להיות אמא זה גם לסבול

שליחת תגובה

אין מה לדאוג: דאגה לא תחסר
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: להיות אמא זה גם לסבול

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי ורד* » 23 ספטמבר 2020, 08:43

וואוו קראתי בשקיקה את ההתכתבויות פה אחרי 16 שנה שהן נכתבו והייתי מרותקת. אני אמא לתינוקת בת שנה ויכולתי להבין לליבה של שגרירת הסובלות - האמהות בהחלט מתישה ודורשנית, מצמצמת את חיינו ומפרה את האיזון. הייתי מתה לדעת מה קורה עם שגרירת הסובלות! הבן שלך כבר בן 16, מעניין לדעת איזה תהליך עברת ומה יש לך לספר במבט לאחור. ממש אשמח אם תעני כאן במידה ואת עדיין רשומה או תשיבי לי במייל [email protected]

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי סתיו* » 02 נובמבר 2017, 13:14

שלום,

חשבתי שכדי שאכתוב את בקשת העזרה שלי בדף הזה, בגלל שאני בהחלט מרגישה שהאמהות שלי הפכה לסבל. אני גם מרגישה אשמה שאני סובלת מהאמהות שלי ואני לא מסוגלת להתמודד עם הקשיים. אז יש לי סבך רגשות מבולבל ומכאיב.

יש לי בת יחידה בת 13. יפה, חכמה ומאוד רגישה. אני מאוד מאוד אוהבת אותה, למרות שלאחרונה אני לא כל כך מצליחה להתחבר לאהבה שמאחורי כל הסבל.

אני חושבת ששורש הבעיה היא שגם אני מאוד רגישה - ובמיוחד אליה. קשה לי להפריד ביננו. כשהיא כועסת או בוכה אני סובלת יותר מאשר אם זה היה הכעס שלי. זה מתיש אותי וגם מפריע לתיפקוד שלי בתור אמא. מכיוון שהיא בת עשרה רגישה ככל שהזמן עובר היא מראה יותר ויותר כעס, עצב ותסכול ואני נעשת יותר ויותר עייפה ומדוכאת. היא גם פיתחה חרדה בריאותית בשנה האחרונה. התלחנו להתגבר (פחות או יותר) אבל החויה הייתה כל כך קשה שנהייתי חרדתית ברמות שלא הכרתי.

הבעיה הכי גדולה היא חברתית. לבתי חברות רבות אבל זה לא מספיק לה. היא כל הזמן רואה את החבריות של החברות שלה ומפריע לה שאין לה יותר חברות וחברה הכי טובה כמו שלטענתה לכולם יש. התלונות החברתיות שלה לוחצות לי על כל הכפתורים. אני סבלתי מהתעללות חברתית קשה בתור ילדה ויש לי חרדה חברתית. אני יודעת שמצבה של ביתי שונה לחלוטין אבל כל בכי שלה על החוסר החברתי זורק אותי למקומות אפלים מאוד.

אני עובדת מאוד קשה להיות האמא הכי טובה שאני יכולה, אבל אני מותשת ומדוכאת. נורא קשה לי ואני כל כך עייפה מההתמודדות היום יומית הזו.

אשמח מאוד לשמוע עיצות על איך לצור מרחק רגשי ביני לבת שלי. אני צריכה למצוא דרך להפנים שהחיים שלה הם שלה ולהיות מסוגלת לעזור לי בלי להפגע כל לך בעצמי.

תודה

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי טרה_רוסה* » 10 מאי 2013, 19:56

במקור פתחו את הדף בשם להיות אמא זה לסבול וקמה מהומה על כך, והוסיפו את המילה גם.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי אבישג_א* » 10 מאי 2013, 00:29

ומה שבעצם רציתי לומר זה שאולי

להיות אמא זה גם לסבול
וגם לשמוח וגם להתרגש וגם ליהנות וגם לצחוק
וגם לחיות
אולי בעיקר לחיות

ולחיות טוב

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי אבישג_א* » 10 מאי 2013, 00:27

בסוף הבנתי (כן, אפילו אני)
זה אותו דף שמופיע בשתי שמות אבל נחשב דף אחד
אני מקווה שהוא גם תופס רק מקום של דף אחד באתר הזה שיש בו המון דפים ומעט משלמים
ולמה בעצם הוא מופיע בשתי שמות

טוב, עריכות זה עניין מורכב מדי בשבילי

להיות עורכת זה גם להסתבך

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי אבישג_א* » 10 מאי 2013, 00:26

לא הבנתי

יש דף להיות אמא זה לסבול

והוא זהה בדיוק לדף
להיות אמא זה גם לסבול

זה בטעות ? אפשר למחוק עותק ?
או אולי לשדרג ולהעתיק אותו לדף נוסף
למשל :
להיות אמא זה רק לסבול
או
להיות אמא זה לסבול על בטוח
או
טפשות למה אתן עושות זאת לעצמכן

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי סוף_מעגל* » 08 אוגוסט 2005, 10:41

האמת שהיא שהטענה שלי צריכה להיות מופנת כלפי ולא כלפיו. אני לא הרגלתי אותו לעשות יותר בבית, לקחתי את הרוב תחת עצמי ודי השלמתי עם זה למרות שזה לפעמים לא קל
כמה פולני ומוכר, ממש אמא שלי... :-)

ולא בצחוק - בשביל שמישהו ירגיל ל... צריך לעמוד מולו מישהו שיתרגל ל... או במילים אחרות : צריך שניים לטנגו.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי בשמת_א* » 08 אוגוסט 2005, 01:07

ואולי אני אמורה "לחנך" אותו להעריך אותי?
בדיוק, ולדעתי עשית את זה בצורה נהדרת!
|Y|

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי רוני_בלוני* » 07 אוגוסט 2005, 12:12

או קיי הבנתי אותך בשמת.
אם כך אני בוחרת במקרה זה בסעיף ב. ואכן באותו מקרה השארתי את הבקבוקים מחוץ לארון כי לא היה שום דחיפות בעניין. אבל בדרך כלל מה שאני עושה - זה לא לקטר כשהוא כן עושה משהו בבית , לא להרבות בתשבוחות כשהוא כן עושה (להודות אבל לא באופן יוצא דופן ומלהיב). אני יודעת שאם הייתי מקטרת על כל דבר שהוא כן עשה (אבל לא כמו שצריך) - הייתי מפסידה גם את מה שהוא כן עושה כי הוא לא היה מסכים לעשות זאת תחת ביקורת שלי וגם אין טעם בכך.

האמת שהיא שהטענה שלי צריכה להיות מופנת כלפי ולא כלפיו. אני לא הרגלתי אותו לעשות יותר בבית, לקחתי את הרוב תחת עצמי ודי השלמתי עם זה למרות שזה לפעמים לא קל ומדי פעם (בעיקר בחופש הגדול) מעייף.
אם מקטרים רק לעתים רחוקות אז זה בסדר, ומותר במקרה כזה (כמו ביום שישי האחרון) לבקש "היום אני הולכת עם הבת הגדולה לרופא ואתה נשאר בבית עם הבת הקטנה, בבקשה תעשה כאן קצת סדר" או דוגמא אחרת "הולכים לישון? תעזור לי להביא את כל הכוסות מהסלון למדיח בבקשה, אני יסדר את השולחן או המטבח בינתיים".

אתמול היה לי קטע מדהים איתו,
היינו בחוץ מחוץ לגינה והוא ככה שואל אותי "נו, ההורים שלך אהבו את הגדר שעשיתי? איך? מה הם אמרו כשהם נכנסו?"
(הוא התעורר בבוקר חצי שעה אחרי שההורים שלי נכנסו)
ואני אומרת ועושה הצגה בהגזמה פראית "יו! איזה מדהים! טוב שבחרת בבעל הזה! גאון! פאר היצירה!!! ממש מדהים! מוכשר ברמה"
ואני מוסיפה: "אתה יודעה ממה הם הכי התלהבו?"
הוא שואל- ממה?
ואני עונה מהפרחים השתולים בגדר "איזה פרחים יפים, נהדרים, מי עבד כל כך קשה כדי לשתול שם 100 פרחים?"
צחקנו יחד בלי הפסקה, בהיסטריה ממש,
ואז אמרתי לו "מאחורי כל בעל מצליח עומדת אישה תומכת ואוהבת שמבקשת רק לפעמים שגם אתה תתמוך בה ותאמר לה - כמה את נהדרת, כמה את משקיעה בבית".
הוא חיבק ואמר שהוא אוהב אותי.
האמת שאמרתי לו את זה רק ע"פ הדברים של פלונית, אם לא אבקש שיפרגנו לי לפעמים - אף אחד לא יפרגן ויעריך אותי, היום אני עוד עושה זאת מבלי להרגיש ממש צורך בקומפלימנטים אבל אולי עם השנים ימאס לי, ואולי אני אמורה "לחנך" אותו להעריך אותי?

וכמו שכבר כתבה רסיסים:
אני סופסופ מבינה שמדובר בתהליך, וזה נותן המון תקווה, כי אנחנו (כל האנשים כולם) כל הזמן משתפרים
גם אני מסכימה לכך! לגמרי!

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי בשמת_א* » 07 אוגוסט 2005, 01:03

אני לא ממש צריכה את פליי ליידי בשביל להפטר מרגשות האשמה.
לא בשביל להיפטר מרגשות האשמה! בשביל להיפטר מהקדושה המעונה!
מזה, למשל:

הכאב שלי שהוא מקבל מחמאות.

לא מקבלת אפילו מילה קטנה.

"עזרה" לא תמיד מספיקה.

בעלי הנחמד.

כנראה שיש לו משרתת אישית.

שאני לא מסוגלת לעשות ה-כ-ל בבית ל-ב-ד.

האם את רואה כמה את כועסת? כמה את מרגישה לא מוערכת? כמה את מרגישה שאת הקורבן, שהכל נופל עלייך, שאף אחד לא עוזר לך בבית הזה, שבעלך עושה רק מה שבא לו, חושב רק על עצמו, לא מבין מה מוטל עלייך, לא עושה מספיק ובגלל זה את סובלת ועושה הרבה מעבר למה שאת אמורה לעשות?
זאת גישה.
אני טוענת שאפשר לבחור גישה אחרת, לעשות שינוי, וכל הבית ישתנה. בלי שתצטרכי לבקש.
אני מציעה ללמוד את הגישה הזאת מפליי ליידי, כי אני ראיתי שהיא ממש מדריכה טובה בעניין.
את לא חייבת לעשות שום שינוי, כמובן.
את יכולה להמשיך כמו עד עכשיו, ואנחנו בהחלט נמשיך להבין אותך, להזדהות איתך, ולכעוס על בעלך. ראי אימפוטנציה ביתית ... תאמיני לי שאני מבינה בדיוק על מה את מדברת.
אני רק אומרת בשקט, בקול קטן: את יודעת, זה לא מוכרח להיות ככה, ולא מוכרחים לחכות עד שיתהפך העולם והוא ישתנה פתאום מעצמו ויהפוך לבעל שאת רוצה. את יכולה להיות הראשונה שתעשה שינוי קטן, ותזכה בתמורה בשינוי גדול.

השיטה של לא לעשות כלום עד שהבעל ירגיש שמפריע לו ויעשה בעצמו לא מקובלת עלי. מצטערת אני לא מסוגלת לזה, זה נראה לי כמו נקמנות.
הא??? לא יודעת איך הצלחת להבין אותי בצורה הכי הפוכה שיכולה להיות. מה פתאום נקמנות? להיפך! להיפך!
אז אני אנסה להסביר:
נגיד שהבעל עשה משהו בבית.
ונגיד שהוא עשה את זה בצורה די, איך לומר, עקומה לדעתנו.
האפשרות הרגילה המוכרת לנו, היא שננזוף בו. "יוצמך, מה זה מועיל שהבאת שתיה אם השארת הכל בחוץ? תכניס לארון! כמה פעמים צריך להגיד לך! אני לא יכולה לעשות הכל בעצמי בבית הזה!"
במקרה הזה אנחנו גם הקדושה המעונה וגם קלאפטע...
האפשרות השנייה הרגילה המוכרת לנו היא שלא נגיד אף מלה, אבל נאכל את עצמנו ואת הכל נחשוב לעצמנו בפנים (או נכתוב את זה לחברים שמבינים אותנו בבאופן).
במקרה הזה אנחנו בעיקר קדושה מעונה...

האפשרות שאפשר ללמוד בעזרת פליי ליידי היא שלא ננזוף בו, וגם לא נרגיש רע.
(לא ייאמן, נכון?)

אז הוא הביא שתיה. איזה יופי.
אז הוא השאיר אותה מחוץ לארון (לא כל כך הבנתי את הדוגמא). אז מה?
"הקדושה המעונה" מייד חושבת: הוא חושב שיש פה משרתים! הוא עושה חצי עבודה ומצפה שאני אסדר אחריו! למה אני צריכה לעשות הכל? למה הוא לא יכול לחשוב קצת? למה הוא מוכרח תמיד לעשות חצי עבודה? אני תמיד הקורבן. הכל נופל עלי. לא מעריכים אותי, ולא מתחשבים בי.
זאת גישה שמוליכה לרגשות מאוד לא נעימים, לסבל ומצוקה פנימיים, ולכעס שמשודר ועוד איך לבן הזוג, גם אם את חושבת שלא אמרת מלה. בלבו הוא יודע שאת כועסת עליו. הוא לא בדיוק יודע למה, אבל הוא יודע ומרגיש אשם וזה מסלים את המצב שלא נעים לך.

לפי פלייליידי יש לך כמה אפשרויות פה לתגובה טובה יותר.
למען ההגינות אני חייבת לציין קודם כל, שקשה עד בלתי אפשרי לעבור מהמצב שלך היום ככה סתם לאחת האפשרויות שאני אשרטט פה.
יש קודם עבודה שצריך לעשות, ואני טוענת שפליי ליידי מלמדת אותה די בקלות ודי במהירות, אם כי צריך לקרוא אנגלית בשביל זה.
אז אני רק מתארת את האפשרויות כדי שיהיה ברור איזה מין חיים אני מציעה:

א. לשמוח על מה שהוא עשה, להודות לו על מה שהוא עשה, ולבחור להכניס את הבקבוקים לארון אם את רוצה שהם יהיו בארון ואת תרגישי טוב יותר אם הם יהיו בארון. במקרה הזה, את בכלל לא כועסת (אני ציינתי שצריך לעשות קודם איזו עבודה בשביל זה?). את באמת שמחה על המשימות שהוא בוחר לקחת על עצמו, ובאותה מידה את מרגישה שזכותך לבחור את המשימות שחשובות לך.

ב. לשמוח ולהודות כנ"ל, ולבחור לא להזיז את הבקבוקים מאיפה שהוא השאיר אותם. זאת הדוגמא שמקבילה לחלון שהבאתי. את לא מנקה אחריו, את לא נוזפת בו, ואת לא כועסת בכלל. את מרוצה מהעבודה החלקית שהוא עשה, כי גם חצי עבודה עדיין מברכת את משפחתך. כמו עבודה שלא נעשתה כמו שצריך.
אם הנהוג בביתכם הוא להכניס אותם לארון, ויש לזה סיבה טובה, אז גם בעלך יודע את זה, ובמוקדם או במאוחר הוא יגלה שהבקבוקים מחוץ לארון, ואולי הוא יחשוב שאופס, הוא בעצמו שכח לעשות את זה, ואולי הוא פשוט יילך ויכניס אותם לארון בעצמו - מפני שזה הוא בעצמו שגילה שהוא עשה "חצי עבודה" והוא עושה מקצה שיפורים לעצמו. זה מצב שבו הוא חינך את עצמו, ולכן הוא ירגיש טוב עם עצמו (אה, שכחתי, אבל גיליתי את זה וסידרתי את זה! לפני שהספיקו לכעוס עלי ולעשות לי רע...).
זה נקרא שהבעל הרגיש שזה מפריע לו, ועשה בעצמו. נקמנות פירושה שאת משאירה את הבקבוקים כי את כועסת ומחכה לו בפינה שהוא יעשה את זה בעצמו, המניאק, ואילו אני אומרת לך לעזוב את הבקבוקים כי את משחררת, כי את שבעת רצון ממה שהוא עשה אפילו שהוא עשה חצי עבודה, כי זה בסדר מצדך, וכי לך אין כרגע דחיפות להכניס אותם לארון, אז את לא מכריחה לא את עצמך ולא אף אחד אחר לעשות את זה .

