על ידי צפריר_שפרון* » 31 דצמבר 2008, 00:13
_הבעיה היא שהמחיר שאני משלמת גבוה מדי. בעיקר בשלוות הנפש שלי.
ברור לי גם, שככל שאני פחות מקבלת אנשים כפי שהם, יש פחות אוירה של צמיחה, להם ולי.
האנשים שלמדתי מהם הכי הרבה היו אנשים שקיבלו אותי כפי שאני, ואהבו אותי כמו שאני.
רציונלית זה די ברור, אבל רגשית יש איזה קושי, כאילו שאם אני מקבלת דברים כפי שהם, הכל ישאר כפי שהוא._
ראי,
הנה את מלינה על עודף ייעוץ, ובאיזו קלות הנך מסכימה לקבל עצה, גם אם השיח הוא נראה כעיקר, הרי שהעצה, ניתן לומר היא הכלי דרכו מתבטא השיח.
יש גם שיחות אחרות, שאינן עצה אלא ביטוי מרחב אישי, ממוקד ומופרד לעילא ולעילא, גם אם מתפייט על יפי העולם ועוצם הבריאה, כל פיוט - בייחודו.
כאן, כל השיח הזה, בינך לבין עצמך.
כאשר אינך מקבלת את הדברים כפי שהם, אינך מקבלת משהו בך, כפי שהוא.
ומכאן, אין טוב מלפנות אל נבדלותך, ולהתחיל בהסכמה הזו אל נבדלותך, גם אם זו מתפנקת על תסכוליה.
כאשר הנך מקבלת את הדברים כפי שהם, כבר שום דבר אינו אותו דבר.
שכן, למרות דעותייך התפוח מרקיב עם הזמן, ולמרות רצונך בקיבוע דברים מסוימים, למרות פחדייך משינוי, גופך משתנה, והקמטים שאת אוגרת על פנייך, נמצאים מייצגים את דילוגייך בזמן, אם בשמחת קמטי צחוק, ליד זוייות העיניים, אם בקמטי דאגנות ואם בקמטי הגותך.
ומכאן, שממילא לא באמת מוטרדת מכך שהעתיד יהיה מקבע את הטוב ההווה, אלא מכך שהבלתי צפוי הוא הממתין כעתיד, הבלתי ידוע.
כך, שאם מקבלת את הדברים כפי שהם, עדיין יכולה להעדיף ללגום מים חיים, על פני להטביע את יגון המציאות אל תוך אלכוהול למשל.
כך או כך מקבלת שהשמש זורח בבוקר ושוקעת לעת ערב, וכן הלאה.
אלה לא נתונים הנתונים לויכוח.
על המבן מאליו ההסכמה רחבה ואין לך כל ויכוח עם המובן מאליו.
לגבי ניהול העולם, ובכן, כאן בהחלט יש לך ויכוח עם הבריאה, או עם החסד, ונדמה לך שאת יודעת טוב מהאל הטוב, מה טוב לך או לאחרים, ואין הדברים כך.
עם זאת, באחריותך, או בכוחך, להקפיד על המקום הזה של איך את עם עצמך, האם את יכולה לקבל את עצמך, ולהסכים אל עצמך, ולעשות שלום עם אלוהייך, עם הבריאה, עם החסד הזה, אשר ללא כל קשר להתפנקות גחמותייך, מנפק לך תנאי חיים, להרף העין הזה של כמה עשרות שנים, לחיות כעפר בוער ונושם, ולשמוח על הקיים, להאדיר את נחת הרוח ואת החסד האפשרי, גם אם בוחנת בתוכך התבוננויות עמוקות לגבי חייך, עד כה ומאילך, מה רוצה בחייך ומה לא.
בירור זה הוא רב משמעות מחד, מאידך, אינו בר חשיבות כה עמוקה כמו שנראה, ובמובן הזה, פחות ערך אל מול טיפול מובן מאליו נאמר, בילד שמתעורר בבהלה בלילה.
ומכאן, מה שמוצע לך, כעצה, הוא להודות ככל הניתן על המובן מאליו, לגלות את המובן מאליו, להפריד ולקלף את כל שמובן מאליו מבחינתך, צבע המדרכה, צורת העץ, מזג האויר, חוקי היסוד, מסלולי הכוכבים וכן הלאה... ומודה, מקרב לבך, ממלאה את החוסר במה שיש, שקיים מול עיניה, ונמצאת עדה אל החסד האפשרי, אם מסכימה לכך.
תודה רבה.
<שלם>
ועצתי מתוך האנרגיה של הדברים, שימי לך דף ועט ליד המיטה, ורשמי את חלומך, אם יעלה מלפנייך.
