מסתבר שלא רק ההתחלות קשות...
תמונת מצב כיום: יובל עדיין בגן העירוני. הוא הולך לשם 4-5 פעמים בשבוע.
לרב הולך ברצון. (בדר"כ אמהות אומרות "בשמחה". אני מרגישה שלרמת "שמחה" הוא לא מגיע...). לרב הפרידות אינן קשות לו. ובפעמים הבודדות שבהם הוא הרגיש צורך בעוד קצת אמא - נשארתי בגן עוד קצת עד שהוא שחרר אותי.
בסוף היום הוא אומר שהיה "נחמד". לא יותר. לא פחות. אם הוא נשאל הוא אומר שהוא שמח שהוא הלך לגן.
בסך הכל בסדר. לא טוב מאד, ולא רע מאד. או כמו שאמרה פעם בחכמה רבה
צפור דרור. שלאמהות גן יש פשוט דאגות אחרות....
הלוואי ואפשר היה לעשות רגע "פאוז", לחזור אחורנית לראשון בספטמבר, לחיות אותו בבית ואז להשוות בין שני היובלים. או אז הייתי יכולה לומר יותר בברור מה עדיף לו. אבל אי אפשר ולכן כל מה שנשאר לי זה רק לנחש.
אני לא רואה שנויים גדולים בין יובל של בית ליובל של גן. יש שינויים מאד מינוריים, מתעתעים. אולי הם בכלל נובעים רק מהגיל, אולי זה היה קורה בלכ מקרה ואולי אני סתם מדמיינת....
הוא עדין אותו יובל. שובב, סקרן, רגע פה רגע שם, זריז כשד, ידו בכל ויד כל בו. נואם נאומים, חובב חברת מבוגרים שמקשיבים לו. ובסך הכל ילד טוב ושמח.
חברה ? את זה יש. ובגדול. ליובל יש חבר "הכי טוב". אותו אחד מהמפגש הראשון. הם עדיין צועדים בצוותא. אני מברכת על החברות הזו מכל הלב. הוא ילד מתוק ומקסים, מבריק ורגיש מאד לעצמו ולזולת. השבוע יובל נעלב מהסייעת בזמן היציאה הביתה. חברו לא נח ולא שקט עד שלא ברר היטב את סיבת ההעלבות והציע פתרונות משלו. זה ממש נגע לליבי.
במקרה, או שמא ממש לא במקרה, נוצר קשר נהדר ביני לבין אמו.
מלבד חברו הטוב יובל משחק עם עוד ילדים מהגן ברמות שונות.
חיי החברה של אחר הצהריים שלנו דווקא לא כ"כ מפותחים. כי עברנו דירה רק לאחרונה וגם לשנינו לא היה צורך עז בזה. שנינו צריכים את השקט שלנו.
עם פרוץ הקיץ, אנחנו יורדים כל יום לפארק ושם פוגשים תמיד כמה ילדים מהגן, וככה יש לו תמיד חבר למשחק בלי תאום מראש וזה מאד נחמד.
יובל ממש לא מנצל את הכמות הענקית של ילדי הגן לחברות. די היה לו גם בקבוצה של 10-15 ילדים. ( הם 35 ילדים בגן וזו שערוריה! )
לפי דברי הגננת, לא היו חסרות ליובל שום מיומנויות חברתיות. (בכל אופן לא משהו בולט שנראה מבעד למסך 35 ילדים...). בכלל היא מאד מחבבת אותו.
גם אני ראיתי שיובל השתלב היטב.
לצערי, יש המון אלימות בגן. חלקה אינו מטופל כלל כי הגננת לא רואה.
מבחינה רגשית אני חושבת שיובל מתמודד היטב עם הפרידה ממני ועם ההשרדות בגן. אני לא רואה שנוי לרעה מעצם ההליכה לגן. הוא עדיין פתוח, מודע לרגשותיו ומביע אותם. (גם בפני הגננת), איננו כעוס או תוקפן או עצבני.