ג. לשמוח ולהודות כנ"ל, ולבקש ממנו להכניס אותם לארון כי זה קצת כבד לך ואת מאוד תעריכי את זה. ואת מבקשת מתוך הבנה, שהוא עשה כמיטב יכולתו מתוך מיטב הכוונות והאהבה אלייך, ושאת פשוט זקוקה כרגע לעזרה ולכן את מבקשת אותה בפשטות, בלי כעס או נזיפה, ואת מבקשת מתוך הבנה, שכשמבקשים (להבדיל ממצב שבו נותנים פקודה), את עשויה גם לקבל סירוב בתגובה, וזה לגמרי בסדר. במקרה כזה, את שוב תצטרכי לבחור, אם זה חשוב לך שזה יבוצע (ואז תבצעי את זה, כי לך זה חשוב) או לא חשוב לך (ואז תשחררי את זה, תחליטי שזה לא מספיק חשוב בשבילך כרגע, וזה בסדר).
מקווה שיותר ברור.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי רסיסים_של_אור* » 06 אוגוסט 2005, 21:49

אני דווקא מרגישה, שבזכות שהותנו בבית (הילדים ואני ;-) ) הצלחנו לאט לאט לסדר לעצמנו כל מיני דברים בחלוקת תפקידים ביננו. זה תהליך. כמה שאוהבים, עדיין, בכל מערכת זוגית, טובה ככל שתהיה, הכל כל הזמן בתהליך. אי אפשר לנחש אחד את השני ואי אפשר לצאת מנקודת הנחה שכל הזמן יודעים ומנחשים נכון מה השני רוצה. אני באמת מרגישה שאנחנו מתקדמים ושלאט לאט אנחנו מוצאים את חלוקת האחריות המתאימה לנו.

וכשאני מרגישה שמשהו מעיק או יותר מדיי עבורי, למדתי שכדאי שאכניס את בן הזוג לתמונה. גם כי יש לו תובנות חשובות, גם כי המפעל הזה הוא שלו כמו שהוא שלי וגם כי חשוב לי כאדם להיות מסוגלת להכריז כשקשה לי וכשאני זקוקה לעזרה.

וגם... כי גיליתי שאם אני לא עוצרת בזמן, זה לוקח אותי ואת כל המשפחה לרעידת אדמה מיותרת...

גם אני לא בעד "שב ואל תעשה" ומצד שני, מאד לא ממליצה על לעשות ולמלמל כל הזמן מתחת לשפם בעצבנות...

בכל אופן, כאמור, אני סופסופ מבינה שמדובר בתהליך, וזה נותן המון תקווה, כי אנחנו (כל האנשים כולם) כל הזמן משתפרים :-)

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי רוני_בלוני* » 06 אוגוסט 2005, 20:46

הי בשמת, אני לא ממש צריכה את פליי ליידי בשביל להפטר מרגשות האשמה, הנה כמו שכתבתי, אני מכירה בכך שאני מוכשרת בעבודות מסויימות בבית שהפכו לחלק ממני ולכן אני לא ממש מרגישה צורך ביגידו לי תודה ששתפתי את הכלים או שהכנתי אורחה שגרתית, אגב על אוכל אהוב הוא כן אומר תודה לפעמים ומראה התלהבות מהאוכל וזה עושה הכל!
פלוניתוש' תודה, אבל אני לא מרגישה שהוא צריך להגיד לי תודה או כמה יפה אני מטפלת בבית או בבנות, אני לא מרגישה שאני זקוקה לזה, זה הבית שלנו ואלו הם הילדים שלנו, זהו.

כל מה שהתחלתי לומר כאן בהתחלה היה - הכאב שלי שהוא מקבל מחמאות בלי סוף על היצירות שלו ואילו אני, שגם אני חלק מההצלחה (ובעיקר זו שמאפשרת בכך שאני דואגת לדברים השגרתיים האחרים) לא מקבלת אפילו מילה קטנה. ואני לא מדברת על מילה קטנה על הדברים השגרתיים אלא על החלק שלי בתוך היצירה.
לגבי הדברים שכתבת בשמת, לא הייתי מוותרת על כל העשייה שלי השגרתית בבית, העשייה הזו היא חלק ממני שלא הייתי רוצה שמישהו יקח לי אותה, אבל "עזרה" לא תמיד מספיקה, למשל יש לנו ארון של בקבוקי שתיה, בעלי הנחמד לא שכח והביא שתיה אבל השאיר את הכל מחוץ לארון (כנראה שיש לו משרתת אישית), כמובן שהפסקתי להכניס את השתיה והיא נשארה בחוץ עד שהוא נזכר בזה, 12 בקבוקים. ולא השארתי בחוץ מתוך נקמנות אלא מתוך הבנה שאני לא מסוגלת לעשות ה-כ-ל בבית ל-ב-ד.
עצוב מאוד שגם היום צריך לומר לגברים במה אנחנו זקוקות לעזרה אחרת הם לא יציעו את עצמם.

(דרך אגב, אני מוכרחה להגיד, שבזה הדרך של החינוך הביתי פועלת. כשלא מתקנים, לא מלמדים, לא מעירים - הבעל בדרך כלל יגלה מתישהו שהסמרטוט משאיר סיבים על החלון...
אני לא מסכימה איתך בשמת, השיטה של לא לעשות כלום עד שהבעל ירגיש שמפריע לו ויעשה בעצמו לא מקובלת עלי. מצטערת אני לא מסוגלת לזה, זה נראה לי כמו נקמנות.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי בשמת_א* » 06 אוגוסט 2005, 14:04

אתה יכול לראות איך שטפתי את הבית היום? והכלים? אוי כל כך קשה עם הכביסה ובכל זאת עשיתי, שמת לב? הייתי רוצה שתעריך יותר את המאמצים שלי, שתשים לב לזה
בניסוח כזה, זה בטח לא יעבוד D-:

טוב אם היה לי רכב צמוד כמו אצלך הייתי מספיק הרבה יותר.
הרגשת אשמה, הצטדקות שהוא לא עושה יותר?
כלומר, כל פעם שאחד מכם מכיר בתרומה של השני, מייד הוא משווה אותה לתרומתו, מרגיש נחות מהשני, ומרגיש אשמה כתוצאה מהחשבון שלו? אז איך אפשר ככה לתת הערכה אמיתית, כשכל הערכה פירושה ש"אני מרגיש אשם שעשיתי פחות מדי" )-:

לעזור ולא לעשות מתוך שיתוף!
חלק מזה בא מהחינוך שלו, שהוא לא מודע לו.
וחלק אחר מהגישה שלך.
אני מאוד ממליצה על פליי ליידי. היא מלמדת אותך איך לברך את עצמך, את משפחתך ואת ביתך בלי תפיסת הקדושה המעונה. וברגע שאת מתחילה לעשות את זה, ונפטרת מהתפיסה שאת מקריבה (באמת נפטרת, באמת משתנה, זה לא עובד אם את לא השתנית) - כמו במטה קסם, פתאום הכל משתנה! פתאום את מקבלת שיתוף ועזרה!
כמה פטנטים מעשיים שתורמים לזה, לפי שיטתה: יומן ניהול הבית, למשל, שבו את רושמת מה צריך לעשות בכל תחום. למשל, יש לך דף "הגינה" ואת כותבת שם את כל המלאכות שצריך לעשות - קבועות (כל יום, כל יום שלישי, פעם בחודש וכדומה) ומשתנות (רשימת המשימות של "צריך ל-" שאת מכינה לגבי הגינה), וגם "הסלון", ששם יהיה כתוב מה צריך לנקות בסלון, כל פעם שמגיע השבוע שבו מתמקדים בסלון.
כשיומן ניהול הבית עומד במקום מרכזי, וגם בעלך יכול להציץ בו כשאת בדיוק פתוחה על דף מסוים כדי לעשות את המשימות הקבועות של אותו יום/שבוע, אז הוא יכול לראות שכתוב "לנקות את התריסים בסלון" וגם "לנקות את זגוגיות החלון בסלון", וגם "לשאוב את הספות", ויכול להיות שהוא פשוט ייקח על עצמו לעשות את זה...
ובהקשר הזה, אני מזכירה עוד סיסמא מעולה של פליי ליידי: even housework done incorrectly still blesses your family
וזה אומר, שגם אם הוא ניקה את החלון בסמרטוט שהשאיר סיבים, ופיספס את כל הפינות - עדיין, החלון יותר נקי מקודם, ואת ממש שמחה ומודה לו בשמחה על תרומתו לבית!
(דרך אגב, אני מוכרחה להגיד, שבזה הדרך של החינוך הביתי פועלת. כשלא מתקנים, לא מלמדים, לא מעירים - הבעל בדרך כלל יגלה מתישהו שהסמרטוט משאיר סיבים על החלון... ויתחיל לחפש משהו יותר טוב... לעומת זאת, אם נעיר לו, הוא ירגיש אשם ומטומטם, ולא ירצה יותר לנקות אף חלון בחיים שלו. אם הוא נקמן, הוא גם יבחר בכוונה סמרטוט משיר סיבים לאיזו עבודה אחרת, דווקא!).

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי רוני_בלוני* » 05 אוגוסט 2005, 18:21

אוי פלוניתוש', את כל כך צודקת... אבל ככה פשוט לבקש?!
זה הגיוני?!
"יופי של עבודה אתה עושה, זה מקסים, איזה יצירתיות. אתה יכול לראות איך שטפתי את הבית היום? והכלים? אוי כל כך קשה עם הכביסה ובכל זאת עשיתי, שמת לב? הייתי רוצה שתעריך יותר את המאמצים שלי, שתשים לב לזה".
פשוט ככה? זה לא נראה צבוע??
והוא מן הסתם הוא בטח יגיד: טוב אם היה לי רכב צמוד כמו אצלך הייתי מספיק הרבה יותר.
ומצד שני בחורף הוא מסיים מוקדם הרבה יותר לעבוד ויש לו הרבה יותר חופשות ואז הוא משתדל לעזור יותר.
אבל שוב זה בא ממקום של לעזור ולא לעשות מתוך שיתוף!

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי בשמת_א* » 04 אוגוסט 2005, 23:13

אצלי זו מועקה שצצה כשהילד מקטר, אפילו לא על משהו רציני.
קראתי את מונו נוקי ומייד חשבתי על הורי.
ללא ספק, כשאחת מאיתנו "מקטרת", אפילו לא על משהו רציני, כל אחד מהורי תיכף נתפס למועקה ומתחיל לחשוב "אוי, מה יהיה" ו"מה לעשות" ו"מה אני צריך לעשות עכשיו". אמא שלי אפילו עוברת ישר להצטדקויות למה היא לא יכולה לעזור לי או לאחותי כרגע (כלומר, היא תיכף דאגה, תיכף חשבה שיש משהו שהיא צריכה לעשות, תיכף לא רצתה, תיכף הרגישה רגשי אשמה, ותיכף תוך כמה שניות יוצאת תגובה מתנצלת מצטדקת...).
ושתינו עם קידומת 4...

וואי, איזו מגילה
תגידו, זאת רק אני שנדהמת לקרוא בסוף תגובה מרתקת שהייתי שמחה לקרוא כפול ממנה משהו כמו "אני מתנצלת שכתבתי יותר מדי"? כתבת דברים חכמים, טובים, נבונים, מעולים, תומכים ומעוררי מחשבה. אני בעד מגילות.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי Pלונית_אחרת* » 04 אוגוסט 2005, 15:44

רוני, אני כותבת לך למרות שאני לא בטוחה שזה הדף המתאים , אולי תרצי להעביר את זה (אליך? לדף תחזוקת בעל ? )

מאוד חשוב לי להבהיר אני לחלוטין לא!!! שופטת אותך אני מזדהה, כתבתי על זה גם בבלוג שלי, (וזוגי הוא עוד סופר בנזוג ביחס למה שאני רואה סביבי)

כתבת
אבל אני לא מרגישה שהוא צריך להגיד לי תודה או כמה יפה אני מטפלת בבית או בבנות, אני לא מרגישה שאני זקוקה לזה, זה הבית

שלנו

ואלו הם הילדים =שלנו=, זהו. זו החלטה

שלנו

להביא לעולם משפחה[/u]
והודעה לפני כתבת : .
בין העבודות השגרתיות בבית

שאני

עושה (וזה שגרתי, לא פרוייקט שעוד מעט נגמר)

אני

מטפלת גם בילדים שלנו(מבשלת - לעתים לכל אחד מה שהוא אוהב, מאכילה, מלבישה, רוחצת, משכיבה, דואגת, לוקחת לחברים ומחזירה, מקשיבה, מבדרת, מחנכת).[/u]

העניין הוא, ולצערי את כנראה לא מיוחדת בכך )-:, הוא שההחלטה היא זוגית אבל העומס נופל בד"כ על כתפי האישה. ההחלטה

שלכם

מיתרגמת למשימות

שלך

- זה מאוד משמעותי וזה מצב מתסכל!

תקשיבי למשפט הזה שאמרת:
ואין צורך להודות לי במילים (במעשים זה כבר משהו אחר, אבל הוא לא ממש הטיפוס)
(בתוך ההקשר שלו כמובן) אני עושה ולא צריך לומר לי תודה (למה לא בעצם) אבל בעצם אני כן מצפה להכרה - במעשים, אבל אני מוותרת על ההכרה הזו כי הוא לא הטיפוס.
אני קוראת פה תסכול על העדר הכרה במעשייך יחד עם תחושה שלא לגיטימי לצפות להכרה (אלו הרי הילדים שלנו, זה הבית שלנו) כל כך מפחיד להתמודד עם זה (שמגיעה לך הכרה ואינך מקבלת אותה), שאת מפנה את הציפיה החוצה - לאחרים (לזרים שעוברים ורואים את הגינה?!).
כתבת את התשבוחות הוא לוקח, לוקח ממי? מאנשים שנותנים אותם או ממך שבעצם הן מגיעות (גם) לך.
(אני שומעת פה כאב ותסכול - מוצדקים, שאת לא נותנת להם לגיטימציה, וחבל)

מדוע את אומרת שהוא לא צריך לבטא את ההערכה שלו?!
יש איזה עניין עם העבודה הנשית - שהיא שקופה (יודעת שיש גברים שעושים, וכו כו' אבל זה לא העניין פה).
גם נשים מפנימות את השקיפות שלה ולא מצפות להערכה על שהיא נעשת. ואולי כדאי לשאול: למה לא בעצם? (ראי שגם את בעצם ברובד מסויים כן מצפה להערכה מצידו) והרי

זה לגמרי בסדר לרצות שיעריכו את המאמץ שלנו, שיכירו בתרומה שלנו לבית

חשוב להבהיר אני לא מדברת על לתבוע הערכה ממקום של קורבנות / תסכול / כעס, אלא מתוך ציפיה לגיטימית שצורך שלך (בהכרה) יקבל מענה בתוך הקשר שלכם.
זה לגיטימי לצפות שהוא ידע מה את עושה ושיעריך את זה - בדיוק כמו שאת מעריכה את זה שהוא עובד קשה בחוץ ושאת תורמת לפרוייקטים "שלו".

