שלום יעל, את מוזמנת לכתוב לי דואל לכתובת [email protected] .

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ערב טוב יונת.עברה יותר משנה מאז שכתבו כאן אני רואה....
אני יעל... מאוד אשמח להתייעץ אתך לגבי חינוך ביתי. (אני ותיקה כאן יחסית.מחוברת בנפשי לאתר אבל פחות פעילה משנת 2009) מרגישה שאני מכירה אותך מרוב שקראתי ככ הרבה אבל באמת קשה לפרט ככה באתר אז אשמח להבין איך יוצרים קשר.. תודה!

תודה תודה

תודה!
רושמת לי לבדוק - זה קצת תהליך כי האתר עבר שרת ואני צריכה לגלות איך להתחבר לניהול השרת החדש.
כיף לראות אותך כאן

היי יונת,
לונג טיים...
האם את עדיין מטפלת בתקלות באתר?
אם כן:

1. הכפתור בתחתית הדפים של "להוסיף לרשימת המעקב שלי" לא עובד.
2. השעון לא עובד, כלומר שעת הוספת ההודעה לא מחוברת למציאות.

תודה ושנה טובה

אמא בלב, איזה כינוי יפה!
לא בטוחה איך לעזור, רק יכולה להגיד שגם עם ילדים ביולוגיים לפעמים מרגישים יותר חובה מאהבה.
אולי שווה לבדוק אם הדברים שגורמים לך להקרבה הם גם אלה שמתקבלים בהערכה, שלא סתם תשקיעי במה שלא חשוב להם.
וגם יכול לעזור, גם לך וגם להם, אם תבקשי מהם דברים שקל להם לתת ושיעשו לך טוב: עזרה במשהו שהם מוכנים לעשות בזמן שמתאים להם, התחשבות מדי פעם, או סתם חיבוק.

לא יונת, אבל אולי הדף ילדים מנישואים קודמים יכול לעזור במשהו?

שלום יונת,
עברתי על האתר המקסים הזה, ולא מצאתי דף שיכול לעזור לי.
אני אמא בלב, כלומר מעורבת בגידול ילדיו של בעלי מנישואיו הראשונים.
אלה ילדים שגדלים אצל אימם, ואני רואה פעם בשבועיים.
לפעמים בקשר טלפוני במשך השבוע.
בחגי פסח וסוכות הם באים אלינו לחצי שבוע.
הילדים מקבלים אותי בחום ובאהבה, אבל אחרי מספר שנים עדיין לא מרגישה חיבור מספק.
אין לי וכנראה גם לא יהיו לי ילדים ביולוגיים שלי, אלא ילדיי היחידים.
יש לך כיוון להפנות אותי? אני מרגישה שהמצב הזה תקוע, ואני רוצה להרגיש משהו יותר עמוק.
בשלב הזה מרגישה יותר חובה מאשר אהבה, מועקה מאשר רצון, מרגישה שאני קורבן (כביסות, כלים, רעש, בלגן, מריבות, מתח) מאשר מבורכת.
יש לך כיוון?

בכיף: [email protected]

היי יונת
ניתן ליצור איתך קשר? אני עושה עבודת סמינריון על חינוך ביתי ומעוניינת לשאול כמה שאלות.
אשמח מאוד!
תודה רבה

תודה, הסתדר

אין חסימה על משתתפים חדשים, זו כנראה בעיה שלא קשורה. נסי לרפרש ולראות אם זה משנה משהו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי יונת, האם משתתפים שהמערכת מגדירה חדשים מנועים מלכתוב בדפים מסוימים?
קניתי לפטופ חדש, ועכשיו אני מצליחה לכתוב בדף העורכות, במגרש משחקים ואולי גם בדף שלך, תכף נראה,
אבל בשום אופן לא בככר או בדף שלי (יעלי לה) - אם כי כן לערוך.
הרשאות? באג? עצה?
תודה

היא נכנסת לדירה הכופה שחושבת שהיא בנתה תבית הזה מחמיאה לעצמה שבונה בית ושהכל בזכותהה!!!!!!!!
נכנסת ומהרגע שנכנסת מהדלת מקללת מנבלת תפה
בלי שלום בלי מה נשמע מתנפלת
ובכלל מי רוצה תשלום שלה עם פה כזה מלוכלך!!!!
תוקפת ...
כופה עלינו לסחוב שקיות כבדות מהסופר!!!
שונאת אותה כל כך סתם רעה מגעילההה
כולה פח אדם
מכה
מעליבה
משפילה
כופה אנטיפטית
משקרת
צועקת שאם את אומרת משהו שטיפה לא מוצא תחזירי תמפתח של הדירה שהפה המסריח תתחפף מפה קודם....
שתגור עם זבלות כמוההה
אני לא הילדה שלה שמו אותי איתה חראית היא רצתה שישמו אותי איתה היא ועוד מישהי ..תרגיל סחיטה!!!
שונאת אותהה
עוד מעזה בגילה להגיד לי מלשנית
זה אדם פחחח
כי אדם פח מוציא מילים כמו מלשנית מתוך הפה המסריח שלו
חיה בסרט מי מעוניין לחיות בסרט הזה חבורת כופות
מגעילה כזו לא נותת מנוח
מהרגע שקמה מנבלת תפה
מקללת כל דבר שזז
משאירה ליכלוך אחרי שטוחנת כל הלילה
ועוד מתלוננת ומשקרת שלא מנקים פה!!!
שונאת אותה כל כך ברמות שאי אפשר לתאר עם כל מה שאני סופגתתת

כשהיא לא בדירה...יש נחת
איך מעזה בכלל להחמיא לעצמה ולהגיד שהיא בנתה תדירה הזו
סתם פחחח אדם
פשוט פחח
לא רק שמשפילה ומתנפלת מילולית ורגשית אלא גם מאיימת עם עורך דין
אני בהלם שעורך יגן על אדם שמתעלל כופה תצמו
ועוד עם פה מסריח
שהיא רצתה אותי בתור עבודה לעצמה...
מאיפה השיגה מפתח
הכבדת משקל רוח רפאים הזו
זו החלק הזבל של ה" משפחה"
לא יתכן שעורכת דין תבוא ותגן על אנשים שנטפלו לקטינות או איזה נשים או לא יודעת מה שהפה שלהן מסריח בצורה בלתי רגילה
וכל מה שיודעים רק לנבל את פיהם ולהתעלל
ולהמציא שקרים

הי יונת. השעון של האתר לא מכוון. עכשיו 9.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום יונת יש לי בעיה פתום עם המועצה שלי . הם אומרים שאנחנו משפחה at risk אבל אנחנו לא. שולחים לי מכתבים רשום וטלפונים ועוד. אני צריכה עו״ד דחוף . יש לך שם, טל, קישור למשהו? תודה
חוה דגן [email protected]

שלום יונת. שמי תני גולדשטיין, אני כתב של אתר החדשות "זמן ישראל", ואני מכין כתבה על חינוך ביתי ורוצה לשוחח אתכם ב"באופן טבעי" ולהציג בפניכם שאלות עבור הכתבה. בהנהלת האתר הפנו אותי לדבר איתך. יכולה להתקשר אליי בהקדם בבקשה, או לתת לי את מספר הטלפון שלך שאתקשר? המספר שלי 053-3369400

יונת יקרה, אם יש לך זמן - אשמח אם יש לך מה להגיב לשאלה שהעליתי ב אמהות שואלות אמהות . תודה רבה.