מבחינה קוגניטיבית ? אני חוששת שיובל קצת "נתקע". אני לא רואה התקדמות גדולה. לא בהתאם להתקדמות שלו עד גיל 4.
הוא לא התקדם בכלל בקריאה . הוא ידע אותיות כשנכנס לגן וזו גם הרמה עכשיו. ניסיתי לענין אותו בקריאה אבל לא היתה הענות מצידו. האם הגן פגם בסקרנות שלו? האם ממילא זה הקצב שלו?
חשבון ? בגן הם מלמדים למונת עד 10. ואת זה הוא ידע...
איתנו הוא התקדם קצת מעבר. (אתמול אבא שלו נסחף קשות והסביר לו את משפט פיתגורס שהופיע על טלכרט שיובל מצא. יובל דקלם את המשפט והוסיף בעצמו שכשהמורה תלמד כל מיני דברים הוא ישתוק כי הוא כבר ידע אותם...)
שפה ? אני לא רואה מילים או בטויים חדשים. יש קצת הדרדרות של השפה לכיוון שגיאות מרגיזות, שהן לא ממני והן כבר לא שגיאות חינניות של ילד שמתחיל לדבר. (החלפת אותיות דגושות בלא דגושות ושות').
יהדות ? לזכות הגן יאמר שיובל התחיל להתפלל שחרית. אני לא הצלחתי להכניס את התפילה לסדר היום. מלבד "מודה אני" ו"שמע" הוא לא ידע להתפלל. בגן הוא צ'יק צ'ק למד. ואני שמחה על כך.
ידע כללי - לא שמעתי או קראתי בדף הקשר איזו ידיעה מרעישה שהוא למד..
מבחינה יצירתית - מהגן הוא מביא עבודות רגילות. לא מרגשות במיוחד. אבל הן שלו. אין עבודות ראווה להורים וטוב שכך!
בבית הוא עושה דברים נפלאים. יובל בעיקר נגר חובב ושיפוצניק לעת מצוא. את חופש ל"ג בעומר הוא בקש לבלות בהום סנטר....
כלי עבודה וקצת קרשים הם כלי הנדר ליצירתיות. ובכלל הוא עדיין מלא רעיונות ותכניות ותכנונים.
מוטוריקה גסה - יובל קופץ הרבה פחות. בגלל הגן? בגלל שהוא מיצה כבר כל קפיצה אפשרית?
בשבת האחרונה אבא שלו העלה אותו על "טבעות" והתפלא שהוא לא עשה סלטה שלמה כמו פעם.
אני לא מתפלאת. בגן אין הרבה אתגרים גופניים. המתקנים די נמוכים ובחוג ג'מבורי הם לא באמת מתעמלים... (יובל: אמא, היא אומרת לנו לצעוק, נכון שזה ממש לא התעמלות????) וחוץ מזה הם יושבים במקום אחד הרבה יותר מדי זמן. אני מקווה לתקן בקיץ...
עדיף שלא יתקלקל בכלל... )-:
מחלות ? יובל חלה במינון ובעוצמה דומה לשנים שעברו.
הקשר איתי ? עדיין קשר טוב אבל בימים שהוא נשאר בבית אני מרגישה את החיבור המיוחד הזה. את הביחד הנעים. זה חיבור אחר וקשר אחר. זו רמה אחת מעל.
היום היינו כל היום ביחד והייתי פחות עייפה מימים אחרים.
מה הגן עשה לי ? יש לי המון המון המון שעות פנויות. זה עשה לי מאד טוב. יש לי זמן לערוך קניות בשקט. קניות "סתם" במכולת, בשקט, ברגיעה. שי שניה להשוות מחירים, לקרוא תוויות. בלי "תקני לייייייייייי".
קניות בגדים, לי וליובל, קניות לבית. היה בי רעב אדיר לקניה בשקט. ואני מתענגת על הקניות. יום אחרי חופש פסח רצתי לשוטט בקניון. זו היתה התרפיה שלי.