אני לא מדברת על לעשות בשביל שהוא יגיד תודה או "בישבילו" כי זה הבית גם שלך, והילדים גם שלך, וכו'. - שוב לא ממקום של קורבן אלא מקים שאומר:
  • אני זקוקה מידי פעם מילה טובה (וזה לגיטימי)
אני זקוקה להכרה בעשיה שלי (שהיא נורא לא "סקסית" אלא שגרתית ולא כל כך מתגמלת מתוך עצמה)
אני רוצה שאת המחמאות הללו ייתן לי בנזוגי (שגר איתי בבית ונהנה מהעשיה שלי)

גם אי אפשר לבוא ולהגיד לבן אדם שנותן את הנשמה שלו כדי שהסביבה הביתית תהייה טובה ... ...קשה מאוד לבוא ולומר לאדם כזה, שעובד בחצר הבית עד אחת בלילה בתקופות מסויימות, לתת לי קומפלימנטים על עבודה שעשיתי או על השקעה שלי, זה לא מעשי!! הוא נותן מה שהוא יכול!

להגיד לו לא רצוי אבל בהחלט אפשר לבקש ממנו....

וחוץ מזה האם את לא "לבן אדם שנותן את הנשמה שלו כדי שהסביבה הביתית תהייה טובה" ????
אולי שווה לתת לו מחמאות על חלקו, וגם לקבל מחמאות על חלקך? (אני לא מדברת על להגיד 19 ביום תודה על כל כוס שאת שוטפת (-: )
ובמיוחד שבחלוקת העבודה אצלכם הוא עושה פרוייקטים יחודיים (שיש להם סוף - מתגמל, לא סיזיפי כמו לשטוף רצפה...) וכשהו עושה את המשימות הללו
הרי גם אני מקריבה, ומקריבה המון המון המון, כדי שהפרוייקטים שלו יצליחו. אבל את התשבוחות הוא לוקח.

ההערכה הזו צריכה להיות דו כיוונית, גם את כמובן צריכה לתת מילה טובה על העשיה השיגרתית שלו (אני מניחה שיש כזו - עובד בחוץ למשל) - זה לגיטימי לצפות שהוא יפנק אותך איזה ערב בדיוק כמו שאת מידי פעם תפנקי אותו אותו.

ממליצה על הספר תחזוקת בעל הוא יכול להאיר כמה נקודות / דפוסי מחשבה ואולי גם להוליד פתרונות.

אצלי, נוצר כעס על Pלון אחרי הלידה ולא הבנתי למה אני כל כך כעויסת עליו - הרי הוא ממש בנזוג ואבא למופת - הבנתי שהכעס הזה נולד בגלל השקיפות של העשיה שלי. וביקשתי (לא תבעתי, לא דרשתי, - ביקשתי) שיתיחס לעשיה שלי, שיגיל לי לפעמים "אני יודע שזה קשה" בקיצור - להכיר במאמץ שלי מידי פעם. זה היה מאוד מוזר (לבקש שיגידו לי תודה) אבל בגלל שבאתי מההזדקקות שלי - לא מ "אתה לא בסדר" זה עבד ואף העצים את אהבתנו.

וואי, איזו מגילה

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 04 אוגוסט 2005, 11:28

ברגעים קשים , אם הם קורים הרבה מדי זה סימן שמשהו בהתנהלות יכול להיות טוב יותר וצריך לעבוד על זה
כן, אני לומדת ומשתכללת ורוכשת מיומנויות. עדיין, גם הילד מצדו גדל ומתחיל כל פעם בשלב חדש של התפתחות...

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי מונו_נוקי* » 04 אוגוסט 2005, 11:10

עד גיל 18 חחחחח
ילד זה לכל החיים.
ברגעים קשים , אם הם קורים הרבה מדי זה סימן שמשהו בהתנהלות יכול להיות טוב יותר וצריך לעבוד על זה. אבל באותו רגע, כדאי שמישהו אחר ישמור על הילד או להשתמש באחד מ גלגלי הצלה לאימהות

רוני בלוני
לדעתי זה לא צריך להיות כך. זה שאת עשית משהו מעולה זה בגלל שאת חכמה ויצירתית ויודעת לתכנן. אם תטפחי לעצמך על השכם מבלי לחכות שאחרים יעשו את זה למענך , זה יגרום לאחרים לעשות את זה גם. ותעשי גם את מה שאת אוהבת בלבד, או שתמצאי דרך לאהוב את מה שאת היום לא אוהבת.

קורה לא מעט. אצלי זו מועקה שצצה כשהילד מקטר, אפילו לא על משהו רציני. פתאום אני קולטת שהוא לא יפסיק עד שאפתור את הבעיה שלו, ושרק אני יכולה לפתור אותה
לכל הבעיות בעולם יש פיתרון אחד:ציצי. תאמיני לי שאני כל כך מצטערת שהגדול שלי לא לוקח יותר. היום הדבר היחיד שמרגיע אותו זה מכוניות על בטריות וזה הרבה יותר יקר ,מרעיש ולא עוזר להירדם:-S

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 04 אוגוסט 2005, 10:57

אצלי למשל, יש תחושה לפעמים של "אין מוצא". ברגע שנכנסת לעקה הזאתי, אתה בתוכה, ואי אפשר לצאת ממנה סתם ככה וגם אין יותר מדיי הנחות
(())
קורה לא מעט. אצלי זו מועקה שצצה כשהילד מקטר, אפילו לא על משהו רציני. פתאום אני קולטת שהוא לא יפסיק עד שאפתור את הבעיה שלו, ושרק אני יכולה לפתור אותה, שאח"כ הוא יהיה שוב רגוע עד הבעיה הבאה, וגם אז זה לא יפסיק עד שזה ייפתר, ואף אחד לא יפתור את זה חוץ ממני, וכך הלאה והלאה, לעולם לא יהיה לי מנוח, עד גיל 18 :-S סוג של חשיבה הרסנית שמשתלט עלי.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי אמא_לשלושה* » 04 אוגוסט 2005, 01:03

אבל אותי אף אחד לא שואל אם אני אוהבת ומה אני אוהבת לעשות, עושים כי צריך וזהו! וזה ההבדל בין נשים לגברים לדעתי.
יש עוד הבדל, [אצלנו לפחות] כשהילד מקבל 100 במבחן אז הבנזוג פורש את נוצותיו ואומר "זה הילד שלי".
אבל כשהוא מרביץ לאחותו אז הגברבר אומר: "זה הילד שלך!!!!" {יענו, החינוך שלך :-)}

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי רוני_בלוני* » 03 אוגוסט 2005, 09:08

פלוניתוש' - עוד משהו.
גם אי אפשר לבוא ולהגיד לבן אדם שנותן את הנשמה שלו כדי שהסביבה הביתית תהייה טובה (בכל זאת נכנסנו לגור בבית שלנו לפני שש שנים ולא היה לנו כסף לעשות את כל הגמר, עם השנים עשינו עוד ועוד, בעיקר לבד), אז כמו שאמרתי קשה מאוד לבוא ולומר לאדם כזה, שעובד בחצר הבית עד אחת בלילה בתקופות מסויימות, לתת לי קומפלימנטים על עבודה שעשיתי או על השקעה שלי, זה לא מעשי!! הוא נותן מה שהוא יכול! ההבדל הוא שהוא יכול לתמרן את העבודה איך שמתחשק לו (פרוייקטים עם הפסקות) וזה בעיקר משהו שהוא אוהב - אבל אותי אף אחד לא שואל אם אני אוהבת ומה אני אוהבת לעשות, עושים כי צריך וזהו! וזה ההבדל בין נשים לגברים לדעתי.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי רוני_בלוני* » 03 אוגוסט 2005, 09:03

פלוניתוש' תודה, אבל אני לא מרגישה שהוא צריך להגיד לי תודה או כמה יפה אני מטפלת בבית או בבנות, אני לא מרגישה שאני זקוקה לזה, זה הבית שלנו ואלו הם הילדים שלנו, זהו. זו החלטה שלנו להביא לעולם משפחה ואין צורך להודות לי במילים (במעשים זה כבר משהו אחר, אבל הוא לא ממש הטיפוס).
פירגון מהסביבה זה משהו אחר, אגב, ביום שהוא סיים את הגינה (טוב זה היה לפני שנתיים) פשוט בכיתי כמו תינוקת והסברתי לו למה וכמה היה לי קשה. היום אנחנו עומדים לפני שיפוץ של הבית (לפני החלטות שונות) ואני כבר הודעתי לו שחלק גדול מהעבודה יבואו אנשי מקצוע לעשות ולא הוא, כי אני זקוקה לו בבית.
יהיה בסדר! אין לי ספק! ככה, פתאום מצאתי את הדף הזה והוא משמעותי בעייני מאוד.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי Pלונית_אחרת* » 02 אוגוסט 2005, 20:14

והכי קשה לי... ...הוא מקבל את כל התשבוחות מהסביבה, כל הזמן, ואני? כלום! הרי גם אני מקריבה, ומקריבה המון המון המון, כדי שהפרוייקטים שלו יצליחו. אבל את התשבוחות הוא לוקח.
רוני,
זה באמת נורא קשה - חוסר ההכרה בעשיה הנשית - אמהית. אולי שווה לדבר על זה עם זוגך?! את חושבת שהכרה מצידו תעזור?!
האם הוא נותן לך קרדיט? ברור לי שהסביבה יכולה להיות מאוד מבאסת - כל פעם שאני אומרת שהילדה עם אבא שלה אני שומעת נאום על כמה הוא נהדר וכו' - והרי הוא לא מקבל את הנאום הזה כשאני איתה (-:
אבל Pלון כן מפרגן, ומדבר על זה שהוא מעריך את ההשקעה שלי, זה כנראה מספק את הצורך שלי בהכרה ובהערכה, עד עד כך כך שרק כשהתחלתי לכתוב לך תגובה שמתי לב שבעצם גם אצלנו - הסביבה מחמיאה רק לו. (התכוונתי בכלל לספר על חברה שהיא המפרנסת וגם המטפלת העיקרית בבית ובילד אבל כל פעם שהוא נמצא איתו כל העולם ואישתו אומרים לו ולה כמה הוא נפלא ומשתתף ו....)

וכאשר הוא לא זוכר לפרגן בקול רם?! אני מבקשת - זה היה לא כל כך טבעי בהתחלה (לבקש מחמאות [-: ) אבל הבנתי שחשבו לי שהוא יגיד בקול רם שהוא מעריך ומבין את ההשקעה שלי
חוץ מזה אין לי מה להוסיף באמת נשמע מצב מתסכל וקשה.
(())

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי שרית_אמיר* » 02 אוגוסט 2005, 19:18

אני לא שפטתי מי שחשה שלהיות אם= לעיתים לסבל.
מ אני שאפוט רגשות של אחרות.
ציינתי מה אני מרגישה/חושבת.
לפעמים לשנות צורת חשיבה עוזר
מכמה קשה לי....לכמה נפלא שילדי ....
לחפש את האור גם אם הוא כבה לפעמים

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי רוני_בלוני* » 02 אוגוסט 2005, 09:44

כל כך מזדהה עם רסיסים, סבל זו אכן מילה קשה ואני לא מרגישה סובלת.
אני מרגישה קצת לא פייר שאני ממונה על כל הבית וגם עובדת מחוץ לבית ואילו "הוא" ממונה ולוקח על עצמו רק מה שהוא אוהב, והוא עושה הרבה - אני לא אומרת, אבל מדובר ב"פרוייקטים" בבית שהוא אוהב וזו הזדמנות טובה תוך כדי - להתנתק מהילדים.
כלומר בין העבודות השגרתיות בבית שאני עושה (וזה שגרתי, לא פרוייקט שעוד מעט נגמר) אני מטפלת גם בילדים שלנו(מבשלת - לעתים לכל אחד מה שהוא אוהב, מאכילה, מלבישה, רוחצת, משכיבה, דואגת, לוקחת לחברים ומחזירה, מקשיבה, מבדרת, מחנכת).
כש"הוא" מתמסר לפרוייקטים (בגינה בדרך כלל) הוא לא יודע וגם לא מעניין אותו מה קורה בתוך הבית.
והכי קשה לי, נכון שהוא מוכשר מאוד (וגם איטי מאוד) - הוא מקבל את כל התשבוחות מהסביבה, כל הזמן, ואני? כלום!
הרי גם אני מקריבה, ומקריבה המון המון המון, כדי שהפרוייקטים שלו יצליחו. אבל את התשבוחות הוא לוקח.

למשל הגינה שלנו, יש לנו גינה מדהימה, לא טבעית אלא מעוצבת ממש, את כל התשתית בעלי בנה (מאבן) ושתל את הדשא, את כל הצמחים - אני תכננתי ושתלתי, עשיתי עבודת מחקר אמיתית לפני השתילה, תכנון נכון. עד היום כשרואים את הגינה שלנו (שנבנתה בשלוש שנים כמעט רצופות, יום יום) - הוא מקבל את כל התשבוחות ואני? כלום!
פעם אפילו העזתי לומר לאדם שנתן תשבוחות - "אני שתלתי ותכננתי את הצמחים והוא את התשתית, הדשא ובריכת הדגים". אבל זה לא נעים להגיד את זה כל הזמן.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי רסיסים_של_אור* » 30 יולי 2005, 21:53

לי נראה שאולי יש כאן ויכוח סמנטי על המונח "סבל" וגם שכמובן שאי אפשר לדון אדם עד שנגיע למקומו, וכל אמא מתמודדת עם דברים דומים אבל גם שונים...

אצלי למשל, יש תחושה לפעמים של "אין מוצא". ברגע שנכנסת לעקה הזאתי, אתה בתוכה, ואי אפשר לצאת ממנה סתם ככה וגם אין יותר מדיי הנחות (עבורי כמובן, ואני יודעת שזה כרוך בעובדה שקשה לי לעשות הנחות באופן כללי).
למה אני מתכוונת ?

כשנולד הבכור נקרעתי בין רגש האמהות והצורך להיות איתו לבין הצורך לצאת לעבוד, ואחר כך, גם עם השני, כל הזמן הרגשתי שאני במין מירוץ, ובמקביל להיותי קלינאית תקשורת במשרה כמעט מלאה, אני גם מנהלת מפעל שבו חייבים להיות כל הזמן בעיניינים: לבדוק את מלאי המקרר, לבדוק את הררי הכביסות, לקדם את הבישולים לשבת, ועוד ועוד ועוד ועוד ומעבר לכל אלו, נשארתי גם אותו אדם שהייתי קודם, עם הצרכים והרצונות והחלומות (???).

ועכשו שאנחנו בבית, אני מרגישה שלפחות צמצמתי את המחוייבות החיצונית שלי. זה לא בהכרח יותר קל. אני עדיין מרגישה שאני בעסק מורכב ושבגלגול הבא לא אכפת לי לנוח בתור גבר (ובגלגול שאחריו בטח שוב ארצה להיות אמא ;-) ).