יונת יקרה מאד
עבר כל כך הרבה זמן...
ויש געגועים מכל הסוגים

ילדיי הצעירים (עכשיו תורם) שואלים על אתר נוסף שיש לילדי באופן? יש כזה?

תודה רבה על ההפניה!

יולי, מיד משנה. מעדיפה נוקדנות על פני רמז לבעיטות...

מתייעצת, אני לא יודעת . אולי החבר׳ה מ- http://israelhomeschool.org ידעו -- שם יש הורים לילדים שהתגייסו לישיבות הסדר.

יש, בטח שיש דרך.
השאלה אם בעלת הדף רוצה שיחליפו אותו..

שלום יונת,
יש דף חדש פעיל ושמו ׳מבועטת...׳ שכתוב בשגיאת כתיב. האם יש דרך לתקן ל׳מבועתת...׳?
תודה!

שלום יונת, ראיתי שאת באזור. מוכנה להציץ לדף חינוך ביתי במשפחה הדתית{{}}? אולי ידוע לך משהו על הסוגיה? העליתי לפני כמה ימים וזה נבלע אי-שם עמוק ב{{}}מה חדש. תודה.

תודה!

תודה!

תודה, בודקת.

הי יונת, יש הרבה מחיקות של ניק המכונה "אני", זה נראה כמו חבלה באופן אקראי בדפים שונים.

_יונת,
גם אני רוצה להודות לך. אני כל פעם (כולל בתקופה סוערת זו) מופתעת ונדהמת מהיכולת שלך להגיב על התקפה כלפייך בדרך עניינית ורגועה, שמטרתה פיתרון הבעיה בדרך שמכבדת אותך ואת הפונה.
אני לומדת ממך המון (אני מקווה!) ._

גם אני, באתי לומר בדיוק את זה!

יונת...המילים של מי שהיית בנו את האמא והאישה שאני עכשיו, בדיוק כמו שהמילים של בשמת בנו את מי שאני עכשיו, ועוד כמה נשים וגברים שהיו פה אי אז לפני עשור+
כמה נפלא האתר הזה!

מצטרפת לתודות של במעבה הפרדסים ושל יולי קו

תודה לכן, מאוד משמח שהמילים של מי שהייתי עזרו למי שאתן עכשיו.

יונת,
גם אני רוצה להודות לך. אני כל פעם (כולל בתקופה סוערת זו) מופתעת ונדהמת מהיכולת שלך להגיב על התקפה כלפייך בדרך עניינית ורגועה, שמטרתה פיתרון הבעיה בדרך שמכבדת אותך ואת הפונה.
אני לומדת ממך המון (אני מקווה!) .

מסכימה עם כל מילה של פלונית אלמונית שמעליי

פתאום באמצע החיים, ובלי קשר לכלום, מתחשק לי להגיד לך תודה.
תודה יונת. תודה על תבונתך הרגישה, ועל רגישותך הנבונה. תודה על המילים הקולעות שלך. תודה על הראש הפתוח, על ההקשבה והדיוק. ההשפעה של הטקסטים שלך, אלה הארוכים ואלה הקצרצרים, על חיינו - היא עצומה ומופלאה. אני כל כך שמחה שהתמזל מזלי להתוודע אל הגיגייך.

במעבה הפרדסים

@}

תודה, סחוטה. ותודה שכתבת כאן -- עכשיו אני רואה את ההודעה מעליך, מבשמת.

אני חושבת שעשיתן נכון.

יונת, כתבתי לכן אצל טרה רוסה. לא כדי לקבל תגובה או לפתוח דיון, אלא רק כדי לשקף את נקודת המבט של מי שזה מקרוב באה. תודה.

יונת יש אצלך משהו, שכשאת כותבת זה נראה פשוט ואפשרי. ומעודד.
נכון?
זה משהו מדהים יונתי כזה. פעם יונת הצליחה לגרום לי להכין בקלות תבשיל קדרה P-: שלא הייתי מנסה בחיים. לא יודעת איזה קסם היא עשתה, היא "פשוט" הציעה ככה וככה ופתאום זה אפילו נראה לי אפשרי.

ששינוי תזונתי וספורט יעזרו

אחרי שקראתי עם מה את מתמודדת, לא הייתי הולכת על "שינוי תזונתי"... אולי להוסיף פירות וירקות חיים, בעיקר לעצמך, ובכל השאר לעשות מה שעובד לך. זוכרת את הרשימה שלי על זה? "קודם כל שיהיה אוכל".
לגבי ספורט - אני לא בעד ספורט. מה גם שאנשים אומרים "ספורט" ומתכוונים למשהו שלוקח יותר מחמש דקות. ואז? מה שנקרא ain't gonna happen... אני ממליצה על צ'י קונג, שזה לא ספורט בכלל אלא אחד מענפי הרפואה הסינית (והוא "טיפול סיני עצמי"). בחלק מהצ'י קונג יש תנועה אבל היא יכולה להיות ממש ממש זעירה, ואפילו תירגול של פחות מחמש דקות ביום משפיע לטובה - הכי חשוב הוא העקביות. להשתדל לתרגל יום-יום. תירגול קטנטן אך כל יום - משפיע בגדול. תרגול גדול אך פעם בשבועיים - רק גורם נזק.
ראי גם בדף שלך, בלבוסטה.

אהה
אתן נותנות לי היום שיעורי בית מעמיקים.
יונת יש אצלך משהו, שכשאת כותבת זה נראה פשוט ואפשרי. ומעודד.
התשובה האינסטנקטיבית שלי היא שמצב הרוח שלי משפיע על הכל. כשאני מרגישה רע/עייף אז... רע.
ובתוך הרע הזה יש דברים קטנים שיכולים להקל אבל בגדול קשה.
אני אקרא שוב בלילה ואבנה משהו מכל העצות יחד.

יש לי כמה רעיונות:

1. דומה למה שהציעה לב שומע אבל ההפך: במקום לתכנן איך לנהוג בעתיד, להיזכר במשהו שקרה ביום האחרון ובו ״לא היה לך כוח״ או משהו אחר לא עבד כמו שרצית. לנסות לחשוב איזה דברים אפשר לנסות אחרת בפעמים הבאות שזה יקרה (כי רוב הבעיות שלנו חוזרות על עצמן).

מדגישה: לא לחשוב על פתרון, ובטח לא על ה-פתרון, אלא פשוט על דברים שונים לנסות. ואז אם אחד מהם לא מצליח, זה לא שנכשלת אלא שלמדת משהו ואת יכול לנסות משהו אחר בפעם הבאה.

