יותר מדי ילדים

לפני הסיפור שלי - אני כותבת כאן, כי למרות שעל פניו נראה שהאתר כמעט נטול תנועה, אני רוצה להאמין ולקוות שאתן עדיין קוראות כאן, ושאם תקראו את זה, ותהיה לכן תובנה עבורי - תוכלו לצאת לרגע מהצללים ולכתוב לי כאן. אז תודה מראש.

.

יש לי הרבה ילדים. לא משנה בדיוק כמה, לא אחד, לא שניים, גם לא שלושה, ואשאיר לכן לנחש כמה בדיוק. היינו בחינוך ביתי בישראל ואז היגרנו למדינה שבה השפה המדוברת אינה שפת האם שלי והילדים לא ידעו אותה כלל כשעברנו. אז הם כולם נכנסו למערכת החינוך. מערכת חינוך שנחשבת טובה, כמובן שזה עניין סובייקטיבי, אבל מה שאי אפשר להתכחש לו זה שכעבור שנתיים הילדים מדברים, קוראים וכותבים בשפה הזו ברמת שפת אם.

אני מאזינה אובססיבית כמעט לפודקאסטים של חינוך ביתי (אוהבת בעיקר את be wild + free וגם את the brave writer ואת the homeschool sisters), אבל החיים האמיתיים שלי לא נראים כמו אף פרק טוב של פודקאסט ויש לכך כמה סיבות.

הראשונה היא מערכת היחסים בין הילדים. אתן מכירות את זה שבכל פעם ילד אחד צריך להיות מעצבן ולא מרוצה? אז כשיש מספיק ילדים, בכל זמן נתון יהיו שניים מתוכם שלא יסתדרו אחד עם השני. היכולת שלי להכיל את זה היא מאוד נמוכה ובתחושה שלי זה ממש מחריב את היכולת שלנו לשהות יחד בשמחה.

השנייה היא התחושה שלי שאני לא באמת מצליחה לענות על הצרכים האקדמים של הילדים. אני יודעת שאולי זה לא בדיוק האתר המתאים לאמהות שאפתניות וחובבות סילבוסים, אבל אני אסביר. יש סיכוי שבגלל העצלנות שלי, אם וכאשר הילדים נמצאים איתי, הם לא לומדים מספיק. אחרי שעברנו את השלב של ללמוד לקרוא, ללמוד לכתוב, ללמוד חשבון בסיסי, אני לא ממש יודעת לאן להתקדם איתם. בפודאקסטים לילדים יש תחומי עניין מגוונים שבהם הם רוצים להעמיק, כאן, זה לא ממש ככה. כן, אני יודעת מה הערך של בהיה וחלימה בהקיץ, אבל לא יכול להיות שזה כל מה שיש, נכון?

ושאלת השאלות- איזו מין דוגמא אישית אני מספקת אם במקום ללכת ולהגשים את עצמי בענק, מה שאני עושה זה מגדלת ילדים? האם זה מה שהייתי מאחלת לבנות שלי? (יודעת שהשאלה נידונה באתר בהרחבה, ובכל זאת, משתפת).

יאללה, משגרת אליכן. שתהיה שבת שלום.

שלום לך אשה יקרה,
אני מבצבצת בשביל להתפקד פה. אני קוראת, ואין לי הרבה מה להוסיף, חוץ מזה שאני מזדהה עם ההתלבטויות שלך, וגם אני בחרתי להכניס את הילדים למסגרות, כי אני חיה אי שם, ודוברת את השפה וכי אני רוצה לעשות עוד דברים (אני מלמדת מבוגרים דברים שאני אוהבת).
אמשיך תיכף...
רק מציינת שלי יש שלושה ילדים, וזה בדיוק מספיק לי, וטוב לי, ושאחרי הלידה השלישית הרגשתי ששלושה זה יותר מדי. מבינה אותך.

שליחה על ידי א* » 10 מאי 2019, 22:47

שאני לא באמת מצליחה לענות על הצרכים האקדמים של הילדים.
תראי מה זה, אני אפילו לא יודעת מה זה פודקאסט ועדייו אני מעזה לא לשלוח את ילדיי לחינוך ביתי D-)
ואני ממשיכה לאבד אותך, מה זה סילבוסים ?
אז מה אני כן מלמדת את הילדים שלי עם הידע המועט שיש לי?
לחיות את הרגע. בכל מקרה מנסה לא להפריע ליכולת הטבעית שלהם, ומנסה, כמה שיכולה, לתת דוגמא אישית
וזה חתיכת שיעור. אנשים קונים ספרים, הולכים לקורסים, מתנתקים מהחיים, בשביל לנסות להבין את זה.
אני רואה סביבי, ואפשר למצוא הרבה סיפורים כאלו בבאופן, נשים עם תעודות וקרירות מפוארות, שגילו באמצע החיים שהן לא יודעות מי הן, או שהן לא יודעות לחיות נכון. נשים אקדמאיות, מוצאות את עצמן הולכות ללמוד לנשום נכון.
אז מה יותר חשוב לדעת?
איזו מין דוגמא אישית אני מספקת אם במקום ללכת ולהגשים את עצמי בענק,
מה זה אומר להגשים את עצמי?

מה שאני עושה זה מגדלת ילדים? האם זה מה שהייתי מאחלת לבנות שלי?
את הרי כן בעצם מאחלת להן את זה, או האם היית ממליצה לילדות שלך לא להביא ילדים בכלל?
כי אם הילדים הם מעצור בחיים, למה מלכתחילה ליצור אותם?

משום מה גידול ילדים נחשב ל"רק", מצד שני רוב הנשים שלא מצליחות מרגישות נפסדות.
האם זה באמת "רק" לבלות את ימיי עם ילדיי?

רק מציינת שיש לי עוד פחות מיולי קו??, ושילדי מצליחים לקלוט את השפה סביבם בלי ללמוד מסודר.

שליחה על ידי א* » 10 מאי 2019, 22:48

ערכתי פעמיים בגלל בעיות עריכה עם ציטוטים

אם.ילדה

אולי תמצאי לך ניק בשביל הדף הזה?

כשיש מספיק ילדים, בכל זמן נתון יהיו שניים מתוכם שלא יסתדרו אחד עם השני. היכולת שלי להכיל את זה היא מאוד נמוכה ובתחושה שלי זה ממש מחריב את היכולת שלנו לשהות יחד בשמחה.

אין ספק, כשאין לי כחות להכיל קולות של מריבות, אז אני גולשת לעצבנות. ׳אמא עצבנית׳ היא תופעה שמוביל לעצבנות של כולם... וכולם מזכירים לי שמריבות בין ילדים זה טבעי מאוד, ושזה מכין לחיים האמיתיים, ומלמד פיתרון קונפליקטים (וואי וואי וואי כמה שהתגובות הללו מעצבנות!). בשביל להגן על עצמי אני הרבה פעמים שולחת את הילדים לריב במקום אחר אם אני לא יכולה ללכת בעצמי מהמקום (דוג׳ - אני מבשלת ולא יכולה לנטוש את המטבח). למה הם באים לריב לידי?

לפעמים, כשאני יכולה, אני ׳מתרגמת׳ להם את הטיעונים שלהם זה כלפי זה, ומדגימה איך אפשר לנסח בצורה מתקשרת (דוגמא- למה תפסת לי את הכסא הזה?!?!??? -> אני ישבתי פה, הנה הספר/ כוס שלי, וקמתי לשניה, תוכל בבקשה לפנות לי את המקום?). אני גם מציינת אם הטון המדובר היה ציני/ לעגני/ מחקה באופן מזלזל/ עולה בטונים/ מחריף סכסוך/ או כל אופן תקשורת שמחרף אי הסכמה למריבה/ מלחמת עולם, ומבקשת לעבור לטונים יותר מתקשרים.
אני גם מבקשת לעבור מהוראות לשני לדיבור על הרצון שלי (במקום לצוות על השני לקום, לבקש לעצמי את המקום, לדבר על ׳אני אשמח אם...׳, ׳עצוב לי ש...׳, ׳אשמח ש...׳).
לפעמים אני פשוט קוטעת את הויכוח ודורשת מהם לעבור למשהו אחר, לפעמים אני מוצאת פיתרון. אם זה כולל מכות

אני מפרידה. יש לי נטיה להגן על הקטנים, והיא פוגעת בגדול, ומאוד לא הוגנת, ואבא שלהם (וגם יונת שרון ) פקחו את עיניי לשים לב שאני עיוורת לפגיעות של קטנים בגדולים, ושחשוב להגן על הגדול (לפעמים הוא סובל מהרבה פגיעות עד שהוא מתפרץ ומכה).
כשיש חברים בבית לרוב זה מקל מאוד ויש פחות מריבות, אלא אם כן הילד מסתגר עם חבריו כשאח משתוקק להשתתף במשחק.
יציאה החוצה מקטינה אצלנו כמות מריבות באופן חד ביותר.
אצלנו משחקי חברה שכוללים גם מבוגר היו דרך נהדרת ללמוד להיות ביחד ולהנות, ולעבור אי הסכמות ואיך לפתור אותן (הם מאוד אוהבים לשחק משחקי קלפים, רמיקוב, משחקי קופסא, משחקי חוץ שקשורים לקליעה על משהו, ועוד). היתה תקופה ששיחקנו כולנו בבנית פירמידות אנושיות, ואז היינו צריכים למצוא ביחד פיתרונות איך ומה לעשות בשביל לשמור על איזון ושיווי משקל- מרתק, ודורש פינוי זמן של ההורים.
אבל האמת היא שהם למדו (שניים מהם) בחוג קרקס, והכינו שלושתם לפני כמה שנים הופעה כזאת, עוד לפני שהתאמנו חמישתנו ביחד.

