על ידי אמא_דואגת* » 30 מאי 2010, 00:28
לא נכנסתי לכאן כבר איזה זמן, ולא ראיתי את התגובות האחרונות. תודה לכולם, אני אבדוק.
כרגע המצב הוא כזה:
הנוירולוגית לא חושבת שזה מיגרנות, ואין לה הסבר אחר. היא ציינה שהילדה נראית טוב, שמחה וחיונית - בדיעבד אני לא בטוחה מה היא רצתה להגיד בזה. בכל מקרה, צריך לשלול גידול במוח (כתבתי את המילה האסורה! מעכשיו אי אפשר להכחיש את האפשרות הזאת), למרות שאף אחד לא חושב שזה באמת זה, ויש לנו תור ל-MRI שהוא כרגע רחוק מדי ואני מנדנדת להם כל יום לבדוק אם אפשר להקדים (וכמוני, אני מניחה, כל מי שיש לו תור ל-MRI). הנוירולוגית לא רצתה לענות לשאלה שלי: מה האפשרויות האחרות אם ה-MRI ישלול גידול (ממש קשה לי לכתוב את זה). אמרה שנדבר אחרי הבדיקה. ההשערה הכי טובה שיש לנו כרגע היא שזה משהו עם רקע רגשי, וככה אנחנו מתייחסים לזה בינתיים.
לילדה יש קשיים רגשיים והיא מטופלת בזמן האחרון אצל פסיכולוגית. בין השאר, נאמר גם שאופיני שבתחילת טיפול יש תגובות קיצוניות, ואצלה זה לא קרה, ואולי זו התגובה הקיצונית לתחילת טיפול.
(איך אני משכנעת את עצמי יפה, נכון?)
הפסיכולוגית המליצה שהילדה תחזור ללכת לבית-ספר (מה שהיא רוצה לעשות, אבל טוענת שלא יכולה). שתלך כמה שהיא יכולה. הלכה יומיים עד שלא יכלה יותר, וביום השלישי קמה והודיעה שהיא מרגישה חולשה ולא יכולה ללכת (ללכת במובן walk, לא במובן go to school).
היתה עוד יומיים בבית. ביום הראשון הלכנו לרופא שלא התרשם במיוחד (אמר שאולי זה חרדה. היא עדיין נראית בריאה ושמחה). ביום השני הלכנו לפסיכולוגית והיתה לנו פגישה משותפת, אני והיא, שפתחה לנו תובנות והארות (אני בכיתי; אני תמיד בוכה אצל פסיכולוגים).
עשינו פגישה, אני, הפסיכולוגית והצוות החינוכי (מדובר בבית ספר אלטרנטיבי, קטן ואינטימי) והחלטנו שכולנו מתגייסים כדי לעזור לה, ושכן צריך למצוא דרך שהיא תהיה בבית ספר. נראה שההתגייסות הזאת עושה לה הרגשה טובה.
מחר המשימה שלה היא ללכת לבית-ספר, והמשימה שלי היא להתקשר שוב ולנסות להקדים את ה-MRI, וגם לבדוק עוד כיוונים רפואיים.
ואני פוחדת.
לא נכנסתי לכאן כבר איזה זמן, ולא ראיתי את התגובות האחרונות. תודה לכולם, אני אבדוק.
כרגע המצב הוא כזה:
הנוירולוגית לא חושבת שזה מיגרנות, ואין לה הסבר אחר. היא ציינה שהילדה נראית טוב, שמחה וחיונית - בדיעבד אני לא בטוחה מה היא רצתה להגיד בזה. בכל מקרה, צריך לשלול גידול במוח (כתבתי את המילה האסורה! מעכשיו אי אפשר להכחיש את האפשרות הזאת), למרות שאף אחד לא חושב שזה באמת זה, ויש לנו תור ל-MRI שהוא כרגע רחוק מדי ואני מנדנדת להם כל יום לבדוק אם אפשר להקדים (וכמוני, אני מניחה, כל מי שיש לו תור ל-MRI). הנוירולוגית לא רצתה לענות לשאלה שלי: מה האפשרויות האחרות אם ה-MRI ישלול גידול (ממש קשה לי לכתוב את זה). אמרה שנדבר אחרי הבדיקה. ההשערה הכי טובה שיש לנו כרגע היא שזה משהו עם רקע רגשי, וככה אנחנו מתייחסים לזה בינתיים.
לילדה יש קשיים רגשיים והיא מטופלת בזמן האחרון אצל פסיכולוגית. בין השאר, נאמר גם שאופיני שבתחילת טיפול יש תגובות קיצוניות, ואצלה זה לא קרה, ואולי זו התגובה הקיצונית לתחילת טיפול.
(איך אני משכנעת את עצמי יפה, נכון?)
הפסיכולוגית המליצה שהילדה תחזור ללכת לבית-ספר (מה שהיא רוצה לעשות, אבל טוענת שלא יכולה). שתלך כמה שהיא יכולה. הלכה יומיים עד שלא יכלה יותר, וביום השלישי קמה והודיעה שהיא מרגישה חולשה ולא יכולה ללכת (ללכת במובן walk, לא במובן go to school).
היתה עוד יומיים בבית. ביום הראשון הלכנו לרופא שלא התרשם במיוחד (אמר שאולי זה חרדה. היא עדיין נראית בריאה ושמחה). ביום השני הלכנו לפסיכולוגית והיתה לנו פגישה משותפת, אני והיא, שפתחה לנו תובנות והארות (אני בכיתי; אני תמיד בוכה אצל פסיכולוגים).
עשינו פגישה, אני, הפסיכולוגית והצוות החינוכי (מדובר בבית ספר אלטרנטיבי, קטן ואינטימי) והחלטנו שכולנו מתגייסים כדי לעזור לה, ושכן צריך למצוא דרך שהיא תהיה בבית ספר. נראה שההתגייסות הזאת עושה לה הרגשה טובה.
מחר המשימה שלה היא ללכת לבית-ספר, והמשימה שלי היא להתקשר שוב ולנסות להקדים את ה-MRI, וגם לבדוק עוד כיוונים רפואיים.
ואני פוחדת.