1. למצוא מה הדברים שכן נותנים לך כוח, לשים לב לנקודות במשך היום או השבוע שבהן יש לך כוח. אחרי שינה טובה? אחרי מקלחת? שיחה? בחוף הים?

כתבתי על זה פעם: כשאין לי כוח -- אולי יעזור לך לקרוא מה עבד אצלי.
אם תזהי מה נותן לך כוח, תוכלי לנסות ליצור יותר מצבים כאלה ולנסות להימנע ממצבים ששואבים ממך כוח.

1. לנסות לזהות מקרים שבהם לא נדרש ממך כוח, ובכל זאת הכל נעים וטוב לכולם. יש שעות כאלה? מקומות כאלה? ארועים כאלה?

גם כאן: אם תדעי מתי טוב לך ולילדים, תוכלי לכוון להיות במצב הזה יותר.

מקווה שמשהו מזה נותן לך קצה חוט.

לב שומע וואו זה נשמע פרקטי. תוכלי לפרט? אפילו בדף שלך אם תרצי. אשמח מאוד לקבל את הטיפים מה לשאול את עצמי וגם את מה שעשית לעצמך.

בשמת אני מסכימה שזה קשור בהחלט לגוף. אני חושבת ששינוי תזונתי וספורט יעזרו לי אבל זה עלול לקחת המון זמן אם בכלל. אצלך אני חושבת שצריך זמן לריפוי הגוף מתמודד עם מחלה ולכן החולשה היא דווקא סימן שהוא נלחם וכדאי להניח לו תרתי משמע.

זו אחת הבעיות שלי. איך לייצר כוח.
אני מוצאת שהבעיה מתחילה בגוף. צריך לחזק את הגוף. הכוח הזה אינו ערטילאי, הוא הולך לאיבוד כשמשהו חלש בפנים, ולא יכול להחזיק. והמשהו הזה הוא לא באוויר, הוא איזה בורג שנחלש בתוך איזה מקום בגוף.

איך לייצר כוח - מבינה ממש, ממש למה את מתכוונת.
הכי עזר לי בשעתו: השתלמות שחוויתי שהמרצה בה הסביר לצוותים טיפוליים וניהוליים של מערכות חינוך, שהוא אומר למורים שכמו שהם מקדישים זמן לתכנון שיעור, ככה ואפילו יותר הם צריכים להקדיש זמן בבית (בבית!!!) לתכנון של המשמעת. מה הם באמת רוצים ואיך להגיע לשם (ונתן כמה טיפים שחלקם היו טובים לי, אלו שאלות לשאול את עצמך).
יישמתי את זה בבית הפרטי שלי, הקדשתי זמן (כשהילד לא נמצא!!) לתכנון. וראיתי הרבה ברכה בתוצאות.
אחר כך הרבה מונחים התחלפו, מצחיק אותי היום לחשוב על המילה משמעת, בכל הקשר שהוא. (:
אבל זאת היתה ההתחלה אצלי. והיא עבדה לי נהדר.
ולי היא יצרה כוח.

היי יונת, קראתי את הדף על חינוך ללא גבולות.
אני מסכימה למכירה כבר משיחות אחרות איתך את איך להתמודד וליצור ולחשוב ולבדוק פתרונות מראש וכו'

קלטתי משהו. שבכל העצות הטובות חסרה לי ההכוונה של איך לחלץ מעצמי כח. כח להתנהל אחרת. פעם קראתי לזה חוסר סבלנות אבל זה לא תמיד. בחוויה שלי רוב התגובות האוטומטיות והכוחניות שלי עם הילדים נוצרות כי אין לי כח להתנהל אחרת מלבד באוטומט.

באופן כללי אני עייפה לא רק איתם אבל כשזה גם איתם וגם המסביב, למשל חם לי בחוץ אז אני ממש חסרת רצון וכח להתנהל אחרת מלבד לפקוד לדרוש לצעוק לכעוס לייצר אולטימטום.

גם בבית כשאני עייפה וזה רוב הזמן אז כנל.

כרגע התייאשתי מלטפל בעייפות. אבל הילדים. יש לך עיצה איך להתגייס בעייפות הזו.

תודה

(לכי תסבירי "געגועים לאימוטיקון")

אש״י יקרה,
בקישור הזה (שמופיע בראש הדף של יונת)
http://ootips.org/horut
יש המון כתבות, וזו שביקשת נמצאת ביניהן.

יונת, איפה מוצאים את הרשימה שכתבת פעם "כשאין לי כוח"?

יש מצב שחלק מהקושי בהרדמה וההתעוררויות הליליות והצחוקים זה שיש להם יותר מדי שעות שינה?
אין סיכוי שבעולם שזו הבעיה פה...
הבעיה היא מתח, מתח, מתח וחרדות ופחדים קודם כל. הילדים זקוקים לצומי כמו אוויר לנשימה ולבלבוסטה אין סבלנות ואין כוחות לשגעת שלהם.
אכן צריך שורה של פתרונות וטריקים שיאפשרו לכולם להסתדר בשלום ולהגיע בחיים לתחנה הבאה...

עוד דבר, בקשר לנגיעות המרובות שמחרפנות אותך - סליחה, לא קראתי הרבה בדף שלך, האם נאמרו הוזכרו המושגים 'ויסות חושי'? 'ריפוי בעיסוק'? נשמע שכדאי לברר... ניסית?
כי זה הקטע עם הפרעות - הן מפריעות! ממש משגעות את השכל! כמו שאת מתארת. לדעתי יש דרכים טובות לעזור. למען שפיות כל הנוגעים בדבר.

תגידי, בלבוסטה, יש מצב שחלק מהקושי בהרדמה וההתעוררויות הליליות והצחוקים זה שיש להם יותר מדי שעות שינה? יש מצב שדחייה של ההשכבה בשעה תעשה להם שינה יותר איכותית (או הקדמה של ההשכמה)?
וגם - קשור - אם את מתה שיישנו כבר כי רק אז תוכלי לעשות אלף ובית וגימל, אז את כנראה מעבירה שדר דרוך שמה-זה לא משרה שינה... נסי אולי לעשות אלף ובית וגימל ואז להשכיב (כביסה כשהם ערים? לאכול כשהם ערים? משהו מזה, יש מצב?) או יותר טוב - את אלף ובית לעשות כשהם ערים, ואת גימל לזרוק לעזאזל. תחזרי לזה כשיהיו גדולים. את בפול טיים ג'וב של גידול שני גורי אדם תזזיתיים, ואין לך זמן לענות לווטסאפים. ככה זה ושיסתדרו בלעדייך (או מה שלא יהיה שאפשר איכשהו לזרוק).

