על ידי תמרוש_רוש » 06 אוקטובר 2021, 05:26
נגיד, יש לי חברה שהתינוק שלה היה מחווט מאוד אחרת מהממוצע.
הוא לא היה מסוגל להירדם בהנקה, לא היה מסוגל להירדם על הידיים, לא היה מסוגל להירדם בכלל.
אחרי ארבעה ימים מסויטים בבית, בצעד אחרון של ייאוש, היא שמה אותו במיטת התינוק (שלא התכונה בכלל להשתמש בה בשלב הזה), בחדר אחר, ויצאה מהחדר.
הוא הפסיק לבכות.
היא סגרה מאחוריה את הדלת.
ותוך חצי דקה הוא נרדם וישן בשלווה שלוש שעות.
וזהו. ככה זה היה מאותו רגע. הילד היה צריך סביבה מאוד ספציפית, והיא הלכה נגד התכניות המקוריות שלה כדי לספק לו את זה.
אני, למשל, אמא שמאוד פתוחה למשא ומתן.
אני גם אוהבת לתת לאנשים בחירה.
אז עם הפעוט הראשון, נתתי לו כמה שיותר בחירה, והוא היה מבסוט מזה להפליא.
בא הפעוט השני, והפך עלי את הקערה.
לקח לי חודשים ארוכים להבין שבחירה, כל בחירה, מחרפנת אותו,
ועוד חודשים ארוכים ללמוד להפסיק לתת לו בחירה.
אחרי שכבר ידעתי שזה לא עושה לו טוב.
זה היה קשה ליישם....
הוא גם היה ילד שצריך גבולות מאוד ברורים ובלתי מתפשרים. את אומרת לו "לא" שעשוי מברזל - הוא מבסוט ומפסיק לשגע אותך. את אומרת לו "בוא נראה..." והוא יטחן לך את הצורה ויאמלל לך את החיים וידחף אותך הרבה מעבר לגבול שלך.
וכאן הוא פגש את המגבלות שלי.
כי אני לא יכיולה להיות אמא סמכותנית כזאת. פשוט לא יכולה.
אני negotiable.
אז עשיתי מאמץ להיות יותר תקיפה אתו, וזה החזיק כמה שהחזיק, וקרס לעמדה הראשונית שלי.
בסוף פיתחתי אסטרטגיה איך להיות אני, כמו שאני, וגם להסתדר עם החיווט שלו. הייתי מניחה לו לטחון אותי, מניחה לעצמי להיכנע לסחיטות שלו, הולכת עם זה בניגוד לאינטרס המשפחתי, מניחה למשברון להתרחש, הולכת עם המשבר (מרשה לו להתעצם באופן מבוקר), ואז, כשהילד חווה על בשרו את הסקנדל, יכולתי לחזור אתו אחורה ולהגיד לו: תראה מה קרה עכשיו, מה אתה עשית ומה אני עשיתי, מה היו תוצאות הדינמיקה וההתנהגות שלך.
ורק אז, אחרי שהוא חווה את זה באופן הכי דרמטי שיש, הוא היה פתוח לדיבור הזה, ואשכרה הפנים את הלקח.
ובאמת ההתנהגות שלו השתפרה.
מאז, אני יותר אמפתית לנשים שאומרות לי שהן לא מסוגלות לישון עם התינוק שלהן באותה מיטה או להניק אותו בלי להסתכל על השעון.
לפעמים הן לא עושות את הדברים האלה כי הן לא מודעות לכך שזה אפשרי, בסדר, לגיטימי, או כלמיני, אבל לפעמים זה מושתת על האופי והחיווט הבסיסי שלהן.
הנה, עובדה: גם אני לא הייתי מסוגלת להיות "הורה תקיף" עם הילד שלי, בניגוד לטבעי, למרות שידעתי במפורש שזה מה שטוב לו.
נגיד, יש לי חברה שהתינוק שלה היה מחווט מאוד אחרת מהממוצע.
הוא לא היה מסוגל להירדם בהנקה, לא היה מסוגל להירדם על הידיים, לא היה מסוגל להירדם בכלל.
אחרי ארבעה ימים מסויטים בבית, בצעד אחרון של ייאוש, היא שמה אותו במיטת התינוק (שלא התכונה בכלל להשתמש בה בשלב הזה), בחדר אחר, ויצאה מהחדר.
הוא הפסיק לבכות.
היא סגרה מאחוריה את הדלת.
ותוך חצי דקה הוא נרדם וישן בשלווה שלוש שעות.
וזהו. ככה זה היה מאותו רגע. הילד היה צריך סביבה מאוד ספציפית, והיא הלכה נגד התכניות המקוריות שלה כדי לספק לו את זה.
אני, למשל, אמא שמאוד פתוחה למשא ומתן.
אני גם אוהבת לתת לאנשים בחירה.
אז עם הפעוט הראשון, נתתי לו כמה שיותר בחירה, והוא היה מבסוט מזה להפליא.
בא הפעוט השני, והפך עלי את הקערה.
לקח לי חודשים ארוכים להבין שבחירה, כל בחירה, מחרפנת אותו,
ועוד חודשים ארוכים ללמוד להפסיק לתת לו בחירה.
אחרי שכבר ידעתי שזה לא עושה לו טוב.
זה היה קשה ליישם....
הוא גם היה ילד שצריך גבולות מאוד ברורים ובלתי מתפשרים. את אומרת לו "לא" שעשוי מברזל - הוא מבסוט ומפסיק לשגע אותך. את אומרת לו "בוא נראה..." והוא יטחן לך את הצורה ויאמלל לך את החיים וידחף אותך הרבה מעבר לגבול שלך.
וכאן הוא פגש את המגבלות שלי.
כי אני לא יכיולה להיות אמא סמכותנית כזאת. פשוט לא יכולה.
אני negotiable.
אז עשיתי מאמץ להיות יותר תקיפה אתו, וזה החזיק כמה שהחזיק, וקרס לעמדה הראשונית שלי.
בסוף פיתחתי אסטרטגיה איך להיות אני, כמו שאני, וגם להסתדר עם החיווט שלו. הייתי מניחה לו לטחון אותי, מניחה לעצמי להיכנע לסחיטות שלו, הולכת עם זה בניגוד לאינטרס המשפחתי, מניחה למשברון להתרחש, הולכת עם המשבר (מרשה לו להתעצם באופן מבוקר), ואז, כשהילד חווה על בשרו את הסקנדל, יכולתי לחזור אתו אחורה ולהגיד לו: תראה מה קרה עכשיו, מה אתה עשית ומה אני עשיתי, מה היו תוצאות הדינמיקה וההתנהגות שלך.
ורק אז, אחרי שהוא חווה את זה באופן הכי דרמטי שיש, הוא היה פתוח לדיבור הזה, ואשכרה הפנים את הלקח.
ובאמת ההתנהגות שלו השתפרה.
מאז, אני יותר אמפתית לנשים שאומרות לי שהן לא מסוגלות לישון עם התינוק שלהן באותה מיטה או להניק אותו בלי להסתכל על השעון.
לפעמים הן לא עושות את הדברים האלה כי הן לא מודעות לכך שזה אפשרי, בסדר, לגיטימי, או כלמיני, אבל לפעמים זה מושתת על האופי והחיווט הבסיסי שלהן.
הנה, עובדה: גם אני לא הייתי מסוגלת להיות "הורה תקיף" עם הילד שלי, בניגוד לטבעי, למרות שידעתי במפורש שזה מה שטוב לו.