אני לא באמת מצליחה לענות על הצרכים האקדמים של הילדים.
האם את צריכה? אולי בשביל זה יש חוגים? וספרים? מבוגרים אחרים? (אולי זה קצת קשה אם אתם מהגרים- אין משפחה ליד). דוג׳- הילדה שלי למדה להפעיל מכונת תפירה מסבתא שלה. הבנות לומדות פסנתר משכנה שהיא חברה (היא ברמה מקצועית, ומתפרנסת מזה, ואני משלמת לה).
יש חוגים לשפות, יש חוגים לנוער שוחר מדע, לאומנות, ספורט.
זה נכון שלרוב אין חוגים לספרות, הסטוריה, דקדוק... אני רואה שלמרות כל המאמצים שלי (אני קוראת עם הילדים לא מעט בעברית), הילדים שלי אינם ברמת הקריאה של ילדים ישראלים, והכתיבה שלהם מועטה ביותר אם בכלל, ולעיתים מלאה בשגיאות כרימון עד כדי כך שקשה לי לנחש מה כתוב.
בקשר להכרת ילדים, ושליטה בשפה המקומית לא מצאתי תחליף למסגרות החינוך פה, שאינן מחנכות אלא מלמדות חומר (אני לא בדיוק יודעת מה קורה בארץ, אבל פה מורידים בכל שנה את הרמה, ובכל זאת לא מצאתי משהו אחר שעדיף לדעתי).

איזו מין דוגמא אישית אני מספקת
השאלה היא לדעתי אחרת: האם יש לך רצון פנימי להיות המטפל העיקרי בילדים? אם את נהנת ומסופקת מזה- זה מתאים. תחושת הסיפוק שלך תחלחל אליהם. האם להיות מורה/ מתכנת/ מעצב/ ספר/ סופר/ עו״ד/ רופא... זה עדיף? אם יש סיפוק, אז כן. אבל אם זה משעמם מחץ או סותר את הערכים שלנו (לפציפיסט לעבוד ב׳רפאל׳ זה ממש כפירה למרות השכר הגבוה), אז המחיר האישי הוא גבוה מדי. אם את מרגישה מתוסכלת, האם יש אפשרות לשלב מבוגרים אחרים באחריות (אולי בתשלום)? ולעבוד במשרה חלקית?

שאלה כללית- אולי החינוך הביתי החופשי מיצה את עצמו אצלכם, ואין צורך לשאוף אליו? הילדים רוצים לחזור לסידור הזה, או שהם מרוצים בסך הכל בכיתות שלהם? אולי לאפשר חינוך ביתי רק לחלק מהילדים, לפי מה שהולם כל ילד?

מזדהה עם הפער בין התיכנונים שלי לביצועים שלי בפועל.

לי נשמע שמיפית נכון את הקודים והבעיות ושאת נמצאת ברוויה. לא תשני את מה שאת קוראת לו עצלנות שלך, שאולי יותר נכון לקרוא לה חוסר סבלנות לאפיק הזה של להתעסק עכשיו גם בחינוך ולמידה ולא רק בגידול. אז או להנמיך ציפיות מעצמך. להתמקד במשהו אחד שאת רוצה מאו דלהעשיר אותם ובו להשקיע כמה פעמים בשבוע כמה דקות. מפה זה יצמח. רצוי שזה יהיה משהו שאת אוהבת נהנית או שיש לך נטייה גדולה יורת אליו. אני מכל הדברים שאני שואפת ללמד אותם מגלה שלשבת עם ספר הכי קל לי. אז מתשדלת לגוון בספרים ולהסביר ולנהל שיחות סביב זה. לא יומיומי כבעבר (שוב, רוויה) אבל כן קיים שם.
אנגלית - מציבה אותם מול תוכניות טלויזיה. קצת ספרים באנגלית גם.

ואת עוד מדברת על כל מיני למידות של ממש שעשית, כל הכבו דלך. תרפי מעצמך. זה נשמע קשה מדי. כמו שהציעה לך יוליקו - להוציא את זה החוצה, לאחרים. לאחים גדולים שילמדו את הקטנים, לחוג, לסמוך על בית הספר שהם נמצאים בו. וואט אבור.

מריבות בין ילדים זה קשה, לי אישית אין הרבה סבלנות לזה, אני כן נוטה להתערב מהר מאוד, כן נוטה לבקש מאח דלהביא לשני, מאחד להחזיר לשני, משניהם לשבת או שאני מעיפה את החפץ, משניהם להפסיק לריב, מאחד להפסיק לבכות. אני ממש דורשת מהילדים להפסיק לבכות כשזה הופך להיות טו מאצ ובמושגים שלי זה די מהר טו מאצ.

אני חושבת שהם מספיק רבים ומתעמתים כל הזמן, כדי לדעת לפתור קונפליקטים ואם זה מגיע לרמות ווקליות שמציקות באוזן אז יש סיבה שזה מציק באוזן והסיבה היא שמבוגר צריך להתערב ולהפסיק את זה. בדיו קכמו בכי של תינוק- בכי של תינוק זה אחד הדברים המרגיזים בעולם, קשה לשמוע אותו, אתה חייב להגיב אליו מיידית, ויש סיבה בטבע, כדי שתינוק יסופקו לו צרכיו.
וכל מיש טוען שחשוב לתת להם לפרוק או להתכסח וכו' ראשית יבושם לו בג'ונגל, שנית, אני חושבת שזו טעות פאטלית. ואני עוצרת. פשוט לעצור.
אז עצתי הראשונה זה תתערבי מתי שבא לך ואיך שבא לך גם אם הסיבה העיקרית היא חוסר רצון שיפגעו בעצמם או שקט בבית. זה בסדר גמור. קונפליקטים יש להם הרבה הזדמנויות ללמוד איך פותרים, לא חייבים להטריף את כולם על הדרך.

אם הילדים שלך למדו שפה שנייה על בורייה זה הישג מטורף, וזה אומר שהמערכות עשו להם טוב מהבחינה הזו.
אני חושבת שמסגרות זו המצאה אחת המעולות. בגילאים הרכים חשוב בבית אחכ- יעלה שיהנו ויחגגו עם החברים, כמה אפשר כבר אמא ואחים. כמה.

לגבי הגשמה, נכון, זה הגיוני שבשלב מסויים יעלה בך הצורך הזה, כי הילדים כבר פחות תלויים בך. זה בסדר לשנות מסלול. זו לא חתונה קתולית

אגב עוד דבר לגבי העשרה של הילדים. מכלמה שקראתי הכי חשוב זה לעזו רלילד לפתח את מה שהוא טוב בו ואוהב אותו. אם הוא טיפוס פיזי- אז הרבה בחוץ ומשחקי כדור ואתגרים פיזיים. ואם הוא חובב פאזלים א זפאזלים בכל צורה ומין וללמוד על פאזלים ומהיכן הגיעו ולייצר אחד כזה למשל.

ככה גם לומדים וגם מעמיקים - שזה מה שחשוב, לתת את היכולת להעמיק זה גם מעשיר יותר וגם מפתח קשרים במח, וגם- כמובן להעלות את הבטחון העצמי, כשילד עוסק במשהו שהוא טוב בו ואוהב אותו זה WIN WIN.

<הולכת לגייס כוחות ליישם בעצמי>

קלטתי ששאלת איזו מין דוגמא אישית את נותנת לילדים אם במקום קריירה בחוץ בחרת לגדל בבית.
אני חושבת שהגשמה זה לעשות מה שאת בוחרת בו או לפחות לנסות.
ואת בחרת בחינוך ביתי.
הגשמה זה לאו דווקא לעבוד בחוץ. מי קבע?