_לגבי הריבים- אצלי הם אומרים לי "אמא הוא נשך אותי" "אמא הוא לקח לי"
ועד שאני לא גוערת בזה שעשה מה שעשה אין לי שקט_

זה נשמע כמו טקס קבוע שפיתחתם לכם והתרגלתי לו. אם זו הדרך שלהם לסיים סכסוך - זה בסדר גמור, כל עוד כולם מרוצים. אם אתם לא מרוצים מזה, תצטרכו לפתח דרכים אחרות. זה יקח זמן ותשומת לב, אבל הרי זה מה שצריך בשביל לסדר מחדש כל דבר, לא?

לגבי הסבלנות שנעלמה:
קודם כל בואי נתעכב רגע על הסבלנות שהיתה בדרך הביתה, על השלווה היחסית, על השעה הטובה.
פחות חשוב להבין מה לא הצליח אחר כך, יותר חשוב לזכור מה כן הצליח קודם, איך זה הרגיש, איך אפשר לחזור לזה מדי פעם.
לכבות את הנייד? אולי.
לא לנסות להגיע לשום מקום ושום מצב? אולי.
משהו אחר? גם יכול להיות.

מדי פעם שווה לחזור לזכרון הזה, לתחושה שהיתה שם. כמו תנוחה שהצלחנו להגיע אליה פעם אחת אז אנחנו יודעות שנוכל לחזור עליה.

ועכשיו להשכבה והבלגן והסבלנות שנעלמה.
בתור התחלה: מותר שלא תהיה סבלנות. זה בסדר.
מותר לך להתעצבן ולכעוס ולהיות מתוסכלת.
רק שימי לב שזו לא צריכה להיות אשמה של אף אחד, גם לא הילד ששפך אוכל במיטה.

בואי ננסה לדמיין שני מצבים:

1. את גוערת בו או צועקת עליו שיאסוף מה שנשפך.
2. את אומרת בתסכול "אני לא מאמינה שנשפך! אין לי כוח לזה עכשיו!"

תנסי לדמיין ולראות אם את מרגישה הבדל ביניהם.
ואולי, בפעמים הבאות שקורה משהו כזה (בטח יקרה עוד כמה דקות?) תנסי פעם את דרך 1 ופעם את 2.

למה אני נכנסת לדקויות האלה?
כי לדעתי כשאת מבטאת את התסכול שלך, במקום לדבר על מה שעשה הילד, יש לו הזדמנות להכיר את מי שאת ואולי גם להתחשב בך (בהתאם לגילו ויכולתו). אם את גוערת בו, הוא יכול להתרכז רק בהגנה עצמית.

את צודקת לחלוטין שגם לי נגמרת הסבלנות חדשות לפרקים. אבל אני לא חושבת שזו בעיה. זה חלק ממי שאני, ובעיני חשוב שהילדים שלי יכירו את אמא שלהם כמו שהיא, בלי הצגות סבלנות מדומה.

(למתקדמים -- אפשר לשפר סבלנות. אבל זה לא נראה לי מה שצריך לעשות במקרה הזה, או ברוב המקרים.)

אגב, קראתי נכון בין השורות שהילדים אכלו ואת לא? והיית רעבה? אם זה מה שקרה, לא פלא שהיית עצבנית. תאכלי איתם, או לפחות תנשנשי מהאוכל שלהם, אל תחכי את עד שהם כולם ילכו לישון ויתנו לך לאכול בשקט. באותה מידה אפשר לחכות שכל הכוכבים יסתדרו בשורה...
איך אומרים במטוסים? קודם שימי את מסיכת החמצן עלייך, ורק אחר כך על הילדים. הם לא ישרדו בלעדיך. את צריכה קודם לדאוג לאמא שלהם.

פלונית את בטח לא חושבת שיש אמא חסינה מכעס חוסר סבלנות ועצבים? וזה כולל את יונת.

אני מאמינה שיש אמהות שיש להן כל כך הרבה נסיון והן עברו דרך שהן יכולות לייעץ לאחרות איך לשלוט או לראות או לנהל דברים אחרת. לא מאמינה ביקום מקביל שבו אין את מה שיש אצלי וזה כולל את יונת המקסימה.

יונת נכנסתי שוב כדי לומר שבעצם הבעיה שלי השינה המשותפת זו שעת ההירדמות אמנם גם האלה אבל הרבה יותר זה הזמן שכביכול כולם יחד עייפיםםםם במיטה משותפת, ואז הבנים מריצים צחוקים ואני עייפההה ושם זו נקודת שבר. תאורטית אם כל איד היה נרדם לבד לבד ואז היו באים אליי למיטה משותפת אבל לא ע ל י י אלא לידי זה היה בסדר ונעים. אגב ככה גם אני ישנתי עם ההורים לא עליהם לידם. אמא שלי היתה עוברת למקום אחר ואני הייתי נשארת עם אבא. כנראה שזה האידיאל מבחינתי, השאלה איך טכנית מיישמים דבר כזה? נאמר עכשיו אחד התעורר השעה שתים בלילה, ורצה לישון איתי אבל אז גם השני התעורר ושניהם יחד במיטה אחת איתי זה צחוקים. אז גם כשזה אמצע הלילה אני מסרבת. נראה לך הגיוני לעשות תורות? יום איתו ויום עם אחיו? לשכפל את עצמי? לתת להם לשתות יין ודי ירגמו עד הבוקר ויניחו לי (האמת יש מצב לאיזה שוקו שעושה את אותה הפעולה? כי אני לגמרי שם)?

יונת, כרגיל, כל עצה זהב, תודה !
בלבוסטה, את מבקשת מיונת סדנת שליטה בכעסים או השתלת אישיות? קחי בחשבון שכמו יונת יש רק אחת

לגבי הריבים- אצלי הם אומרים לי "אמא הוא נשך אותי" "אמא הוא לקח לי"
ועד שאני לא גוערת בזה שעשה מה שעשה אין לי שקט.

איך את זה פותרים?

ולגבי הקטע של העצירות בדרך לגן - יונת זה לא שאין זמן, יש זמן, אין לי סבלנות. בלי הלסביר למה אחרי שעה וחצי של בוקר מעצבן אין לי סבלנות גם לזה.
למעשה חלק מהשאלות שלי שואלות - מה לעשות כשאין סבלנות - לי?