וגם חושבת, שעבור מי שבאופן כללי רואה את המורכבות של הדברים ומוצאת את עצמה חושבת על המון דברים שאחרים בכלל לא חושבים עליהם, החיים וההורות הם מסע לא פשוט, נטול הפוגות אמיתיות, או כמו שאמרה לי מישהי: "את צריכה לזכור שאת כל הזמן נוהגת ויש X ילדים שנוסעים איתך במושב האחורי..."
{@

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי אמא_ל_5* » 30 יולי 2005, 10:05

_אני אמא זה 26.5 שנים
סבל אף פעם לא התחבר לי עם היותי אם
קשיים כן,
התלבטויות כן,
אבל סבל? וואו סבל זו מילה קשה וכבדה._

מסכימה עם כל מילה. אני אמא כבר 19.5 שנים, לחמישה ילדים, וגם אני ממש לא יכולה לקשר את התחושה של סבל עם היותי אמא. היו ימים קשים, אבל סבל - ממש לא.
זה כנראה שונה אצל אנשים שונים, וזה בסדר. אין לי כמובן שום ביקורת למי שכן חשה כך, אבל חשוב לי לכתוב את הדברים עבור נשים שהן עוד לא אמהות, או אמהות צעירות. סבל ממש לא חייב להיות חלק מאמהות, כפי שמשתמע באופן פסקני משם הדף.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי שרית_אמיר* » 30 יולי 2005, 02:54

אני אמא זה 26.5 שנים
סבל אף פעם לא התחבר לי עם היותי אם
קשיים כן,
התלבטויות כן,
אבל סבל? וואו סבל זו מילה קשה וכבדה.
כאם ל3 לרגע אחד ב26.5 שנות הורותי לא חשתי סבל, והיום לא מעט ימים קשיים בפרט עם בכורי כי הייתי ילדונת (-:
סבל פוגע בקישששור שלי להיותי אם.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי פלוני_אלמונית* » 28 יולי 2005, 17:59

לפי דעתי אימא זה שווה לסבול אבל יחד באה עם זה הרבה מאוד הנאה שעולה על הסבל הנגרם מאימהות ... :)

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי ענת_שן_לוי* » 30 יולי 2004, 12:37

הארה נשמעת לי יותר כבחירה בפרישות
מה פתאום! גם בבודהיזם לסוגיו וגם ביהדות מדובר על לעלות דרגה באמצעות החיים ולא מחוץ להם.
צריך את כל הגרויים ואת כל הקשיים של החיים, כדי לזכור בשביל מה בכלל רוצים לעלות שלב!
חוץ מהדלאי למה ודומיו, שהם לכאורה כבר נחשבים מוארים - מי שלא מקים משפחה מפספס כמה שלבים מהותיים מאד בהתפתחותו.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי ב_דחילו* » 30 יולי 2004, 00:18

אקהרט טול אומר שלנשים קל יותר לחוש את גופן ולהיות בו, ושזהו המצרך הבסיסי להארה
מענין שגבר מנסח קביעות על תחושות של נשים את גופן. בעצם, לא מפתיע...
באופן כללי אני לא מתחברת להארה, או יותר נכון משאירה אותה לגברים. אני נמשכת יותר ליומיום, להתרסקויות (רכות) ולידה מחדש בכל רגע ורגע. להתמודדויות -הארה נשמעת לי יותר כבחירה בפרישות. מה יש למשהו שמצליח לא לחוש או לחוש הכל באותה מידה לספר לנו על התמסרות?

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי ענת_שן_לוי* » 29 יולי 2004, 23:36

סרט הודי, מן הסתם?
אני חושבת שאותה האשה (הכל-כך מרשימה - יצרית, חזקה, מתפתחת ואמא מדהימה) מגולמת גם בסרט לרכב על לוייתן (סרט ע נ ק !) בתור הסבתא של הגיבורה.

יש משהו ביומיום של אשה - שלוקח בחשבון את כולם, שיוצא 'מתוך עצמו' ומתוך האגו שלו ומקיים את המהות הזו,
אקהרט טול אומר שלנשים קל יותר לחוש את גופן ולהיות בו, ושזהו המצרך הבסיסי להארה;
שכדי להגיע אל מעבר לאגו ולהתחבר עם מציאות עמוקה יותר, יש צורך ב: התמסרות, חוסר שיפוט, פתיחות המאשרת חיים במקום להתנגד להם, היכולת לאחוז בכל הדברים בחיבוק אוהב של ידיעה - איכויות הקרובות יותר לעיקרון הנשי.
תזכורת למה שאנחנו מוזמנות ו מסוגלות ליצור בהווה ומדי רגע ברגעו.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי ב_דחילו* » 29 יולי 2004, 21:25

וואו, ענת, איזה יופי @}
הזכרת לי את הסרט 'סמסארה' שבאחד מרגעי השיא שלו האשה (הכל-כך מרשימה - יצרית, חזקה, מתפתחת ואמא מדהימה) מוכיחה את הגבר שפורש - מה פורש? - בורח באישון לילה לחיי 'הארה' במנזר - על הצביעות והסבל שהוא גורם לאחרים - לבנו הקטן ולה, במעשה הקטן והמתנשא שלו. זה רגע כל כך חזק, אומנות במיטבה שממש 'הופכת את הבטן'.

יש משהו ביומיום של אשה - שלוקח בחשבון את כולם, שיוצא 'מתוך עצמו' ומתוך האגו שלו ומקיים את המהות הזו, המאפשרת - שגבר כנראה צריך לנסוע למנזר בשבילו. מנזר עדיף על מלחמות...

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי ענת_שן_לוי* » 29 יולי 2004, 01:18

סעיף ארבע, כשאגב המקור של ארבעת האמירות מיוחס לבודהה בכבודו ובעצמו: ההכרה במובחנות שבין סוביקט לאוביקט, בין האני הטהור ובין הקישורים הפיקטיביים שלו היא האמצעי לשחרור

ובעברית:
ההתניות שלנו. אנחנו מותנים להעלב כשמדברים אלינו לא יפה, לכעוס כשלא מבינים אותנו, להתעצבן כשהתשוקות שלנו אינן באות על סיפוקן, לצפות שהאנשים הקרובים לנו ישתנו כדי שיהיה לנו יותר נוח לחיות איתם. כל הדברים האלו הם הסיבה לסבל שלנו.
בעוד שיש בהכרה שלנו, ביכולת של התודעה שלנו להפריד בין התשוקות שלנו והאגו הפגוע שלנו - לבין טבענו האמיתי והאלוהי:
יש לנו יכולת להתבונן ביקום ובכל יצוריו בחמלה ובאהבה, כמו הבורא בעצמו, להבין שכל מצוקה של כל אדם נובעת מאנושיותו, מפחדיו, מילדותו, מהקשיים שלו. אם אנו סובלים מאדם מסוים, ביכולתינו לחוש כלפיו חמלה ואהבה (כמו הבורא עצמו) ובכך לשחרר את עצמינו מסבלנו. ביכולתינו להבין שהתשוקות שלנו הן תוצר של אנושיותינו הפגועה, ואינן אמורות לשלוט בנו.

רמז - הסבל שאנחנו סובלים הוא תמיד שלנו. גם אם נדמה לנו שאנחנו סובלים בגלל מישהו - זה לא נכון. המישהו הזה הוא רק שיקוף של מצבנו. פעולתו פועלת עלינו רק בגלל החולשה שלנו. אנחנו סובלים תמיד אך ורק בגלל ההתניות שלנו. כשנשתחרר מההתניות שלנו, הסבל יפסק.

נ.ב. יש לזכור שבודהה היה גבר, ולא בטוח שהיה לו מושג מה זה להיות אחרי ניתוח קיסרי או עם חתך חיץ/ בקע/ פצעים בפטמות, להיות רעבה, צמאה ולהצטרך פיפי, עם רגליים רדומות וגב כואב, כשהתינוק שעליך נרדם סופסוף אחרי שעה של יניקה, ואת פוחדת לזוז כדי שהוא לא יתעורר.

מצד שני, נשים קרובות יותר להארה מטבען, D-: (אקהרט טול בספר "כוחו של הרגע הזה").

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי פלונילה* » 08 יוני 2004, 18:11

פחות זמן בקהילה = יותר זמן ל: מנוחה, עבודות בית, משחק עם הילדים, מילו הצרכים שלהם סתם שאלה איפה מוצאים את הזמן להיות מול המחשב בתוך עולם ההורות הזה שלכם?

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי בדחילו* » 23 מאי 2004, 15:43

פלוני, הכל הוא סבל בגלל התשוקה הבלתי מסופקת שבנו, הצמאון וחוסר שביעות הרצון שטבועים בנו. לפי היוגה, מקור הסבל הוא ערבוב בין הממשי לבין החוויה. עד כאן הדיאגנוזה, ומכאן השאיפה להפרדה מתמדת (שבשבילה האימון הפיסי והמדיטציה - ובשבילי החולין) עד לשחרור:

'המעבר המאינטגרציה המסולפת בין 'אני' ל'לא אני' את התפרקות האישיות – זוהי דרך התרגול היוגי, המכונה: 'היוגה בת שמונת השלבים' – ה'אשטנגה יוגה', והיא מעבירה את האדם מן המצב של הסבל אל ההקלה מן הסבל'.

גרינשפן רואה ביוגה תפיסה דואליסטית ששואפת להפריד בין האדם לבין... האנושיות שלו (זו כבר תוספת שלי).

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי פלוני_אלמונית* » 23 מאי 2004, 15:19

אפשר לבקש עוד בבקשה? ובעיקר פירוט והסבר על סעיף ארבע. תודה.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי בדחילו* » 23 מאי 2004, 14:54

מזכיר את הסוטרה הבודהיסטית/יוגית: הכל הוא סבל. או יותר בפירוט:
  1. הכל הוא סבל ברקמת החיים הקונבנציונליים.
  2. לסבל ישנה סיבה, והיא העדר ההבחנה (ערבוב) בין סוביקט לאוביקט.
  3. יש מצב ללא סבל.
  4. ההכרה במובחנות שבין סוביקט לאוביקט, בין האני הטהור ובין הקישורים הפיקטיביים שלו היאהאמצעי לשחרור
(עמ' 27 בספר של יוחנן גרינשפן).
יוצא מכך שלהיות אמא זו מדיטציה מצוינת. האהובה עלי.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי אמא_ל_5* » 20 מאי 2004, 14:53

איזה יופי לראות ששינו לדף הזה את השם! מרשים מה תוספת של מילה קטנה יכולה לעשות למשמעות של כל המשפט.
עכשיו אפילו אני מסכימה... (-; בודאי שסובלים כשלא נותנים לישון בלילה, או שצריך להכין אורחת ערב כדווקא בא לנוח מיום עבודה. אבל זה לא היה מספיק כדי להגדיר את האמהות כסבל. אבל להגיד שלעיתים להיות אמא זה גם לסבול - זה נשמע לגמרי אחרת.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי מיץ_פטל* » 19 מאי 2004, 21:51

נויה קבלת את המייל שלי?

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי יעל_בריסקר* » 16 מאי 2004, 18:12

נויה
אני שמחה שנהנית לקרוא את דבריי.

הצרכים שלו לא חייבים למחוק את שלי

אני מסכימה עם האמירה הזו. והייתי אומרת רצוי שלא יבואו על חשבון הצרכים שלך.

בשנה וחצי האחרונות אני לומדת מודל תקשורת הנקרא : "תקשורת מקרבת" . ההנחה הבסיסית של המודל היא שצרכים זה דבר אוניברסלי ולכולם יש אותם, והם משתנים מרגע לרגע. קונפליקטים או מאבקים נוצרים כאשר הצורך שחי בנו באותו הרגע לא מתמלא ואז אנחנו "סובלים". מקור הסבל אינו האחר. אחד הכלים החזקים שעוזרים לי יום יום עם ילדיי ועם שאר העולם זה אמפתיה . להבין את עצמי ואת מי שנמצא איתי , ולהתחבר באמצעות דיבור כדי לבטא את עצמי בצורה שאינה מבטלת את באחר וגם כדי שהנמצא איתי בדיאלוג יחווה הבנה וקבלה.

אתן דוגמא : אתמול לפנות ערב אמרתי לילדיי (בני 4) שאני הולכת להפגנה בכיכר רבין ותיאמתי עם מישהי ללכת. לאחר מכן היתה לי פגישה עם עוד אנשים שמתרגלים תקשורת מקרבת. כשהגיע הרגע ללכת בתי פתאום נועלת נעליה ומחליטה לבוא איתי, מה שלא היה נראה לי מתאים. התחלתי להלחץ כי אנשים חיכו לי וחשוב לי לא לאחר ולעכב אותם . התחלתי לתת לה אמפתיה : אמרתי את נורא נורא רוצה לבוא עם אמא , נכון? כן . ואת רוצה ללכת לאן שאני הולכת? כן . לאחר שהבהרתי לה שאין שה אפשרי היא בכל זאת התעקשה והחל בכי.
קודם כל, כדי לא לעכב אחרים התקשרתי ואמרתי שאני מאחרת והמשכתי לדבר איתה. וכל הזמן אני מדברת גם עם עצמי: אוף מה זה בא לי כבר ללכת, לא בא לי על הסיטואציה הזו, ויחד עם זה המשכתי להקשיב לה. יכולתי לצאת ולנעול מאחורי את הדלת אך לא הייתי חיה עם זה בשלום, ובכלל, להשתמש באמצעים של כוח כדי להגיע להפגנה של שלום? NO WAY . שאלתי את עצמי מה חשוב לי פה יותר, וגיליתי שאני מעדיפה למצוא פה פתרון ששתינו נהיה מרוצות . במהלך הדברים שמתי לב שהיא אומרת , אני רוצה אויר אני רוצה לצאת. ונזכרתי שלא יצאנו מהבית כל היום. פתאום הבזיק לי רעיון, כוון שכבר לא היה זמן להפגנה בגלל המפגש שלאחריו אמרתי לה : רוצה לעשות טיול קטן לפינה , אמא תשתה קפה ואת קצף ואח'כ אלך למפגש שלי? והיא אמרה : כן!

וכך היה . וליבינו קל ואני הלכתי לדרכי לאחר מכן. נכון- לא תמיד האילוצים של החיים מאפשרים את הזמן או את היכולת להגיע לפתרונות שכאלה . הנקודה היא שאם אנחנו רוצים שילדינו ילמדו שיתוף פעולה והתחשבות, הדרך היא להדגים להם את זה.

מקווה שזה תרם לך משהו - אשמח לשמוע אם כן או לא.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי נויה* » 16 מאי 2004, 14:01

למיכל והאמת
יחד עם זאת וללא ספק אני נעזרת באנשי מקצוע מכל מיני תחומים.
גם אני:)

אם היית באה ליום העיון היית רואה שלאף אחד פה אין קרניים, כולם אנשים רגילים

היי, אל תהפכי אותי לפרימיטיבית, אני יודעת שאתם אנשים נחמדים ולא מרביצים מכות בחיים הרגילים ;-) נו, יש לי אפילו חברים כמוכם.



מה רציתי להגיד? שבעצם כל הדברים האלה נובעים מתוכך, התחושה שאת חוטאת לתפקידך האמהי, הצדקנות והניכור

לראשונה בהודעה הזו יש לי שמץ של הסכמה איתך. יש לי תחושה שאני חוטאת לתפקידי האימהי, וכל מיני חרטות על דברים שהיו בעיקר בשנה הראשונה, הפאניקה, שגרמה לי לעבוד בצורה לא סבירה לאמא... ועוד דברים שחוזרים לפעמים היום.

ואולי זה מה שהעלה את חמתך, ששמנו את בנך ואת סבלו לפני סבלותייך שלך? שהצענו לך לתת לו את מה שהוא צריך? לפני שתתני לעצמך? אני צודקת?

לא, המטרה שלי, בכניסה לאתר הזה הייתה לעזור לעצמי לממש את הרצון שלי לממש את התפיסה הזו, שהוא במרכז, כי אני מאמינה בתפיסה הזו, תתפלאי. אני חושבת כבר הרבה זמן שאמא לא יכולה לעבוד במשרה מלאה פלוס למרות אמונותיי הפמיניסטיות, אני חושבת שאורח החיים הישראלי גורם נזק להורות, שאבות צריכים לדרוש ולממש פחות שעות עבודה ויותר שעות נוכחות בבית, . הרי אמא שלא אכפת לה מסבלו של בנה והיא מרוכזת בעצמה לא הייתה טורחת לבקש כאן עצות...

ועדיין - תפקיד ההורה הוא תפקיד שואב וסוחט, במיוחד אם את אמא עובדת, שבעלך עובד כמו רוב הבעלים עד שמונה בערב. התפקיד הזה הוא שיעור מאלף לא רק בדחיית סיפוקים אלא לעתים ברצח הסיפוקים והצרכים האלה, וסליחה שאני מתבטאת באופן כזה אלים. ההתנגשות הזו - היא אלימה בעצמה. זה קונפליקט שלא נגמר, יומיומי. והוא הרבה יותר עמוק ומשמעותי מ"ללכת עכשיו למספרה במקום להיות עם הילד שלי".