מעט מאוד שאני מכירה סביב אוהבים ועוסקים במה שהם אוהבים אז מה הדוגמא?
וגם הרבה אמהות לא ממש בחרו בחינוך ביתי ככה זה הסתדר כי הן ילדו וזה היה נכון להן כלכלית רגשית ולא היה משהו מעניין אחר שחיכה בחוץ באותה נקודה. זה גם בסדר. לא כולנו נולדנו לנהל מדינות אלא את הבית שלנו וזה לא מעט.

מסכימה שרבים יולדים יותר מדי ילדים וזה קשה מאוד להתמודדות.
קוראת אותך.

כשיש מספיק ילדים, בכל זמן נתון יהיו שניים מתוכם שלא יסתדרו אחד עם השני. היכולת שלי להכיל את זה היא מאוד נמוכה ובתחושה שלי זה ממש מחריב את היכולת שלנו לשהות יחד בשמחה.
נכון....
ואני גנזתי את חלום החינוך הביתי עקב חוסר יכולת להתמודד עם העצבים שלי.

ומאידך, אוהבת את ההרבה ילדים, את העזרה שלהם זה לזה, את הברכה שתינוק חדש מביא הביתה, את הגדילה שלי כאמא שמגדלת את הקטנים אחרת מהגדולים, את חוסר הפנאי שלי לפנק אותם יותר מדי ומאפשרת להם לקחת יותר אחריות...

מאוד מזדהה, אני במקום מאוד דומה בחיים, אולי פסיעה אחת אחרייך.
אני הייתי מציעה לך להתחיל ללמוד ולעשות דברים שמעניינים אותך. כך קודם כל תרגישי הרבה יותר טוב ותתרגשי וחוץ מזה הילדים יוכלו לבחור להיות מעורבים ובכל מקרה הם יקבלו דוגמא מצויינת .

היי, זו אני פותחת הדף, בחרתי לי שם. תודה שכתבתן! ממשיכה לשתף אתכן-

אחת השאלות הבסיסיות שאני חוזרת אליהן באופן קבוע אחרי שהות ממושכת עם הילדים היא - האם שאר הנשים (בעיקר, גם כמה גברים, אולי) הן גיבורת על ורק אני החמצתי משהו?

עבורי, שהות איכותית עם הילדים דורשת כוח ומאמץ וסטנדרטים גבוהים במיוחד. נניח, לא הייתי שולחת את הילדים שלי לגן שבו הרצפה במטבח מלאה פירורים והכיור מלא בכלים מלוכלכים, אבל זה קורה לעתים תכופות בבית שלי. לא הייתי שולחת את הילדים שלי למקום שמאפשר להם לצפות במסכים, אבל לעתים רחוקות זה קורה בבית שלי. הייתי מצפה מנשות החינוך של הילדים שלי להיות שמחות, נלהבות, לספק לילדים פעילויות מעניינות, ואני מוכרחה לציין שבניגוד לימי בישראל, כאן אני מרגישה שזה פחות או יותר המצב הקבוע של נשות החינוך - ובכן, זה לא ממש המצב הקבוע שלי. אני מקבלת מגני הילדים ומבתי הספר של הילדים עדכונים שבועיים על הפעילויות שעשו והדברים שלמדו, ו- וואלה, מדובר בהספקים מרשימים למדי. כל זה בזמן שאני מותשת מכדי לקפל את ערימת הכביסה #5453 לשבוע זה.

אני לא מדברת רק על אמהות בחינוך ביתי, אפילו בעיקר לא. כי בארץ דווקא אמהות החינוך ביתי שהכרתי היו קרובות יותר לקצה הזרקני של הסקאלה. אלא לאמהות העובדות, עם המטבח המסודר (כן, הם לא אכלו שם 300 פעם ביום, ובכל זאת, גם כשהילדים שלי במערכת החינוך המטבח שלי לא מבריק ככה), לאמהות החינוך הביתי עם הבלוגים המהממים שכל היום שמחות לשחק עם ילדיהן במשחקי קלפים ולכתוב איתם בוק ריפורט.

איך הן (אתן?) עושות את זה?

איך הן (אתן?) עושות את זה?
בדרך שלי.
לכל אחת מתאים משהו אחר. לי לא מפריע פירורים על הרצפה, אבל זה לא שאין לי דברים שמוציאים אותי מדעתי, אבל אני מודעת שגם אם אצא מהבית להגשים את עצמי החיים יספקו לי דברים מעצבנים להתמודד איתם.
אני בחינוך ביתי, ומהמקום שלי, אני רואה קשיים בשליחת בתי ספר שממש לא מתאימים לי. למשל להגיע בזמן כל יום, אותי זה היה מתיש הרבה יותרת מלהיות בבית הרבה שעות, אך בלי הרבה מחויבויות. ענייו של אופי

וחשבתי גם לגבי התשובה שלי ממקודם על מה אני מלמדת אותם, וקלטתי שהייתי עונה שונה בהתאם ליום.
באותו היום בדיוק חזרנו מטיול רגוע לקניה קטנה במכולת. לחיות את הרגע.
יום אחר הייתי אומרת שאני מלמדת אותם איך להמשיך לשאול שאלות. אבל אני לא מאלה שממש מתרשמת מהספקים. ולא בגלל שזה לא בסדר, זה פשוט לא אני.

לאמהות החינוך הביתי עם הבלוגים המהממים שכל היום שמחות לשחק עם ילדיהן במשחקי קלפים ולכתוב איתם בוק ריפורט
כמו שנאמר הדשא של השכן ירוק יותר (-:
אני מאמינה שמי שמציג תמונה אידיאלית, לא מציג את כל האמת. אולי עדיף להמנע מלקרוא במקומות כאלו, ולמצוא את המקומות היותר מאוזנים.

אם הילדים שלך למדו שפה שנייה על בורייה זה הישג מטורף, וזה אומר שהמערכות עשו להם טוב מהבחינה הזו.
בלבוסטה, אם אחרי שנתיים במוסד חינוכי הם לא היו יוצאים עם השפה המדוברת זה היה מטורף.

אם ילדה

_אם הילדים שלך למדו שפה שנייה על בורייה זה הישג מטורף, וזה אומר שהמערכות עשו להם טוב מהבחינה הזו.
בלבוסטה, אם אחרי שנתיים במוסד חינוכי הם לא היו יוצאים עם השפה המדוברת זה היה מטורף._

אם ילדה, אני נוטה להסכים איתך, בסך הכל הם שם כשמונה שעות, חמישה ימים בשבוע, שם מדברים איתם וכותבים איתם וצופים איתם בשפה המקומית. בבית, זה לא היה קורה. מצד שני, מכירה אמא בחינוך ביתי שעברה לקנדה עם ילדות ישראליות, שבהחלט למדו לדבר ולקרוא ולכתוב באנגלית, באיזו דיפוזיה בלתי נראת מהסביבה. שזה גם קצת קסם וגם קצת מחזיר אותי אל חוסר הסבלנות הבסיסי שלי. לא בטוחה שאפשרי לשרוד בחינוך ביתי בלי טונות סבלנות לגלות מה יוצא מילדים אם לא ממהרים לדחוף אותם לסמן וי בכל המשבצות תואמות הגיל בדיוק ברגע המצופה.

אם ילדה, מי שמחפש להוכיח מוצא ואת לקחת את הדברים שלי למקום מוטעה. כתבתי שזה הישג מטורף עבור האמא שילדיה יודעים שפה שניה על בוריה ואם זה מה שיוצא מהמסגרות אז נהדר. כמובן שזה גם הישג של המערכת אבל לא בזה התמקדתי. ולא משנה שזה מובן מאליו אלא התוצאה. ולפותחת הדף - בחינוך ביתי פחות נחשפים לכמות כזו של אנשים אינטראקציות ותכנים. כי בלתי אפשרי אז ייתכן שגם במסגרות הם לומדים המון הדיפוזיה ולאו דווקא בכלל התכנים בדיוק כמו בגן ילדים שבו אין שיעורי דקדוק אבל יש אינטראקציות רבות שמעודדות זאת.

אני בעד מסגרות אחרי כמה שנים בבית וההתפתחות בין קבוצת השווים ובכלל בקבוצה אין לה תחליף גם לא הבית הכי הכי. בדרכ סה קשור לרכישת שפה אוצר מילים חשיפה לשוניות ועוד. אני רואה את זה כל הזמן ומבחינה התפתחותית מסגרות כשהן סבירות פלוס הן נהדרות.
רגשית צריך לוודא שהן בסדר אבל זה לא מה שנשאל כאן מלכתחילה וגם נדמה שהן בסדר.

