על ידי יולי_קו » 11 מאי 2019, 08:38
אולי תמצאי לך ניק בשביל הדף הזה?
כשיש מספיק ילדים, בכל זמן נתון יהיו שניים מתוכם שלא יסתדרו אחד עם השני. היכולת שלי להכיל את זה היא מאוד נמוכה ובתחושה שלי זה ממש מחריב את היכולת שלנו לשהות יחד בשמחה.
אין ספק, כשאין לי כחות להכיל קולות של מריבות, אז אני גולשת לעצבנות. ׳אמא עצבנית׳ היא תופעה שמוביל לעצבנות של כולם... וכולם מזכירים לי שמריבות בין ילדים זה טבעי מאוד, ושזה מכין לחיים האמיתיים, ומלמד פיתרון קונפליקטים (וואי וואי וואי כמה שהתגובות הללו מעצבנות!). בשביל להגן על עצמי אני הרבה פעמים שולחת את הילדים לריב במקום אחר אם אני לא יכולה ללכת בעצמי מהמקום (דוג׳ - אני מבשלת ולא יכולה לנטוש את המטבח). למה הם באים לריב לידי?
לפעמים, כשאני יכולה, אני ׳מתרגמת׳ להם את הטיעונים שלהם זה כלפי זה, ומדגימה איך אפשר לנסח בצורה מתקשרת (דוגמא- למה תפסת לי את הכסא הזה?!?!??? -> אני ישבתי פה, הנה הספר/ כוס שלי, וקמתי לשניה, תוכל בבקשה לפנות לי את המקום?). אני גם מציינת אם הטון המדובר היה ציני/ לעגני/ מחקה באופן מזלזל/ עולה בטונים/ מחריף סכסוך/ או כל אופן תקשורת שמחרף אי הסכמה למריבה/ מלחמת עולם, ומבקשת לעבור לטונים יותר מתקשרים.
אני גם מבקשת לעבור מהוראות לשני לדיבור על הרצון שלי (במקום לצוות על השני לקום, לבקש לעצמי את המקום, לדבר על ׳אני אשמח אם...׳, ׳עצוב לי ש...׳, ׳אשמח ש...׳).
לפעמים אני פשוט קוטעת את הויכוח ודורשת מהם לעבור למשהו אחר, לפעמים אני מוצאת פיתרון. אם זה כולל מכות
אני מפרידה. יש לי נטיה להגן על הקטנים, והיא פוגעת בגדול, ומאוד לא הוגנת, ואבא שלהם (וגם
יונת שרון ) פקחו את עיניי לשים לב שאני עיוורת לפגיעות של קטנים בגדולים, ושחשוב להגן על הגדול (לפעמים הוא סובל מהרבה פגיעות עד שהוא מתפרץ ומכה).
כשיש חברים בבית לרוב זה מקל מאוד ויש פחות מריבות, אלא אם כן הילד מסתגר עם חבריו כשאח משתוקק להשתתף במשחק.
יציאה החוצה מקטינה אצלנו כמות מריבות באופן חד ביותר.
אצלנו משחקי חברה שכוללים גם מבוגר היו דרך נהדרת ללמוד להיות ביחד ולהנות, ולעבור אי הסכמות ואיך לפתור אותן (הם מאוד אוהבים לשחק משחקי קלפים, רמיקוב, משחקי קופסא, משחקי חוץ שקשורים לקליעה על משהו, ועוד). היתה תקופה ששיחקנו כולנו בבנית פירמידות אנושיות, ואז היינו צריכים למצוא ביחד פיתרונות איך ומה לעשות בשביל לשמור על איזון ושיווי משקל- מרתק, ודורש פינוי זמן של ההורים.
אבל האמת היא שהם למדו (שניים מהם) בחוג קרקס, והכינו שלושתם לפני כמה שנים הופעה כזאת, עוד לפני שהתאמנו חמישתנו ביחד.
אני לא באמת מצליחה לענות על הצרכים האקדמים של הילדים.
האם את צריכה? אולי בשביל זה יש חוגים? וספרים? מבוגרים אחרים? (אולי זה קצת קשה אם אתם מהגרים- אין משפחה ליד). דוג׳- הילדה שלי למדה להפעיל מכונת תפירה מסבתא שלה. הבנות לומדות פסנתר משכנה שהיא חברה (היא ברמה מקצועית, ומתפרנסת מזה, ואני משלמת לה).