יש לי בעיה עם התגובות של אלו שיכולים לעבוד מהבית, כי יש מאחוריהם גב כלכלי או מפרנס בכיר, ומטיפים לי, נטולת כאלו, לא לעבוד, ולהפוך לתלויה כלכלית, וגם די אומללה (לא בנויה להסתפקות בלחם צר ומים לחץ). מפריעה לי ההדחקה וההתעלמות של אלו שמדברים על "צרכי הילד לפני הכל", ולא מתמודדים באמת עם מה זה אומר ביום יום, עם הכרוניקה של התובענות הבלתי פוסקת, שאין בה מקום לך עצמך, כמעט, גם אם אינך אשת קריירה.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי מיכל_שץ* » 16 מאי 2004, 10:23

אני לא יודעת אם אני בוחרת, אני יודעת שזה לעתים נכפה עלי בצורה שאין לי שליטה עליה
אני אתן לך דוגמא מתחום אחר לחלוטין: אני סובלת מעודף משקל, זו מחלה פיזית עם רקע פתולוגי (היפוגליקמיה ריאקטיבית). למרות זאת אני בהחלט מודעת לעובדה שמשהו באישיות שלי, בבחירות שלי הביא אותי למצב שלי. אני יודעת ש אני בחרתי להפעיל את המחלה הזאת, היא משרתת אותי באיזשהי דרך. נכון, עדיין לא ברור לי למה, אבל אני עובדת על עצמי, מבררת ומחפשת ואני יודעת שאם אשאיר את הראש פתוח ואפסיק להאשים את כל הסביבה ואת עצמי בסוף אגיע לתשובה. יחד עם זאת וללא ספק אני נעזרת באנשי מקצוע מכל מיני תחומים.

אף אחד מהכותבים בדף זה, או באתר בכלל, אינו קיצוני בדעותיו. חלקם אמנם מאמינים מאוד בדרכם, אך הם מבינים שזוהי דרכם שלהם ולא של איש מלבדם. הסקאלה של באופן טבעי הינה רחבה וארוכה וכל אחד נמצא במקום אחר, רובנו בתנועה כלשהיא. מן הסתם באתר יש ריכוז מסויים של הדעות, כי אלה לא החיים האמיתיים, אם היית באה ליום העיון היית רואה שלאף אחד פה אין קרניים, כולם אנשים רגילים כמו כולם.

מה רציתי להגיד? שבעצם כל הדברים האלה נובעים מתוכך, התחושה שאת חוטאת לתפקידך האמהי, הצדקנות והניכור. הכותבים בסה"כ שמו לך מראה מול פנייך ומול חייך, והציעו זווית הסתכלות קצת שונה, פחות מקובלת, לדעת רובנו פה, יותר שפויה ומאוזנת. הפרשנות היא שלך ושלך בלבד!
את לא אוהבת את מה שנשקף אלייך מהמראה? תשני את המציאות שלך, להאשים את המראה שהיא עקומה או פנאטית לא יפתור לך את הבעיות.
רק את יכולה לעזור לעצמך, ורק את תבחרי את הדרך, אם תבחרי להמשיך להתרוצץ במבוך הזה, להשאר במרוץ העכברים המטורף, או לחילפין לקבור את הראש בחול, לא יתרחש שינוי, ואם לא יתרחש שינוי מן הסתם גם לא תבוא הקלה. אף אחד מהקהילה הזאת לא יבוא להוציא אותך בכוח.

העניין הוא שבעצם אין פה מסיונרים, המטרה היא לא לגרום לך להיפתח לעוד רעיונות בקשר להורות , אלא לפרוס את הרעיונות האלה למי שהחליט שהוא מעוניין להקשיב וללמוד. הפתיחות צריכה לבוא ממך לא מאיתנו.
בפעם הראשונה שקראתי את הדף הזה חשתי את כאבך, ויותר מכך, חשתי את כאבו של ילדך ואני מאמינה שכמוני חשו רוב הקוראות והקוראים. ומתוך השקפת עולם השמה את ההורות ואת הילדים הרבה יותר קרובים למרכז ההוויה, רוב העצות שנתנו לך כוונו לשפר את רווחתו ואושרו של בנך, וכתוצאה מכך גם את זו שלך. ואולי זה מה שהעלה את חמתך, ששמנו את בנך ואת סבלו לפני סבלותייך שלך? שהצענו לך לתת לו את מה שהוא צריך? לפני שתתני לעצמך? אני צודקת? מה שאולי שכחנו להגיד זה שמנסיון, רובנו יודעים, כשכשעושים את זה (שמים את הילדים בסדר עדיפויות גבוה, לפעמים יותר מעצמנו), פתאום אנחנו מגלים את האושר, הנחת והכיף שבהורות ומפסיקים לסבול. עד עכשיו ממה שאני מכירה ככה זה עובד, כשאנחנו נותנים להם את כל מה שהם צריכים (ומקשיבים להם בעזרת האוזניים והלב בשביל לדעת מה באמת הם צריכים), גם אנחנו פתאום מקבלים את מה שאנו היינו זקוקים לו (ולפעמים אפילו לא ידענו שאת זה אנחנו צריכים, כ"כ התרחקנו מעצמנו והפסקנו להקשיב, וזה ממש עצוב).
יצא קצת ארוך, אני מקווה שלא יותר מדי מבלבל, אני מקווה שתקראי ולא תתרגזי.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי עין_הסערה* » 15 מאי 2004, 23:25

אני לא יודעת אם אני בוחרת, אני יודעת שזה לעתים נכפה עלי בצורה שאין לי שליטה עליה (עייפות, עודף אנרגיה של הפעוט מול תשישות שלי).
מנסיון אישי שלי, עייפות היא הגורם הראשון במעלה לתחושת סבל וחוסר שליטה וקורבנות.
אחרי 3-4 שעות שינה (בצהרים, לא בלילה..) , החיים והאימהות נראים אחרת, ואפשר להיות יותר שמחות ולהרגיש את הבחירה שלנו.
>רחלי התחילה את השבת בהתמוטטות מוחלטת, אבל הצליחה לנוח 4 שעות!<

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי חגית_ל* » 15 מאי 2004, 15:13

להיות אמא זה להיות האוכל והמשקה, החיים והמוות, הניחומים וההעלבות.

לדעתי אמא צריכה לתת ציציה כמו חתולה, ללקק פצעים ודמעות ולשתוק.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי נויה4ריל* » 14 מאי 2004, 19:09

_שאלה נוספת שלדעתי עלייך לשאול את עצמך היא מדוע את בוחרת לסבול באמהות שלך? מה זה משרת? מה יקרה לך אם תוותרי על הסבל?
השאלות האלה הוצעו פה ונשאלו אולי בצורה יותר מעורפלת._

קודם כל כתבת מעניין.
השאלה הזו היא שאלה שלעתים מקוממת אותי (מי אמר שאני בוחרת?) ולעתים לא, כלומר לפעמים אני חושבת על זה, אין לי תשובה. אני לא יודעת אם אני בוחרת, אני יודעת שזה לעתים נכפה עלי בצורה שאין לי שליטה עליה (עייפות, עודף אנרגיה של הפעוט מול תשישות שלי).

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי מיכל_שץ* » 13 מאי 2004, 14:17

אתמול בערב נזכרתי במה שרציתי להגיד:
רוב הסבל האנושי (ואולי אפילו כולו) לא נובע מהמציאות האובייקטיבית, אלא מהתפיסה שלנו את אותה מציאות ומהפרשנות שאנו נותנים לה (סובייקטיבית).
ועל מה מבוססת הפרשנות שלנו? על מה שלמדנו בחיינו עד אותה נקודה. ולכן בעצם אין דבר כזה "מציאות אובייקטיבית" לכל אחד המציאות שלו.
רציתי להגיד משהו על הפער שבין האלטר-אגו לאגו שגורם לרוב הסבל בחייהם של אנשים, אבל בעצם מדובר בפער בין הציפיות למציאות.
לדעתי הדרך היחידה להתמודד עם מה שעובר על נויה כרגע, הוא להתאים את רף הציפיות למציאות.
נויה, אני בטוחה שהיו לך ויש לך ציפיות מהאמהות, מעצמך, מהקריירה, מהילד שלך, מן הסתם רבות מהן לא התגשמו, כדרכו של העולם. והפער הזה מתסכל, מייאש ומכאיב והרבה פעמים גם גורם לרגשי אשמה וזה ממש לגטימי. השאלה היא אם את רוצה להשאר בתוך המלכוד הזה, או לצאת ממנו?
שאלה נוספת שלדעתי עלייך לשאול את עצמך היא מדוע את בוחרת לסבול באמהות שלך? מה זה משרת? מה יקרה לך אם תוותרי על הסבל?
השאלות האלה הוצעו פה ונשאלו אולי בצורה יותר מעורפלת.
סבל ואחיו האושר, הם עניין של בחירה אישית, בכל סיטואציה שאנו נמצאים בה נתנת לנו האפשרות לבחור אם לסבול או להיות מאושרים, צריך רק להחליט לקחת את האחריות הזאת, אני מודה שזה לא קל.
(יש סיפור על איש אחד שלא משנה מתי ולמה שאלו אותו מה שלומו, הוא תמיד ענה "מצויין, אם הייתי מרגיש יותר טוב הייתי צריך להיות שני אנשים".)
את מה שכתוב פה למעלה כתבתי שלשום, אני לא יודעת אם זה עדיין רלוונטי או לא, בכל מקרה, יש לזה הערך שלו ולכן אני משאירה כך.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי נויה* » 12 מאי 2004, 07:27

"הכת" היה סרקאזם בריא על משהו אחר.
בעיני את בכלל לא משונה. להתראות :-)

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי מיץ_פטל* » 11 מאי 2004, 23:17

בכיף אשלח לך.!!!!

יש לי מה להגיד על הציטוט שהוספת אבל אני אשמור את זה למייל שאשלח לך .
בכל אופן אני הולכת לישון כדי לשמור כוחות למחר, אז אצור איתך קשר רק ביום חמישי.


את נשמעת לגמרי מה"כת" שאינה קיימת כמובן שלי

ואני לא משום כת.....רק ציפור משונה.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי נויה* » 11 מאי 2004, 21:51

כמה טוב לקרוא את דברייך מיץ פטל (אגב, זו היצירה הספרותית לילדים האהובה עלי ביותר מאז היותי ילדה). באמת תהיתי איפה את, וקולך חסר לי, אני שמחה שהוא חזר. ידעתי, ידעתי שיש עוד אמהות שמרגישות/הרגישו כמוני. אני כל כך שמחה לשמוע שהדף הזה מוציא החוצה את הדברים האלו, ונותן משהו גם לך, ולא רק לי. אולי גם לאחרות.

קריאת התיאור של התהליך שעברת מאוד מעודדת אותי.
כי הכל התנפץ לי (כל פנטזיות ההורות שלי).. כי לא היתה לי תמיכה כי הייתי חשופה והאמנתי לרעיונות של באופן ולא יכולתי לממש אותם. כי הייתי בודדה, כי היו מליון דעות ואבדתי את הקול הפנימי שלי. כי הייתי רק בתחילת המסע של ההורות
האם קראת את היומן הפרטי שלי??? זה בדיוק אני.

וגם אני מרגישה שאני עולה על דרך קצת יותר טובה ומחוזקת. מסע פרטי שדורש המון תעצומות, אבל בהחלט שווה את זה, בשבילי ובשביל המשפחה.

_כי דימיינתי את אושיות באופן בתוכי ושמעתי אותן אומרות לי : "איזו אמא נוראה!!!"
כי הלכתי לאיבוד לעצמי. כי במקום אדם מלא שמחת חיים הפכתי למריריה, מלאת תסכול, וגועל פנימי. ( איזו אמא איומה אני~!!)_

רוצה לצטט לך משהו בעניין הזה, מתוך "ילוד אישה" של אדריאן ריץ':
"הנחות לא בדוקות: ראשית, האם ה"טבעית" היא אדם בלא זהות נוספת. מי שיכולה למצוא את עיקר סיפוקה בבילוי ימים תמימים בחברת ילדים רכים, על פי קצבם: בידודם של האמהות והילדים בבית יחד מובן מאליו: אהבת האם נטולה כל עצמיות. הילדים והאמהות הם ה"גורמים" אלה לסבלותיהם של אלה. סטריאוטיפ האם האוהבת "בלא תנאי" רדף אותי יומם ולילה. ועמו הדימויים החזותיים והספרותיים על אודות האמהות כזהות שאין למעלה ממנה". אך אם ידעתי שיש בי אזורים שאין להם דבר וחצי דבר עם אותם דיומיים, האם פירוש הדבר שאלה לא נורמאלים? מפלצתיים? וכפי שהעיר לי בני, עתה בן 21, "נדמה לי שאת חשבת שאת חייבת לאהוב אותנו כל הזמן, אך אין אף מערכת יחסים אחת בין בני אדם שבה אוהבים אדם אחר בכל רגע ורגע. כן, ניסיתי להסביר לו, אך מנשים, ומעל לכל אמהות מצפים לאהבה כזו".



אני תמיד בעמדת בדיקה, שינוי, מצד אחד ,ואני תמיד קשובה לקול הפנימי שלי, מצד שני.
זה בדיוק מה שאני חותרת אליו, את נשמעת לגמרי מה"כת" שאינה קיימת כמובן שלי :-)

אכן, פסק זמן נדרש, אך עם איזו מנחה נאה ממך. תודה. (לא אוכל להגיע למפגש מחר, אבל אני משתוקקת להתכתב איתך באי מייל, עלי לשאול אותך משהו פרטי, האם תוכלי לכתוב לי?
[email protected]

תודה

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי מיץ_פטל* » 11 מאי 2004, 20:28

נויה יקרה.
אני סבלתי אבל ממש סבלתי בתחילת ההורות שלי. נכון היו רגעים של חיוך, וצחוק, ואפילו אושר אמיתי. אבל סבלתי.
כי הכל התנפץ לי (כל פנטזיות ההורות שלי).. כי לא היתה לי תמיכה כי הייתי חשופה והאמנתי לרעיונות של באופן ולא יכולתי לממש אותם. כי הייתי בודדה, כי היו מליון דעות ואבדתי את הקול הפנימי שלי. כי הייתי רק בתחילת המסע של ההורות.
כי להיות אם לילד עם צרכים כל כך דורשניים זה קשה מאוד מאוד. ועדיין קשה!
כי ידעתי שאני מאבדת את הבן שלי ולא יודעת מה לעשות. כי ידעתי שיש בהורות גם הרבה כיף וזה לא הלך לי.
כי הייתי אכולת רגשות אשם ,
כי דימיינתי את אושיות באופן בתוכי ושמעתי אותן אומרות לי : "איזו אמא נוראה!!!"
כי הלכתי לאיבוד לעצמי. כי במקום אדם מלא שמחת חיים הפכתי למריריה, מלאת תסכול, וגועל פנימי. ( איזו אמא איומה אני~!!)


אז ס ב ל ת י !!!!!!!!!

עברתי תהליך ענקי עם עצמי.
עברנו תהליך אדיר כמשפחה.
היום אני נהנת בהורות שלי. היום אני במקום אחר לגמרי!!!

לקחתי אחריות על חיי, חיי ילדי, חיי משפחתי.
וזה לא משנה לי מה הסביבה חושבת עלי כולל "אושיות באופן".
אני תמיד בעמדת בדיקה, שינוי, מצד אחד ,ואני תמיד קשובה לקול הפנימי שלי, מצד שני.

לקח לי ארבע וחצי שנים להגיע לאן שאני היום ואני רק בתחילת הדרך!!!!

זהו תהליך !!!!

ותהליך לוקח זמן. המון זמן.

עצה מכל הלב. קחי פסק זמן מכל הנאמר כאן. קחי זמן לעיבוד. דברים לא נעשים בלילה וגם לא בשבוע.
קחי קצת מרחק כדי לקבל פרספקטיבה נכונה יותר על הדברים.
את מוצפת מכל הכיוונים ותחושה שלי, ותקני אותי אם אני טועה, זה לא עושה לך טוב.