אני חושבת שתעשי טוב לעצמך, שתולה על מים אם תתנתקי מלהקשיב או לקרוא על פנטזיות בחינוך ביתי, את זו את וחייכם ומי שאתם זה שלכם ואני די התפכחתי מהמחשבה שאעשה שינוי מהותי בזמן קצר באישיות שלי. שינויים אם קורים הם קטנטנים ולאורך שנים ובינתיים הילדים גדלים. מציעה לשמוח על ההישגים הקיימים על רכישת השפה על החשיפה לתרבות שונה, זה המון סה חלום להעניק לילדים את זה, על זה שהם חלק ממשפחה גדולה שיש בה תסיסה כל הזמן לטוב ולרע. את לא יכולה לשאוף רק לטוב. שגם יהיו חיים בבית וגם בלי פירורים, שגם יהיה הווי ושמחה של משפחה גדולה וגם לא יהיו תיסכולים.
זו חשיבה קוטבית מדי.

במקומך הייתי מקלה על עצמי מאוד. ומשחררת את הילדים לכמה שיותר חוויות מחוץ לבית כדי להקל על כולם וכי הם כבר יוצרים קשרים ויש להם עולם שלם בחוץ אז לפתח את זה במקום שוב לחשוב כמה ולמה צריך להעשיר בבית כשאת מרוקנת מאנרגיות.

שליחה על ידי יעלי* » 13 מאי 2019, 07:17

כן, אימהות הן גיבורות על, וגם את.
ולי יש רק שני ילדים, בבצפר, והכיור-רצפה-כביסה שלי נראים יותר גרוע משלך (באחריות), וגם אני גיבורת על.

שליחה על ידי יעלי* » 13 מאי 2019, 07:19

איך הן עושות את זה, אלה שנדמה לך שהן יותר גיבורות על ממך?
יש להן חוזקות, סטנדרטים ותמיכות אחרים משלך.
בוודאות יש דברים שהן היו יכולות לשאול בפליאה איך את עושה. כי לך יש חוזקות, סטנדרטים ותמיכות אחרים ואת עושה דברים אחרים.
רק שלדברים המדהימים שכל אחת עושה קשה לה לשים לב בעצמה.

רק בעניין הבלוגים כרגע, כי לחוצה בזמן - מכירה באופן אישי שתי בלוגריות כאלה. מביקור אצלן בבית ושהות עם ילדיהן, אני יכולה לומר בביטחון מלא שבלוגים מהסוג הזה מתארים את המציאות באותה מידה כמו תכנית ריאליטי.
אגב, אותו דבר לגבי נשות חינוך, אף אחד לא נמצא במצב תמידי של שימחה. יש מדינות שבהן מאמנים ילדות מגיל צעיר להראות perky בכל מצב...

מה שמים שקטים אמרה, כמו שאני בוחרת לצלם את רגעי החסד ולא את הרגעים הקשים.

שתולה על מים, את בעצם מתלבטת אם לחזור לחינוך ביתי? או מחפשת כלים לשפר את חייכם בהינתן המסגרות?

אגב, אני מאןד ממליצה לגגל sanctimommy ולקרוא קצת (-:
במיוחד אם את בארה"ב.
זה מאיר משהו על המנגנונים הפסיכולוגים שדוחפים נשים לשמוח מאוד מכתיבת בוק ריפורט (פשוט שאר הרגשות אסורים).

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

משתפת בסיפור קצר מאתמול, בממש התחשק לי לשתף ולא ידעתי באיזה הקשר:
חלפתי מתחת לחלון של משפחה של אנשי חינוך ידועים ומוערכים, ושמעתי (באמת שמעתי, לא היה צריך להקשיב) חילופי טונים גבוהים במיוחד, ככל הניראה בין המתבגרת לאם.
וחשבתי לעצמי, על האמא הזו, שבוודאי הולכת לישון מתוסכלת, שזה מה שקורה, אצלה בבית. היא יועצת חינוכית ידועה ונחשבת, וככה היא והבת שלה מדברות...

אבל, אני, אתן יודעות מה שמעתי, בתוך הבליל: אבל זה מתוך צורך ב... זה לא צורך ב... ..."

וצחקתי לעצמי, שאיזה יופי
כי אני מעודי לא שמעתי מתבגרת מקטרת בפול ווליום על הצרכים שלה
ויכולתי לראות, מהצד, שזה פשוט מקסים. באמת. גם אם השאיפה היא שהטונים יהיו יותר נעימים...

למה הבאתי את זה לפה?
בגלל הבלוגים, והאמהות המושלמות

והיופי שקל לי לראות מהצד אבל לא בטוח שקל לזהות מבפנים...
אז לפעמים אני יושבת ו'מופה' עלי ועל הילדונת שלנו, מבחוץ, ומרשה לעצמי לפרגן, כמה מקסים זה ניראה...

מכירה אמא בחינוך ביתי שעברה לקנדה עם ילדות ישראליות,
אני היגרתי, אך לא ילדי. השפה שמדוברת בסביבתנו לא מדוברת בבית בכלל.
אולי זה לא יהיה תואם ללוח זמנים של חלק האנשים, אבל כל ילד בקצב שלו ויגיע לכל מה שהוא זקוק לו בזמן המתאים לו.
מרגיש שכולם כל כך ממהרים, אבל לאן?
לא בטוחה שאפשרי לשרוד בחינוך ביתי בלי טונות סבלנות לגלות מה יוצא מילדים אם לא ממהרים לדחוף אותם לסמן וי בכל המשבצות תואמות הגיל בדיוק ברגע המצופה.
זה דבר שלדעתי צריך לשחרר בלי קשר איפה הילדים מבלים את הבקרים שלהם. הדחיפה והדחיפות הזאת לא בריאה לאף אחד, ולא מבטיחה פרס בסוף המירוץ. אני רואה סביבי, ושמעתי לא מעט סיפורים על אנשים שעברו את כל השלבים המומלצים, סמנו וי במקומות ובזמנים הנכונין, וכל זאת מצאו את עצמם בחיים בנאלים ולא מספקים.

כתבתי שזה הישג מטורף עבור האמא שילדיה יודעים שפה שניה על בוריה ואם זה מה שיוצא מהמסגרות אז נהדר.
בלבוסטה, את כנראה חסרת ניסיון וידע על הנושא. בנושא הגירה ושפה זרה, בגילאים צעירים וגם מאוחרים הבעייתיות היא בלשמור את שפת האם. תסתכלי סביבך, בכור היתוך שנקרא ישראל. כמה טרחו לשמור על שפת משפחתם מהגלות?
הבית ספר אולי יכול לעזור להם ללמוד יותר מהר את השפה החדשה, אבל יזרז גם את זניחת העברית. בחינוך ביתי יש יותר סיכוי לשמור עליה, וגם זה לא בטוח.
ילדים רוצים להתקדם ממקום למקום, אז הם ילמדו לזחול וללכת. הם רוצים לתקשר אז הם ילמדו לדבר, ואולי תופתעי לדעת, שאם רק משגיחים עליהם מהצד, הם יכולים ללמוד לשחות לגמרי לבד.
שמעת פעם על ילד שלא הצליח ללמוד שפה במקרי הגירה?

ני בעד מסגרות אחרי כמה שנים בבית וההתפתחות בין קבוצת השווים
יש המון טענות נגד ההיתקעות בקבוצות השווים. אם תקראי ביקורות על מוסדות החינוך זאת אחת הטענות שעולות. להיות רק עם בני אותו הגיל זה לא תהליך טבעי, ואפילו יש היגדו שזה דווקא פוגע בהתפתחות.
אם תקראי את ההיסטוריה של בתי הספר, תלמדי שהם נפתחו לא למען הרחבת הידיעות של ילדיך היקרים ולהעשיר את עולמם. הם הוקמו כי נהיה יותר צורך לעובדים לא אנאלפביתים. זוהי דרך להכשיר עובדים.

מה שמים שקטים אמרה, כמו שאני בוחרת לצלם את רגעי החסד ולא את הרגעים הקשים.
תכלס, מי תוציא מצלמה כדי לתעד ילד עצוב, אז למה לצפות זאת מאחרים.

אם ילדה

מנצלשת לשאול שאלה מאצלי. הילדים שלי הגיעו לגילאים שמתחילים להתווכח ולנהל משא ומתן גיל 3/4.
אני יכולה להבין סגנונות שונים של הורות אבל אני מתנהלת ב אולטימטומים הרבה כשהייתי רוצה בכלל לא. הבעיה שאין לי מושג איך לגרום לבן ארבע לבוא עכשיו להתלבש או לעלות למיטה או לצחצח שיניים בלי אולטימטום. ואני רואה ש אולטימטומים עושים רע, הילדים מגיבים מהר ומתרצים כשאני מאיימת אז אני רוצה להפסיק ומצד שני שיכנועים או משחקים לא תמיד עוזרים או שאני לא במוד שאני מסוגלת להיכנס לזה.

זה מאוד בולט כשמבלים המון עם הילדים אצלי הם במסגרת חלקית. עד שתים וזה אומר שבע שעות אחכ לבלות איתם ושבע שעות של משא ומתן זה לא צחוק.

אשמח לעיצות.

אם ילדה נראה לי שיש קצר בתקשורת בינינו נניח לזה.

הבעיה שאין לי מושג איך לגרום לבן ארבע לבוא עכשיו להתלבש או לעלות למיטה או לצחצח שיניים בלי אולטימטום.
ממליצה על הדף הותיק חינוך ללא כפייה ויש שם הפניות גם לדפים דומים עם המון המון רעיונות.

בשבועות האחרונים אני מרגישה שצפה בי הרבה ביקורת על עצמי, על העצלנות הטבעית שלי.

מכירות את הסיפור הזה על האיש שישב לדוג דגים ואז בא מישהו להציק לו ושאל אותו למה הוא לא הולך לעבוד, ובסוף הבין שאפשר להתחיל ישר מהמצב הזה, של לדוג דגים בנחת, גם בלי כל הכאב ראש של האמצע?

אבל אני חושבת שיש הרבה ערך ב״כאב הראש״ הזה, הרבה צמיחה, מקום להתפתחות, מקום שבו מבוגרים יכולים להתפתח במקום שמאתגר אותם (כן, בסדר, תארתי כאן סביבת עבודה אידיאלית עד בלתי קיימת, לכל מקום יש את החסרונות שלו, אני יודעת).

אז למה אני לא מוצאת לעצמי עבודה כזו? כי תנאי חיי הנוכחיים הופכים את זה לקשה באופן מתסכל. או כי אני עצלנית מדי בשביל לעשות את מה שדרוש כדי להתאמץ ולמצוא עבודה שתהיה אפשרת בתנאים האלה.

ואז, אם אני לא באמת עובדת, אז למה לא להשקיע יותר בילדים? למה לא לנצל את הזמן ל... משהו? איך זה יכול להיות שעברנו מדינה ואני בכל זאת מוצאת את עצמי יושבת בבית, מנסה לנצור רגעים של שקט ושלווה?

אוף.

שליחה על ידי אמא2* » 13 מאי 2019, 21:45

לא בדיוק מה שהעלת, אבל כמה נקודות:
סיפור- הציעה לי חברות אשה בפייסבוק סביב איזה עניין משותף שיש לנו, אבל כשראיתי את הבקשה לא הבנתי מה העניין. נכנסתי לפרופיל שלה וראיתי את המשפחה המושלמת: 3 ילדים מקסימים + בעל נהדר, מטיילים ושמחים ומשתוללים. יחדיו. לא אישרתי אותה: מה אני צריכה תזכורת לכמה שאצל אחרים הכל נהדר.
אחרי כמה זמן הבנתי למה "הציעה לי חברות", ולאחר כמה שיחות, גיליתי לה למה לא אישרתי אותה. ומה מסתבר, בלי לעשות לה אאוטינג? שיש שם הרבה בעיות רציניות, ילד עם צרכים מיוחדים ועוד. ואני נופלת בזה כל פעם: איך אצל אחרים הכל הולך יותר טוב מאשר אצלי, ולא לומדת.
אז זה לגבי בלוגים ומשפחות שאת רואה.

אין לי יותר מדי ילדים, לצערי הרב. אבל אני יכולה לומר לך שכאדם בוגר אני לא יודעת עד כמה אתה זוכר את המריבות עם האחים, ויותר את ההוויה של משפחה שעושה דברים ביחד.
גם לי מאוד קשה כשהילדה לא מרוצה ועושה פרצופים. ואז אני מאשימה את עצמי, ואת זה שאין לה אחים/יות וזה בגלל זה. בדיוק כמוך: לוקחת אחריות על מה שאין לי אחריות עליו. כשאנו לא שבויות בסיטואציה הזו, אז אני מבינה שמותר לה להיות לא מרוצה ומותר לי לא לנסות לפתור לה את זה.
את אולי אומרת: אבל אצלי יותר קשה, כי כשרוצים לעשות משהו ואחד ככה ואחד ככה עד שכבר יוצא החשק. ואז אספר לך שקשה לנו מאוד לעשות משהו או לצאת, כי משעמם לה רק עם ההורים (ושוב ההאשמה העצמית), והיא לא רוצה, וקשה להכריח ואז לשאת אותה חמוצה כל הדרך, שבסוף יאללה, אני מוותרת. מה אני ציכה את זה אחרי יום עבודה.
בחופש טיילנו לאיזה מקום וכמובן שבאיזה שלב היא היתה אנטי. וזה מה שסיפרתי לחברה.
אח"כ היא ביקרה את הילדה של אותה חברה שלי. ולהפתעתי שמעתי שסיפרה להם שהיה מאוד כיף ומעניין בטיול. אז:

חוסר המרוצות שלי, או הנטיה שלי לזכור את השלילי מהטיול משפיע עליה ואינו התמונה המלאה.
מנגד- היא בכלל לא התעכבה על הקטעים האלה, וזכרה את הטוב. זה מה שצבע את החויה.

שאלה אליך, אף כי לא קראתי הכל ואולי זה הופיע: בעלך נמצא איתכם? בפעילויות האלה או ביציאה מהבית או נוכח? כי ברור שלבד עם הרבה ילדים זה קשה יותר.

מדהים.
אני חד הורית לשניים ולמרות החוויות המטורפות שלנו כשלישייה לבי נחמץ לפעמים מהיחס שילד איד מקבל משני הורים. מכמה שהוא עטוף וכמה שנענים לצרכיו.

והנה אני קוראת ויודעת גם שזו לא פעם ראשונה על ילדה שגדלה עם השפע הסה משני הורים וששם יש חסרונות שאצלנו לא קיימים. הילדים אצלי תמיד משחקים יחד ונהנים מכל פעילות. מצד שני סה שאני אחת על שניים מאוד מגביל את היכולות שלי לטייל איתם וכו.

בקיצור אצל כולם יש פלוסים ויש מינוסים

שליחה על ידי אמא2* » 13 מאי 2019, 21:57

ועוד דבר קטן: מצאתי שככל שאני יותר עסוקה בענייני, ככה היא דווקא פחות לא מרוצה. ככל שזה פחות ענייני- ולו מטעמי חוסר זמן- לשמח אותה, לעניין אותה, להעסיק אותה, כך היא מוצאת יותר מה לעשות ופחות באה בטענות.
סיפרתי באתר פעם איך לראשונה לא הסכמתי להכין לה סלט כי כששאלתי מה היא רוצה לאכול לא ענתה ואח"כ התיישבתי בשקט עם הקפה. ודווקא זה- יישר אותה. לא באה בטענות, אפילו באה לחבק ולהגיד שהיא אוהבת אותי. למדתי מזה (למרות שאני עדיין שוכחת) שלשים את הצרכים של אמא במרכז זה אחד הדברים הטובים עבור הילדים. מה דעתך?

ועצה קטנה ששמעתי מחברה עם יותר ילדים והתלבטתי האם לכתוב לך, כי אולי זה יקשה עליך, אז תתעלמי אם ככה ומצידי גם תמחקי: כשהבנות שלה רבות בטירוף, היא מבינה שיש שם כעס כלפיה שהן לא יכולות להוציא ומפנות אחת כנגד השניה. היא לא לוקחת את זה כאשמה, חלילה, רק כהבנה. ובאמת גם היא כשזה יותר מדי יוצאת מהחדר. כי שוב, אמא לא בעונש. אם זה לא נעים, היא לא צריכה לסבול.

שתולה על מים.
נשמע שאת בתקופה מבולבלת עם עצמך, ונראה שאין לזה קשר לילדים, אלא הם רק חלק מזה.
.
אני בכל זאת מוצאת את עצמי יושבת בבית, מנסה לנצור רגעים של שקט ושלווה?
שקט ושלווה הם דברים מאוד חשובים בחיים, אין צורך לזלזל ברצון הזה. (-:

בהודעה הראשונה שלך היה היבט אחד שמשך את תשומת ליבי.
איזו מין דוגמא אישית אני מספקת אם במקום ללכת ולהגשים את עצמי בענק,
ומילת המפתח בענק. זאת נקודת התחלה שאמורה לייאש עוד לפני שמתחילים.
ומה זה להגשים את עצמך?
אני עונה לא לך אישית אלא באופן כללי בגלל שזו תופעה שרואים בחברה, וקראתי וראיתי גם הרצאות ודיונים שמדברים על הנושא.
בשנות החמישים דובר הרבה על הדכאון של האישה. האחוזים היו עצומים. האמינו שיציאה מהבית, לימודים, קרירה יסדרו את העניין.
יותר מחצי מאה עברה ומצב הדכאון לא שופר. אולי אפילו הוחרף.
נשים מחפשות הגשמה עצמית בקרירה, ומוצאות את עצמן במקצועות יוקרתיים אך לא מספקים באמת את הנשמה. כסף זה מספק, אבל המהות מתגלה כלא המהות לקיומנו. ואלו שכן נשארו בבית מתוך בחירה, החינוך להגשמה עצמית מפריע את שלוותן.
מכירות את הסיפור הזה על האיש שישב לדוג דגים ואז בא מישהו להציק לו ושאל אותו למה הוא לא הולך לעבוד, ובסוף הבין שאפשר להתחיל ישר מהמצב הזה, של לדוג דגים בנחת, גם בלי כל הכאב ראש של האמצע?
הרי חייבים לעשות משהו, והמשהו הזה חייב להניב מזומנים ואם לא מה אנחנו באמת שווים.
ויש שיטענו שזאת בדיוק הלך הרוח הנלמד בבתי הספר שמכינים אותנו לחיי העבודה, ויש אף יקראו לכך עבדות סמויה.
האם כל אלו שם "בחוץ" נראות כאלו מאושרות ומסופקות?
בכל מצב זה תלוי באופי.