בחינוך ביתי לא פירגנתי לעצמי שמרטפית לרגעים כאלו ואת הקניות עשיתי תמיד בין לבין. גונבת דקות. מסתכלת על השעון כל הזמן וממהרת. לקח לי זמן להגמל מזה.
היום אני יודעת שחינוך ביתי עם בעל הייטק חייב להיות משולב בשמרפטית בזמן קבוע. טעיתי כשלא עשיתי את זה.
יש לי זמן לסדר את הבית כמו שצריך. אי אפשר לטעות שזה בית שגר בו ילד, אבל ישנה שעה ביום שבה הבית מסודר. ואחרי זה כל בלגן הוא פחות נוראי, ויותר קל לסדר.
אני משתדלת לסיים את רב הכביסה-כלים-בשולים לפני שיובל מגיע ואז אני פנויה אליו יותר והיום לא נראה כמו רצף אינסופי בו אמא מתרוצצת מחדר לחדר ... אתן בטח יודעות על מה אני מדברת....
יש לי זמן לשוחח בטלפון, שיחות ארוכות וממושכות בשעות שבהן עוד יש לי כח לשמוע ולהשמיע.....
יש לי זמן לטפל (קצת...) בעצמי...
בקיצור אני התמכרתי לשעות האלו. וזה הפיל לי אסימונים.
אמא שלי שלחה אותי לגן בגיל 3 בערך. ותמיד היא סיפרה שסבא (אביה) היה לוקח אותי לגינה כל יום. היום אני מבינה כמה הרגעים האלו יקרים לאמא.
ועד כמה הטוטליות שלי פגעה בי.
לו היה לידינו גן של 3-4 פעמים בשבוע עם קבוצה קטנה יותר של ילדים - אני חושבת שזה היה פתרון טוב. אבל המציאות אחרת....
יאללה, אני שפוכה. בטח שכחתי המון דברים. אם יש שאלות מכוונות - בשמחה (-:
ומחכה עד כלות לפגוש את כולם ביום רביעי. (-:
מסתבר שלא רק ההתחלות קשות...
תמונת מצב כיום: יובל עדיין בגן העירוני. הוא הולך לשם 4-5 פעמים בשבוע.
לרב הולך ברצון. (בדר"כ אמהות אומרות "בשמחה". אני מרגישה שלרמת "שמחה" הוא לא מגיע...). לרב הפרידות אינן קשות לו. ובפעמים הבודדות שבהם הוא הרגיש צורך בעוד קצת אמא - נשארתי בגן עוד קצת עד שהוא שחרר אותי.
בסוף היום הוא אומר שהיה "נחמד". לא יותר. לא פחות. אם הוא נשאל הוא אומר שהוא שמח שהוא הלך לגן.
בסך הכל בסדר. לא טוב מאד, ולא רע מאד. או כמו שאמרה פעם בחכמה רבה [po]צפור דרור[/po]. שלאמהות גן יש פשוט דאגות אחרות....
הלוואי ואפשר היה לעשות רגע "פאוז", לחזור אחורנית לראשון בספטמבר, לחיות אותו בבית ואז להשוות בין שני היובלים. או אז הייתי יכולה לומר יותר בברור מה עדיף לו. אבל אי אפשר ולכן כל מה שנשאר לי זה רק לנחש.
אני לא רואה שנויים גדולים בין יובל של בית ליובל של גן. יש שינויים מאד מינוריים, מתעתעים. אולי הם בכלל נובעים רק מהגיל, אולי זה היה קורה בלכ מקרה ואולי אני סתם מדמיינת....
הוא עדין אותו יובל. שובב, סקרן, רגע פה רגע שם, זריז כשד, ידו בכל ויד כל בו. נואם נאומים, חובב חברת מבוגרים שמקשיבים לו. ובסך הכל ילד טוב ושמח.