יש חוגים לשפות, יש חוגים לנוער שוחר מדע, לאומנות, ספורט.
זה נכון שלרוב אין חוגים לספרות, הסטוריה, דקדוק... אני רואה שלמרות כל המאמצים שלי (אני קוראת עם הילדים לא מעט בעברית), הילדים שלי אינם ברמת הקריאה של ילדים ישראלים, והכתיבה שלהם מועטה ביותר אם בכלל, ולעיתים מלאה בשגיאות כרימון עד כדי כך שקשה לי לנחש מה כתוב.
בקשר להכרת ילדים, ושליטה בשפה המקומית לא מצאתי תחליף למסגרות החינוך פה, שאינן מחנכות אלא מלמדות חומר (אני לא בדיוק יודעת מה קורה בארץ, אבל פה מורידים בכל שנה את הרמה, ובכל זאת לא מצאתי משהו אחר שעדיף לדעתי).
איזו מין דוגמא אישית אני מספקת
השאלה היא לדעתי אחרת: האם יש לך רצון פנימי להיות המטפל העיקרי בילדים? אם את נהנת ומסופקת מזה- זה מתאים. תחושת הסיפוק שלך תחלחל אליהם. האם להיות מורה/ מתכנת/ מעצב/ ספר/ סופר/ עו״ד/ רופא... זה עדיף? אם יש סיפוק, אז כן. אבל אם זה משעמם מחץ או סותר את הערכים שלנו (לפציפיסט לעבוד ב׳רפאל׳ זה ממש כפירה למרות השכר הגבוה), אז המחיר האישי הוא גבוה מדי. אם את מרגישה מתוסכלת, האם יש אפשרות לשלב מבוגרים אחרים באחריות (אולי בתשלום)? ולעבוד במשרה חלקית?
שאלה כללית- אולי החינוך הביתי החופשי מיצה את עצמו אצלכם, ואין צורך לשאוף אליו? הילדים רוצים לחזור לסידור הזה, או שהם מרוצים בסך הכל בכיתות שלהם? אולי לאפשר חינוך ביתי רק לחלק מהילדים, לפי מה שהולם כל ילד?
אולי תמצאי לך ניק בשביל הדף הזה?
[u]כשיש מספיק ילדים, בכל זמן נתון יהיו שניים מתוכם שלא יסתדרו אחד עם השני. היכולת שלי להכיל את זה היא מאוד נמוכה ובתחושה שלי זה ממש מחריב את היכולת שלנו לשהות יחד בשמחה.[/u]
אין ספק, כשאין לי כחות להכיל קולות של מריבות, אז אני גולשת לעצבנות. ׳אמא עצבנית׳ היא תופעה שמוביל לעצבנות של כולם... וכולם מזכירים לי שמריבות בין ילדים זה טבעי מאוד, ושזה מכין לחיים האמיתיים, ומלמד פיתרון קונפליקטים (וואי וואי וואי כמה שהתגובות הללו מעצבנות!). בשביל להגן על עצמי אני הרבה פעמים שולחת את הילדים לריב במקום אחר אם אני לא יכולה ללכת בעצמי מהמקום (דוג׳ - אני מבשלת ולא יכולה לנטוש את המטבח). למה הם באים לריב לידי?
לפעמים, כשאני יכולה, אני ׳מתרגמת׳ להם את הטיעונים שלהם זה כלפי זה, ומדגימה איך אפשר לנסח בצורה מתקשרת (דוגמא- למה תפסת לי את הכסא הזה?!?!??? -> אני ישבתי פה, הנה הספר/ כוס שלי, וקמתי לשניה, תוכל בבקשה לפנות לי את המקום?). אני גם מציינת אם הטון המדובר היה ציני/ לעגני/ מחקה באופן מזלזל/ עולה בטונים/ מחריף סכסוך/ או כל אופן תקשורת שמחרף אי הסכמה למריבה/ מלחמת עולם, ומבקשת לעבור לטונים יותר מתקשרים.
אני גם מבקשת לעבור מהוראות לשני לדיבור על הרצון שלי (במקום לצוות על השני לקום, לבקש לעצמי את המקום, לדבר על ׳אני אשמח אם...׳, ׳עצוב לי ש...׳, ׳אשמח ש...׳).