אם ילדה

מחשבות בעקבות שיחה עם בן התשע-

אז דיברנו על מה שהוא לומד עכשיו בשיעורי היסטוריה, ובין היתר, על זה שפעם אנשים נהגו לעשות הרבה ילדים (כי לא היו אמצעי מניעה יעילים) כי ככה הם הרחיבו בזול את כוח העבודה שלהם. ילדים נשלחו לעבוד בגיל צעיר, וסייעו לכלכלת המשפחה. ובעצם, ככל שהיו לך יותר ילדים, היו לך יותר מקורות הכנסה פוטנציאלים. וחשבתי כמה מהר (יחסית) זה השתנה, והיום, ככל שיש לך יותר ילדים, יש לך יותר דאגות לגבי משכנתא ומימון אוניברסיטה. אבל גם על השינוי ברמה המהותי. על אמהות ומשפחות שלמות שמשנות לגמרי את כיוון החיים שלהם, כדי לתמוך בצמיחה של ילדים צעירים לכדי... מה? וזה הזכיר לי את תנועת המטוטלת, שמתרחשת בהרבה תופעות, נניח- טלפונים סלולרים. בהתחלה יש את זה רק למיעוט העשיר מאוד, ואחר כך זה זולג למטה, ובשלב כלשהו, אם אין לך טלפון סלולרי, ולא משנה שאתה הומלס ברחובות, זה נחשב בלתי נתפס (ועד אז לעשירים כבר יש משהו חדש).

ובעצם, ככל שהיו לך יותר ילדים, היו לך יותר מקורות הכנסה פוטנציאלים
רק בחלק מהחברות האנושיות, לא בכולן.
למשל, באיזורים שבהם החיים קשים מאוד, ויש לקרקע קיבולת מוגבלת, התפתחה שיטה שבה אשה אחת נשואה לכמה גברים (הרבה פעמים, אחים).
שיטה זו חיונית קודם כל כדי להקטין את מימדי הילודה (יש גבול, כמה ילדים יכולה אשה אחת ללדת, לא משנה כמה גברים יש לה), ושנית מפני שתנאי החיים הקשים חייבו יותר גברים מפרנסים וציידים עבור כל ילד.
במקומות אחרים, התפתחו מנהגים שהקטינו את כמות הנשים בשבט (לא זוכרת אם באמצעות הקרבת תינוקות-בנות או בשיטה אחרת), כך שכל הזמן היתה כמות הנשים בגיל הפוריות קטנה יחסית לכמות הגברים, וזה הגביל את גידול האוכלוסייה ושמר עליה ברמה שהאי יכול היה לכלכל אותה.

מה שלומך שתולה על מים

יש לך יותר דאגות לגבי משכנתא ומימון אוניברסיטה.
זה משהו שמחדירים לנו בלי סוף, אך האם זה באמת נכון?
האם תעודה אקדמאית, היא הבטחה להכנסה טובה וחיים טובים יותר? לעבודה מספקת?
לא לכולם. והאמת, לדעתי לרוב לא.
למשל לקחת הלוואה כדי לקבל תעודה שתאפשר לך לעבוד, לא תמיד תהיה השיקול הכלכלי הנכון.
האם המשכורת מצדיקה את ההוצאה? האם אין דרך אחרת להשיג את האינפורמציה.
אותו הדבר לגבי משכתנאות.

אלו דברים שלא מלמדים בבית ספר, והרבה האנשים משמשים דוגמה ממש לא טובה לדור הבא.
להתנהל מול בנקים, מול מעסיק, או מול עובדים. לא משנה איזה תחום נבחר כדי להרוויח את לחמנו, אנו זקוקים לידע מסוים על דרך שבה פועלת הכלכלה סביבנו. לדעת מה חסר, ולא ללכת עם הזרם, כי כולם נוהרים לשם.
היום תואר זה לא דבר מיוחד. זה לא מוכיח על יחידות סגולה. עוד מישהו שהעביר כמה שנים באוניברסיטה או מכללה.

אם ילדה

היי, הכל פה כרגיל...

היום אחד הבנים שלי הלך להתארח אצל חבר שלו. בגלל ריבוי הילדים הכלל הוא שמותר מפגש אחד בשבוע אצל חברים (כאן ילדים לא הולכים ברגל ממקום למקום, כך שכל ההסעות הלוך חזור, פלוס אחים נגררים, עלי) ובדרך כלל זה קורה בתדירות נמוכה אפילו יותר, למורת רוחם של הילדים. אקדים ואומר שהילד שהוא הלך לפגוש הוא באמת ילד חמוד. לא מהפה ולחוץ, אלא באמת - ילד חמוד, בכנות.

חזרתי לאסוף אחרי שעה וחצי, ובדרך שאלתי את הבן שלי מה הם עשו. ״אכלנו צ׳יפס וראינו טלוויזיה, אחר כך היינו במין אייפד כזה שיכול להיות גם משהו אחר, ואז אכלנו תפוח״. עזבו את זה שאני לא מאפשרת לילדים שלי לצפות במסכים יותר מפעם בשבוע, סבבה, אני פסיכית קיצונית ומבינה שלא כולם כמוני. אבל

א. למה כשבא אל ילד חבר ההורים מאפשרים להם להיות יחד במסכים? זה כזה בזבוז משווע בעיניי.

ב. מה ייצא מכל הילדים האלה שמבלים את הימים והלילות שלהם תקועים מול מסך? למרות שזה עלול להשתמע, אני לא שואלת את השאלה הזו בטון מתנשא ועילאי, אלא באמת ממקום תוהה. איך הילדים האלה יקומו יום אחד בבוקר ויחשבו שכדאי להם להתאמץ כדי להשיג משהו? נשגב מבינתי.

חלק מהם יהפכו לגאוני היי טק. לימוד של ממשקים והתנהלות מולם יקרה מפז.
מעבר לזה, מסכים מספקים הרבה חוויות טובות וידע ע נ ק.
חברים שלי נטולי טלוויזיה פשוט בורים בכל כל הרבה רמות ומגדלים בת בדמותם.
וזה ממש לא בזבוז זמן ובוודאי כשזה נעשה לא לבד.

אולי הרבה מזה מזיק כמו כל דבר.

לימוד של ממשקים והתנהלות מולם יקרה מפז.

היה נכון לפני 30 שנה. הממשקים האלה נועדו לנוון את המוח ולהיות כמה שיותר פשוטים וקלים. אין בזה שום תועלת. גאוני הייטק הם לא יהיו מזה. ממציא האייפון לא נתן לילדיו להתקרב, הוא הבין כמה הח** הזה ממכר ומטמטם.

ממציא האייפון לא נתן לילדיו להתקרב,

בול, וכמוהו עוד רבים וטובים אחרים. המגמה עכשיו היא שהעשירים משלמים הרבה כסף כדי שהילדים שלהם יבלו בחברת בני אדם וצעצועי עץ והעניים תוקעים את הילדים מול מסכים.

שליחה על ידי מים* » 23 מאי 2019, 10:04

גם אני לא מאפשרת מסכים כשמגיעים חברים, כי זה אכן בזבוז בעיני של המפגש - שכן, דורש מאמץ מסוים מצידי.
כך גם רוב ההורים סביבי, למען האמת. אם לא אוסרים לגמרי בזמן המפגש, לפחות מגבילים ככה שלא יתפוס את כל המפגש אלא נגיד 20 דקות עד חצי שעה.
פעם בכמה חודשים אנחנו מארחים מפגש צפייה בסרט, שזו מטרתו מראש, ואז באמת יש דיון בין הילדים על איזה סרט, ומכינים פופקורן וזה אירוע בפני עצמו. אבל בשגרה, מסכימה איתך לגמרי.
לגבי הדיון על האם מסכים תורמים להם - לדעתי יש פעילויות שכן, למשל סקרץ' (ללימוד תכנות) מאוד פופולרי אצלנו וזה חיובי בעיני. אבל צפייה פסיבית בטלוויזיה, לא תורמת כמעט כלום לדעתי (חוץ מהכיף שזה גם חשוב, אבל במינון ובהקשר מתאימים).

היה נכון לפני 30 שנה.
מי יודע מה הם ישיגו מזה היום לעתיד שמחכה להם.
מדברים היום על כך שהאנשים מול המסכים כל הזמן. איפה שלא נמצאים, אנשים שקועים בטלפונים שלהם. מצד שני יש מין הילה לספרים. הקטע הוא שאפשר לקרוא רומן הרומנטי, או ספרות מקצועית. בעבר ראשי תמיד היה מופנה לספרים, היום אני משלבת.
זה מה שקלטתי על עצמי. המחשב מספק לי המון אינפורמציה שהיה קשה לי להשיג את ספרים על אותת נושא איפה שאני נמצאת,חוץ מזה שהוא עוזר לי לגלות ספרים שלא היה לי סיכוי לשמוע עליהם בלי האינטרנט.

אבל צפייה פסיבית בטלוויזיה,
גם לשמוע מישהו קורא ספר בעצם יכול להחשב כפעילות פסיבית.

אם ילדה

מי יודע מה הם ישיגו מזה היום לעתיד שמחכה להם

אף אחד לא יודע איך העתיד ייראה אבל אפשר בכל זאת להחליט החלטות מושכלות. אני רואה איך ילדים משתמשים במסכים, קראתי מחקרים מה קורה לילדים שהוריהם במסכים. (ארגון הבריאות העולמית הוציא המלצה לא לתת לילדים מתחת לגיל שנתיים גישה למסכים) זה כלי חזק מאוד, חזק מדי שנועד ממש לצרוך את התודעה האנושית. לא כזה מבינה איך אנשים שכל כך מתנגדים לדברים כמו אוניברסיטה ותעודות ולימוד מסודר, חושבים שדווקא דרך המסכים שמלאים בתכנים פרסומיים הילדים שלהם באמת עשויים להתקדם.

לא כזה מבינה איך אנשים שכל כך מתנגדים לדברים כמו אוניברסיטה ותעודות ולימוד מסודר, חושבים שדווקא דרך המסכים שמלאים בתכנים פרסומיים הילדים שלהם באמת עשויים להתקדם.
כתבתי על מהות התוכן, אפשר לזלזל, ואפשר למצוא טוב בכל דבר. יש לפי דעתי המון זבל ופרסום סמוי בחומר הכתוב על דף, בדיוק כמו בוירטואלי. גם בבתי הספר לא נלמדת האמת המלאה, אלא מה שמתאים לאג'נדה מסוימת. למשל לבתי הספר בישראל נשלחים נציגי הבנקים למד את התלמידים כלכלה, אבל יש הרואים זאת דווקא כשיעור איך להיות לקוח טוב בשביל הבנק.
ואם כבר העלת את זה, אז אפשר ללמוד בבתי ספר ואוניברסיטאות דברים שלא יעזרו בחיים מעבר לזה, ורק יוצרים חוב. עזבי שיש אנשים מהתחום הטוענים שיש נושאים מסוימים שנלמדים באוניברסיטה, שמטפשים את דעתם של הסטודנטים. כמובן שלא בכל המקרים, וגם לא ברוב, אבל מסתבר שיש כאלה.
אף אחד לא יודע איך העתיד ייראה אבל אפשר בכל זאת להחליט החלטות מושכלות.
מבחינתי זה לא או ש או ש. בכל דבר אפשר למצוא איזון.
אפשר לחמם את הספסל במוסדות חינוכיים ולדעת לעשות את המינימום כדי לקבל תעודה, אפשר לראות הרצאות מאוניברסיטאות מכל העולם ביו טיוב, ואפשר גם לראות כל היום סרטונים מטופשים של שטויות של חתולים.

אם ילדה

שליחה על ידי אילה* » 23 מאי 2019, 21:20

אני באתי מבית של 9 ילדים!!!! כן קראתם נכון! 9 ילדים!!
כל יום היה חויה בפני עצמו... כייף בית של ילדים!! זה נותן רק שמחה!! זה לא היה בית של עצבים או צעקות... היה לנו כייף
והיום כשאנחנו גדולים ההורים שלנו רווים ממנו רק נחת!!!!!!

אני באתי מבית של 9 ילדים
אילה, האם המשכת לקרוא מעבר לכותרת?

מה כוונתכם במסכים? אני אישית עושה הפרדה גדולה. למשל - טלוויזיה וסרטים - במידה נכונה כשמדובר בתכניות וסרטי ילדים או תוכן חינוכי כלשהו, מבחינתי סבבה מגיל 3-4. מחשבים מגיל ביה"ס למטרת לימוד וההעשרה וקצת משחקים. פלאפונים - מיותר! סתם ממכר ולא רואה בזה שום דבר טוב, אפילו מבוגרים בקושי מצליח להתמודד איתן אז ילדים?? שלא נדבר על כל הרשתות החברתיות שרק עושות דיכאון או שיימינג או הדרה חברתית ואיך אנשים נהיים אכזריים שמתחבאים מאחורי מסך.

אישית דיברתי על פלאפונים וטאבלטים, מסכימה איתך לגבי השאר

גיל שנתיים לחשוף לפלאפונים וטאבלטים זה הרבה יותר מידי מוקדם... מילא טלוויזיה כמו שאמרתי אבל כמובן במידה ותכנים מבוקרים. לדעתי הבעיה העיקרית היא ההפרדה בין בית לחוץ. כלומר להתפנק בבית מול הטלוויזיה זה לא כמו לצאת לטיול בפארק ובמקום לשאוף את האוויר ולהסתכל סביב, הראש תקוע במסך זה ממש עצוב. וכנל כל האלה שיש להם מסך בגב המושב של האוטו כדי שהילד יצפה בנסיעה זה ממש מגעיל אותי... לבהות בחלון על הנוף שחולף זה כל מה שצריך. למה אנשים לא מבינים את זה??

לבהות בחלון על הנוף שחולף זה כל מה שצריך. למה אנשים לא מבינים את זה??
מסתבר שיש תינוקות וילדים שבכלל לא רוצים לצפות החוצה מהחלונות. יכול להיות גם שמכסאות הבטיחות של התינוקות לא רואים שום דבר החוצה, עד גיל מאוד מאוחר. זה גם תלוי בגדילה של הילד, אבל רק כשהוא כבר מספיק גדול וכבד (זה פונקציה לא רק של גיל אלא גם של משקל - עד 9 קילו חייבים בסוג של סל קל שוכב ונגד כיוון הנסיעה, התינוק רואה רק את הגב של המושב )-: ובמקרה של התינוקות שלי, הם לא הגיעו ל-9 קילו לפני גיל שנתיים )-: ).
אז רק ילד, שיושב על בוסטר (לא בכסא בטיחות של תינוקות, אפילו לא עם הפנים קדימה), והוא מספיק גבוה כך שהפנים שלו נמצאות מספיק גבוה מעל הקו התחתון של חלון הרכב - יכול לראות החוצה דרך החלונות.

יש ילדים, שאפילו אחרי חמש שנים לא מגיעים לאיזשהו גובה שמאפשר התבוננות החוצה מהחלונות )-:

למשל שני הילדים שלי )-:
ואני דווקא חלמתי שאוכל לשים מולם על גב המושב איזה מכשיר שיקרין להם תמונות משפחתיות מתחלפות או סרטוני וידאו משפחתיים, שלנו ושל עצמם, כדי שהנסיעה תהיה להם פחות סבל. אבל אז לא היו טאבלטים או סמארטפונים, וזה היה מכשיר מאוד יקר.

אבל למה הנסיעה היתה להם סבל? עם בחילות אז מסכים לא יעזרו לזה. וילדים יכולים פשוט להיות שקועים בהרהורים שלהם הם ממש לא צריכים שום מסך שיבדר אותם בטח לא בחוץ.
אגב התינוקת שלי לפעמים היתה בוכה בנסיעה ואז הייתי פותחת טיפה את החלון וישר נרגעה (מבלי שהגיעה לגובה שמאפשר לראות את החלון)

אגב אם זה נסיעות ארוכות אפשר גם להצטייד במשחקים וספרים לנסיעה. ממש ממש אין שום צורך או תועלת במסך תקוע מול הפרצוף.

מה עוזרים ספרים לתינוק קטנטן שלא יודע לקרוא כשאמא היא זו שנוהגת?
כמה שניות יכול התינוק להשתעשע ממשחק או מצעצוע לפני שהוא משליך אותו?
אם הבעיה היא בחילות ואי נוחות פיזית אחרת, צפייה בסרטים משפחתיים יכולה לגמרי להקל, להסיח את הדעת.
אבל חלק גדול מהזמן, הבעיה היא שהתינוק תקוע וקשור בתוך כסא ולא רואה כלום חוץ מגב של כסא, ומה שהוא הכי צריך - אמא - לא זמין.