חברה ? את זה יש. ובגדול. ליובל יש חבר "הכי טוב". אותו אחד מהמפגש הראשון. הם עדיין צועדים בצוותא. אני מברכת על החברות הזו מכל הלב. הוא ילד מתוק ומקסים, מבריק ורגיש מאד לעצמו ולזולת. השבוע יובל נעלב מהסייעת בזמן היציאה הביתה. חברו לא נח ולא שקט עד שלא ברר היטב את סיבת ההעלבות והציע פתרונות משלו. זה ממש נגע לליבי.
במקרה, או שמא ממש לא במקרה, נוצר קשר נהדר ביני לבין אמו.
מלבד חברו הטוב יובל משחק עם עוד ילדים מהגן ברמות שונות.
חיי החברה של אחר הצהריים שלנו דווקא לא כ"כ מפותחים. כי עברנו דירה רק לאחרונה וגם לשנינו לא היה צורך עז בזה. שנינו צריכים את השקט שלנו.
עם פרוץ הקיץ, אנחנו יורדים כל יום לפארק ושם פוגשים תמיד כמה ילדים מהגן, וככה יש לו תמיד חבר למשחק בלי תאום מראש וזה מאד נחמד.
יובל ממש לא מנצל את הכמות הענקית של ילדי הגן לחברות. די היה לו גם בקבוצה של 10-15 ילדים. ( הם 35 ילדים בגן וזו שערוריה! )
לפי דברי הגננת, לא היו חסרות ליובל שום מיומנויות חברתיות. (בכל אופן לא משהו בולט שנראה מבעד למסך 35 ילדים...). בכלל היא מאד מחבבת אותו.
גם אני ראיתי שיובל השתלב היטב.
לצערי, יש המון אלימות בגן. חלקה אינו מטופל כלל כי הגננת לא רואה.
מבחינה רגשית אני חושבת שיובל מתמודד היטב עם הפרידה ממני ועם ההשרדות בגן. אני לא רואה שנוי לרעה מעצם ההליכה לגן. הוא עדיין פתוח, מודע לרגשותיו ומביע אותם. (גם בפני הגננת), איננו כעוס או תוקפן או עצבני.
מבחינה קוגניטיבית ? אני חוששת שיובל קצת "נתקע". אני לא רואה התקדמות גדולה. לא בהתאם להתקדמות שלו עד גיל 4.
הוא לא התקדם בכלל בקריאה . הוא ידע אותיות כשנכנס לגן וזו גם הרמה עכשיו. ניסיתי לענין אותו בקריאה אבל לא היתה הענות מצידו. האם הגן פגם בסקרנות שלו? האם ממילא זה הקצב שלו?
חשבון ? בגן הם מלמדים למונת עד 10. ואת זה הוא ידע...
איתנו הוא התקדם קצת מעבר. (אתמול אבא שלו נסחף קשות והסביר לו את משפט פיתגורס שהופיע על טלכרט שיובל מצא. יובל דקלם את המשפט והוסיף בעצמו שכשהמורה תלמד כל מיני דברים הוא ישתוק כי הוא כבר ידע אותם...)
שפה ? אני לא רואה מילים או בטויים חדשים. יש קצת הדרדרות של השפה לכיוון שגיאות מרגיזות, שהן לא ממני והן כבר לא שגיאות חינניות של ילד שמתחיל לדבר. (החלפת אותיות דגושות בלא דגושות ושות').
יהדות ? לזכות הגן יאמר שיובל התחיל להתפלל שחרית. אני לא הצלחתי להכניס את התפילה לסדר היום. מלבד "מודה אני" ו"שמע" הוא לא ידע להתפלל. בגן הוא צ'יק צ'ק למד. ואני שמחה על כך.
ידע כללי - לא שמעתי או קראתי בדף הקשר איזו ידיעה מרעישה שהוא למד..
מבחינה יצירתית - מהגן הוא מביא עבודות רגילות. לא מרגשות במיוחד. אבל הן שלו. אין עבודות ראווה להורים וטוב שכך!
בבית הוא עושה דברים נפלאים. יובל בעיקר נגר חובב ושיפוצניק לעת מצוא. את חופש ל"ג בעומר הוא בקש לבלות בהום סנטר....