אשמח מאוד להפגש איתך מחר ולדבר. במידה ותגיעי.

תודה לך נויה על הדף שלך. הוא מאוד עוזר לי!!!

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי בשמת_א* » 10 מאי 2004, 10:31

_יש אמהות שסובלות מהאמהות. הן לא אשמות בזה, וזה לא ראוי לגינוי. זה, כמובן, איום ונורא גם להן וגם לילדים שלהן, וכדאי לחפש בכל המרץ דרכים להפחית את הסבל הזה, אם על ידי הפחתת הקושי ואם על ידי הפחתת התרגום שלו לסבל.
אנחנו כאן בשביל לעזור, בכוחותינו הדלים.
מסכימה?_
בטח שאני מסכימה, והרי את יודעת את זה מראש.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי עדינה_מאוד* » 10 מאי 2004, 08:48

נויה יקרה, כאם ל4 בנים שרובם המוחלט היה (ועודנו) פעיל מאוד (זה היה בעדינות..) בגיל שנה שנתיים וכו' עד היום, אני מזמינה אותך לאחה"צ לראות גישות של לא לריב על מה שלא צריך,
וחוץ מזה הגיל ההרבה יותר מסובך הוא כשהם מתחילים להתנגד מהותית להצעות שלך,ומצד שני לא יודעים להגדיר מה הם רוצים ומתחילים למרוד במסגרות שאת לא נוכחת בהן (בי"ס) ואת צריכה ליצג לכאורה את המורה במקום את עצמך...
אבל!
לפי מה שאני יודעת על בני - אבא זה דבר כל כך מרגיע, אני לא שומעת את קולו עולה כאן ואולי זו גם בעיה. בנים בגיל הזה צריכים מאוד מאוד את אבא להזדהות איתו ולעשות דברים שעושים רק עם אבא האם בשבת אבא נכנס לתמונה?
בן זוגי האהוב נוהג לצטט אותי הקול מאנפף אומרת : "עדין מאוד, שבת היום, זה היום היחיד שאתה בבית אולי....תחליף טיטול, תנגב טוסיק, תחמם אוכל, תקריא סיפור וכו'..." אצלנו בכל שבוע היתה שבת (גם כשהם היו קטנים) וזה מאוד עזר. (-:

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי עוברת_אורח* » 10 מאי 2004, 01:55

בשמת - דווקא בניגוד למה שאמרה אמא ל 5 נדמה לי שאת מתכוונת שהקושי הוא אובייקטיבי והסבל סובייקטיבי. במילים אחרות, העובדות הן שקשה; יש מי שסובל מזה ויש מי שלא.
אין לי ספק שהסבל הוא סובייקטיבי ובא מסיבות פסיכולוגיות שהן ייחודיות לכל אחד ואחת מאיתנו. כפי שהיטבת לציין -
הוא נובע מאורח החיים הלחוץ שלנו ומהחינוך הלא מוצלח שלנו ומזה שלא קיבלנו מספיק אהבה בחיים שלנו עד עכשיו ומעוד אלף ואחד דברים
עם זאת, אני חושבת שתנאי לטיפול בתחושה, כל תחושה, הוא מתן לגיטימיות לקיומה (אני לא טוענת שלא עשית זאת, אני רק חושבת שחשוב לציין את זה). יש אמהות שסובלות מהאמהות. הן לא אשמות בזה, וזה לא ראוי לגינוי. זה, כמובן, איום ונורא גם להן וגם לילדים שלהן, וכדאי לחפש בכל המרץ דרכים להפחית את הסבל הזה, אם על ידי הפחתת הקושי ואם על ידי הפחתת התרגום שלו לסבל.
אנחנו כאן בשביל לעזור, בכוחותינו הדלים.
מסכימה?

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי עוברת_אורח* » 10 מאי 2004, 01:48

אני גיליתי מזמן שברגע שאת מעלה את הבעיה ודנה בה, היא בחלקה נפתרת לבד
מנסיוני זה עובד בעיקר אם מעלים אותה כאן באתר. רצוי בדף משל עצמה. אני חושדת בתקשורים שעוברים מהאתר הזה אל הילדים שלנו. אין לי הסבר אחר.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי בשמת_א* » 10 מאי 2004, 01:12

אני מסכימה לחלוטין, באמת בכל לשון של הסכמה, שלכולנו יש רגעים מאוד קשים, שהילדים עולים לנו על העצבים ואנחנו רוצים לזרוק אותם מהחלון, ממש ממש. בוודאי. בטח. ואפשר למצוא את הרגשות האלה בהרבה דפים כאן באתר.

אלה קשיים. אנחנו מתייחסות אליהם כאלה רגעים קשים, שיש כמו שיש רגעים נפלאים, ועוד יותר: אלה רגעים קשים שלנו. הילדים הם ילדים. הקושי הוא שלנו , האמהות, והוא נובע מאורח החיים הלחוץ שלנו ומהחינוך הלא מוצלח שלנו ומזה שלא קיבלנו מספיק אהבה בחיים שלנו עד עכשיו ומעוד אלף ואחד דברים.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי נורית_מ* » 09 מאי 2004, 23:21

ובסופו של דבר, אני רק מחכה שהוא יהיה בן שלוש, וכל יום מחכה שיגמר.

נויה, יחסת את המצב מספר פעמים לעניין גיל השנתיים. תוכלי לספר איך היה עד אז? איך היתה ההתהגות שלו כתינוק? האם גם אז הרגשת שזה סבל בשבילך? או שכל הקושי ממש התחיל בסביבות גיל שנתיים?

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי מיכל_שץ* » 09 מאי 2004, 23:00

הרגעים האלה בהחלט צפים, רגעי העונג, האושר
כנראה שלא הובנתי, התכוונתי שאפשר להנות גם מהרגעים שנדמה שלסבל אין קץ. אני מודה, אני פולניה, אני נהנית לסבול.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי חבצלת_השרון* » 09 מאי 2004, 22:31

דווקא השבוע היותר קל ונעים שהיה לי לאחרונה עם מתן.
את יודעת מה? אני גיליתי מזמן שברגע שאת מעלה את הבעיה ודנה בה, היא בחלקה נפתרת לבד. ככה זה עם הילדים, המודעות פותרת בעיות כשלעצמה. הם שמים לנו ראי מול הפרצוף, וברגע שאנחנו מוכנים להסתכל בו בעצמנו ולהחזיקו במו ידינו, הם יורדים מהתפקיד הזה, והופכים להיות קלילים הרבה יותר.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי נויה* » 09 מאי 2004, 21:59

הרי יש גם הרבה אושר שמחה והנאה באמהות לא? (שאם אין בכלל אז זה באמת באמת עצוב). אז איפה הצד השני? ובכלל אני חושבת שאמהות זה העונג שבסבל

מיכל, ודאי שיש, זה מובן מאליו, אבל תקראי שוב את דבריה של גם אמא? הרגעים האלה בהחלט צפים, רגעי העונג, האושר - אם כי אינם יציבים וגם, הדף הזה מנסה לדון בסבל, סיבותיו, ודרכים להקל עליו. וזה בהחלט שיעור

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי נויה* » 09 מאי 2004, 21:56

גם אמא, יקרה, כל כך ריגשת אותי, יש משהו עוצמתי מאוד בהודעתך. ראשית תודה, על הקול הזה, והתוכן הזה, ששאלתי את עצמי איפה הוא מסתתר. אני חושבת שלצטט ממנה יהיה חסר טעם כי אני מזדהה עם כולה. אבל אי אפשר בלי :
וגם הכאב והתסכול קשורים לאושר, שמנסיוני האישי הוא מגיח בעיקר לרגעים, אבל הוא מאד בלתי יציב

ועוד משהו, תודה לך שאת הראשונה שמציינת את העובדה הזו

אני בטוחה שאת אוהבת את מתן אהבת נפש, אבל זה בכלל לא הissue כאן.

ואת המשפט הזה הייתי לוקחת לספר: את לגמרי כותבת נהדר.

האמהות היא הדבר הנפלא ביותר שקרה לי והאיום ביותר שקרה לי, באיזשהו מקום איבדתי את עצמי ואני חוזרת לעצמי בנתחים קטנים, פה ושם, לאט לאט... ועצמי החדשה שונה מאד

ואוו. הפלת אותי לרצפה.שיהיה לך יום האם מענג ומלא רגעים יציבים.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי מיכל_שץ* » 09 מאי 2004, 21:52

הבעיה עם ההגדה ש- להיות אמא זה גם לסבול היא העובדה שהיא חד צדדית. הרי יש גם הרבה אושר שמחה והנאה באמהות לא? (שאם אין בכלל אז זה באמת באמת עצוב). אז איפה הצד השני? ובכלל אני חושבת שאמהות זה העונג שבסבל.
גם לי כמו כולם ישנם רגעים שבא לי רק לזרוק אותה מהחלון (והיא כבר לא תינוקת) אבל גם מהם בסופו של דבר אני צומחת ולומדת, כך שיוצא שכרי בהפסדי.
כמו שכבר נאמר פה (אם אני לא טועה) חשוב תמיד לזכור גם ללמוד את השעור שהחיים מזמנים לנו.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי גם_אמא* » 09 מאי 2004, 21:08

ילוד אשה אכן ספר מדהים, וכל כך אמיתי, וכואב... וכל הכבוד לך על שאת חושפת את מחשבותיך, ורגשותיך, וכל הכאבים, והפחדים... לי עצמי ברור שבשבילי - הבאת כל הדברים הללו אל פני השטח, מעין חיטוט במורסות - היא הדרך היחידה איכשהו לשלוט בהם. הרי ברור שכולנו, וגם את ואני, אוהבות מאד את הילדים שלנו, זה נתון, זה ברור. אבל יחד עם זאת - כולנו, ואני אסתכן ואומר כ-ו-ל-נ-ו רצינו ברגעים אלה ואחרים לזרוק אותם דרך החלון, או שיעלמו. אני חושבת שאולי יש נשים שההתמודדות הזו פשוט מפחידה אותן, זה כל כך מנוגד לצו החברתי של היות האם המושלמת, שאף פעם לא כועסת, צועקת וכו'... ולכן יש ערך בנסיון שלך לבחוש ולדון ולהקטין את הפחדים והכאבים לדרגת משהו שאפשר להתמודד איתו, שלא ממוטט אותנו, שאפשר לחיות איתו. הרי אין בחיים טוב בלי רע, עליות תמיד מובילות אחר כך לירידות, וירידות לעליות, וגם הכאב והתסכול קשורים לאושר, שמנסיוני האישי הוא מגיח בעיקר לרגעים, אבל הוא מאד בלתי יציב. ואצלי שמתי לב שכשמאד טוב לי בדרך כלל תבוא אחר כך תקופה שפחות, וההפך.
אני בטוחה שאת אוהבת את מתן אהבת נפש, אבל זה בכלל לא הissue כאן. תמשיכי לכתוב, להתלבט ולקטר, יש לך גם קהל מבין ומזדהה.

ואגב, אחרי תקופה יחסית רגועה ונינוחה עם הילד הקטן שלי, שיהיה בן שנתיים בסוף החודש, בשבועיים האחרונים הוא עצבני, בוכה כל הזמן ובאופן כללי קשה קשה קשה איתו. שום דבר לא מרצה אותו והוא מתוסכל מהכל. יש לי גם כל מיני חששות שבינתיים אני שומרת לעצמי כי הוא באמת קטן ומוקדם מדי לשלוח לאבחון ואני לא רוצה בינתיים שיתויג, אבל גם הם מציקים... האמהות היא הדבר הנפלא ביותר שקרה לי והאיום ביותר שקרה לי, באיזשהו מקום איבדתי את עצמי ואני חוזרת לעצמי בנתחים קטנים, פה ושם, לאט לאט... ועצמי החדשה שונה מאד (ובעיקר לטובה, עלי לציין) מעצמי הקודמת. אבל זה תהליך שלקח עד כה חמש ומשהו שנים ועדיין רחוק מסיום..... חזקי ואמצי. דרך אגב פה בארה"ב עכשיו יום האם (קיבלתי עציץ קטן ובתוכו זרעי פרחים מילדתי). זמן נפלא להגות בריבוי הפנים של היות אמא.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי נויה* » 09 מאי 2004, 20:52

אני עושה פה סיכום של כל המשפטים הכי חזקים לגביי בדף הזה, אלו שאני לוקחת להדביק על הקיר ליד המיטה :-)
  • האם חשבת לנסות לשנות את זה ? זה קל להגיד ואולי גם מקומם, אבל אני מסתכנת (ענת גביש)
  • מה עם לישון צהריים, את, בגיבוי של בייביסיטר? (תבשיל קדרה)
  • לא רוצה לישון? שלא ישן. בסוף יירדם איפשהו איכשהו... אני לא אומרת שזו הדרך האולטימטיבית (ספק אם יש אחת כזו...) אבל זה יכול לעשות "פוס" ולפתוח דף חדש ביחסים שלכם, כך ששניכם תוכלו להתחיל להנות מהם. (חבצלת השרון)
  • אולי הילד שלך מתנהג כך, כי הוא מרגיש רע. הוא מביע את תיסכולו ממעט זמן אמא (ענת גביש)
  • עובדת כל יום עד חמש ומגיעה הביתה בלי שמץ של כח או רצון ליצירתיות ביחסי עם הילדים. למען האמת, אני רוצה לקרוא עיתון לשתות קפה לאיזה שעתיים. (עוברת אורח)
  • הוא זקוק להרבה פעילות גופנית. אם הוא לא מוציא את המרץ בהשתוללות חיובית (משחקי האבקות, גלגולים, ריצה, קפיצות....) הוא מוציא אותו באופן שלילי ע"י הצקות, סרבנות והתנהגות מעצבנת באופן כללי (אם פי 3)
  • בתקופות הכי קשות, מסתבר שמה שהוא רוצה, זה אישור לאהבה. אני מנסה "לצאת" מהריב, ופשוט לתת לו חיבוק, נשיקה, ולהגיד לו כמה אני אוהבת אותו. (אם פי 3)
  • לא חייבים להסכים עם מעשיו, אבל לתת לו אמפטיה, ולהתייחס לכעס כאל נסיון לשאול "אמא, את אוהבת אותי?". ולתת הרבה אהבה ומגע גם בזמנים אחרים. ממש לקחת פרויקט של כמה ימים, וליזום הרבה הרבה חיבוקים ומילות אהבה, ותשומת לב חיובית. לראות את הדברים הטובים שהוא עושה ולשבח אותם - גם בשביל עצמך וגם בשבילו (אם פי 3)
  • אני מכירה היטב את התחושה של - הילדה הזו היא יותר מדי בשבילי. יש לה יותר מדי אנרגיות, רצונות וחשקים, הרגשה שאני והעצמיות שלי טובעות כליל בתשוקה הבלתי נשלטת שלה לפרק כל דבר, לחטט בסלים של עגלות של אחרים, לקפוץ, לחטוף. (אמא אינקובטור)
  • גם מתן שלי. פשוט מדהים. אבל אם תשחררי קצת תגלי שהוא יודע בדיוק מה הגבולות של עצמו. את יכולה לת דוגמאות מה הוא עושה שלדעתך מסכן אותו? (תמר ס)
  • גם לי יש פעוט דעתן ועקשן בבית, וגם אני חושבת שבין יתר העצות המאוד חכמות שנתנו לך כאן, כדאי גם לברור את הקרבות - על מה כדאי להתעקש ועל מה לא. מה למשל גורם לו להשתטחויות בחזרה מהגן? אם, נניח, הוא רוצה ללכת לנדנדות ולך יש משהו לסדר בבית, אולי אפשר לדחות את ה"לסדר" לטובת הנדנדות, כי חצי שעה של צרחות ובכי היא ממילא חצי שעה אבודה שלא מועילה לאף אחד? (שמיכת טלאים)
  • _היו לי תקופות עם הבכור בהן הייתי שוכחת לפעמים שזה רק פצפון בן שנתיים וחצי-שלוש. הוא היה נראה לי נוראי ממש. מין יישות שכל מטרתה לשגע אותי ולבחון עד להיכן מגיעה סבלנותי. עד שהגעתי למצב בו הבנתי שהעזרה חייבת להגיע מבחוץ. אוכל להמליץ לך מנסיוני הפרטי בלבד (לא שאני מתיימרת למומחיות גדולה).
ראשית, כשהרגשתי שסיר הלחץ שלי גואה, הייתי יוצאת לסיבוב הירגעות עם עצמי ומשאירה אותו עם אבא שלו. לא תאמיני כמה "מאוורר" יכול להיות סיבוב רגלי בן חצי שעה, לבד או עם הכלב, אם יש כזה. לפעמים, אם הייתי רואה בדרך ילדים, הייתי אפילו מרגישה שאני מאד רוצה לחזור אליו הביתה_ (הדס)
  • יש, יש הרבה רגעים מופלאים כאלה שאת אומרת לעצמך - היצור הנפלא והמתוק הזה הוא שלי..... (אלמונית)
  • ההמלצה שלו היא לא לומר "אתה ילד טוב" ואפילו לא "אתה מתנהג יפה" אלא לשבח את המעשה הספציפי: "אתה מלטף אותה ממש נחמד", ממש כשם שלא נגיד "אתה ילד רע" אלא "לא מרביצים". (מי)
  • בכל מקרה, לגבי תחושת הסבל בלהיות אמא. אני לא אמא, אבל אני רואה את הסבל הזה קיים אצל כל כך הרבה אימהות, ככה שאת בחברה טובה (ג'ינ ג'ית)
  • אני חושבת שרוב האמהות לילד ראשון, סובלות. הסיבה העיקרית לדעתי היא חוסר ניסיון וכל מאבק עם הילד הוא מאבק לא מוכר לנו, חדש ומתיש. (רונית)

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי נויה* » 09 מאי 2004, 20:32

שרון ואחרות
קצת מצחיק שאני נדרשת להתייחס לעניין הסבל דווקא השבוע היותר קל ונעים שהיה לי לאחרונה עם מתן. יתכן שזה בגלל שהקלתי על עצמי בעניין שעות העבודה, אולם גם הבנתי בעקבות מרחקון קטן שתפסתי מהעבודה שאני ממש ממש לא רוצה לעזוב אותה, אלא רק לעבוד קצת פחות.