לפעמים אני פשוט קוטעת את הויכוח ודורשת מהם לעבור למשהו אחר, לפעמים אני מוצאת פיתרון. אם זה כולל מכות :-( אני מפרידה. יש לי נטיה להגן על הקטנים, והיא פוגעת בגדול, ומאוד לא הוגנת, ואבא שלהם (וגם [po]יונת שרון[/po] ) פקחו את עיניי לשים לב שאני עיוורת לפגיעות של קטנים בגדולים, ושחשוב להגן על הגדול (לפעמים הוא סובל מהרבה פגיעות עד שהוא מתפרץ ומכה).
כשיש חברים בבית לרוב זה מקל מאוד ויש פחות מריבות, אלא אם כן הילד מסתגר עם חבריו כשאח משתוקק להשתתף במשחק.
יציאה החוצה מקטינה אצלנו כמות מריבות באופן חד ביותר.
אצלנו משחקי חברה שכוללים גם מבוגר היו דרך נהדרת ללמוד להיות ביחד ולהנות, ולעבור אי הסכמות ואיך לפתור אותן (הם מאוד אוהבים לשחק משחקי קלפים, רמיקוב, משחקי קופסא, משחקי חוץ שקשורים לקליעה על משהו, ועוד). היתה תקופה ששיחקנו כולנו בבנית פירמידות אנושיות, ואז היינו צריכים למצוא ביחד פיתרונות איך ומה לעשות בשביל לשמור על איזון ושיווי משקל- מרתק, ודורש פינוי זמן של ההורים.
אבל האמת היא שהם למדו (שניים מהם) בחוג קרקס, והכינו שלושתם לפני כמה שנים הופעה כזאת, עוד לפני שהתאמנו חמישתנו ביחד.
[u]אני לא באמת מצליחה לענות על הצרכים האקדמים של הילדים.[/u]
האם את צריכה? אולי בשביל זה יש חוגים? וספרים? מבוגרים אחרים? (אולי זה קצת קשה אם אתם מהגרים- אין משפחה ליד). דוג׳- הילדה שלי למדה להפעיל מכונת תפירה מסבתא שלה. הבנות לומדות פסנתר משכנה שהיא חברה (היא ברמה מקצועית, ומתפרנסת מזה, ואני משלמת לה).
יש חוגים לשפות, יש חוגים לנוער שוחר מדע, לאומנות, ספורט.
זה נכון שלרוב אין חוגים לספרות, הסטוריה, דקדוק... אני רואה שלמרות כל המאמצים שלי (אני קוראת עם הילדים לא מעט בעברית), הילדים שלי אינם ברמת הקריאה של ילדים ישראלים, והכתיבה שלהם מועטה ביותר אם בכלל, ולעיתים מלאה בשגיאות כרימון עד כדי כך שקשה לי לנחש מה כתוב.
בקשר להכרת ילדים, ושליטה בשפה המקומית לא מצאתי תחליף למסגרות החינוך פה, שאינן מחנכות אלא מלמדות חומר (אני לא בדיוק יודעת מה קורה בארץ, אבל פה מורידים בכל שנה את הרמה, ובכל זאת לא מצאתי משהו אחר שעדיף לדעתי).
[u]איזו מין דוגמא אישית אני מספקת[/u]
השאלה היא לדעתי אחרת: האם יש לך רצון פנימי להיות המטפל העיקרי בילדים? אם את נהנת ומסופקת מזה- זה מתאים. תחושת הסיפוק שלך תחלחל אליהם. האם להיות מורה/ מתכנת/ מעצב/ ספר/ סופר/ עו״ד/ רופא... זה עדיף? אם יש סיפוק, אז כן. אבל אם זה משעמם מחץ או סותר את הערכים שלנו (לפציפיסט לעבוד ב׳רפאל׳ זה ממש כפירה למרות השכר הגבוה), אז המחיר האישי הוא גבוה מדי. אם את מרגישה מתוסכלת, האם יש אפשרות לשלב מבוגרים אחרים באחריות (אולי בתשלום)? ולעבוד במשרה חלקית?
שאלה כללית- אולי החינוך הביתי החופשי מיצה את עצמו אצלכם, ואין צורך לשאוף אליו? הילדים רוצים לחזור לסידור הזה, או שהם מרוצים בסך הכל בכיתות שלהם? אולי לאפשר חינוך ביתי רק לחלק מהילדים, לפי מה שהולם כל ילד?