ליל מנוחה.
צפריר.
_הבעיה היא שהמחיר שאני משלמת גבוה מדי. בעיקר בשלוות הנפש שלי.
ברור לי גם, שככל שאני פחות מקבלת אנשים כפי שהם, יש פחות אוירה של צמיחה, להם ולי.
האנשים שלמדתי מהם הכי הרבה היו אנשים שקיבלו אותי כפי שאני, ואהבו אותי כמו שאני.
רציונלית זה די ברור, אבל רגשית יש איזה קושי, כאילו שאם אני מקבלת דברים כפי שהם, הכל ישאר כפי שהוא._
ראי,
הנה את מלינה על עודף ייעוץ, ובאיזו קלות הנך מסכימה לקבל עצה, גם אם השיח הוא נראה כעיקר, הרי שהעצה, ניתן לומר היא הכלי דרכו מתבטא השיח.
יש גם שיחות אחרות, שאינן עצה אלא ביטוי מרחב אישי, ממוקד ומופרד לעילא ולעילא, גם אם מתפייט על יפי העולם ועוצם הבריאה, כל פיוט - בייחודו.
כאן, כל השיח הזה, בינך לבין עצמך.
כאשר אינך מקבלת את הדברים כפי שהם, אינך מקבלת משהו בך, כפי שהוא.
ומכאן, אין טוב מלפנות אל נבדלותך, ולהתחיל בהסכמה הזו אל נבדלותך, גם אם זו מתפנקת על תסכוליה.
כאשר הנך מקבלת את הדברים כפי שהם, כבר שום דבר אינו אותו דבר.
שכן, למרות דעותייך התפוח מרקיב עם הזמן, ולמרות רצונך בקיבוע דברים מסוימים, למרות פחדייך משינוי, גופך משתנה, והקמטים שאת אוגרת על פנייך, נמצאים מייצגים את דילוגייך בזמן, אם בשמחת קמטי צחוק, ליד זוייות העיניים, אם בקמטי דאגנות ואם בקמטי הגותך.
ומכאן, שממילא לא באמת מוטרדת מכך שהעתיד יהיה מקבע את הטוב ההווה, אלא מכך שהבלתי צפוי הוא הממתין כעתיד, הבלתי ידוע.
כך, שאם מקבלת את הדברים כפי שהם, עדיין יכולה להעדיף ללגום מים חיים, על פני להטביע את יגון המציאות אל תוך אלכוהול למשל.
כך או כך מקבלת שהשמש זורח בבוקר ושוקעת לעת ערב, וכן הלאה.
אלה לא נתונים הנתונים לויכוח.
על המבן מאליו ההסכמה רחבה ואין לך כל ויכוח עם המובן מאליו.
לגבי ניהול העולם, ובכן, כאן בהחלט יש לך ויכוח עם הבריאה, או עם החסד, ונדמה לך שאת יודעת טוב מהאל הטוב, מה טוב לך או לאחרים, ואין הדברים כך.
עם זאת, באחריותך, או בכוחך, להקפיד על המקום הזה של איך את עם עצמך, האם את יכולה לקבל את עצמך, ולהסכים אל עצמך, ולעשות שלום עם אלוהייך, עם הבריאה, עם החסד הזה, אשר ללא כל קשר להתפנקות גחמותייך, מנפק לך תנאי חיים, להרף העין הזה של כמה עשרות שנים, לחיות כעפר בוער ונושם, ולשמוח על הקיים, להאדיר את נחת הרוח ואת החסד האפשרי, גם אם בוחנת בתוכך התבוננויות עמוקות לגבי חייך, עד כה ומאילך, מה רוצה בחייך ומה לא.
בירור זה הוא רב משמעות מחד, מאידך, אינו בר חשיבות כה עמוקה כמו שנראה, ובמובן הזה, פחות ערך אל מול טיפול מובן מאליו נאמר, בילד שמתעורר בבהלה בלילה.
ומכאן, מה שמוצע לך, כעצה, הוא להודות ככל הניתן על המובן מאליו, לגלות את המובן מאליו, להפריד ולקלף את כל שמובן מאליו מבחינתך, צבע המדרכה, צורת העץ, מזג האויר, חוקי היסוד, מסלולי הכוכבים וכן הלאה... ומודה, מקרב לבך, ממלאה את החוסר במה שיש, שקיים מול עיניה, ונמצאת עדה אל החסד האפשרי, אם מסכימה לכך.
תודה רבה.
<שלם>
ועצתי מתוך האנרגיה של הדברים, שימי לך דף ועט ליד המיטה, ורשמי את חלומך, אם יעלה מלפנייך.
ליל מנוחה.
צפריר.