_לגבי הריבים- אצלי הם אומרים לי "אמא הוא נשך אותי" "אמא הוא לקח לי"
ועד שאני לא גוערת בזה שעשה מה שעשה אין לי שקט_
זה נשמע כמו טקס קבוע שפיתחתם לכם והתרגלתי לו. אם זו הדרך שלהם לסיים סכסוך - זה בסדר גמור, כל עוד כולם מרוצים. אם אתם לא מרוצים מזה, תצטרכו לפתח דרכים אחרות. זה יקח זמן ותשומת לב, אבל הרי זה מה שצריך בשביל לסדר מחדש כל דבר, לא?
לגבי הסבלנות שנעלמה:
קודם כל בואי נתעכב רגע על הסבלנות שהיתה בדרך הביתה, על השלווה היחסית, על השעה הטובה.
פחות חשוב להבין מה לא הצליח אחר כך, יותר חשוב לזכור מה כן הצליח קודם, איך זה הרגיש, איך אפשר לחזור לזה מדי פעם.
לכבות את הנייד? אולי.
לא לנסות להגיע לשום מקום ושום מצב? אולי.
משהו אחר? גם יכול להיות.
מדי פעם שווה לחזור לזכרון הזה, לתחושה שהיתה שם. כמו תנוחה שהצלחנו להגיע אליה פעם אחת אז אנחנו יודעות שנוכל לחזור עליה.
ועכשיו להשכבה והבלגן והסבלנות שנעלמה.
בתור התחלה: מותר שלא תהיה סבלנות. זה בסדר.
מותר לך להתעצבן ולכעוס ולהיות מתוסכלת.
רק שימי לב שזו לא צריכה להיות אשמה של אף אחד, גם לא הילד ששפך אוכל במיטה.
בואי ננסה לדמיין שני מצבים:
- את גוערת בו או צועקת עליו שיאסוף מה שנשפך.
- את אומרת בתסכול "אני לא מאמינה שנשפך! אין לי כוח לזה עכשיו!"
תנסי לדמיין ולראות אם את מרגישה הבדל ביניהם.
ואולי, בפעמים הבאות שקורה משהו כזה (בטח יקרה עוד כמה דקות?) תנסי פעם את דרך 1 ופעם את 2.
למה אני נכנסת לדקויות האלה?
כי לדעתי כשאת מבטאת את התסכול שלך, במקום לדבר על מה שעשה הילד, יש לו הזדמנות להכיר את מי שאת ואולי גם להתחשב בך (בהתאם לגילו ויכולתו). אם את גוערת בו, הוא יכול להתרכז רק בהגנה עצמית.
את צודקת לחלוטין שגם לי נגמרת הסבלנות חדשות לפרקים. אבל אני לא חושבת שזו בעיה. זה חלק ממי שאני, ובעיני חשוב שהילדים שלי יכירו את אמא שלהם כמו שהיא, בלי הצגות סבלנות מדומה.
(למתקדמים -- אפשר לשפר סבלנות. אבל זה לא נראה לי מה שצריך לעשות במקרה הזה, או ברוב המקרים.)
אגב, קראתי נכון בין השורות שהילדים אכלו ואת לא? והיית רעבה? אם זה מה שקרה, לא פלא שהיית עצבנית. תאכלי איתם, או לפחות תנשנשי מהאוכל שלהם, אל תחכי את עד שהם כולם ילכו לישון ויתנו לך לאכול בשקט. באותה מידה אפשר לחכות שכל הכוכבים יסתדרו בשורה...
איך אומרים במטוסים? קודם שימי את מסיכת החמצן עלייך, ורק אחר כך על הילדים. הם לא ישרדו בלעדיך. את צריכה קודם לדאוג לאמא שלהם.