הוסיפו באופן מלאכותי אותיות שישחזרו את הזיקה ללטינית.
הכתיב של האנגלית היה פעם פונטי, עד למעתק הלשון הגדול במאה ה-16 בערך. עדיין יש כמה וריאנטים אנגלים שהדיבור שלהם קרוב מאוד לכתיב.
באיטלקית למשל לא מבטאים g שאחריה באה n, ויש דוגמאות רבות בשפות רבות
בדרך כלל הצירופים האלה הם צורות מקובלות לביטוי מסוים. למשל, בעברית ג שאחריה גרש מבוטאת ג' - זו מוסכמת כתיב של העברית המודרנית לכתיבת ההגה הזה, שאינו קיים בעברית. לפני כמאה שנה עדיין לא הומצאה המוסכמה הזאת, ולכן אפשר למצוא בתרגומים ישנים דזשים, יים, ועוד צורות שונות ומשונות לכתוב את השם ג'ים. או, בעברית מוסכם שפתח ב-ח בסוף מילה נותן את הדיפטונג "אח" - רוח, תפוח, לנוח, שכיח, פתיח, צריח.
לכן, זה לא שבאיטלקית לא מבטאים G שאחריה באה N, אלא שבאיטלקית הצירוף gn אמור להיות מבוטא "ניי". למשל במלה ניוקי.
ובהולנדית הצירוף UI הוא מוסכמת כתיבה לביטוי משהו כמו "AU". מי שמספיק זקן זוכר איך אמרו בעברית "יוהן קרוֹיף" בגלל אי הבנת הכתיב ההולנדי (וגם בגלל חרשות). בהולנדית כותבים Kruif ואומרים משהו שדומה ל"קראוף" (דומה ל"קראוס" המוכר לנו מגרמנית). המתרגם לא הכיר את הקונבנציה, תעתק קרוּיף, ובלי ניקוד קראו את זה קרוֹיף. מוסכמות כתיב כאלה שכיחות בכל השפות, אבל כשאנחנו לא מכירים את השפה זה מבלבל אותנו, וכשאנחנו כן מכירים את השפה, זה כל כך שקוף לנו שאנחנו לא קולטים שזאת מוסכמה ולא פונטיקה.
דוגמא נוספת: night באנגלית מקורו ב-Nacht בגרמנית.
לאו דווקא. גם המלה באנגלית וגם המלה בגרמנית וגם המלים ללילה בהולנדית, שבדית, נורבגית ודנית (אפשר גם פריזית ופלמית, אבל אלה בסך הכל "דיאלקטים" של הולנדית. אני כותבת "דיאלקטים" במרכאות כי לוריאנטים של שפה, שמעמדם נחות מבחינת הסטאטוס הסוציו מדיני שלהם, קוראים "דיאלקטים") - כולן מקורן בשפה הגרמאנית העתיקה. האנגלית לא באה מהגרמנית - יש להן מקור משותף. וחוץ מזה לאנגלית עוד היסטוריה מורכבת, בגלל ההשפעה הצרפתית הכבדה ששררה בה, וגם בגלל שאילה ישירה מלטינית, שוב בגלל נסיבות מורכבות.
[u]שאבעס[/u]
דווקא את המלה הזאת כותבים, גם ביידיש, "שבת". זאת מלה עברית בהברה אשכנזית.
כותבים שבת, מבטאים "shabbes".
כותבים תכלית, מבטאים "takhles".
כותבים מרגלית, מבטאים margolis.
[u]צרפתית היא דוגמה מצוינת לשפה שבה לעתים אין קשר בין הכתיב להגייה-לקריאה: בחלק גדול מהמילים יש כמה אותיות שאינן נהגות כלל.[/u]
הכתיב של הצרפתית נקבע מתוך רצון ליצור דימיון רב ללטינית, כדי להגביר את יוקרתה של הצרפתית "בזכות" קישור ל"מקור הנעלה" (הלטינית היתה אז השפה הנכבדת והלינגואה פרנקה בקרב הנוצרים האירופים). לכן הם הוסיפו באופן מלאכותי אותיות שישחזרו את הזיקה ללטינית.
הכתיב של האנגלית היה פעם פונטי, עד למעתק הלשון הגדול במאה ה-16 בערך. עדיין יש כמה וריאנטים אנגלים שהדיבור שלהם קרוב מאוד לכתיב.
[u]באיטלקית למשל לא מבטאים g שאחריה באה n, ויש דוגמאות רבות בשפות רבות[/u]
בדרך כלל הצירופים האלה הם צורות מקובלות לביטוי מסוים. למשל, בעברית ג שאחריה גרש מבוטאת ג' - זו [b]מוסכמת כתיב[/b] של העברית המודרנית לכתיבת ההגה הזה, שאינו קיים בעברית. לפני כמאה שנה עדיין לא הומצאה המוסכמה הזאת, ולכן אפשר למצוא בתרגומים ישנים דזשים, יים, ועוד צורות שונות ומשונות לכתוב את השם ג'ים. או, בעברית מוסכם שפתח ב-ח בסוף מילה נותן את הדיפטונג "אח" - רוח, תפוח, לנוח, שכיח, פתיח, צריח.
לכן, זה לא שבאיטלקית לא מבטאים G שאחריה באה N, אלא שבאיטלקית הצירוף gn אמור להיות מבוטא "ניי". למשל במלה ניוקי.
ובהולנדית הצירוף UI הוא מוסכמת כתיבה לביטוי משהו כמו "AU". מי שמספיק זקן זוכר איך אמרו בעברית "יוהן קרוֹיף" בגלל אי הבנת הכתיב ההולנדי (וגם בגלל חרשות). בהולנדית כותבים Kruif ואומרים משהו שדומה ל"קראוף" (דומה ל"קראוס" המוכר לנו מגרמנית). המתרגם לא הכיר את הקונבנציה, תעתק קרוּיף, ובלי ניקוד קראו את זה קרוֹיף. מוסכמות כתיב כאלה שכיחות בכל השפות, אבל כשאנחנו לא מכירים את השפה זה מבלבל אותנו, וכשאנחנו כן מכירים את השפה, זה כל כך שקוף לנו שאנחנו לא קולטים שזאת מוסכמה ולא פונטיקה.
[u]דוגמא נוספת: night באנגלית מקורו ב-Nacht בגרמנית.[/u]
לאו דווקא. גם המלה באנגלית וגם המלה בגרמנית וגם המלים ללילה בהולנדית, שבדית, נורבגית ודנית (אפשר גם פריזית ופלמית, אבל אלה בסך הכל "דיאלקטים" של הולנדית. אני כותבת "דיאלקטים" במרכאות כי לוריאנטים של שפה, שמעמדם נחות מבחינת הסטאטוס הסוציו מדיני שלהם, קוראים "דיאלקטים") - כולן מקורן בשפה הגרמאנית העתיקה. האנגלית לא באה מהגרמנית - יש להן מקור משותף. וחוץ מזה לאנגלית עוד היסטוריה מורכבת, בגלל ההשפעה הצרפתית הכבדה ששררה בה, וגם בגלל שאילה ישירה מלטינית, שוב בגלל נסיבות מורכבות.