אני מבינה את ההתרעמות, ההסתייגות והדחיה מכך שאמא אחת באה ומודיעה חד וחלק על השולחן - אני סובלת מאמהותי. ובכן, אני לא היחידה, (אפילו בדף הזה לא) ולא הראשונה.

הסופרת והמשוררת אדריאן ריץ', שספרה "ילוד אישה" שיצא ב1976 נחשב לאבן יסוד בהגות הפמיניסטית (ספר חובה לטעמי) כותבת בפרק הראשון בספרה כך:
"ילדי גורמים לי את הסבל המעודן ביותר שחוויתי מעודי. סבל כפל הרגשות: המעברים הרצחניים בין הסלידה המרה והעצבים החשופים, ובין הסיפוק המענג והעדנה. לא אחת אני מצטיירת בעיני עצמי כמפלצת של אנוכיות ואי סובלנות כלפי אותם יצורים זעירים וחפים מפשע. קולותיהם מתישים אותי, דרישותיהם הבלתי פוסקות, ומעל הכל הצורך שלהם בפשטות ובסבלנות ממלאים אותי ייאוש על כשלונותיי. יאוש על מר גורלי, למלא תפקיד שאינו הולם אותי. ולא אחת תש כוחי מזעם עצור. לפעמים אני חשה שרק המוות לבדו ישחרר אותנו זה מציפורני זה, ואני מקנאה בחשוכת הילדים על המותרות שבחרטה, אך לצדם על חיי פרטיות וחירות".

טקסט קשה מנשוא, אך עם חלקו הראשון עד המשפט שקשור במוות ועקרות אני מזדהה לפעמים, ואני תוהה מי אינה מזדהה ברגעי שפל. המנטורית שלי אומרת - אין אמא שלא רוצה לפעמים שיקחו אותם עכשיו ומיד לאנשהו וישאירו אותה לבד. לדעתי זה נכון. אני מנסה לקיים דיון אמיץ, ללא מורא, וללא התחסדות ברגעי השפל האלו. ובינתיים לא כל כך מצליח לי.

ואגב, אם היית שומעת איך אני מדברת על מתן, לא היית צריכה לדאוג כל כך. אני בהחלט גאה בו, על הרבה דברים שהוא ממציא ואומר, וחושבת שהוא מקסים

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי שרון_ג* » 09 מאי 2004, 16:36

כן, ותלכי ל:
ארכיון חוכמות של ילדים
מילים שילדים ממציאים

מבטיחה לך שתמצאי מה לכתוב על מתן (זה שמו?), וזה ישפר לך מיד את מצב הרוח.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי מיכל_שץ* » 09 מאי 2004, 16:03

נויה, כבר הרבה זמן אני קוראת את הדף הזה. וחשבתי שיש לי הרבה מה להגיד. באמת הפריע לי הכותרת שלו, כי מעולם לא הרשתי לעצמי לחשוב שאני סובלת מעצם ההורות. גם כשהיה לי מאוד קשה (מאוד מאוד מאוד). אולי אני עוד אמצא את הכוח ואכתוב מנסיוני (הפעוט) תשובה מפורטת, שאולי תעזור ואולי לא. אני רק רוצה להוסיף שכשקראתי את דברייך בהתחלה כמעט בכיתי איתך, את הסבל שלך, את העובדה שאת לא נהנית מהאמהות, שאת מחמיצה משהו.
רציתי לתת לך רק 2 טיפים קטנים.
  1. כשבתי נולדה אמא שלי אמרה לי: "בשביל אמא אין שום דבר שהוא קשה מדי, כל קורבן שתקריבי, כל קושי שתמודדי אתו, תזכרי תמיד את הסיבה, את הילדה שלך ואת זה שאת אוהבת אותה, וככה, פתאום הכל יהיה יותר קל" המשפט הזה (שפה ניסחתי אותו מהזכרון הרעוע שלי, היא בטח אמרה את זה קצת אחרת) נתן לי המון כח בהמון פינות ורגעים חשוכים במיוחד, וכן הוא עזר להאיר אותם קצת.
  2. מאז שהתחלתי לשוטט באתר הזה, ולקרוא כל בדל דף, פתאום נזכרתי בכיף, בשמחה, באושר, באהבה ובכל הדברים הטובים שבאים עם התוית הזאת "אמא", אני ממליצה לך להמשיך לקרוא, גם דפים שאולי נראים לך לא רלוונטיים כרגע, לאט לאט תספגי את התחושה הזאת שיש לאמהות שכותבות פה, שהילדים שלהן הם הכל בשבילן והן כ"כ אוהבות אותם, ואולי חלק מזה ידבק בך ותרגישי יותר טוב. אני חייבת להגיד לך שהאתר הזה שינה את דעתי לגבי ילד נוסף, אז כן משהו טוב קורה.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי נויה* » 07 מאי 2004, 15:57

לאביב חדש. תודה רבה ואת כל כל צודקת במשפט הזה. :הוא עושה מה שהוא רוצה. זה הוא, לא אני.

ואכן, יש רגעים רבים של אור.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי ענת_גביש* » 07 מאי 2004, 13:29

_"הכאב הוא נתון,
הסבל הוא עניין של בחירה"_
אני חושבת שנויה יודעת את זה. אחרת לא היתה מתייעצת כאן בפירוט כזה. לפעמים נופל עליך סבל, והצעד האמיץ הוא לבדוק אם אתה אכן קראת לו ובחרת בו, ואם כן למה, ואיך אתה מצליח להעז ולהראות לו את הדרך החוצה.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי חבצלת_השרון* » 07 מאי 2004, 11:22

כשאני רואה את שם הדף הזה,
אני נזכרת במשפט שקשור ללידה:
"הכאב הוא נתון,
הסבל הוא עניין של בחירה"

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי אלמונית* » 06 מאי 2004, 23:47

גם אני לפעמים הייתי רוצה שהבן שלי ירקוד כמו כולם בגן

הבן שלי, היום בן שבע, עד גיל חמש בערך גם כן היה מה"לא רוקדים"... יושב על אמא כשכולם 'מופעלים'. ביישן נורא.
והנה, ביום הולדת חמש, בגן, הגננת הפעילה את הטייפ, עם השיר "החולם הקטן" ("לו רק ניתן, לו רק ניתן, הייתי עושה זאת מזמן....") והילד רקד, לבד, מול כל הילדים בגן, כולו מרוכז בריקוד.
אני ואבא שלו היינו המומים. כמעט בכיתי מהתרגשות.

יש, יש הרבה רגעים מופלאים כאלה שאת אומרת לעצמך - היצור הנפלא והמתוק הזה הוא שלי.....

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי אביב_חדש* » 06 מאי 2004, 23:34

נויה, אני קוראת אותך כאן מפתיחת הדף. ואני גאה בך על המדורה היום. שלא הכרחת אותו לרקוד אתך כמו כולם ושנתת לו את החופש. אני בטוחה שהוא יבקש לרקוד איתך כשירצה!
גם אני לפעמים הייתי רוצה שהבן שלי ירקוד כמו כולם בגן, אבל נו, מה לעשות, זה לא עובד אצלו. הוא עושה מה שהוא רוצה. זה הוא, לא אני.

כשכל ילדי הגנים מהמועצה האזורית רקדו במעגלים בטקס יום העצמאות לפני שבועיים, הוא התיישב על הטריבונה באולם הספורט. הוציא מתיק הגב שלו עיתון שלקח בבוקר מחדר האוכל וקרא אותו עד הסוף! כולנו (כולל הגננת והמטפלות) נקרענו מצחוק. צריך להעריך מאוד את היצירתיות שלהם ואי השמרנות הזו. זה נעלם עם השנים...

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי נויה* » 06 מאי 2004, 20:27

ערב טוב
חזרנו ממדורה ליד הגן. האמת שעמדתי בזה יפה מאוד. למרות שמתן לא ישב לשניה אחת, אבל שניה. הרחבה הייתה מלאה מדורות ואפילו בבית הספר ליד הייתה מין חגיגה עם איש פעלולים אז מתן התפלח לשם, ואז הסתנן לבית הספר כדי לצפות בחוג קפוארה (כמה מקסים הם מנגנים).
בהתחלה חשבתי לא ללכת כדי לא להרגיש את התסיסה הזו כשהוא נכנס להיפר. אז קודם כל, כנראה שבגלל שאני שמרתי על עצמי מבפנים (הקפדתי לקחת את זה קצת יותר קל, לא התאמצתי על זה במיוחד), אז היה יותר קל, למרות שהוא היה תוסס כרגיל, וכאמור לא ישב שניה.

קצת ציער אותי מצד אחד שבהפעלות של הגננת, כשכולם - הורים ופעוטות רקדו במעגל, הוא לא השתתף, אלא העדיף להיות בצד, ולשחק עם השער הסמוך, מצד שני אני די גאה בנון קונפורמיסט הקטן שלי.
לא קלים אנחנו, נויה ומתן. הוא די משקף אותי אני חושבת.

יש לי עוד הרבה מחשבות, אבל אכתוב אחר כך.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי אמא_אינקובטור* » 05 מאי 2004, 21:34

והמוטו - אז הבית יהיה מבולגן, והילד ילך עם פיג'מה לגן... שימי את הגבולות בנקודות החשובות, ותוותרי מראש על השאר. לפני הצרחות - כי אז זה כבר יהיה כניעה.

אתמול דווקא הייתי אמא מוארת למופת. היא רצתה לצאת למשחקייה לבושה חולצה, גרביונים חגיגיים, סנדלי פלסטיק - וזהו. נשמתי עמוק, לקחתי זוג מכנסיים למקרה שתשנה את דעתה, הרגעתי את הבעל הנסער ויצאנו. והשמיים לא נפלו.

אבל יש לה את הפטנט הסודי - זוכרות את סרט המופת "חולית", עם בנות גשרית שמתאמנות על The Voice - נימת הדיבור שאם משמיעים אותה כמו שצריך, שום דבר לא יעמוד בפנייך? אצלנו זו היבבה-צרחה, מין קרשנדו כזה של תובענות מהולה ברחמים עצמיים. אז כשהיא רוצה את הגרביים עם הפיה ולא את הגרבים עם הפסים, למרות שהגרביים עם הפיה כרגע בכביסה, וקוראת לי שוב ושוב ושוב, בצרחה היבבנית התובענית הזו, אני - פיזית - מרגישה שהלב שלי פועם בקצב כפול מהרגיל ולחץ הדם עולה.
היא נכנסת ללופ של צרחות כי משהו לא נעשה בדיוק לשביעות רצונה, וחזרנו לנקודת האפס.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי שרון_ג* » 05 מאי 2004, 13:01

אה, היא נוסעת בתלת אופן רוב הזמן, וקצת קשה לאבד שליטה על זה...
ואצלנו אין דבר כזה "בלי קסדה" או "בלי חגורת בטיחות"

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי אמא_נוגי* » 05 מאי 2004, 12:48

קסדה באופניים (הרגלים מגיל צעיר, למרות שזה עוד לא כל כך קריטי),

קריטי מאוד! בן הארבע שלי איבד שליטה עם האופניים שלו (שהיה בן 3), כשהייתי לידו, עף מהאופניים ומעצמת המכה נעקרו לו שתי שיניים. עד היום אני מודה לאל שהיתה לו קסדה.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי יעל_צ* » 05 מאי 2004, 10:38

שרון בוקר טוב,

קראתי בעיון את מה שכתבת לעיל והזדהיתי עם המון דברים.
מפאת קוצר זמן (צריך לעבוד) לא יכולה לכתוב כרגע הרבה.
שינוי הגישה - זה כנראה הסוד. אצלי הרבה דברים קורים מאז שהתחלתי לקרוא וללמוד כאן באתר.


דרך אגב - יש לנו ילדים בגילאים דומים. לי יש ילד בן שבע ותאומים (בן ובת) בני ארבע.

להתראות בינתיים,

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי שרון_ג* » 05 מאי 2004, 10:11

עד לפני שנה הייתי אמא ב 200% משרה.
עכשיו מסיבות שונות עבדתי לסירוגין במהלך השנה האחרונה, אבל אני חוזרת לעבוד בקרוב (ואני מוכנה להוסיף אי"ה אם זה יעזור במשהו..)
יש לי שתיים: בת 7 שעשויה בעיקר מזהב טהור, רק נוטה לבכיינות יתרה, ובת 3 שכולה קוצים ודרדרים.לקוצנית יש סברס מתוק מבפנים. ואם כי אני יכולה להגיד לך שגיל 3 הוא קצת שיפור לעומת גיל שנתיים, עיקר השיפור בא מכוון שינוי הגישה שלי.
אני הייתי רגילה לזהב, שעושה כל מה שאומרים לה, ואם לא אז אפשר להסביר ויש מי שיקשיב.
ופתאום אני מקבלת מזיניקית כזאת שמגיל אפס יודעת יותר טוב ממני מה טוב.
זה קשה, זה מתיש, ומצאתי את עצמי מקטרת עליה בכל פורום אפשרי (ולאו דווקא וירטואלי).
ואז נכנסתי לפורום ייעוץ של YNET, בעקבות אמא מהגן שהמליצה לי, ואני חייבת לומר שממש לא ידעתי מה לכתוב, כי כל כך הרבה בעיות היו לנו, אז רק קראתי.
והכי חשוב - כנראה שזו היתה נקודת מפנה בשבילי לשינוי גישה.
ונכון, גם היום יש לנו קשיים, אבל פחות, והעסק יותר נסבל.
וקראתי ספר נחמד שעזר לי איתה (ועכשיו אני לא מוצאת אותו כדי לצטטו)
והמוטו - אז הבית יהיה מבולגן, והילד ילך עם פיג'מה לגן... שימי את הגבולות בנקודות החשובות, ותוותרי מראש על השאר. לפני הצרחות - כי אז זה כבר יהיה כניעה.
נקודות חשובות אצלי: חגורת בטיחות באוטו, קסדה באופניים (הרגלים מגיל צעיר, למרות שזה עוד לא כל כך קריטי), לא להשתולל במיטת קומותיים...
לא חשוב: ללבוש מעיל בגשם (צאי החוצה ותראי אם קר לך, ותגידי לי אם את רוצה מעיל) לגרוב גרביים מתחת לנעליים (אחרי יום שבו החול והזיעה יגרדו לה ברגליים, היא תבין בעצמה).
פחות אנרגיות מתועלות לכיוונים שליליים, ויותר לחיוביים.
ואנסה להוסיף קישור לפורום ייעוץ. מומלץ
http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-1334-11424,00.html

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי אמא_נוגי* » 05 מאי 2004, 09:46

לגבי הגינה: אצלנו זה פעם יום טוב ופעם לא. היו פעמים שגררתי שני ילדים צורחים מהגינה, כל אחד בוכה בגלל משהו אחר. אבל לאחרונה אני נותנת לגדול משימות, ומאפשרת לו להיות קצת יותר אחראי ולעזור לקטן. זה לא אומר שאני הולכת להצטרף לשורת האימהות על הספסלים, אני עדיין שם עם 200 עיניים, אבל זה כלכך נחמד שהם הולכים ביחד, יד ביד, ואיתי מסביר ליובל מה עושים בכול מיתקן, ולא שיובל לא יודע, אבל הוא מהנהן ומוסיף הערות משלו.
ודרך אגב לי יש מישהי שבאה מידי יום אחר הצהרים, בעיקר מאחר ויש ימים שאני לא בבית. בימים שאני כן בבית אני בדר"כ עם הילדים, ומשאירה אותה לעשות עבודות בית שונות. ככה לפחות יורד ממני העומס הזה, זה גם שחרור, כשלא צריך לעשות כביסות ולסדר, ואז יש ראש יותר נקי להיות איתם ב 100%.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי אמא_אינקובטור* » 05 מאי 2004, 01:17

הגעתי לכמה מסקנות בעקבות היום הזה: 1. אני חייבת לישון יותר. 2. חייבת לעבוד פחות קשה. 3. לא אקח מטפלת קבועה, אלא פעמיים בשבוע. פעם אחת לעבוד, ופעם אחת לשעתיים עם עצמי. אבל אשאיר סטנד ביי לימי שבת מזוויעים. 3. הגננת צדקה, אני חייבת להיות פחות כועסת ונסערת כשהוא מרביץ לילדים. חייבת לשמור על קור רוח. נו טוב, היה לי יום קל יותר, מקווה שזה יחזיק.

אמן. נתת לעצמך עצות מצויינות, אני חושבת שאת צריכה לקחת את עצמך פעם בשבוע לכוס קפה ולשוחח (-: העולם נראה אחרת לגמרי כפתאום למשך שעה אף אחד לא רוצה ממך או לא צריך ממך שום דבר.

מקור הכינוי שלי, אגב, הוא לזכר החוייה המעצבת של האמהות שלי, הלא היא הפגיה. באותה מידה יכולתי לקרוא לעצמי אמא משאבה.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי ענת_גביש* » 05 מאי 2004, 00:36

הדס, מתי כבר יהיה לך דף בית??? (רוצה לכתוב לך שם שכיף שהצטרפת) {@

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי הדס* » 05 מאי 2004, 00:02

נויה, קראתי גם אני וחשתי הזדהות. היו לי תקופות עם הבכור בהן הייתי שוכחת לפעמים שזה רק פצפון בן שנתיים וחצי-שלוש. הוא היה נראה לי נוראי ממש. מין יישות שכל מטרתה לשגע אותי ולבחון עד להיכן מגיעה סבלנותי. עד שהגעתי למצב בו הבנתי שהעזרה חייבת להגיע מבחוץ. אוכל להמליץ לך מנסיוני הפרטי בלבד (לא שאני מתיימרת למומחיות גדולה).

ראשית, כשהרגשתי שסיר הלחץ שלי גואה, הייתי יוצאת לסיבוב הירגעות עם עצמי ומשאירה אותו עם אבא שלו. לא תאמיני כמה "מאוורר" יכול להיות סיבוב רגלי בן חצי שעה, לבד או עם הכלב, אם יש כזה. לפעמים, אם הייתי רואה בדרך ילדים, הייתי אפילו מרגישה שאני מאד רוצה לחזור אליו הביתה, וזה אחרי שחצי שעה קודם כל מה שרציתי זה לברוח מה שיותר מהר ורחוק.

שנית, מצאתי מטפלת משפחתית מדהימה, אחת בדורה, שפשוט שינתה לי את הפרספקטיבה. רק אני ובן זוגי הלכנו לפגישות, לא הבאנו מעולם את הילד, והיום, בדיעבד,ברור לי שבגיל רך כל כך ברור שאנחנו הם אלה שהיו צריכים לבצע שינוי, ולכן לא היה צורך בנוכחותו בפגישות. מעבר לעובדה שאט אט שיניתי את צורת ההסתכלות ולמדתי להוציא את ה"עוקץ" מעימותים (כמו שייעצו כאן - להשתמש בהומור, להפוך אמבטיה לכיף).

החשוב ביותר היה שלמדתי ממנה שלילד שלי חשוב מאד להשאיר "חבל לרדת בו מן העץ" וביכולתי לנתב חלק ניכר מהעימותים למצב שיש בו מוצא (שזו עצה נהדרת ליחסים עם אנשים בכלל). בהתחלה הלכתי אליה מדי שבוע-שבועיים והפגישות איתה היו כמו מצבר שהטעין אותי לעוד כמה ימים. בהדרגה, עם תירגול עצמי, הצלחתי לרווח בין הפגישות עד לסיומן. מאז נולדו לי עוד שני ילדים, ואני שמחה לספר שיש אצלנו פחות עימותים. פשוט החכמתי קצת ולמדתי להגיב לעתים מהראש ולא מהבטן. לא מבחינת האינטואיציה האמהית אלא מבחינת ה"איך לצאת מריבים פונטציאליים בחוכמה ולהבין גם את נקודת המבט של הילד". אני מסכימה שאנחנו מביאים להורות הרבה מאיך שחונכנו, ולא תמיד זה לעניין. אותי חינכו, כמו רבים אחרים אני מניחה, שההורים תמיד צודקים, לעולם לא מודים בטעות ו"מה שאומרים לך תעשי". לוקח זמן לאלף את עצמך שאפשר אחרת.

נכון שאחרי ימים קשים כאלה יש ימים פחות נוראיים ואפילו שמחים וממלאים? תשתדלי לשנן את זה לעצמך בשקט. מחר יהיה יותר קל...
ואם תרצי ספציפית את שמה של המטפלת המשפחתית אשמח להמליץ לך באופן דיסקרטי, מפני שהיא אדם עם הסתכלות מיוחדת וחכמה על החיים. בהצלחה!

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי עדי_יותם* » 04 מאי 2004, 22:48

ולגבי האמהות שהזכרת, אין יום שאני לא שואלת את עצמי את השאלות הללו. ממש מנהלת איתם דיאלוג, בעיקר עם מסעדה ניידת, נו! מה הייתם עושים עכשיו?? או יותר נכון עושות.
עכשיו קלטתי משהו, שהעצות הטכניות באמת יכולות להיות כלי טוב, אבל ישנו הבסיס אני נסערת וכועסת. אז קודם כל, לא שאני מחזיקה מעצמי אמא רכה ומכילה, ממש לא, אבל ככל שעובר הזמן יותר קשה להרגיז אותי, ובמקביל אפיזודות הכעס שלי הולכות ומתקצרות, גם אם הן קיימות ותכופות. ובמקביל - התמכרות לפורום הזה והתחברות לכמה מן הכותבים בו, הרבה קריאה, שיטת אדלר, ליגת לה לצ'ה...... ועדיין יש הרבה עבודה.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי אממא* » 04 מאי 2004, 22:15

בקשר לטיפול הומיאופטי - אין לי כלים לשפוט האם זה עובד או לא. אבל נשמע שאתם זקוקים לשינוי כולל יותר והטיפול יכול להיות חלק ממנו, אבל לא כולו.
בקשר לעזרה של מטפלת - זה נשמע לי רעיון טוב, אבל אני הייתי מחפשת מישהי צעירה ולא מטפלת מנוסה שתתן לך הרגשה שהיא יודעת טוב יותר. את יכולה לקחת בחורה בתיכון אוהבת ילדים ועם אנרגיות שתבלה איתכם כמה שעות אחה"צ. כך תוכלי גם לפנות לעצמך זמן לעבודות הבית, למשל, וגם להכניס הביתה אדם נוסף ואוהד.

יש לי חברה, גרושה טריה, שגילתה שימי שישי בצהריים, אחרי הגן קשים לה מאוד עם בנה בן השנתיים וחצי. הוא לא נרדם, הטריף אותה וכתוצאה מזה כל השבת הייתה עקומה. כתוצאה מכך היא החליטה להיעזר בשמרטפית צעירה שתיקח אותו מהגן ותשחק איתו בצהריים. כך היא מגיעה לערב שבת הרבה יותר רגועה ועם יותר כוחות.

מדברים שקראתי כאן לעיל השתמעה ביקורת סמויה על הרעיון להיעזר באדם נוסף לטיפול בילד. אני מסתייגת מהביקורת הזו. נשמע לי שאת זקוקה עכשיו לכול עזרה שהיא ואין בכך כל פסול. אני בטוחה שהילד שלך יודע שאת אוהבת אותו ושמרטפית רעננה שתשחק איתו קצת אחה"צ לא תפגום בקשר ביניכם.

אגב, בשבת האחרונה הקטנה שלי ממש הטריפה את שנינו וכשסבתא שלה הציעה שנביא אותה אליה לכמה שעות קפצנו על המציאה. היא חזרה אחה"צ מתוקה ורגועה.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי נויה* » 04 מאי 2004, 22:14

אמא אינקובטור (אגב, תסבירי לי כשתוכלי את הכינוי)
שלומי יותר טוב, :-)
הגעתי לכמה מסקנות בעקבות היום הזה: 1. אני חייבת לישון יותר. 2. חייבת לעבוד פחות קשה. 3. לא אקח מטפלת קבועה, אלא פעמיים בשבוע. פעם אחת לעבוד, ופעם אחת לשעתיים עם עצמי. אבל אשאיר סטנד ביי לימי שבת מזוויעים. 3. הגננת צדקה, אני חייבת להיות פחות כועסת ונסערת כשהוא מרביץ לילדים. חייבת לשמור על קור רוח. נו טוב, היה לי יום קל יותר, מקווה שזה יחזיק.
ולגבי האמהות שהזכרת, אין יום שאני לא שואלת את עצמי את השאלות הללו. ממש מנהלת איתם דיאלוג, בעיקר עם מסעדה ניידת, נו! מה הייתם עושים עכשיו??):< או יותר נכון עושות.

ללילה טוב
את צודקת, אבל הבעיה היא שאצלו הוא חייב ללכת כל יום לגינה, פשוט תובע את זה, ואין לנו גינה פרטית עם מתקנים. לכן חייב להיות מפגש. מה גם שאולי לא כדאי לברוח מהבעיה אלא לנסות להתמודד איתה, רק אחרת.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי ענת_גביש* » 04 מאי 2004, 22:04

ואם אני בדיוק עצבנית, עייפה, מותשת, רעבה, וכועסת על בנזוגי - אין שום צ'אנס שאני אזכר שבכלל קיימת איזו דמות מופת לאימהות רכה ומכילה. אשרייך!
אצלי ברגעים האלה הן מרחפות ברחבי הבית, מתבוננות בי מכל פינה בהרמת גבות רחמים ומבוכה ואני לא רוצה לדעת מה עוד.

הרי אילו הייתי נזכרת בה מייד הייתי נעשית רגועה, מלאת חוש הומור וסבלנית! ספרי לנו אם זה עובד. בבית הזה האמא רק נהיית יותר גרועה. טוב בעצם לא תמיד. לפעמים באמת עוזר לדמיין אותן. תלוי ברמת הקריזה.

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי בשמת_א* » 04 מאי 2004, 21:37

מכירה גם מכירה את המצבים האלה, שבהם את תוהה מה X או Y מהפורום, האורים ותומים של ההורות הרכה והמכילה, היו עושות. כשצריכים להתלבש ולצאת והילדה בורחת בצהלות שמחה לצד השני של הבית, ערומה לגמרי; כשאת מבקשת ממנה לא לעלות למעלה כי אחותה ישנה שם, ומיד היא הולכת ומעירה את התינוקת (שמתעוררת בבהלה ומתחילה לבכות); כשבאחת עשרה בלילה את רק רוצה לשבת עם כוס תה מול הטלויזיה ולדבר עם בעלך על תלאות היום, אבל לא - מקפצת עלייך ילדה בלתי עייפה שמנדנדת שוב ושוב לראות את הסרט על הדינוזאורים.
הרסת אותי!

באמת, אצלנו זה לא דינוזאורים, אבל איך את יודעת???
ולמי יש בכלל שאריות של שכל לחשוב באותו רגע על אותן דמויות מופת לאמהות רכה ומכילה...

אם אני בדיוק רכה ומכילה (= סבלנית, מלאת חוש הומור, ורגועה - משום מה), אז אני לא צריכה לחשוב עליהן.
ואם אני בדיוק עצבנית, עייפה, מותשת, רעבה, וכועסת על בנזוגי - אין שום צ'אנס שאני אזכר שבכלל קיימת איזו דמות מופת לאימהות רכה ומכילה.
הרי אילו הייתי נזכרת בה מייד הייתי נעשית רגועה, מלאת חוש הומור וסבלנית!

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי לילה_טוב* » 04 מאי 2004, 21:07

כשקראתי קודם את הדף חשבתי שרוב הקשיים שנתקלת בהם היו על רקע מפגשים עם ילדים אחרים אחרי הצהריים, וחשבתי אולי יש לו מספיק מזה בגן וכדאי לנסות אולי אחרי הצהריים לא להיכנס שוב לסיטואציות חברתיות.
אבל אחרי ההודעה של שבת אני מצטרפת למה לאמרו לך כאן - יעוץ או טיפול משפחתי. מניסיון - מאוד עוזר ומוציא ממצבים משבריים וקשים מאוד. אנחנו לא נולדים עם זה ולא לומדים את זה בשום מקום, והרבה פעמים הכלים היחידים שלנו הם איך שגידלו אותנו, לא תמיד מציאה גדולה, והיום אני חושבת שלא רק במצבי משבר, אלא כמעט לאורך כל הדרך בתדירות כזאת או אחרת, כדאי להתייעץ עם מישהו שסומכים עליו (לא נכנסת כאן להגדרות מקצועיות אבל לא מתכוונת לשכנה ממול, לפחות לא לרוב השכנות).

להיות אמא זה גם לסבול

על ידי אמא_אינקובטור* » 04 מאי 2004, 21:00

נויה, מה העניינים היום?

מכירה גם מכירה את המצבים האלה, שבהם את תוהה מה X או Y מהפורום, האורים ותומים של ההורות הרכה והמכילה, היו עושות. כשצריכים להתלבש ולצאת והילדה בורחת בצהלות שמחה לצד השני של הבית, ערומה לגמרי; כשאת מבקשת ממנה לא לעלות למעלה כי אחותה ישנה שם, ומיד היא הולכת ומעירה את התינוקת (שמתעוררת בבהלה ומתחילה לבכות); כשבאחת עשרה בלילה את רק רוצה לשבת עם כוס תה מול הטלויזיה ולדבר עם בעלך על תלאות היום, אבל לא - מקפצת עלייך ילדה בלתי עייפה שמנדנדת שוב ושוב לראות את הסרט על הדינוזאורים.

חזרה למעלה