לא כל התינוקות רגועים.
לא כל התינוקות נרגעים מהאוויר שנכנס מהחלון - חלק דווקא מתחילים לבכות מזה כי הרוח מציקה להם...
לא כל התינוקות סבלניים ושקועים בהירהורים שלהם.
פלוני הריוני, התפיסה שלך מאוד מאוד מצומצמת ומוגבלת (-: יכול להיות שאת מכירה רק תינוקת אחת, התינוקת האישית שלך? שבמקרה היתה מאוד נוחה ורגועה בנסיעות? D-:

אני מאלה שהיו "שקועים בהרהורים שלהם" ו"אוהבים לצפות דרך החלון בנסיעות" עד עצם היום הזה.
נסיעות עם הבכורה שלי אפשר היה לשרוד אך ורק אם שרתי לה נון סטופ, שיר אחרי שיר בלי הפסקה.
נסיעות עם הקטן היו פשוט סיוט מתמשך, עד כדי כך שא. כמעט לא נסענו לשום מקום במשך חודשים, ב. השתדלתי שמישהו אחר ינהג, ואני ערמתי ערימה של שמיכות וכריות בתור בוסטר לעצמי, נקשרתי בחגורת הבטיחות, התכופפתי מעל כסא הבטיחות שלו והנקתי אותו כל הנסיעה. גם אם זה היה שעה וחצי ברציפות.

שמעתי על הרבה יותר תינוקות שסובלים בנסיעות ומגיבים רע, מאשר על תינוקות שנינוחים בנסיעות ומסתדרים עם זה.
איזה מזל שלא היה לנו אוטו כשאני נולדתי. התניידנו ברגל ובאוטובוסים.
כל התינוקות מרוצים באוטובוס (למעט תינוקות שבאופן נקודתי מרגישים לא טוב), כי מעניין, המון אנשים, אמא קרובה פיזית. אם כי היום, הורים רבים משאירים את התינוק תקוע בעגלה גם בתוך האוטובוס S-: בזמן שהכי הגיוני להתיישב עם התינוק על הידיים.

גיל שנתיים לחשוף לפלאפונים וטאבלטים זה הרבה יותר מידי מוקדם... מילא טלוויזיה כמו שאמרתי אבל כמובן במידה ותכנים מבוקרים.
חוץ מזה שדווקא במחשבים אפשר יותר לשלוט על התוכן, בתאוריה מסכימה איתך. העניין הוא שלמדתי שתאוריות לא מסתדרות עם המציאות.
שמרתי על הילדה שלי מכל משמר מסכים. כל הסוגים. הצלחתח שהצפיות הראשונות שיצאו לה היו של תמונות משפחתיות מתחלפות או סרטוני וידאו משפחתיים
יצאה לי ילדה מכורה תוך יום. זה היה מחריד. המהירות, התגובות שלה. היא יכלה בלי סוף להסתכל על עצמה. תכלס, התעסוקות עצמית לא בריאה, או לא יותר בריאה לדעתי מלראות שירי ילדים.
עם הבא בתור, המסכים היו סביבו באופן טבעי, ויצא שהוא הרבה יותר מתון עם מסכים באופן טבעי, בלי שאצטרך להעיר לו.
דרך אגב, אותו הדבר קרה אצלנו עם סוכרים.

המסקנה שלי שבהכל יש צורך באיזון. אי אפשר לצאת נגד המציאות שלנו, והמציאות סביבנו כוללת המון מסכים, מצד שני צריך למצוא את המינון הנכון.

אם ילדה

א. כמעט לא נסענו לשום מקום במשך חודשים
אצלי דובר בשנים (-:

אם ילדה

אני מליה חושבים שדווקא דרך המסכים שמלאים בתכנים פרסומיים הילדים שלהם באמת עשויים להתקדם. לא נראה לי שמישו חושב ככה.. פשוט לאנשים אין כוח וסבלנות להתמודד עם הילדים שלהם.
בשמת א הבת שלי ממש לא היתה רגועה בנסיעות ותמיד הייתי יושבת לידה ושרה לה עד שיצא לי הגרון ובמקרים קשים עוצרים להניק, בשום שלב לתקוע מסך מול הרצוץ הוא לא פתרון, ואני בכלל דיברתי על פעוטות וילדים ולא על תינוקות אז הדיון הזה פשוט לא הולך לשום מקום.

_כל התינוקות מרוצים באוטובוס אה והיא גם ממש לא אהבה אוטובוסים.
בקיצור הדיון הוא לא על נסיעות וגם לא על תינוקות אלא על מסכים שתוקעים לילדים מגיל כל כך צעיר שאין בזה שום דבר טוב.. ממכר, מרצד, קרינה, לא מציאותי, הורס יצירתיות ועוד ועוד.
לדבר על נסיעות עם תינוקות פחות מעניין אותי בעיקר כששופטים אותי ב ראייה מצומצמת_ שיהיה יום טוב.

אם ילדה אני מסכימה אתך שום קיצוניות זה לא טוב. לדעתי הסוד הוא בדוגמא האישית

פלוני הריוני, אני מסכימה איתך בכל.
לעולם לא הייתי שמה תינוק קטן מול מסך, ופעוטות וילדים תמיד יכולים להתעסק עם משהו בדרך (אני מוכנה לתת רעיונות, אם מישהי פה זקוקה לכמה).
אנחנו חיים באירופה ומטיילים המון באוטו, גם מרחקים מאוד (מאוד) גדולים, וכולם מסתדרים עם זה.
אנחנו גם טסים המון, וגם עם זה הן מסתדרות.
בתור תינוקות הן היו סיוט באוטו. סיוט!!! וגם אני הנקתי שעות ארוכות בזמן נסיעה. מזלי שאני גמישה.
ברגע שהסתובבו לכיוון הנסיעה המצב השתפר.

אני חושבת שאין שום יתרון למסכים בגיל צעיר, מלבד המנוחה של ההורים - שהיא גם דבר חשוב, ולכן הגדולה שלי כן צופה לעיתים, כשמתחשק לי להצטרף לאחותה הישנה...

ברור שאין על גוגל וויקיפדיה ויו-טיוב בשביל ללמוד דברים, הרי
בימינו זה באמת לא הגיוני לרוץ לספריה בשביל לאסוף מידע שזמין כל כך בקלות ובמהירות, אבל זה כבר לא קשור לפעוטות.

אם ילדה מגניב שאתם נוסעים הרבה.. אנחנו האמת לא יכולים לעשות נסיעות ארוכות מידי כי הבת שלי חוטפת בחילה אז מהנסיון למדנו שצריך לעצור כל איזה חצי שעה לשאוף אוויר ולחלץ עצמות (אלא עם כן נרדמה).
לגבי מה שרשמת - כן בהחלט כמו שרשמתי בעיניי יש הבדל גדול בין הבית לחוץ, כלומר בבית סביר והגיוני להתפנק מידי פעם סה"כ אנחנו במאה ה21, אבל בחוץ... תקשיבי לרוב אני לא שופטת אמהות ומאמינה שמה שטוב לנו טוב לילדים שלנו אבל בנושאים האלה מה זה קשה לי, לפני כמה זמן ראיתי פעוטה בטיול בעגלה(נראתה כבת שנה) ואמא שלה נתנה לה טלפון ליד, לא אמרתי כלום רק הסתכלתי בזעזוע אבל זה עשה אותי כל כך עצובה. בטיול בחוץ?? ): איך אפשר להרוס ככה תמימות של ילדים? (לפני כמה ימים הבת שלי איזה 10 דקות הסתכלה על יונה קופצת בין שלולית וזה נורא נורא הצחיק אותה 3> חח)

מגניב שאתם נוסעים הרבה.
פלוני הריוני, או שבילבלת אותי עם מישהי אחרת, או שלא הבנת את ההודעה שלי.
צמצמתי את הנסיעות שלי שנים בגלל שהעדפתי לא להתמודד איתן. ממש לא השתמשתי המסכים בזמנים שכן נסענו.

לפני כמה זמן ראיתי פעוטה בטיול בעגלה(נראתה כבת שנה) ואמא שלה נתנה לה טלפון ליד
אני רואה את זה המון. מדהים אותי כל פעם מחדש.
אם ילדה

אם ילדה מגניב שאתם נוסעים הרבה..

כן, זו הייתי אני, פלונית אחרת (שגם חיה באירופה כמו אם ילדה, כמדומני)

אצלי שתיכם מופיעות תחת השם פלוני אלמונית חחח... קצת מבלבל

גם אני באירופה (ספרד) איפה אתן? פה בסביבה? (:
אני רואה את זה המון. מדהים אותי כל פעם מחדש
מזעזע! למה אנשים הם כל כך טפשים?):