קודם למשל לקחתי אותם מהגן לבית עצרנו בגינה ששנה לא היינו בה, אני מתה עליה כי היא מבודדת וזנוחה מין מגלשה ושני צמיגים שהפכו נדנדה ומלא כלניות מסביב. עשב פרא.
בליאנשים כמו שאני אוהבת, במתחם קטן.
ויצא שגם הניד שלי שבק אז לא התעצבנתי שכל רגע קוטעים אותי מסידורים או נבירה בניד ופשוט התמסרתי.
שעתיים.
אחכ הגענו אל מתחת לבית, ושוב הם התרוצצו בגינה לחפש כלמיניחפצים ואוצרות.
ואז עלינו לבית.
ומקלחות.
וארוחה.
והופ מישהו פספס קקי ופה כבר נהייתי עצבנית. אבל בסיידר.
ומכונת כביסה
והאוכל ש ל י על האש.
ויאללללה לכו לישון אינעל!ואז אחד לקח את הצלחת עם המלפפונים והפסטה ששעה לא אכל דווקא עכשיו למיטה והכל נשפך.
והנה אני צוערקת.ף

תרים מהר מהר מהר! ולמיטה. תרים ואני אבי אלך חדש. זהו. די
ולהוא עם הקקי מהר מהר כנס לאמבטיה.ורוחצת לו ידיים.
והנה הו אאל רוצה למיטה הוא רוצה מגבת
וואההה מה מגבת? תנגב בשמיכה!
לא! מגבת!
נתתי לו סדין
רגע אמא גם פה

ואני שואגת "מה יש לך אתה תנגב כבר! ולך לישון!" בשאגה.
והמתוק היה בהלם מהתגובה שלי.
סהכ ביקש לנגב את המים ואני רציתי כב רלנגב את כל היום מעליי.
אחכ התנצלתי והוא כהרגלו ענה לי "רק רציתי יחידת חילוץ" שזו התוכנית האהובה שלוועל זה אנחנו בדרכ רבים, הוא אפילו לא שם לב שלא על זה רבנו. אבל התרגל שאמא שלו שואגת כשהו אמתחיל הלתווכח.

אז שם שם, מה עושים. הייתי כל כך בסדר ביחס לעצמי, איימתי רק 3 פעמים בשעה היום ולא כל חמש דקות.
הלכנו לגינה.
לא התעסקתי בשום דבר מלבד בהם וענייני הבית.

איך את מפתחת סבלנות כ ש א י ן לך?
ואל תגידי לי להפסיק רגע לפני. כי לא אני צפיתי את הפספוס קקי ואת הפסטה על הריצפה וההתעקשות לנגב במגבת (ילד הבן של מי אתה מותק?!) וכאלה.
זה בא בפיק של הפיק.

ועם בנים שזזים כל הזמן או רעבים או כל הזמן יש משהו בקיצור. איך מגייסים סבלנות רגע לפני התקפת הדרקון רושף האש?

_לכן אני מציעה להתחיל כל התערבות ככה: ״גדול, מה אתה צריך?״
אפילו אם באותו רגע הגדול חונק את הקטן שכבר נהיה כחול._
תודה על זה! הולכת ליישם.
אצלנו לרוב באמת שהקטנה רק מתגוננת (לפעמים גם בהתקפה ולרוב פשוט מגננה) מגדולה עצבנית. אבל ההתנהגות התוקפנית של הגדולה ברור שבאה ממצוקה שנגרמת מעצם קיומה של הקטנה, נגיד קנאה או תחושת קיפוח וכד'.
יש גישה שאומרת שגם תשומת לב שלילית (נגד לצעוק על גדולה כשהיא תוקפנית לקטנה) היא תשומת לב שהיא מקבלת ולכן אין לה אינטרס להפסיק, אז כדי שייפסק המצב הזה צריך במקרים כאלה להתעלם לגמרי מגדולה ורק להתייחס לקטנה נניח לקחת אותה ולנחם אותה. וככה גדולה תלמד שלא 'שווה' לה להתנהג בתוקפנות, כי היא לא משיגה בזה כלום. אני רואה שאצלנו גישה כזאת רק מסלימה את המצב כי גדולה שגם ככה היתה במצוקה (שבאה לידי ביטוי בתוקפנות) רק חוטפת יותר קריזה כשמתעלמים ממנה ומתייחסים רק לקטנה ומשם זה רק מתדרדר. באמת יחסית יותר עובד לי להגיד לה דברים כמו ברור שאת רצית... שהתכוונת ל.... (ואז אני מוסיפה אבל צריך להגיד במילים, לא להשתמש בידיים משהו כזה) בגלל זה העניין הזה של השאלה מוצא חן בעיני.

בלבוסטה,
הכי קל זה מדור מיטה משפחתית או מזרונים על הרצפה. אבל אם זה לא מתאים לך, את יכולה להכניס מזרון לחדר הילדים, ולהתחיל שם את הלילה. אחרי שהילדים ירדמו (ואולי גם את תרוויחי תנומה) תוכלי לעבור לחדר השינה של ההורים.

לגבי הילד שרוצה לחקור את הסביבה במקום ללכת לאן שאת רוצה:
מציעה לתכנן מראש זמן לחקירת הסביבה, ולא להניח שתוכלי ללכת בקצב שלך במקום בקצב שלו. הרי זה ממילא לא מצליח, עדיף להתאים את התכנון למציאות.

גוונים,
יש לנו נטיה טבעית להגן על הקטן בריב, ככה שהגדול גם הותקף ע״י הקטן וגם נגער ע״י ההורים.

לכן אני מציעה להתחיל כל התערבות ככה: ״גדול, מה אתה צריך?״
אפילו אם באותו רגע הגדול חונק את הקטן שכבר נהיה כחול.

אחרי שהוא יגיד מה הוא צריך, גם אם לא תדעי לעזור לכולם באותו הרגע, לפחות המידע יצטבר לפעמים הבאות. רוב העימותים הם העתקים חוזרים של עימות אחד, אז יש אינספור הזדמנויות לפתור אותו.

יונת תודה על הפירוט!
באמת יצאנו היום בערב לחלץ עצמות לא בלי כעס בכי ועצבים. הם מתווכחים על כל דבר כל דבר כל דבר. שניהם יחד וכל אחד לחוד.
מה את עושה עם זה? אין לי סבלנות להקשיב ולנהל משא ומתן על כל צעד. ואז לאולטימטומים.

אשמח לשאול עוד כמה דברים.

מה לגבי ענייני שינה? כמעט כל לילה יש טיילת לחדר שלי לעוד חיבוק עוד נשיקה אני רעב מה לא. אני בשלב הזה כבר אחרי נקודת האל חזור שלי שאני בקושי מצליחה להחזיק מהבוקר.
וזה די מהר מידרדר לאולטימטומים איומים שלא עוזרים אני רק צועקת יותר ויותר ויותר עד שהילד נשבר ונרדם ככה אלא לפני שטירטרו אותי מאה פעם על כל מיני דברים.

אני זוכרת אותי ישנה עם ההורים שלי עד גיל מאוחר או לפחות מגיעה אליהם בלילות למיטה.
כואב לי שאני לא מסוגלת לעשות את זה עם הילדים שלי.
אבל אני לגמרי לא מסוגלת שיגעו בי בלילה. אף אחד. אני חייבת שיהיה לי רק את עצמי.
הידיים שלי באובר דוז של מגע מהילדים, הזרועות שלי מלאות במתח מתגונן לכל מגע ובלילה אני רוצה שתהיה לי מנוחה.

אבל הם, בעיקר אחד מהם - בשגעת וזה מגיע למצוקה ובכי חנוק ואני נאטמת כי אני! לא! רוצה!
זה לא קשור אולי בהכרח לבנים, אבל זה כן קשורלזה שבשאר הזמן הם כל הזמן נוגעים בי ואז בלילה אין לי רצון צורך ויכולת להמשיך עם זה.
מה עושים?
אגב הרבה פעמים הם באים אליי בלילה או לפנות בוקר וגם עם זה קשה לי אבל אני קצת יותר זורמת.
אולי אני גם משדרת להם אמביוולנטיות? למרות שאני ל א מאמינה בשדרים כאלה... ובכל זאת.

עכשיו אני מקלידה כן? הבן שלי התעורר לפני רבע שעה הגיע אליי למיטה אני כמובן מבואסת שאין לתאר לא מחייכת מחבקת בכח, איכשהו מנסה להירדם איתו, קשה לי מחניק לי, קמה מפעילה מכונת כביסה, הוא אחריי, עכשיו הוא רוצה שאחבק אותו וכבר מתחיל לבכות ואין לי באמת כח לזה. אין לי.
זה מעב ר לנפשי, אני רוצה פיזית מרחק! אני לא יכולה לתת משהו שאין לי לתת. אני במצוקה מהזה על אמת, לא אמא באפיסת כוחות שצריכה למאל מצברים. אני לא יכולה שיגעו בי או שיצטרכו ממני עוד קירבה גם בלילה.
סוג של אובר דוז ממשהו אבל הילדים צריכים/דורשים אותו בלי הפסקה?
אין לי ספק שהתגובות שלי יוצרות נזק אין לי ספק והמצוקה שלי אינה הנושא אלא מה שהיא גורמת להם.

שאלה נוספת, אנחנו מנסים להגיע מנקודה אחת לאחרת במהלך היום, לגן, לסידורים לחנות. אחד עכשיו בתקופה שכל רגע הוא עוצר למשוך בדלתות של מכוניות חונות, לחבק עמוד ואל לזוז ממנו, להחזיק באיזה סורג וככה לעצור אותי בהדף שלא לדבר על העצירות הרגילות על כל דבר. אני שוב הופכת עצבנית.
אחד גם הרבה מבקש שארים אותו ל א ח ר ו נ ה בחוץ הילד שוקל 17 קילו ולי אין אפשרות כזו.

אני חושבת שהוא במצוקה מההתנהלות שלי וככל שהוא צריך יותר אני נכנסת למצוקה וחוזר חלילה.

אשמח לתובנות

אם הפנים כועסות על אמת, אני מתערבת מיד. לא מאמינה בגישה של לתת להם להסתדר לבד, גם כי אז כל האלים גבר, וגם כי ממילא אני אשבר לפניהם אז בשביל מה למשוך את זה.
וואי וואי תודה על זה! גם אני חושבת ככה! ומתנדנדת בין הלהסתדר לבד שקראתי עליו לא מעט לבין האינטואיציה שלי לקפוץ ולהתערב (כן הפנים כועסות, העיניים רושפות ולפעמים מלווה בצעקות)
אבל... אז אני מוצאת את עצמי מתערבת ו... לא מצליחה להתערב טוב. גם לא מצליחה למנוע את האלימות וגם לא נפתרת המחלוקת... (ומדובר על שתי מלאכיות בנות רבע לחמש ושלוש אבל כשהקטנה חוטפת משהו לגדולה או מעצבנת אותה בכוונה או מגיבה בתוקפנות להתנהגות מעצבנת של הגדולה, זירת אגרוף נראית פתאום כמו שיא השלווה, וואו מה שזה מוציא מהן...)

עם השנים אני פחות ופחות אוהבת את השימוש שעושים במלה ״הכלה״. היא עברה ממשמעות של התנהגות בוגרת למשמעות של התעלמות מהצרכים/רצונות שלי כאמא.

ומנגד עומדת המלה ״גבולות״, שבשיח החינוכי היא כרגע הדבר היחיד שאפשר להכניס אליו בהחבא את הצרכים/רצונות שלי. ככה כשנמאס להכיל, מציבים גבול.

אני מציעה לוותר גם על ההכלה וגם על הגבולות, ובמקום זה לתת מקום למה שאת רוצה/צריכה. מותר לילדים לדעת מה את רוצה, מה נעים לך ומה לא, מה יעצבן אותך ומה ירגיע. את לא צריכה להסתיר מהם את זה בחיוך.
זה לא אומר שהם יפסיקו להשתולל ויהפכו למלאכים מותאמים בדיוק להעדפות שלך, אבל הם לפחות ידעו מה ההעדפות שלך בלי שהם ייאלצו לחקור את זה בכוח ("בדיקת גבולות").

לגבי הבעיות הספציפיות שהזכרת, אם אני זוכרת:

• להתלבש בבוקר: למה? למה הם צריכים להתלבש? אפשר לוותר על זה? או על הפיג׳מה? אם לא, ויש סיבה טובה ממש לכל הטקס הזה, נסי להגיד להם אותה ולראות אם היא טובה גם בעיניהם.

• מגע לא נעים: נסי להגביר את המגע הספציפי הזה. למשל, לתת לילד הרבה יותר מסוג המגע הזה (כדורי לחיצה? משהו אחר?) או מגע חזק יותר (למשל לשים אותו בין שני מזרונים ולשבת עליהם, או שהאחים שלו יקפצו עליהם -- לראות מה הוא יאהב).

באופן כללי כשהילדים עושים משהו שמפריע, כדאי למצוא דרך לעשות אותו יותר בצורה שלא תפריע.

• ריבים: ריבים זה יכול להיות עניין של פרשנות. אם רואים על הפנים שלהם שהם נהנים, אז מבחינתי זו התגוששות ולא ריב. גם אם זה נגמר בבכי (ותמיד זה נגמר בבכי -- אחרת זה לא היה נגמר).

אם הפנים כועסות על אמת, אני מתערבת מיד. לא מאמינה בגישה של לתת להם להסתדר לבד, גם כי אז כל האלים גבר, וגם כי ממילא אני אשבר לפניהם אז בשביל מה למשוך את זה.

• אנרגיות גבוהות: לצאת לרוץ ולהשתולל כל יום, במיוחד כל ערב. הייתי עושה את זה במשך שנים. ואם בחוץ סופה -- לדלג בין החפצים בבית. הם צריכים תנועה, לא טוב לכלוא אותם.

בהצלחה!
בסוף הם יגדלו ויסחבו לך את הדברים הכבדים, יהיה שווה.

יונת נאמר לי שאת אשפית בגידול בנים. למעשה, "קוראת" אמרה. בתגובה לפוסט שהעליתי בעמוד משתלטת על הבית ועל עצמי היא הציעה שאתייעץ איתך.
אני אשמח אם תייעצי מנסיונך בהמשך לפוסט ההוא, האחרון שהעליתי שם.

ת ו ד ה

אני עייפה ועצבנית אז בבקשה אם יש לך רק עצות פרקטיות. הכלה וזה זה כבר גדול עליי בשלב הזה.

יונת יקרה,
משתפת אותך שבשעות האחרונות אני קצת בתחושת הרמת ידיים.
מתרחשת איזו דינמיקה בדף העורכות שלא מאפשרת לנהל שם שיחה אמיתית.
משהו בגבולות של הדף נעשה פרוץ.
אין לי רעיון. לבד מהכנסת קריטריון של וותק לדף. לא הגיוני שכל מי שחולף פה ישאיר שם את הגיגיו ודיונים ייתקעו בשל הצורך לענות לכל חולף כזה.
עד עכשיו זה קרה באופן טבעי וניתן היה לנהל שם שיח מושכל.
כרגע זה נעשה פרוץ, הפך לשיחת של התנצלויות וויכוחים קטנים כאלה שמקומם לא שם.
אם יהיה אובדן של האפשרות לנהל שם שיחה מועילה, בעיני זו אבידה גדולה. כי שיחות שם מנעו הסלמות ומריבות.
אולי כדאי לשנות את שם הדף לדיוני עריכה.
אולי זה יאפשר הבהרת גבולות ברורה יותר.

תודה, תמיד נחמד למצוא תחום שבו הנטיות הטבעיות שלי הן מועילות.

את לא תאמיני אולי, אבל המשפט הצהוב היה ״כבד את עצמך״. בדיוק!

יונת,
אני לומדת ממך המון. בין השאר אני מתיחסת לדיון הנוכחי עם אחת המשתתפות הקבועות.
אני נפעמת מהסבלנות והפתיחות שלך, מהיכולת להתבטא בצורה ברורה, מהאפשרות לבטא פגיעה נקודתית בך, בלי לגלוש לפגיעה גורפת בצד השני.

תודה!
אגב, אם מישהי מכן שמה לב לאיזושהי חוקיות בתקלות -- אשמח לשמוע. בניסויים שעשיתי עוד לא גיליתי מה גורם לבעיה ומה יפתור אותה.

ממילא אנחנו כבר מבינות שאם טקסט מוקף בכוכביות הכוונה היא שהוא מודגש,
עד כדי כך, שיש אתרים שאני גולשת בהם לפעמים, שבהם אין בכלל את הפיצ'ר הזה של הדגשה, ובכל זאת "מדגישים" שם בכוכביות.

ועוד: ממילא אנחנו כבר מבינות שאם טקסט מוקף בכוכביות הכוונה היא שהוא מודגש, ואם הוא מוקף בקווים תחתיים סימן שהוא נטוי כדי לייצג ציטוט.
כך שאפילו נוצרת תחושה של שותפות ב"חבורה" (במלעיל, כמובן) שיש לה שפת סתרים.

בוקר טוב, יונת. @}

רציתי לכתוב לך שאולי מנקודת הראות של מתכנתת את מתבאסת על הבאגים הקטנים שיש עכשיו באתר, אבל מנקודת מבטי כמשתמשת הם דווקא יוצרים תחושה ביתית: אני יודעת שפה הבית, רוב הדברים במקום ועובדים, וכמו בחיים לא הכול מושלם, ואמא יונת משתדלת לסדר. @}

גם בחלומות שלי אני גדולה ורחבה וגבוהה.... אולי פעם כשאגדל. תודה!

חלמתי עליך בלילה חלום סופר מוזר
היית אמורה לבוא עם המשפחה שלי להתארח באיזו וילה והיה על זה דיון בסלון בבית הוריי.
כל זה עוד ניחא...
אבל איך שאת נראית...
גדולה ורחבה וגבוהה, עם פנים גסים כאלה, קצת כמו של איזה ויקינג, ושיער ארוך בגוון חום/אפור כזה.
התעוררתי מהחלום הזה עם חיוך ענקי ועם רצון עז להגיד לבורא החלומות שלי הלילה - נו, באמת...

אני עדיין מחייכת מזה.

תודה (-:

מקסימום ורוד בהיר D-: גדול.

לא זוכרת. בדרך כלל אני מדברת על המצב ההפוך: שמנסים להסוות את הכעס (ושזה לא באמת עובד, וגם לא טוב לדעתי).
אני חושבת שאם הקו שהילד עבר הוא באמת אדום, אז בטח יש איזשהו רגש שמתעורר -- כעס, פחד, צער, או משהו אחר. ואת הרגש הזה כדאי לתת לילד לראות, אם כי עדיף שהרגש לא יצא לכיוונו אלא פשוט יצא.

אם לא מתעורר שום רגש, כנראה שאין שם באמת קו או שהוא מקסימום ורוד בהיר.

שלום יונת.
חברה שיתפה אותי בהתלבטות בנושא של 'כעס חינוכי' - מראית פנים של כעס שבאה כדי להבהיר לילד שמעשיו עברו קו אדום. התחשק לי מאוד להמליץ לה על קטע שלך שקראתי בעבר בנושא הזה, אבל אני ממש לא זוכרת איפה, כמה, למה. זו יכולה הייתה להיות הודעה חבויה באיזה דף נידח, או פוסט בבלוג, או דף בעלון, או כל דבר אחר. אם את במקרה יודעת על מה אני מדברת, אשמח מאוד להפניה.
תודה @}

הי יונת. אני רואה קצת באיחור את מה שכתבת (בדף של אורנה), אבל לא התכוונתי אליך. זה בעקבות מעגל של אורנה שהייתי בו...

@}

יונת
היום הבנתי שיש אנשים שמתנגדים עקרונית לכל הקונספט הזה של פתרונות WIN-WIN, ושל מציאת פתרונות פרקטיים לבעיות פרקטיות שיושבות על משהו עקרוני. ושאילולא נתקלתי בגישה שלך, הייתי עלולה גם כן לאמץ גישה עקומה כזו לחיים. תודה רבה לך!

דיון נפלא.

הפרות החולבות (כלומר נחלבות) חיות בעקה גבוהה (סטרס גבוה) בגלל שגוזלים מהן את הולד שלהן, בגלל מזון לא מתאים, בגלל חליבה כואבת במכונות (דלקות עטין בשכיחות גבוהה), בגלל רביצה בבוץ וקקי.
זאת לא פרה שרועה בשדה תלתן פרחוני ואחרי הנקת העגל שלה היא מסכימה לתרום קצת גם לתינוק שלך.

שחלק מהרעלים כן עוברים לתינוק הרכב חלב האם בהתאם לתזונה
בוודאי. (אוף, כתבתי וכתבתי ומחקתי את כל מה שכתבתי ועכשיו העונש שלי הוא שאני נאלצת לכתוב הכל מחדש ולא למחוק). טוב. קצר:
ברור שהרעלים הסביבתיים באוויר, באדמה ובמים נספגים בגוף שלנו, הנשים והאמהות - כמו גם בגוף הגברים והילדים. אז ברור שהרעלים שבגוף שלנו עוברים לעובר ברחם (הלו! שכחתן אולי שהתינוק הזה גדל בתוך הגוף של אמא שלו? לא בתוך פרה?) בכמות ובריכוז הרבה יותר גדולים מאשר דרך החלב, ובאופן ישיר לעובר במצב פגיע בתהליכי גדילה ראשוניים.

אז מה שהוא יקבל אחר כך מאמא שלו בחלב, זה מה שיעשה את ההבדל?

ובדיוק כמו שאנחנו האמהות שותות מים, אוכלות אוכל, נושמות אוויר והולכות בחוץ?
ככה גם הפרות, רק יותר גרוע. ולכן, גופן של הפרות וחלב הפרות ספוגים בהרבה יותר רעלים מאשר הגוף שלנו והחלב שלנו (כקבוצה). ויונת כבר כתבה את זה פה למעלה, רק שזה נכתב בקצרנות כך שייתכן שמי שאינה מכירה את העובדות גם לא הבינה.

וואו, באמת מאמר מעולה
דוגמית:

1. 3.17 - עוּבדוֹת לא יכולות לנצח שקרים -

למה ניסיונות להפריך כזבים רק מחזקים אותם, למה בני אדם דבקים בדעתם גם אחרי שקיבלו מידע מתוקן, ומה בכל זאת יכול לחלץ אותנו מהפוסט־אמת?
טים הארפורד, "פייננשל טיימס" 24.03.17

ההצלחה של חברות הטבק בדחיית יום הדין היתה כה גדולה, עד שהטקטיקות שלהן זכו מאז לאינספור חיקויים. והיא גם הצמיחה באקדמיה נישה שלמה שחוקרת איך זה עבד. ב־1995 רוברט פרוקטור, היסטוריון מאוניברסיטת סטנפורד שבחן את העניין, טבע את המונח אגנוטולוגיה (agnotology) — חקר הדרך שבה מייצרים בּוּרוּת באופן מכוון. התחום כולו נולד עם האבחנות של פרוקטור על תעשיית הטבק. העובדות הקשורות לעישון — עובדות שאין עליהן מחלוקת, שהגיעו ממקורות שאינם מוטלים בספק — לא עשו את העבודה. העובדות שאין עליהן מחלוקת עוררו מחלוקת. המקורות שאינם מוטלים בספק הוטלו בספק. העובדות, כך התברר, חשובות, אבל עובדות אינן מספיקות כדי לנצח בוויכוח מהסוג הזה

והיא לא בולעת כספית כל פעם שהיא שותה משהו חם
???

שכל רעל, אנטיביוטיקה וחומר הדבר שהיא נחשפת אליו עובר במידה דומה לחלב שממנו מיוצר התמ"ל

רק שלפרה אין סתימות אמלגם, והיא לא בולעת כספית כל פעם שהיא שותה משהו חם. היא גם לא נושמת אדי כספית בהחלפת סתימה אצל רופא שיניים ובד"כ פחות חשופה להתנפצות נורות פלורוסנט לידה.
יחד עם זה, לגבי הכספית, דעתו של אחד המומחים העולמיים בתחום היא שהנקה עדיפה גם במצב כזה בגלל יתרונותיה האחרים. אבל מתכות כבדות עוברות בחלב אם, כמו גם דרך השיליה.
לכן לכתי יכולים להיות מקרים שבהם תמ"ל הוא מזון נקי יותר מהנקה.

אז הנה מצאתי פה מחקר שדווקא טוען שחלק מהרעלים כן עוברים לתינוק הרכב חלב האם בהתאם לתזונה
בהקשר הזה חשוב לזכור שהפרה, גם היא יונקת, ומערכת ייצור החלב שלה דומה מאד לזאת האנושית. כך שכל רעל, אנטיביוטיקה וחומר הדבר שהיא נחשפת אליו עובר במידה דומה לחלב שממנו מיוצר התמ"ל.

שואלת , אני מתרשמת מזה שאת לא נבהלת מהפלטפורמה, וכותבת כל מה שאת חושבת ומאמינה בו.

אז הנה מצאתי פה מחקר שדווקא טוען שחלק מהרעלים כן עוברים לתינוק הרכב חלב האם בהתאם לתזונה

אבל גם מי שמביא אותו מסכים, ואני חושבת שכולם יסכימו שעדיין זה לא בר השוואה,
חלב אם הוא לא רק הרכיבים התזונתיים שבו (שאותם נניח את יכולה להשוות לחלב אם ) אלא גם הרבה מעבר, כל הנוגדנים שבו , למשל (אני לא מוצאת את הטבלה של ההשוואה עכשיו , מי מוצאת?)
ומה את אומרת לגבי ההמלצות הרשמיות של כל משרדי הבריאות ?

(טוב, בסדר, חוץ מזה שאני כן אמא, כבר לא בת 21, אבל המידע שיש לי בנושא קדם בהרבה לאמהות שלי ואני לא הטיפוס שמסלף עובדות מהמציאות רק כדי שיתאימו לבחירות שעשיתי בחיי!)

אה, ועל זה כן אגיד משהו. כי נראה שמשתמעת פה (ובהרבה דיונים אחרים שמחרחרים אורחים בבאופן) הטענה המרגיזה במיוחד, שאנחנו "בעד" הנקה רק מפני ש"הנקנו" אז אנחנו בעד ה"קטע שלנו". מין קטע כזה של אוהדי קבוצת כדורגל. אתן אוהדות של בית"ר ירושלים אז אתן אומרות שהיא הקבוצה הכי טובה ורוצות לשרוף לי את המועדון רק מפני שאני לא כמוכן.
אז לא.
אנחנו לא כאלה מטומטמות, וגם לא כאלה מושחתות וחסרות מוסר.
אתר באופן טבעי הוא אחד האתרים המוסריים והמצפוניים ביותר שראיתי ברשת.
השיחות פה שואפות בכנות לחקר האמת, תהיה אשר תהיה.

הדיעות שלי על הנקה ותמ"ל בתחומים הנ"ל (מידע פתוח לכל ולא חוויות אישיות) אינן התוצאה של הבחירות הפרטיות שלי.
אני לא מסלפת את העובדות במציאות כדי להצדיק את הבחירות שלי - בניגוד מוחלט לכל התומכים והתומכות בתמ"ל כאן באתר ובעולם כולו, שכולם כולם כולם עד האחרון שבהם, מנסים להצדיק את התמ"ל כדי להצדיק את הבחירות האישיות שלהם!
ואני לא מוכנה, שאנשים שמטרתם אינטרסנטית, יטענו ש אני משקרת כשאני חושפת את השקרים שהם מאמינים בהם ואת האינטרסים רודפי הבצע שעומדים מאחוריהם.

(האינטרסים רודפי הבצע שייכים לתעשיית התמ"ל שמפיצה את השקרים.
האינטרסנטיות של הכותבים היא לא כלכלית אלא להיפטר מרגשי האשמה שלהם.
רגשי אשמה שבעצמם מהווים סוג של הוכחה לשקר של אותם כותבים, שהרי הם מעידים כאלף עדים שאפילו הכותבים עצמם מאמינים בסתר לבם שמניעת הנקה פוגעת בתינוקות אנושיים).