כלי עבודה וקצת קרשים הם כלי הנדר ליצירתיות. ובכלל הוא עדיין מלא רעיונות ותכניות ותכנונים.
מוטוריקה גסה - יובל קופץ הרבה פחות. בגלל הגן? בגלל שהוא מיצה כבר כל קפיצה אפשרית?
בשבת האחרונה אבא שלו העלה אותו על "טבעות" והתפלא שהוא לא עשה סלטה שלמה כמו פעם.
אני לא מתפלאת. בגן אין הרבה אתגרים גופניים. המתקנים די נמוכים ובחוג ג'מבורי הם לא באמת מתעמלים... (יובל: אמא, היא אומרת לנו לצעוק, נכון שזה ממש לא התעמלות????) וחוץ מזה הם יושבים במקום אחד הרבה יותר מדי זמן. אני מקווה לתקן בקיץ...
עדיף שלא יתקלקל בכלל... )-:
מחלות ? יובל חלה במינון ובעוצמה דומה לשנים שעברו.
הקשר איתי ? עדיין קשר טוב אבל בימים שהוא נשאר בבית אני מרגישה את החיבור המיוחד הזה. את הביחד הנעים. זה חיבור אחר וקשר אחר. זו רמה אחת מעל.
היום היינו כל היום ביחד והייתי פחות עייפה מימים אחרים.
מה הגן עשה לי ? יש לי המון המון המון שעות פנויות. זה עשה לי מאד טוב. יש לי זמן לערוך קניות בשקט. קניות "סתם" במכולת, בשקט, ברגיעה. שי שניה להשוות מחירים, לקרוא תוויות. בלי "תקני לייייייייייי".
קניות בגדים, לי וליובל, קניות לבית. היה בי רעב אדיר לקניה בשקט. ואני מתענגת על הקניות. יום אחרי חופש פסח רצתי לשוטט בקניון. זו היתה התרפיה שלי.
בחינוך ביתי לא פירגנתי לעצמי שמרטפית לרגעים כאלו ואת הקניות עשיתי תמיד בין לבין. גונבת דקות. מסתכלת על השעון כל הזמן וממהרת. לקח לי זמן להגמל מזה.
היום אני יודעת שחינוך ביתי עם בעל הייטק חייב להיות משולב בשמרפטית בזמן קבוע. טעיתי כשלא עשיתי את זה.
יש לי זמן לסדר את הבית כמו שצריך. אי אפשר לטעות שזה בית שגר בו ילד, אבל ישנה שעה ביום שבה הבית מסודר. ואחרי זה כל בלגן הוא פחות נוראי, ויותר קל לסדר.
אני משתדלת לסיים את רב הכביסה-כלים-בשולים לפני שיובל מגיע ואז אני פנויה אליו יותר והיום לא נראה כמו רצף אינסופי בו אמא מתרוצצת מחדר לחדר ... אתן בטח יודעות על מה אני מדברת....
יש לי זמן לשוחח בטלפון, שיחות ארוכות וממושכות בשעות שבהן עוד יש לי כח לשמוע ולהשמיע.....
יש לי זמן לטפל (קצת...) בעצמי...
בקיצור אני התמכרתי לשעות האלו. וזה הפיל לי אסימונים.
אמא שלי שלחה אותי לגן בגיל 3 בערך. ותמיד היא סיפרה שסבא (אביה) היה לוקח אותי לגינה כל יום. היום אני מבינה כמה הרגעים האלו יקרים לאמא.
ועד כמה הטוטליות שלי פגעה בי.
לו היה לידינו גן של 3-4 פעמים בשבוע עם קבוצה קטנה יותר של ילדים - אני חושבת שזה היה פתרון טוב. אבל המציאות אחרת....
יאללה, אני שפוכה. בטח שכחתי המון דברים. אם יש שאלות מכוונות - בשמחה (-:
ומחכה עד כלות לפגוש את כולם ביום רביעי. (-: