להיות אמא זה גם לסבול

נועה*
הודעות: 1437
הצטרפות: 04 ספטמבר 2001, 13:21

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי נועה* »

ואמא שלי תמיד אמרה לי : אין ילדים רעים, יש ילדים שעושים מעשים רעים לפעמים.
נויה*
הודעות: 95
הצטרפות: 02 יולי 2002, 10:39

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי נויה* »

היום איבדתי לחלוטין את האמון שלי באימהות שלי. איבדתי גם רצון להיות אמא במשרה חלקית.
זו הייתה אחת השבתות הסיוטיות בחיי, ויום שבת עצמו היה איתו גיהנום צרוף, אכזרי, התעללות לשמה בנו, ההורים שלו.
החלטתי, ולא אחזור בי, אני לוקחת מטפלת נוסף לגן. לאחה"צ ושישי שבת. כדי לעבור את גיל שנתיים הנוראי, הסיוטי, המתועב שהוא מעביר אותנו בגיהנום הזה.

אם מישהו מכיר מטפלת לאחר הצהריים ושישי ושבת, כל יום כ3 שעות, אנא הודיעוני.

אני פשוט רוצה שזה יפסיק, רוצה להיכנס לקומה ולקום בעוד שנה.
מ_י_כ_ל*
הודעות: 1491
הצטרפות: 08 דצמבר 2003, 10:54

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי מ_י_כ_ל* »

נויה, (()) גם ממני.

אנא אל תפרשי זאת כביקרות, אבל האם שקלתם לפנות לטיפול או יעוץ משפחתי? יתכן שמישהו שיראה אתכם ויתרשם מכם כמשפחה ממקור ראשון יוכל לסייע הרבה יותר מהר מההמתנה לחלוף גיל שנתיים. הסיטואציה הנוכחית נשמעת לי כל כך קשה וכואבת עבור כולכם, שממש מעציב אותי לחשוב שהיא תמשך כך ולו יום (או סופ"ש) נוסף.
נועה*
הודעות: 1437
הצטרפות: 04 ספטמבר 2001, 13:21

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי נועה* »

תהיי חזקה ואל תוותרי. אני פשוט חוששת שהחלטתך רק תחמיר את המצב.
הילד שאנו מביאים לעולם זקוק לנו ורק לנו.

ואם זה מנחם גם לנו השבת זוועתית, אולי זה משהו כלל ארצי? :-)
מולי*
הודעות: 49
הצטרפות: 28 אפריל 2004, 00:10

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי מולי* »

נויה, אני מאד מבינה אותך ומשתתפת בסבלך
בייביסיטר זה רעיון מעולה
אני חיה בארה"ב וגם בסופי שבוע אני רואה נניס עם ילדים ככה שאל תרגישי לא נעים
מולי*
הודעות: 49
הצטרפות: 28 אפריל 2004, 00:10

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי מולי* »

ועוד שאלה, אני מקווה לא מעליבה
האם את מרגישה שאת אוהבת אותו פחות בעת כל הזמן הקשה שהוא מעביר אליך?
האם לפעמים את מרגישה רגש שהוא לא אהבה לגביו?
אבין אם לא תעני כי זה אישי או קשה מדי
נויה*
הודעות: 95
הצטרפות: 02 יולי 2002, 10:39

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי נויה* »

תודה לכולכן.
מיכל, זו לא ביקורת, זה בהחלט נשקל. כרגע יש התנגדות לערב את הילד בדברים כאלה מהצד השני. ואת בהחלט צודקת. אסור לתת לזה להימשך אפילו יום, זה לא בריא.
נועה
למה יחמיר? אולי יתן קצת אויר לשני אנשים קורסים וכך יוכלו להמשיך לתפקד גם כזוג וגם כהורים? ומה אירע לכם השבת? (נויה מנסה להתנחם בצרות אחרות).

מולי
הכעס מעוור. אני מרגישה המון כעס. המון. בייביסיטר זו ברירת מחדל, כדי שתהיה קצת הקלה בסבל.
עדי_יותם*
הודעות: 2996
הצטרפות: 07 אוקטובר 2001, 22:47
דף אישי: הדף האישי של עדי_יותם*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי עדי_יותם* »

אני הולכת ומגיעה למסקנה שאני אצטרך לעשות ויתור גדול על העבודה שלי שאותה אני אוהבת, כי זה פשוט לא מסתדר ביחד, ואני לא רוצה שאחרות יטפלו בו כל הזמן.
מה קורה בעניין העבודה?
נויה*
הודעות: 95
הצטרפות: 02 יולי 2002, 10:39

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי נויה* »

שיניתי את דעתי.
בשישי שבת אני כמעט לא עובדת ועדיין. זו לא הבעיה. הבעיה היא שהוא "גדול עלינו" ואנחנו צריכים עזרה.
חדשה_באתר*
הודעות: 21
הצטרפות: 23 אפריל 2004, 15:35

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי חדשה_באתר* »

ואנחנו צריכים עזרה

נויה שלום. האם יש לכם אפשרות לקבל עזרה מהמשפחה? מישהו שיוכל להיות כמה שעות עם הילד
כדי שתוכלו לנוח או לעשות משהו בשביל עצמכם? לפעמים כמה שעות כאלה ואולי אפילו לילה אחד (אם יש מי שמוכן ואם אתם מוכנים), עוזרים המון. וכאן את מדברת עם אמא לתאומים שעכשיו הם בני ארבע, ובן בכור בן שבע.

נראה לי שעדיף סבא, סבתא, דודה וכו' על פני בייבי סיטר. אבל לא רוצה להתערב יותר מידי.

מקווה שתחזיקו מעמד.

לילה טוב.
נויה*
הודעות: 95
הצטרפות: 02 יולי 2002, 10:39

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי נויה* »

האם יש לכם אפשרות לקבל עזרה מהמשפחה? מישהו שיוכל להיות כמה שעות עם הילד

לצערי לא. תודה
עוברת_אורח*
הודעות: 1746
הצטרפות: 15 פברואר 2003, 19:04
דף אישי: הדף האישי של עוברת_אורח*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי עוברת_אורח* »

נויה - (()) (()) (())
רוצה לספר מה קרה?
ואגב, מה בעלך אומר על כל זה? גם לו זה כל כך קשה? יש סיכוי שהוא יאפשר לך כמה שעות של שקט בשישבת?
מולי*
הודעות: 49
הצטרפות: 28 אפריל 2004, 00:10

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי מולי* »

כעס זה רגש הורס. קחי כל עזרה שתוכלי. אולי אפילו מישהו שיוכל ללכת איתו לגינה וגם את תצטרפי אבל תשבי על ספסל ליד ככה שהוא יראה אותך אבל לא את זו שתתצטרכי להתמודד ישירות, תוכלי לקרוא ספר או סתם לדבר בטלפון.
אני מאד מבינה אותך ושולחת תמיכה.
כל עוד בנך יקבל undivided attention ממישהו אחר לא נראה לי שהוא יפגע ואת תוכלי להעלות בחזרה את הסבלנות שלך ןאןלי עד אז גם הפאזה הזו בחייו תעבור?
גל_מרמרי*
הודעות: 32
הצטרפות: 17 מרץ 2003, 19:59
דף אישי: הדף האישי של גל_מרמרי*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי גל_מרמרי* »

אני אב לארבעה מאיה ,נועם (בת), יעלי ויונתן.
עבדתי בחינוך בלתי פורמאלי גם בתפקידים בכירים עד שנמאס לי שאנשים אחרים מגדלים לי את הילדים.
לפי כל המחקרים הפסיכולוגיים ולדעתי גם לפי עקרון הרצף אין "זמן איכות"- הילדים זקוקים לנו זמינים. היום אני יודע גם כמה אני זקוק להם.
נורא מסובך ככה לצאת למילואים.
גם לי קשה ולפעמים בלתי נסבל. לפעמים בא לי לפרק מישהו (סליחה על העוינות).
איפהשהו במבצע חומת מגן אמרתי לעצמי שאפתח עסק כזה עם הילדים. שנוכל להתפרנס ביחד. לקח לי כמעט שנה ופתחתי חנות אופניים.
שילוב של חלום אישי ומקום שכולנו עובדים בו. יונתן איתי כל היום בחנות וגם כשהוא קשה הלקוחות שלי איכשהו מבינים.
ויתרתי על הקריירה בתחום החינוך או כל תחום אחר שהייתי בו טוב כמו מכירות. היה לי ועדיין הכי חשוב לי קודם כל לגדל את הילדים שלי .
לא יודע אם עזרתי מקווה שכן.
ג'ינ_ג'ית*
הודעות: 1594
הצטרפות: 28 פברואר 2004, 00:23
דף אישי: הדף האישי של ג'ינ_ג'ית*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי ג'ינ_ג'ית* »

הי נויה

בת של חברה שלי היא מאוד טמפרמנטית, זקוקה להמון פעילויות ותשומת לב אינטנסיבית. בנוסף, החל מגיל שנה וחצי היא היתה מכה כל דבר וכל אחד בסביבתה.
מן הסתם קשה היה לגדל אותה, ובייחוד כשהגיע אחיה הקטן לעולם.
חברה שלי ובן זוגה הלכו לפסיכולוגית של ילדים (עירונית נדמה לי, ככה שזה לא עלה הרבה יחסית) ובכמה פגישות היא הצליחה להעביר להם קווים מנחים להתמודדות איתה.
לקח זמן , ועדיין היו קשיים, אבל שני ההורים התייעצו במשך מס' שבועות עם אותה פסיכולוגית וכעבור מס' חודשים מועט, כולל החלפת גן שהתברר שהמטפלות בו היו חסרות סבלנות אליה וגרמו לה להתנהגות קשה עוד יותר. כעבור הזמן הזה היא הפכה למלאכית.
היום היא בת שנתיים וחצי ואין כמעט זכר להתנהגות הקודמת שלה. מדי פעם עדיין יש קשיים אבל אין מה להשוות בעוצמות שלהם.
יש להם ילדה מדהימה ביכולות החברתיות שלה. היא עוזרת להורים בטיפול באחיה, ואכן היא מאוד טמפרמנטית, אבל ההורים מוציאים אותה הרבה לבריכה, גינה, חברים וכו' ככה שכולם מרוצים.
אני ממש ממליצה לכם ללכת לטיפול משפחתי לפסיכולוגית ילדים בלבד זה יכול לחולל פלאים.
אגב זכור לי משהו שהחברה סיפרה לי, שהפסיכולוגית אמרה להם שהורים לא חושבים שיש להם לגיטימציה להתעצבן מרעיון ההורות ומרגישים רגשות אשמה. היא אמרה לה שהורות לפעמים היא מרגיזה, מעצבנת מכעיסה ואפילו יש תקופות שהורים שונאים את הרעיון ואת הילדים. רק שבאמת ההבדל בין הורות בריאה ללא בריאה, היא בכמות הזמן ועוצמות הרגשות. לפי הדברים שלך נשמע שזה נמשך מספיק זמן ועם רגשות מאוד עזים של כעס, ההורות והמשפחתיות הופכת ללא בריאה.
בכל מקרה שיהיה בהצלחה, נשמע שאתם כולכם סובלים בבית, אז תחזיקי מעמד.
טרה_רוסה*
הודעות: 5845
הצטרפות: 08 ינואר 2004, 15:33
דף אישי: הדף האישי של טרה_רוסה*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי טרה_רוסה* »

נויה, רציתי להוסיף שההסקה שלך לגבי העבודה אחרי הסוף שבוע, אינה מדויקת. את מגיעה לסוף שבוע כבר עייפה מכל השבוע, מצפה/מייחלת לנוח קצת ומתבדה. ברור שזה מייאש. אבל אם היית עובדת פחות היית פחות עייפה פיסית ומנטלית.
עוברת_אורח*
הודעות: 1746
הצטרפות: 15 פברואר 2003, 19:04
דף אישי: הדף האישי של עוברת_אורח*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי עוברת_אורח* »

נויה, רק שתדעי שחשבתי עלייך אתמול כל הערב, וניהלתי אתך (בדמיוני, כמובן) שיחות ארוכות בהן ניסיתי לתת לך המון עצות, שקיוויתי שיעזרו.
עכשיו, בבוקר, אני לא בטוחה שאת צריכה עוד עצות. אז אני לא כותבת אותן כאן, אלא רק שולחת לך עוד תמיכה וירטואלית ותקווה שיהיה יותר טוב.
יושי*
הודעות: 99
הצטרפות: 13 אפריל 2003, 11:45

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי יושי* »

שלום לנויה ולכותבות,
הילדה עדיין לא בת שנתיים - אז אין לי הכלים והזכות לשפוט, אבל נראה לי שאני מבינה על מה נויה מדברת. אצלנו הילדה חסרת מנוחה ודורשת המון אנרגיה מצידנו. האיש עוב מסביב לשעון בטבע בשעות מוזרות. אני לצערי נאלצתי לחזור לשמונה שעות עבודה ביום. בסוף יום עבודה (לרוב מחורבן) צריך לחייך, לאהוב , לתת תשומת לב, להכין משהו לאכול וקצת לנקות. תאמינו לי - אין לי כוח, אני כל השבוע מחכה שהוא ייגמר. והעצות הנחמדות כאן לא טובות לכולן: חייבים לעבוד, כי גם אם חיים במינימום - עדיין משכורת אחת לא מספיקה, אי אפשר לרדת בהיקף המשרה וגרים רחוק מקרובים שיעזרו (עזרה שהיתה מועילה). אני רק רוצה לומר שישנם לפעמים תנאים סביבתיים שמקשים על התימרון, וכמובן גורמים לרגשי אשם שאולי אני לא נותנת לה מספיק תשומת לב, למרות שהיא כייפית ומקסימה ואני לא מרגישה מועקה במחיצתה, רק שקשה לעשות דברים אחרים חיוניים.
טרה_רוסה*
הודעות: 5845
הצטרפות: 08 ינואר 2004, 15:33
דף אישי: הדף האישי של טרה_רוסה*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי טרה_רוסה* »

מסכימה עם כל מה שיושי כתבה.
אצלנו הבעל עובד קשה ואני בבית, ולמרות זאת קשה לי. אין לנו עזרה וכדומה. אז פשוט החלטנו לעזוב הכל ולעבור לגור ליד המשפחה. מאז שהחלטנו את זה, אנחנו ממש מאושרים. היה קשה להגיע להחלטה לעזוב עבודה בתקופה כזו ולא פשוט לשנות כך את כל החיים, במיוחד לאנשים כמונו, מחושבים ולא אימפולסיביים. אבל החלטנו פשוט לקפוץ למים ולקוות שהכל יסתדר, ובאמת בינתיים הכל הולך טוב. אני כבר לא יכולה לחכות (וגם חוששת כמובן, אבל להמשיך ככה אני לא יכולה).
חדשה_באתר*
הודעות: 21
הצטרפות: 23 אפריל 2004, 15:35

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי חדשה_באתר* »

לנויה וכולם,

בתוך הנושא הזה של הקושי הגדול שעליו מדברים כאן, אני רואה נקודה אחת שנראית לי מאוד חשובה:
הנושא של עזרה ותמיכה. כמה חשוב שיהיה מי שיעזור : ואם אין משפחה קרובה, אז שתהיה חברה או שכנה.
הייתי אתמול אצל חברה שלא ראיתי הרבה זמן וגם גרה רחוק ממני. יש לה ילד בן שש וחצי ותינוק בן 8 חודשים.
היא חזרה לעבודה לא מזמן. ראיתי כמה היא עייפה ומותשת נפשית.
פתאום כל כך הצטערתי שאני לא גרה לידה ולא יכולה לעזור לה.
אנחנו סוף סוף יוצאים מהתקופה ה"תינוקית", ופתאום אני מרגישה שאני יכולה ורוצה לתת.
היא אמרה לי שמאז שנולדו הילדים היא אף פעם לא נסעה לבד עם הבעל לסוף שבוע!!
חטפתי חום. עוד לא נרגעתי מאז אתמול. אני כל הזמן חושבת איך אני יכולה לעשות משהו בעניין, ואני
חושבת שאכן אעשה.
אני נסחפת כאן בסיפורים אישיים. מה שהתכוונתי לומר הוא שיותר ויותר אני רואה שמשפחות
זה כבר לא מקור התמיכה של פעם, וככל שההורים מזדקנים החברים והשכנים יכולים להיות התחליף.
חשבתי לעצמי: האם הייתי מוכנה להיות סוף שבוע אחד עם שני הילדים שלה? (בנוסף על השלושה שלי) ואני חושבת שכן, אפילו אם זה אומר לקום בלילה ולהאכיל תינוק.......מה שלא עשיתי כבר לפחות שלוש שנים....
מ_י_כ_ל*
הודעות: 1491
הצטרפות: 08 דצמבר 2003, 10:54

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי מ_י_כ_ל* »

והעצות הנחמדות כאן לא טובות לכולן
אני חושבת שזה די ברור. לכן הן עצות או רעיונות או השראה ולא הוראות תפעול. כבר נאמר כאן אי אלו פעמים בעבר - כל מה שמי מאיתנו יכולה להציע, הוא את הפתרון שהצליח (או לא) עבורה ועבור משפחתה, תוך הבנה מלאה שלמבקש העצה, החופש המוחלט למדוד העצות הניתנות לו, ולברור לו את אלה הנראות בעיניו או אף לדחות את כולן.
אשר לקושי - ל-כ-ו-ל-נ-ו קשה! אם מישהו הצליח להבין אחרת, שיפנה ויקרא את אין ספור הדפים באתר הדנים בקשיי ההורות; בשילוב הורות ועבודה; בשילוב הורות, עבודה ואחזקת בית; בשילוב הורות, עבודה, אחזקת בית ואחזקת בעל; בשילוב...בשילוב. נקודה! אין טעם לצייר תמונה ורודה לגבי שאר המשתתפים. ההבדל הוא במידת הקושי שאנו חווים (שהינה, בל נשכח, גם סוביקטיבית), וביחס בין הקושי לבין דברים אחרים ה'מכפרים' עליו.
נויה נשמעת לי כמי שקוראת בעיון והבנה את הרעיונות הניתנים לה, ויש לבטוח בה כי תדע להגיע לבחירה מושכלת. לא פחות חשוב מכך, נשמע לי שהיא מעריכה את התמיכה וההאזנה שהיא מוצאת כאן.

היא אמרה לי שמאז שנולדו הילדים היא אף פעם לא נסעה לבד עם הבעל לסוף שבוע!!
הממ..חדשה, אני שומעת את התדהמה שבקולך, ולכן רוצה לספר לך, בחיוך, שגם אנחנו לא. אבל זה ממש לא בא ממקום של חוסר עזרה או תשישות (הסבים דווקא מאוד ישמחו לקבל את הנכדים נטו...). אנחנו פשוט לא רוצים ליסוע בלעדיהם. לפחות לא כרגע.
נועה*
הודעות: 1437
הצטרפות: 04 ספטמבר 2001, 13:21

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי נועה* »

הבעיה היא שהוא "גדול עלינו" ואנחנו צריכים עזרה
לא נראה לי שילד שמגיעה לעולם יכול להיות גדול עלינו. הכל עניין של תפיסה. הילדים הם ההשתקפות שלנו, הם מורי הדרך שלנו ויש לנו המון מה ללמוד מהם. בדר"כ איפה שקשה לנו שם אנחנו צריכים לעשות שינוי. שינוי פיזי (דוגמא, החלפת עבודה) שינוי חשיבתי.
לגבי העזרה כדאי להשיג ועדיף מקרובים.
שאלת למה נראה לי שמטפלת תחמיר את המצב. פשוט לפי דבריך נשמע לי שהוא זקוק לך ורק לך כשאת פנויה בשבילו, לא אחרי יום עבודה ארוך ומטיש.
נראה לי ששינוי בהתארגנות היומית - צמצום שעות עבודה בעיקר - תביא את הפתרון. יציאה מהמרוץ המטורף של החיים.
קמים בבוקר רצים לעבודה, כדי לא לאחר, עובדים המון כי תמיד יש המון עבודה ואז ממהרים לחזור הביתה ואז רוצים להספיק, גינה, חברים, וכו' ואז אוףףףףף כבר אין כוח.
לי אישית זה נראה טרוף.
אני לפני ההריון עבדתי 12 שעות ביום כולל שישי וערבי חג כמובן בעבודה תובענית עד מאוד.
תודה לאל פוטרתי, ובמהלך ההריון עבדתי המזכירה גם לא מעט שעות, אבל ידעתי שאחרי הלידה אני לא חוזרת.
היום שנה וחצי אחרי הלידה בשום מחיר אני לא חוזרת לעבודות תובעניות שכאלה. זה לא נראה לי מסתדר עם גידול ילדים ואני מאושרת.

לגבי מה שקרה לנו, סתם לא קשור רבנו, התעצבנו ונהיית שבת נאחס.

בכל מקרה בהצלחה במה שתחליטי.
פלונית*
הודעות: 5019
הצטרפות: 02 אוקטובר 2001, 03:13

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי פלונית* »

אבל החלטנו פשוט לקפוץ למים ולקוות שהכל יסתדר,

לטרה רוסה כל הכבוד. יש לי הרבה הרהורים כאלה בזמן האחרון....טוב לדעת שיש מי שגם עושה.
אהבתי את ה"תודה לאל פוטרתי".....
נויה*
הודעות: 95
הצטרפות: 02 יולי 2002, 10:39

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי נויה* »

(())
תודה על כל מה שכתבתן. גם אם אני הרוסה מכדי להגיב, אני קוראת הכל, מושפעת, ונעזרת בכן. אתן נפלאות. ועוברת אורח, גם אני מנהלת איתך דיאלוגים דמיוניים :-). כנראה שזה לא מקרי. נראה שיש לנו המון קווים משותפים.
אני אמשיך מחר.
אמא_ל_5*
הודעות: 871
הצטרפות: 09 יוני 2003, 09:39
דף אישי: הדף האישי של אמא_ל_5*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי אמא_ל_5* »

ל-כ-ו-ל-נ-ו קשה!
אני מסכימה.
אבל אני חושבת שכאשר ההגדרה מגיעה למצב שבכותרת הדף - להיות אמא זה לסבול זה אומר שבאמת כדאי לחשוב איך אפשר להקל. לחפש שינוי משמעותי במצב. כי אני חושבת שקושי בלבד אינו סבל. סבל זה משהו שהוא מעבר לקושי. סבל זה מצב שנשמע כמו ייאוש, חוסר תקווה לשיפור. זה נשמע משהו פסיבי, משהו שהוא מעבר לכוחותינו. קושי הוא הגדרת מצב שניתן להתמודד איתו. זו הרגשתי.
לכן אני באמת חושבת שאולי זה הזמן לחפש שינוי ממש - מבחינת העבודה, או קבלת ייעוץ חיצוני, או באמת קבלת עזרה של בייביסטר - אבל משהו שיעשה שינוי ממשי.
קושי הוא מצב סוביקטיבי - לי זה קשה, ולמישהו אחר זה לא קשה. אבל סבל זה משהו מוחלט.
ולגבי חדשה באתר - לא כל זוג רוצה לצאת לחופשה ללא הילדים. בעשרים שנות נישואים וחמישה ילדים לא נסענו מעולם לסוף שבוע זוגי. היינו פעמיים שבוע בחו"ל - אך זה היה כשהילדים היו כבר הרבה יותר גדולים. ואנחנו מרגישים עם זה מצוין. וזה אולי ההבדל - כמובן שלא קל לעבוד, לטפל בילדים, ואפשר לומר שזה קשה. אבל זה לא סבל . ואנחנו מתמודדים היטב עם הקושי. אבל אם זה היה סבל , אני חושבת שהיינו כבר עושים משהו, כדי לחלץ אותנו מהסבל.
מקווה שדברי היו מובנים - כי בקריאה חוזרת זה נראה לי די מבולבל.
חדשה_באתר*
הודעות: 21
הצטרפות: 23 אפריל 2004, 15:35

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי חדשה_באתר* »

ולגבי חדשה באתר? - לא כל זוג רוצה לצאת לחופשה ללא הילדים

נכון... אבל אנחנו מאלה שפעם בשנה בערך כן רוצים....
סיגל_ב*
הודעות: 3017
הצטרפות: 29 פברואר 2004, 08:57
דף אישי: הדף האישי של סיגל_ב*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי סיגל_ב* »

שלום נויה.
אני עוקבת אחר הדף הזה מאז שהחל עם הרבה רגשות של אהדה. את מדברת על מצב מאוד קשה, על קיום יומיומי בלתי אפשרי - ואת מרגשת אותי מאוד בדרך שלך לבחון דברים ולחפש אלטרנטיבות.
בתור אמא צעירה לתינוקת בת 7 שבועות, אין לי מה לתרום לך מניסיוני.
מה שכן, נזכרתי במשהו שקראתי - רעיון שיכול אולי לעניין אותך (אני לא זוכרת אם הוא צוין כבר בדף הזה, ואם כן אז אפשר למחוק את דבריי...).
מדובר בקטע שנכתב בספר עקרון הרצף די בהתחלה עמ' 9-10:
ג'ין לידלוף מתארת שם מקרה שבו קשיים עם ילד בן 4 (כולל תוקפנות בגן) נפתרו לאחר שההורים צרפו אותו למיטתם ללינה משפחתית (ראי מדור מיטה משפחתית). מדובר בילד שלא ישן איתם בתחילת חייו, ולא נישא על הידיים בחודשים הראשונים לחייו. לידלוף הציעה להם לצרפו למיטתם, הוא ישן איתם 3 חודשים, וחזר אח"כ למיטתו.
לדעת לידלוף (במילותיי) הילד השלים בכך חסכי מגע וקרבה להורים.
הרעיון הזה עלה לי בהקשר שלך בעקבות דברים שכתבה למעלה ענת גביש: הוא מביע את תיסכולו ממעט זמן אמא.

אני כותבת את זה מתוך הנחה שאינכם ישנים יחד כעת. אם לא ישנם יחד עד היום זה יכול אולי לעזור. לדעתי, גם אם כן ישנתם יחד בתחילת חייו, ייתכן שיש לו עדיין צורך לחזור למגע הקרוב.
בכל אופן, אני לא יודעת אם הדברים האלה מדברים אלייך, אם לא את מוזמנת למחוק.
בכל מקרה אני מחזקת אותך ומחבקת אותך (()).
את אמיצה מאוד, אין לי ספק שזה שלב זמני שיעבור, ונשמע שיש לך המון כוחות להתמודד עם זה. אני איתך.
גלית*
הודעות: 275
הצטרפות: 01 אוגוסט 2001, 00:23

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי גלית* »

גל מרמרי , אהבתי את מה שכתבת. גם אני מרגישה שהחיים קצרים מדי ואני רוצה את ילדיי איתי ולצידי ליותר מארבע שעות אחה"צ. אבל לפעמים אני חושבת שאולי זה אנוכי מצידי ובעצם הם זקוקים ליותר ממני, כי אכן רוב הזמן הם איתי. שילמדו גם מאחרים כי אני לא יודעת אם מה שאני נותנת להם זה מספיק .
כמה בן אדם אחד יכול לתת, ללא כל עזרה של סבא סבתא,קרובים? עזרה בכסף זה לא אותו הדבר כי אין פה את התמיכה הנפשית שיש בעזרה /קרבה של משפחה.
סתם הגיגים של רגעי תסכול ממש לא סבל, פשוט תסכול מהלבד ,מההתמודדות היומיומית לבד.
מיץ_פטל*
הודעות: 1618
הצטרפות: 27 אוקטובר 2001, 22:40
דף אישי: הדף האישי של מיץ_פטל*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי מיץ_פטל* »

נויה יקרה.
השבת גם לנו היתה קשה מאוד.חמתי התארחה אצלנו וזה היה סיבה למסיבה.
ובכל זאת זוג ידיים נוסף הקל עלנו מאוד.
בשבתות ובימי שישי בן זוגי ואני נכנסים למשמרות:
אני אוהבת להתעורר מאוחר אז הוא נמצא עם הילדים עוד שעה וחצי, אני מתעוררת מתארגנת , ואז אני עם הילדים שעתיים שלוש.
הם הולכים לישון בצהריים וגם אנחנו. אם רק אחד מהם נרדם, אז אחד מאיתנו ישן וכשהילד מתעורר, מתחלפים.
ואם למשל אנו מחליטים לטייל ביום שבת בבוקר כמשפחה, אז אחה"צ אחד נשאר לנוח בבית.
במשך השבוע אותו הדבר. לי יש שני ערבים פנויים ( אני הולכת לחוג תאטרון, והקמתי קבוצת הליכה) ושני אחה"צ פנויים, ואז הוא עם הילדים.
וגם לו אותו הדבר. (חברים, אופניים, סדנאות וכ').
יש לנו מילות קוד " קח פיקוד" , SOS, " אני צריכה להיות עם עצמי " שאומר מה חומרת מצבנו וכי השני צריך להכנס לתמונה.
ופעם בשבוע אנו מזמינים בייביסיטר לבילוי זוגי (קומזיץ', הליכה עם הכלבה, להתכרבל עם שמיכה בפארק, לאכול פיצה , בית קפה, גלידה וכ' ).
רוצה לומר:
קחו עזרה, ותעזרו נכון אחד לשני.

ועוד משהו:
יש תקופות שהוא מעלה לי את הג'ננה (הבן המקסים שלי), ואז אני לא רואה ילד אני רואה סוס פרא. ואז אני מתמלאת כעס, שנאה, תסכול, חוסר אונים, רחמים עצמיים,אשמה ומה לא. אני נכנסת למין קטע של : די, תפסיק, לא, אל , מיד, וכ'..." ואז הוא מחמיר את הפרובוקציות והמצב מסלים.
ואז אני מדברת עם חברה או גיסתי שהורתי להם ברגעים כאלו להזכיר לי כמה שהוא מקסים. אני מספרת לעצמי כמה הוא מיוחד, ורגיש וטוב לב, ויצירתי, ומוכשר, וכמה בת מזל אני שיש לי אותו כי בזכותו אני מגיעה למחוזות חדשים בחיי, וכמה אני אוהבת את בצחוק המתגלגל שלו, את הגומה שמסתתרת לה, את החיוך הרחב שלו, את העיניים הנוצצות והצוחקות שלו. כמה הוא הבן שחיכיתי לו כל כך, כמה הוא דומה לי, כמה הוא זקוק לי.....
אני חוזרת אליו ומחמיאה לו על משהו טוב שעשה, על מחוה שלו, על כל סממן להתנהגות נעימה שלו. וראו איזה פלא! אט אט הוא נעשה שוב נעים יותר, ההתנהגות שלו נעשת נעימה יותר...ושוב חוזרת תקופה נעימה יותר לאיזורנו עד.....הפיצוץ הבא!!
אממא*
הודעות: 39
הצטרפות: 03 מאי 2004, 22:37

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי אממא* »

לשגרירת: קראתי עכשיו חלק מהשרשור ואני רוצה להגיד לך כל הכבוד על האומץ לומר את הדברים שאת מרגישה. לפעמים חלק מהפתרון הוא להגיד את הדברים בקול רם. זה קשה במיוחד מאחר שמצפים מאיתנו, האמהות, לחוש מאושרות מעצם מימוש האמהות. אבל קחי גבר, כמעט כל גבר שהוא, תני לו בית מלא ילדים (או בפעוט אחד פעלתן), כיור מלא כלים וכמה חוגים לקינוח ותראי איך הוא מתמוטט תוך שבוע.

לי יש פעוטה דעתנית בת שנתיים וחצי, שלישית במספר. האחים שלה היו הרבה פחות דעתניים ואסרטיבים ואיתה הרבה יותר קשה לי במובן הזה. עד גיל שנתיים היה הרבה יותר קל, בערך בגיל זה התחילו וויכוחים אינסופייים (מקלחת, שינה, חיתול ומה לא) והמון תסכולים. היא נמצאת בגן (מעולה) עד ארבע ומאוד טוב לה שם. כשאני מגיעה לקחת אותה ומסתכלת עליה מרחוק אני רואה שהיא משחקת ומפסוטה, ברגע שהיא רואה אותי היא עוברת למצב יבבני ונודניקי.בגן היא ילדה למופת ובבית נודניקית גדולה. הנחמה שלי היא שאני מכירה את התופעה מאחיה האמצעי וזה בהחלט חולף . דבר נוסף הוא שבבית היא מרגישה בטוחה להוציא את כל תסכולי היום וזו עוד סיבה להתנהגותה.

עכשיו לקראת גיל שלוש היא נרגעת קצת. עדיין מנהלת את העולם, אבל כבר אפשר להתמודד עם הסירובים. העצה שנתנו לך כאן, להילחם כמה שפחות היא עצה טובה. אני צמצמתי למינימום את הדרישות ממנה ומשתדלת לא להתווכח כיוון שכל וויכוח כזה בשבילה הוא פתח למאבק. אם ישנם דברים שאני מחליטה להתעקש עליהם אני תמיד משאירה לה סולם לרדת מהעץ שלה (למשל, אני נותנת לה מראש שלושה זוגות מכנסים והיא בוחרת ביניהם, נותנת לה קופסה עם כמה 'דברים טובים' והיא בוחרת מתוכם. כמובן שאחר כך היא רוצה עוד, ואני אומרת לא, והיא משטחת על הרצפה ובוכה, אבל לפחות הייתה לה אפשרות לבחור.
עוד עצה היא לנסות לשנות את השגרה, אם בכל יום שאת לוקחת אותו מהגן יש מאבק, נסי לעשות משהו אחר, בקיץ אפשר ללכת מיד מהגן לבריכה או לים, למשל.
אצלנו אמבטיה מאוד מרגיעה, אפשר לקחת משחקים לאמבטיה, אפשר לנקות את קירות האמבטיה בספוג, אפשר להשפריץ ברובה מים.

ויש עוד, אבל אני חייבת לרוץ לעבודה.
נויה*
הודעות: 95
הצטרפות: 02 יולי 2002, 10:39

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי נויה* »

לאפרסקי ם
תודה רבה. לגבי עיקרון הרצף, קראתי כמה עמודים ממנו והשלכתי אותו בזעם תוך קללות נמרצות. ענת גביש בטח תסלוד ממני מעתה, אבל אני שוטמת את הספר הזה, ואת המחברת הצבועה שלו, שלא באמת יודעת מה זה אומר להיות אמא, משום שהיא לא הביאה ילדים ולכן מטיפה לחיים בלתי אפשריים לדעתי. אבל תופתעי לדעת, מתן ישן איתנו רוב הלילות מאז שנולד, ועד היום הוא נרדם איתנו ואז מעבירים אותו למיטתו. אני מאמינה שלטובת השינה של כולם ככך עדיף.
בכל אופן, אני לא יודעת אם הדברים האלה מדברים אלייך, אם לא את מוזמנת למחוק.
מה פתאום? למה שאמחק, בכלל לא. הייתי מוחקת רק אאוטינג.

את אמיצה מאוד, אין לי ספק שזה שלב זמני שיעבור, ונשמע שיש לך המון כוחות להתמודד עם זה. אני איתך.
הרבה תודה, זה מעודד ומחמם לי את הלב.

מיץ פטל, שלום, שמחה שחזרת (()) נשמע שגם לכם היה מאוד מאוד קשה.

אני חוזרת אליו ומחמיאה לו על משהו טוב שעשה, על מחוה שלו, על כל סממן להתנהגות נעימה שלו. וראו איזה פלא! אט אט הוא נעשה שוב נעים יותר
גם אני רוצה להשתמש בזה. היום דיברתי עם הגננת והיא העירה בעדינות שלדעתה אני מתנהגת בצורה לא נכונה כשהוא עושה משהו לא טוב, תקיפה מידי. לקחתי לתשומת ליבי, ובהחלט אשתמש בזה. היא קלטה נכון שאני רואה בילד "חלון ראווה שלי" ולכן כשהוא זורק חול על ילד בגן אני נורא נסערת וכועסת.

רוצה לומר: קחו עזרה, ותעזרו נכון אחד לשני.
זה כל כך נכון. קינאתי כשקראתי איך יש לכם קודים, אתם נשמעים לי זוג שמפרגן מאוד אחד לשני. אני פשוט לא יודעת לבקש. אני מחכה עד שאני מתפוצצת.

לאממא
קראתי עכשיו חלק מהשרשור ואני רוצה להגיד לך כל הכבוד על האומץ לומר את הדברים שאת מרגישה
תודה רבה קודם כל, אבל אני כבר כמה זמן חשה שלדבר לא מספיק עוזר לי, שאני צריכה עוד משהו . חושבת ללכת להומופאת.
הזדהיתי מאוד כשקראתי על הקטנה שלך. אומרים לי שזה נורא טוב שהם כאלה דעתנים ופעלתנים, אני מחכה לקטוף את הפירות. לגבי הבחירה בין כמה דברים, אני עושה את זה לפעמים, כשאני זוכרת ולא מותשת מידי, אבל זה עובד רק לפעמים. כשהוא ננעל על משהו, ירחם השם...
ענת_גביש*
הודעות: 2302
הצטרפות: 30 יוני 2001, 23:50
דף אישי: הדף האישי של ענת_גביש*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי ענת_גביש* »

ענת גביש בטח תסלוד ממני מעתה, אבל אני שוטמת את הספר הזה, הגזמת! :-D בכלל לא קראתי אותו מהתחלה עד הסוף. קיבלתי אותו עם הלידה הראשונה ובערך מאז אני תוהה איך מצליחים לקרוא ספר כשיש ילדים איתך בבית. זה לא רק הענין של הזמן והעייפות, אלא בעיקר של הריכוז.
אבל עזבי, מה התנפלת על המחברת. צבועה וכל זה. אנחנו ההוכחה לכך שכשהרצף נפגע האנשים נהיים קצת מסובבים. לדוגמא את ואני שיושבות מול הדבר המזמזם חרישית הזה ומנסות להבין איך לעשות את הדברים. וזו בעצם הטענה העיקרית שלה, רק מאד מורחבת, אני חושבת.
נועה*
הודעות: 1437
הצטרפות: 04 ספטמבר 2001, 13:21

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי נועה* »

ואת המחברת הצבועה שלו, שלא באמת יודעת מה זה אומר להיות אמא, משום שהיא לא הביאה ילדים
איפשהו קראתי (נדמה לי אושו) לא חשוב המוֹסר חשוב המסר.
אם המסר בספר לא מדבר אליך, אז זה לא ממש משנה עם יש לכותבת ילדים או אם אין לה ולהיפך.
אמא_אינקובטור*
הודעות: 1236
הצטרפות: 19 יוני 2003, 13:58
דף אישי: הדף האישי של אמא_אינקובטור*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי אמא_אינקובטור* »

כשאני מגיעה לקחת אותה ומסתכלת עליה מרחוק אני רואה שהיא משחקת ומפסוטה, ברגע שהיא רואה אותי היא עוברת למצב יבבני ונודניקי

שוב הקונספירציה של גניבת המחשבות שלי. גם לי נראה שהיא מאושרת כל עוד אני לא בסביבה, ומתחילה להרהר מחשבות נוגות על תפקודי כאמא.
אמא_אינקובטור*
הודעות: 1236
הצטרפות: 19 יוני 2003, 13:58
דף אישי: הדף האישי של אמא_אינקובטור*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי אמא_אינקובטור* »

נויה, מה העניינים היום?

מכירה גם מכירה את המצבים האלה, שבהם את תוהה מה X או Y מהפורום, האורים ותומים של ההורות הרכה והמכילה, היו עושות. כשצריכים להתלבש ולצאת והילדה בורחת בצהלות שמחה לצד השני של הבית, ערומה לגמרי; כשאת מבקשת ממנה לא לעלות למעלה כי אחותה ישנה שם, ומיד היא הולכת ומעירה את התינוקת (שמתעוררת בבהלה ומתחילה לבכות); כשבאחת עשרה בלילה את רק רוצה לשבת עם כוס תה מול הטלויזיה ולדבר עם בעלך על תלאות היום, אבל לא - מקפצת עלייך ילדה בלתי עייפה שמנדנדת שוב ושוב לראות את הסרט על הדינוזאורים.
לילה_טוב*
הודעות: 1543
הצטרפות: 24 נובמבר 2002, 23:01
דף אישי: הדף האישי של לילה_טוב*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי לילה_טוב* »

כשקראתי קודם את הדף חשבתי שרוב הקשיים שנתקלת בהם היו על רקע מפגשים עם ילדים אחרים אחרי הצהריים, וחשבתי אולי יש לו מספיק מזה בגן וכדאי לנסות אולי אחרי הצהריים לא להיכנס שוב לסיטואציות חברתיות.
אבל אחרי ההודעה של שבת אני מצטרפת למה לאמרו לך כאן - יעוץ או טיפול משפחתי. מניסיון - מאוד עוזר ומוציא ממצבים משבריים וקשים מאוד. אנחנו לא נולדים עם זה ולא לומדים את זה בשום מקום, והרבה פעמים הכלים היחידים שלנו הם איך שגידלו אותנו, לא תמיד מציאה גדולה, והיום אני חושבת שלא רק במצבי משבר, אלא כמעט לאורך כל הדרך בתדירות כזאת או אחרת, כדאי להתייעץ עם מישהו שסומכים עליו (לא נכנסת כאן להגדרות מקצועיות אבל לא מתכוונת לשכנה ממול, לפחות לא לרוב השכנות).
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי בשמת_א* »

מכירה גם מכירה את המצבים האלה, שבהם את תוהה מה X או Y מהפורום, האורים ותומים של ההורות הרכה והמכילה, היו עושות. כשצריכים להתלבש ולצאת והילדה בורחת בצהלות שמחה לצד השני של הבית, ערומה לגמרי; כשאת מבקשת ממנה לא לעלות למעלה כי אחותה ישנה שם, ומיד היא הולכת ומעירה את התינוקת (שמתעוררת בבהלה ומתחילה לבכות); כשבאחת עשרה בלילה את רק רוצה לשבת עם כוס תה מול הטלויזיה ולדבר עם בעלך על תלאות היום, אבל לא - מקפצת עלייך ילדה בלתי עייפה שמנדנדת שוב ושוב לראות את הסרט על הדינוזאורים.
הרסת אותי!

באמת, אצלנו זה לא דינוזאורים, אבל איך את יודעת???
ולמי יש בכלל שאריות של שכל לחשוב באותו רגע על אותן דמויות מופת לאמהות רכה ומכילה...

אם אני בדיוק רכה ומכילה (= סבלנית, מלאת חוש הומור, ורגועה - משום מה), אז אני לא צריכה לחשוב עליהן.
ואם אני בדיוק עצבנית, עייפה, מותשת, רעבה, וכועסת על בנזוגי - אין שום צ'אנס שאני אזכר שבכלל קיימת איזו דמות מופת לאימהות רכה ומכילה.
הרי אילו הייתי נזכרת בה מייד הייתי נעשית רגועה, מלאת חוש הומור וסבלנית!
ענת_גביש*
הודעות: 2302
הצטרפות: 30 יוני 2001, 23:50
דף אישי: הדף האישי של ענת_גביש*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי ענת_גביש* »

ואם אני בדיוק עצבנית, עייפה, מותשת, רעבה, וכועסת על בנזוגי - אין שום צ'אנס שאני אזכר שבכלל קיימת איזו דמות מופת לאימהות רכה ומכילה. אשרייך!
אצלי ברגעים האלה הן מרחפות ברחבי הבית, מתבוננות בי מכל פינה בהרמת גבות רחמים ומבוכה ואני לא רוצה לדעת מה עוד.

הרי אילו הייתי נזכרת בה מייד הייתי נעשית רגועה, מלאת חוש הומור וסבלנית! ספרי לנו אם זה עובד. בבית הזה האמא רק נהיית יותר גרועה. טוב בעצם לא תמיד. לפעמים באמת עוזר לדמיין אותן. תלוי ברמת הקריזה.
נויה*
הודעות: 95
הצטרפות: 02 יולי 2002, 10:39

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי נויה* »

אמא אינקובטור (אגב, תסבירי לי כשתוכלי את הכינוי)
שלומי יותר טוב, :-)
הגעתי לכמה מסקנות בעקבות היום הזה: 1. אני חייבת לישון יותר. 2. חייבת לעבוד פחות קשה. 3. לא אקח מטפלת קבועה, אלא פעמיים בשבוע. פעם אחת לעבוד, ופעם אחת לשעתיים עם עצמי. אבל אשאיר סטנד ביי לימי שבת מזוויעים. 3. הגננת צדקה, אני חייבת להיות פחות כועסת ונסערת כשהוא מרביץ לילדים. חייבת לשמור על קור רוח. נו טוב, היה לי יום קל יותר, מקווה שזה יחזיק.
ולגבי האמהות שהזכרת, אין יום שאני לא שואלת את עצמי את השאלות הללו. ממש מנהלת איתם דיאלוג, בעיקר עם מסעדה ניידת, נו! מה הייתם עושים עכשיו??):< או יותר נכון עושות.

ללילה טוב
את צודקת, אבל הבעיה היא שאצלו הוא חייב ללכת כל יום לגינה, פשוט תובע את זה, ואין לנו גינה פרטית עם מתקנים. לכן חייב להיות מפגש. מה גם שאולי לא כדאי לברוח מהבעיה אלא לנסות להתמודד איתה, רק אחרת.
אממא*
הודעות: 39
הצטרפות: 03 מאי 2004, 22:37

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי אממא* »

בקשר לטיפול הומיאופטי - אין לי כלים לשפוט האם זה עובד או לא. אבל נשמע שאתם זקוקים לשינוי כולל יותר והטיפול יכול להיות חלק ממנו, אבל לא כולו.
בקשר לעזרה של מטפלת - זה נשמע לי רעיון טוב, אבל אני הייתי מחפשת מישהי צעירה ולא מטפלת מנוסה שתתן לך הרגשה שהיא יודעת טוב יותר. את יכולה לקחת בחורה בתיכון אוהבת ילדים ועם אנרגיות שתבלה איתכם כמה שעות אחה"צ. כך תוכלי גם לפנות לעצמך זמן לעבודות הבית, למשל, וגם להכניס הביתה אדם נוסף ואוהד.

יש לי חברה, גרושה טריה, שגילתה שימי שישי בצהריים, אחרי הגן קשים לה מאוד עם בנה בן השנתיים וחצי. הוא לא נרדם, הטריף אותה וכתוצאה מזה כל השבת הייתה עקומה. כתוצאה מכך היא החליטה להיעזר בשמרטפית צעירה שתיקח אותו מהגן ותשחק איתו בצהריים. כך היא מגיעה לערב שבת הרבה יותר רגועה ועם יותר כוחות.

מדברים שקראתי כאן לעיל השתמעה ביקורת סמויה על הרעיון להיעזר באדם נוסף לטיפול בילד. אני מסתייגת מהביקורת הזו. נשמע לי שאת זקוקה עכשיו לכול עזרה שהיא ואין בכך כל פסול. אני בטוחה שהילד שלך יודע שאת אוהבת אותו ושמרטפית רעננה שתשחק איתו קצת אחה"צ לא תפגום בקשר ביניכם.

אגב, בשבת האחרונה הקטנה שלי ממש הטריפה את שנינו וכשסבתא שלה הציעה שנביא אותה אליה לכמה שעות קפצנו על המציאה. היא חזרה אחה"צ מתוקה ורגועה.
עדי_יותם*
הודעות: 2996
הצטרפות: 07 אוקטובר 2001, 22:47
דף אישי: הדף האישי של עדי_יותם*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי עדי_יותם* »

ולגבי האמהות שהזכרת, אין יום שאני לא שואלת את עצמי את השאלות הללו. ממש מנהלת איתם דיאלוג, בעיקר עם מסעדה ניידת, נו! מה הייתם עושים עכשיו?? או יותר נכון עושות.
עכשיו קלטתי משהו, שהעצות הטכניות באמת יכולות להיות כלי טוב, אבל ישנו הבסיס אני נסערת וכועסת. אז קודם כל, לא שאני מחזיקה מעצמי אמא רכה ומכילה, ממש לא, אבל ככל שעובר הזמן יותר קשה להרגיז אותי, ובמקביל אפיזודות הכעס שלי הולכות ומתקצרות, גם אם הן קיימות ותכופות. ובמקביל - התמכרות לפורום הזה והתחברות לכמה מן הכותבים בו, הרבה קריאה, שיטת אדלר, ליגת לה לצ'ה...... ועדיין יש הרבה עבודה.
הדס*
הודעות: 285
הצטרפות: 25 ספטמבר 2002, 18:28

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי הדס* »

נויה, קראתי גם אני וחשתי הזדהות. היו לי תקופות עם הבכור בהן הייתי שוכחת לפעמים שזה רק פצפון בן שנתיים וחצי-שלוש. הוא היה נראה לי נוראי ממש. מין יישות שכל מטרתה לשגע אותי ולבחון עד להיכן מגיעה סבלנותי. עד שהגעתי למצב בו הבנתי שהעזרה חייבת להגיע מבחוץ. אוכל להמליץ לך מנסיוני הפרטי בלבד (לא שאני מתיימרת למומחיות גדולה).

ראשית, כשהרגשתי שסיר הלחץ שלי גואה, הייתי יוצאת לסיבוב הירגעות עם עצמי ומשאירה אותו עם אבא שלו. לא תאמיני כמה "מאוורר" יכול להיות סיבוב רגלי בן חצי שעה, לבד או עם הכלב, אם יש כזה. לפעמים, אם הייתי רואה בדרך ילדים, הייתי אפילו מרגישה שאני מאד רוצה לחזור אליו הביתה, וזה אחרי שחצי שעה קודם כל מה שרציתי זה לברוח מה שיותר מהר ורחוק.

שנית, מצאתי מטפלת משפחתית מדהימה, אחת בדורה, שפשוט שינתה לי את הפרספקטיבה. רק אני ובן זוגי הלכנו לפגישות, לא הבאנו מעולם את הילד, והיום, בדיעבד,ברור לי שבגיל רך כל כך ברור שאנחנו הם אלה שהיו צריכים לבצע שינוי, ולכן לא היה צורך בנוכחותו בפגישות. מעבר לעובדה שאט אט שיניתי את צורת ההסתכלות ולמדתי להוציא את ה"עוקץ" מעימותים (כמו שייעצו כאן - להשתמש בהומור, להפוך אמבטיה לכיף).

החשוב ביותר היה שלמדתי ממנה שלילד שלי חשוב מאד להשאיר "חבל לרדת בו מן העץ" וביכולתי לנתב חלק ניכר מהעימותים למצב שיש בו מוצא (שזו עצה נהדרת ליחסים עם אנשים בכלל). בהתחלה הלכתי אליה מדי שבוע-שבועיים והפגישות איתה היו כמו מצבר שהטעין אותי לעוד כמה ימים. בהדרגה, עם תירגול עצמי, הצלחתי לרווח בין הפגישות עד לסיומן. מאז נולדו לי עוד שני ילדים, ואני שמחה לספר שיש אצלנו פחות עימותים. פשוט החכמתי קצת ולמדתי להגיב לעתים מהראש ולא מהבטן. לא מבחינת האינטואיציה האמהית אלא מבחינת ה"איך לצאת מריבים פונטציאליים בחוכמה ולהבין גם את נקודת המבט של הילד". אני מסכימה שאנחנו מביאים להורות הרבה מאיך שחונכנו, ולא תמיד זה לעניין. אותי חינכו, כמו רבים אחרים אני מניחה, שההורים תמיד צודקים, לעולם לא מודים בטעות ו"מה שאומרים לך תעשי". לוקח זמן לאלף את עצמך שאפשר אחרת.

נכון שאחרי ימים קשים כאלה יש ימים פחות נוראיים ואפילו שמחים וממלאים? תשתדלי לשנן את זה לעצמך בשקט. מחר יהיה יותר קל...
ואם תרצי ספציפית את שמה של המטפלת המשפחתית אשמח להמליץ לך באופן דיסקרטי, מפני שהיא אדם עם הסתכלות מיוחדת וחכמה על החיים. בהצלחה!
ענת_גביש*
הודעות: 2302
הצטרפות: 30 יוני 2001, 23:50
דף אישי: הדף האישי של ענת_גביש*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי ענת_גביש* »

הדס, מתי כבר יהיה לך דף בית??? (רוצה לכתוב לך שם שכיף שהצטרפת) {@
אמא_אינקובטור*
הודעות: 1236
הצטרפות: 19 יוני 2003, 13:58
דף אישי: הדף האישי של אמא_אינקובטור*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי אמא_אינקובטור* »

הגעתי לכמה מסקנות בעקבות היום הזה: 1. אני חייבת לישון יותר. 2. חייבת לעבוד פחות קשה. 3. לא אקח מטפלת קבועה, אלא פעמיים בשבוע. פעם אחת לעבוד, ופעם אחת לשעתיים עם עצמי. אבל אשאיר סטנד ביי לימי שבת מזוויעים. 3. הגננת צדקה, אני חייבת להיות פחות כועסת ונסערת כשהוא מרביץ לילדים. חייבת לשמור על קור רוח. נו טוב, היה לי יום קל יותר, מקווה שזה יחזיק.

אמן. נתת לעצמך עצות מצויינות, אני חושבת שאת צריכה לקחת את עצמך פעם בשבוע לכוס קפה ולשוחח (-: העולם נראה אחרת לגמרי כפתאום למשך שעה אף אחד לא רוצה ממך או לא צריך ממך שום דבר.

מקור הכינוי שלי, אגב, הוא לזכר החוייה המעצבת של האמהות שלי, הלא היא הפגיה. באותה מידה יכולתי לקרוא לעצמי אמא משאבה.
אמא_נוגי*
הודעות: 592
הצטרפות: 30 מרץ 2004, 11:04
דף אישי: הדף האישי של אמא_נוגי*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי אמא_נוגי* »

לגבי הגינה: אצלנו זה פעם יום טוב ופעם לא. היו פעמים שגררתי שני ילדים צורחים מהגינה, כל אחד בוכה בגלל משהו אחר. אבל לאחרונה אני נותנת לגדול משימות, ומאפשרת לו להיות קצת יותר אחראי ולעזור לקטן. זה לא אומר שאני הולכת להצטרף לשורת האימהות על הספסלים, אני עדיין שם עם 200 עיניים, אבל זה כלכך נחמד שהם הולכים ביחד, יד ביד, ואיתי מסביר ליובל מה עושים בכול מיתקן, ולא שיובל לא יודע, אבל הוא מהנהן ומוסיף הערות משלו.
ודרך אגב לי יש מישהי שבאה מידי יום אחר הצהרים, בעיקר מאחר ויש ימים שאני לא בבית. בימים שאני כן בבית אני בדר"כ עם הילדים, ומשאירה אותה לעשות עבודות בית שונות. ככה לפחות יורד ממני העומס הזה, זה גם שחרור, כשלא צריך לעשות כביסות ולסדר, ואז יש ראש יותר נקי להיות איתם ב 100%.
שרון_ג*
הודעות: 3304
הצטרפות: 30 אפריל 2004, 16:29

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי שרון_ג* »

עד לפני שנה הייתי אמא ב 200% משרה.
עכשיו מסיבות שונות עבדתי לסירוגין במהלך השנה האחרונה, אבל אני חוזרת לעבוד בקרוב (ואני מוכנה להוסיף אי"ה אם זה יעזור במשהו..)
יש לי שתיים: בת 7 שעשויה בעיקר מזהב טהור, רק נוטה לבכיינות יתרה, ובת 3 שכולה קוצים ודרדרים.לקוצנית יש סברס מתוק מבפנים. ואם כי אני יכולה להגיד לך שגיל 3 הוא קצת שיפור לעומת גיל שנתיים, עיקר השיפור בא מכוון שינוי הגישה שלי.
אני הייתי רגילה לזהב, שעושה כל מה שאומרים לה, ואם לא אז אפשר להסביר ויש מי שיקשיב.
ופתאום אני מקבלת מזיניקית כזאת שמגיל אפס יודעת יותר טוב ממני מה טוב.
זה קשה, זה מתיש, ומצאתי את עצמי מקטרת עליה בכל פורום אפשרי (ולאו דווקא וירטואלי).
ואז נכנסתי לפורום ייעוץ של YNET, בעקבות אמא מהגן שהמליצה לי, ואני חייבת לומר שממש לא ידעתי מה לכתוב, כי כל כך הרבה בעיות היו לנו, אז רק קראתי.
והכי חשוב - כנראה שזו היתה נקודת מפנה בשבילי לשינוי גישה.
ונכון, גם היום יש לנו קשיים, אבל פחות, והעסק יותר נסבל.
וקראתי ספר נחמד שעזר לי איתה (ועכשיו אני לא מוצאת אותו כדי לצטטו)
והמוטו - אז הבית יהיה מבולגן, והילד ילך עם פיג'מה לגן... שימי את הגבולות בנקודות החשובות, ותוותרי מראש על השאר. לפני הצרחות - כי אז זה כבר יהיה כניעה.
נקודות חשובות אצלי: חגורת בטיחות באוטו, קסדה באופניים (הרגלים מגיל צעיר, למרות שזה עוד לא כל כך קריטי), לא להשתולל במיטת קומותיים...
לא חשוב: ללבוש מעיל בגשם (צאי החוצה ותראי אם קר לך, ותגידי לי אם את רוצה מעיל) לגרוב גרביים מתחת לנעליים (אחרי יום שבו החול והזיעה יגרדו לה ברגליים, היא תבין בעצמה).
פחות אנרגיות מתועלות לכיוונים שליליים, ויותר לחיוביים.
ואנסה להוסיף קישור לפורום ייעוץ. מומלץ
http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-1334-11424,00.html
יעל_צ*
הודעות: 1086
הצטרפות: 04 מאי 2004, 21:31
דף אישי: הדף האישי של יעל_צ*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי יעל_צ* »

שרון בוקר טוב,

קראתי בעיון את מה שכתבת לעיל והזדהיתי עם המון דברים.
מפאת קוצר זמן (צריך לעבוד) לא יכולה לכתוב כרגע הרבה.
שינוי הגישה - זה כנראה הסוד. אצלי הרבה דברים קורים מאז שהתחלתי לקרוא וללמוד כאן באתר.


דרך אגב - יש לנו ילדים בגילאים דומים. לי יש ילד בן שבע ותאומים (בן ובת) בני ארבע.

להתראות בינתיים,
אמא_נוגי*
הודעות: 592
הצטרפות: 30 מרץ 2004, 11:04
דף אישי: הדף האישי של אמא_נוגי*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי אמא_נוגי* »

קסדה באופניים (הרגלים מגיל צעיר, למרות שזה עוד לא כל כך קריטי),

קריטי מאוד! בן הארבע שלי איבד שליטה עם האופניים שלו (שהיה בן 3), כשהייתי לידו, עף מהאופניים ומעצמת המכה נעקרו לו שתי שיניים. עד היום אני מודה לאל שהיתה לו קסדה.
שרון_ג*
הודעות: 3304
הצטרפות: 30 אפריל 2004, 16:29

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי שרון_ג* »

אה, היא נוסעת בתלת אופן רוב הזמן, וקצת קשה לאבד שליטה על זה...
ואצלנו אין דבר כזה "בלי קסדה" או "בלי חגורת בטיחות"
אמא_אינקובטור*
הודעות: 1236
הצטרפות: 19 יוני 2003, 13:58
דף אישי: הדף האישי של אמא_אינקובטור*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי אמא_אינקובטור* »

והמוטו - אז הבית יהיה מבולגן, והילד ילך עם פיג'מה לגן... שימי את הגבולות בנקודות החשובות, ותוותרי מראש על השאר. לפני הצרחות - כי אז זה כבר יהיה כניעה.

אתמול דווקא הייתי אמא מוארת למופת. היא רצתה לצאת למשחקייה לבושה חולצה, גרביונים חגיגיים, סנדלי פלסטיק - וזהו. נשמתי עמוק, לקחתי זוג מכנסיים למקרה שתשנה את דעתה, הרגעתי את הבעל הנסער ויצאנו. והשמיים לא נפלו.

אבל יש לה את הפטנט הסודי - זוכרות את סרט המופת "חולית", עם בנות גשרית שמתאמנות על The Voice - נימת הדיבור שאם משמיעים אותה כמו שצריך, שום דבר לא יעמוד בפנייך? אצלנו זו היבבה-צרחה, מין קרשנדו כזה של תובענות מהולה ברחמים עצמיים. אז כשהיא רוצה את הגרביים עם הפיה ולא את הגרבים עם הפסים, למרות שהגרביים עם הפיה כרגע בכביסה, וקוראת לי שוב ושוב ושוב, בצרחה היבבנית התובענית הזו, אני - פיזית - מרגישה שהלב שלי פועם בקצב כפול מהרגיל ולחץ הדם עולה.
היא נכנסת ללופ של צרחות כי משהו לא נעשה בדיוק לשביעות רצונה, וחזרנו לנקודת האפס.
נויה*
הודעות: 95
הצטרפות: 02 יולי 2002, 10:39

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי נויה* »

ערב טוב
חזרנו ממדורה ליד הגן. האמת שעמדתי בזה יפה מאוד. למרות שמתן לא ישב לשניה אחת, אבל שניה. הרחבה הייתה מלאה מדורות ואפילו בבית הספר ליד הייתה מין חגיגה עם איש פעלולים אז מתן התפלח לשם, ואז הסתנן לבית הספר כדי לצפות בחוג קפוארה (כמה מקסים הם מנגנים).
בהתחלה חשבתי לא ללכת כדי לא להרגיש את התסיסה הזו כשהוא נכנס להיפר. אז קודם כל, כנראה שבגלל שאני שמרתי על עצמי מבפנים (הקפדתי לקחת את זה קצת יותר קל, לא התאמצתי על זה במיוחד), אז היה יותר קל, למרות שהוא היה תוסס כרגיל, וכאמור לא ישב שניה.

קצת ציער אותי מצד אחד שבהפעלות של הגננת, כשכולם - הורים ופעוטות רקדו במעגל, הוא לא השתתף, אלא העדיף להיות בצד, ולשחק עם השער הסמוך, מצד שני אני די גאה בנון קונפורמיסט הקטן שלי.
לא קלים אנחנו, נויה ומתן. הוא די משקף אותי אני חושבת.

יש לי עוד הרבה מחשבות, אבל אכתוב אחר כך.
אביב_חדש*
הודעות: 2998
הצטרפות: 26 יולי 2001, 09:53
דף אישי: הדף האישי של אביב_חדש*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי אביב_חדש* »

נויה, אני קוראת אותך כאן מפתיחת הדף. ואני גאה בך על המדורה היום. שלא הכרחת אותו לרקוד אתך כמו כולם ושנתת לו את החופש. אני בטוחה שהוא יבקש לרקוד איתך כשירצה!
גם אני לפעמים הייתי רוצה שהבן שלי ירקוד כמו כולם בגן, אבל נו, מה לעשות, זה לא עובד אצלו. הוא עושה מה שהוא רוצה. זה הוא, לא אני.

כשכל ילדי הגנים מהמועצה האזורית רקדו במעגלים בטקס יום העצמאות לפני שבועיים, הוא התיישב על הטריבונה באולם הספורט. הוציא מתיק הגב שלו עיתון שלקח בבוקר מחדר האוכל וקרא אותו עד הסוף! כולנו (כולל הגננת והמטפלות) נקרענו מצחוק. צריך להעריך מאוד את היצירתיות שלהם ואי השמרנות הזו. זה נעלם עם השנים...
אלמונית*
הודעות: 1286
הצטרפות: 01 אוקטובר 2001, 09:06

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי אלמונית* »

גם אני לפעמים הייתי רוצה שהבן שלי ירקוד כמו כולם בגן

הבן שלי, היום בן שבע, עד גיל חמש בערך גם כן היה מה"לא רוקדים"... יושב על אמא כשכולם 'מופעלים'. ביישן נורא.
והנה, ביום הולדת חמש, בגן, הגננת הפעילה את הטייפ, עם השיר "החולם הקטן" ("לו רק ניתן, לו רק ניתן, הייתי עושה זאת מזמן....") והילד רקד, לבד, מול כל הילדים בגן, כולו מרוכז בריקוד.
אני ואבא שלו היינו המומים. כמעט בכיתי מהתרגשות.

יש, יש הרבה רגעים מופלאים כאלה שאת אומרת לעצמך - היצור הנפלא והמתוק הזה הוא שלי.....
חבצלת_השרון*
הודעות: 559
הצטרפות: 01 דצמבר 2003, 19:34
דף אישי: הדף האישי של חבצלת_השרון*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי חבצלת_השרון* »

כשאני רואה את שם הדף הזה,
אני נזכרת במשפט שקשור ללידה:
"הכאב הוא נתון,
הסבל הוא עניין של בחירה"
ענת_גביש*
הודעות: 2302
הצטרפות: 30 יוני 2001, 23:50
דף אישי: הדף האישי של ענת_גביש*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי ענת_גביש* »

_"הכאב הוא נתון,
הסבל הוא עניין של בחירה"_
אני חושבת שנויה יודעת את זה. אחרת לא היתה מתייעצת כאן בפירוט כזה. לפעמים נופל עליך סבל, והצעד האמיץ הוא לבדוק אם אתה אכן קראת לו ובחרת בו, ואם כן למה, ואיך אתה מצליח להעז ולהראות לו את הדרך החוצה.
נויה*
הודעות: 95
הצטרפות: 02 יולי 2002, 10:39

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי נויה* »

לאביב חדש. תודה רבה ואת כל כל צודקת במשפט הזה. :הוא עושה מה שהוא רוצה. זה הוא, לא אני.

ואכן, יש רגעים רבים של אור.
מיכל_שץ*
הודעות: 2818
הצטרפות: 28 אוקטובר 2003, 20:13
דף אישי: הדף האישי של מיכל_שץ*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי מיכל_שץ* »

נויה, כבר הרבה זמן אני קוראת את הדף הזה. וחשבתי שיש לי הרבה מה להגיד. באמת הפריע לי הכותרת שלו, כי מעולם לא הרשתי לעצמי לחשוב שאני סובלת מעצם ההורות. גם כשהיה לי מאוד קשה (מאוד מאוד מאוד). אולי אני עוד אמצא את הכוח ואכתוב מנסיוני (הפעוט) תשובה מפורטת, שאולי תעזור ואולי לא. אני רק רוצה להוסיף שכשקראתי את דברייך בהתחלה כמעט בכיתי איתך, את הסבל שלך, את העובדה שאת לא נהנית מהאמהות, שאת מחמיצה משהו.
רציתי לתת לך רק 2 טיפים קטנים.
  1. כשבתי נולדה אמא שלי אמרה לי: "בשביל אמא אין שום דבר שהוא קשה מדי, כל קורבן שתקריבי, כל קושי שתמודדי אתו, תזכרי תמיד את הסיבה, את הילדה שלך ואת זה שאת אוהבת אותה, וככה, פתאום הכל יהיה יותר קל" המשפט הזה (שפה ניסחתי אותו מהזכרון הרעוע שלי, היא בטח אמרה את זה קצת אחרת) נתן לי המון כח בהמון פינות ורגעים חשוכים במיוחד, וכן הוא עזר להאיר אותם קצת.
  2. מאז שהתחלתי לשוטט באתר הזה, ולקרוא כל בדל דף, פתאום נזכרתי בכיף, בשמחה, באושר, באהבה ובכל הדברים הטובים שבאים עם התוית הזאת "אמא", אני ממליצה לך להמשיך לקרוא, גם דפים שאולי נראים לך לא רלוונטיים כרגע, לאט לאט תספגי את התחושה הזאת שיש לאמהות שכותבות פה, שהילדים שלהן הם הכל בשבילן והן כ"כ אוהבות אותם, ואולי חלק מזה ידבק בך ותרגישי יותר טוב. אני חייבת להגיד לך שהאתר הזה שינה את דעתי לגבי ילד נוסף, אז כן משהו טוב קורה.
שרון_ג*
הודעות: 3304
הצטרפות: 30 אפריל 2004, 16:29

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי שרון_ג* »

כן, ותלכי ל:
ארכיון חוכמות של ילדים
מילים שילדים ממציאים

מבטיחה לך שתמצאי מה לכתוב על מתן (זה שמו?), וזה ישפר לך מיד את מצב הרוח.
נויה*
הודעות: 95
הצטרפות: 02 יולי 2002, 10:39

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי נויה* »

שרון ואחרות
קצת מצחיק שאני נדרשת להתייחס לעניין הסבל דווקא השבוע היותר קל ונעים שהיה לי לאחרונה עם מתן. יתכן שזה בגלל שהקלתי על עצמי בעניין שעות העבודה, אולם גם הבנתי בעקבות מרחקון קטן שתפסתי מהעבודה שאני ממש ממש לא רוצה לעזוב אותה, אלא רק לעבוד קצת פחות.

אני מבינה את ההתרעמות, ההסתייגות והדחיה מכך שאמא אחת באה ומודיעה חד וחלק על השולחן - אני סובלת מאמהותי. ובכן, אני לא היחידה, (אפילו בדף הזה לא) ולא הראשונה.

הסופרת והמשוררת אדריאן ריץ', שספרה "ילוד אישה" שיצא ב1976 נחשב לאבן יסוד בהגות הפמיניסטית (ספר חובה לטעמי) כותבת בפרק הראשון בספרה כך:
"ילדי גורמים לי את הסבל המעודן ביותר שחוויתי מעודי. סבל כפל הרגשות: המעברים הרצחניים בין הסלידה המרה והעצבים החשופים, ובין הסיפוק המענג והעדנה. לא אחת אני מצטיירת בעיני עצמי כמפלצת של אנוכיות ואי סובלנות כלפי אותם יצורים זעירים וחפים מפשע. קולותיהם מתישים אותי, דרישותיהם הבלתי פוסקות, ומעל הכל הצורך שלהם בפשטות ובסבלנות ממלאים אותי ייאוש על כשלונותיי. יאוש על מר גורלי, למלא תפקיד שאינו הולם אותי. ולא אחת תש כוחי מזעם עצור. לפעמים אני חשה שרק המוות לבדו ישחרר אותנו זה מציפורני זה, ואני מקנאה בחשוכת הילדים על המותרות שבחרטה, אך לצדם על חיי פרטיות וחירות".

טקסט קשה מנשוא, אך עם חלקו הראשון עד המשפט שקשור במוות ועקרות אני מזדהה לפעמים, ואני תוהה מי אינה מזדהה ברגעי שפל. המנטורית שלי אומרת - אין אמא שלא רוצה לפעמים שיקחו אותם עכשיו ומיד לאנשהו וישאירו אותה לבד. לדעתי זה נכון. אני מנסה לקיים דיון אמיץ, ללא מורא, וללא התחסדות ברגעי השפל האלו. ובינתיים לא כל כך מצליח לי.

ואגב, אם היית שומעת איך אני מדברת על מתן, לא היית צריכה לדאוג כל כך. אני בהחלט גאה בו, על הרבה דברים שהוא ממציא ואומר, וחושבת שהוא מקסים
נויה*
הודעות: 95
הצטרפות: 02 יולי 2002, 10:39

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי נויה* »

אני עושה פה סיכום של כל המשפטים הכי חזקים לגביי בדף הזה, אלו שאני לוקחת להדביק על הקיר ליד המיטה :-)
  • האם חשבת לנסות לשנות את זה ? זה קל להגיד ואולי גם מקומם, אבל אני מסתכנת (ענת גביש)
  • מה עם לישון צהריים, את, בגיבוי של בייביסיטר? (תבשיל קדרה)
  • לא רוצה לישון? שלא ישן. בסוף יירדם איפשהו איכשהו... אני לא אומרת שזו הדרך האולטימטיבית (ספק אם יש אחת כזו...) אבל זה יכול לעשות "פוס" ולפתוח דף חדש ביחסים שלכם, כך ששניכם תוכלו להתחיל להנות מהם. (חבצלת השרון)
  • אולי הילד שלך מתנהג כך, כי הוא מרגיש רע. הוא מביע את תיסכולו ממעט זמן אמא (ענת גביש)
  • עובדת כל יום עד חמש ומגיעה הביתה בלי שמץ של כח או רצון ליצירתיות ביחסי עם הילדים. למען האמת, אני רוצה לקרוא עיתון לשתות קפה לאיזה שעתיים. (עוברת אורח)
  • הוא זקוק להרבה פעילות גופנית. אם הוא לא מוציא את המרץ בהשתוללות חיובית (משחקי האבקות, גלגולים, ריצה, קפיצות....) הוא מוציא אותו באופן שלילי ע"י הצקות, סרבנות והתנהגות מעצבנת באופן כללי (אם פי 3)
  • בתקופות הכי קשות, מסתבר שמה שהוא רוצה, זה אישור לאהבה. אני מנסה "לצאת" מהריב, ופשוט לתת לו חיבוק, נשיקה, ולהגיד לו כמה אני אוהבת אותו. (אם פי 3)
  • לא חייבים להסכים עם מעשיו, אבל לתת לו אמפטיה, ולהתייחס לכעס כאל נסיון לשאול "אמא, את אוהבת אותי?". ולתת הרבה אהבה ומגע גם בזמנים אחרים. ממש לקחת פרויקט של כמה ימים, וליזום הרבה הרבה חיבוקים ומילות אהבה, ותשומת לב חיובית. לראות את הדברים הטובים שהוא עושה ולשבח אותם - גם בשביל עצמך וגם בשבילו (אם פי 3)
  • אני מכירה היטב את התחושה של - הילדה הזו היא יותר מדי בשבילי. יש לה יותר מדי אנרגיות, רצונות וחשקים, הרגשה שאני והעצמיות שלי טובעות כליל בתשוקה הבלתי נשלטת שלה לפרק כל דבר, לחטט בסלים של עגלות של אחרים, לקפוץ, לחטוף. (אמא אינקובטור)
  • גם מתן שלי. פשוט מדהים. אבל אם תשחררי קצת תגלי שהוא יודע בדיוק מה הגבולות של עצמו. את יכולה לת דוגמאות מה הוא עושה שלדעתך מסכן אותו? (תמר ס)
  • גם לי יש פעוט דעתן ועקשן בבית, וגם אני חושבת שבין יתר העצות המאוד חכמות שנתנו לך כאן, כדאי גם לברור את הקרבות - על מה כדאי להתעקש ועל מה לא. מה למשל גורם לו להשתטחויות בחזרה מהגן? אם, נניח, הוא רוצה ללכת לנדנדות ולך יש משהו לסדר בבית, אולי אפשר לדחות את ה"לסדר" לטובת הנדנדות, כי חצי שעה של צרחות ובכי היא ממילא חצי שעה אבודה שלא מועילה לאף אחד? (שמיכת טלאים)
  • _היו לי תקופות עם הבכור בהן הייתי שוכחת לפעמים שזה רק פצפון בן שנתיים וחצי-שלוש. הוא היה נראה לי נוראי ממש. מין יישות שכל מטרתה לשגע אותי ולבחון עד להיכן מגיעה סבלנותי. עד שהגעתי למצב בו הבנתי שהעזרה חייבת להגיע מבחוץ. אוכל להמליץ לך מנסיוני הפרטי בלבד (לא שאני מתיימרת למומחיות גדולה).
ראשית, כשהרגשתי שסיר הלחץ שלי גואה, הייתי יוצאת לסיבוב הירגעות עם עצמי ומשאירה אותו עם אבא שלו. לא תאמיני כמה "מאוורר" יכול להיות סיבוב רגלי בן חצי שעה, לבד או עם הכלב, אם יש כזה. לפעמים, אם הייתי רואה בדרך ילדים, הייתי אפילו מרגישה שאני מאד רוצה לחזור אליו הביתה_ (הדס)
  • יש, יש הרבה רגעים מופלאים כאלה שאת אומרת לעצמך - היצור הנפלא והמתוק הזה הוא שלי..... (אלמונית)
  • ההמלצה שלו היא לא לומר "אתה ילד טוב" ואפילו לא "אתה מתנהג יפה" אלא לשבח את המעשה הספציפי: "אתה מלטף אותה ממש נחמד", ממש כשם שלא נגיד "אתה ילד רע" אלא "לא מרביצים". (מי)
  • בכל מקרה, לגבי תחושת הסבל בלהיות אמא. אני לא אמא, אבל אני רואה את הסבל הזה קיים אצל כל כך הרבה אימהות, ככה שאת בחברה טובה (ג'ינ ג'ית)
  • אני חושבת שרוב האמהות לילד ראשון, סובלות. הסיבה העיקרית לדעתי היא חוסר ניסיון וכל מאבק עם הילד הוא מאבק לא מוכר לנו, חדש ומתיש. (רונית)
גם_אמא*
הודעות: 72
הצטרפות: 04 ספטמבר 2001, 14:27

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי גם_אמא* »

ילוד אשה אכן ספר מדהים, וכל כך אמיתי, וכואב... וכל הכבוד לך על שאת חושפת את מחשבותיך, ורגשותיך, וכל הכאבים, והפחדים... לי עצמי ברור שבשבילי - הבאת כל הדברים הללו אל פני השטח, מעין חיטוט במורסות - היא הדרך היחידה איכשהו לשלוט בהם. הרי ברור שכולנו, וגם את ואני, אוהבות מאד את הילדים שלנו, זה נתון, זה ברור. אבל יחד עם זאת - כולנו, ואני אסתכן ואומר כ-ו-ל-נ-ו רצינו ברגעים אלה ואחרים לזרוק אותם דרך החלון, או שיעלמו. אני חושבת שאולי יש נשים שההתמודדות הזו פשוט מפחידה אותן, זה כל כך מנוגד לצו החברתי של היות האם המושלמת, שאף פעם לא כועסת, צועקת וכו'... ולכן יש ערך בנסיון שלך לבחוש ולדון ולהקטין את הפחדים והכאבים לדרגת משהו שאפשר להתמודד איתו, שלא ממוטט אותנו, שאפשר לחיות איתו. הרי אין בחיים טוב בלי רע, עליות תמיד מובילות אחר כך לירידות, וירידות לעליות, וגם הכאב והתסכול קשורים לאושר, שמנסיוני האישי הוא מגיח בעיקר לרגעים, אבל הוא מאד בלתי יציב. ואצלי שמתי לב שכשמאד טוב לי בדרך כלל תבוא אחר כך תקופה שפחות, וההפך.
אני בטוחה שאת אוהבת את מתן אהבת נפש, אבל זה בכלל לא הissue כאן. תמשיכי לכתוב, להתלבט ולקטר, יש לך גם קהל מבין ומזדהה.

ואגב, אחרי תקופה יחסית רגועה ונינוחה עם הילד הקטן שלי, שיהיה בן שנתיים בסוף החודש, בשבועיים האחרונים הוא עצבני, בוכה כל הזמן ובאופן כללי קשה קשה קשה איתו. שום דבר לא מרצה אותו והוא מתוסכל מהכל. יש לי גם כל מיני חששות שבינתיים אני שומרת לעצמי כי הוא באמת קטן ומוקדם מדי לשלוח לאבחון ואני לא רוצה בינתיים שיתויג, אבל גם הם מציקים... האמהות היא הדבר הנפלא ביותר שקרה לי והאיום ביותר שקרה לי, באיזשהו מקום איבדתי את עצמי ואני חוזרת לעצמי בנתחים קטנים, פה ושם, לאט לאט... ועצמי החדשה שונה מאד (ובעיקר לטובה, עלי לציין) מעצמי הקודמת. אבל זה תהליך שלקח עד כה חמש ומשהו שנים ועדיין רחוק מסיום..... חזקי ואמצי. דרך אגב פה בארה"ב עכשיו יום האם (קיבלתי עציץ קטן ובתוכו זרעי פרחים מילדתי). זמן נפלא להגות בריבוי הפנים של היות אמא.
מיכל_שץ*
הודעות: 2818
הצטרפות: 28 אוקטובר 2003, 20:13
דף אישי: הדף האישי של מיכל_שץ*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי מיכל_שץ* »

הבעיה עם ההגדה ש- להיות אמא זה גם לסבול היא העובדה שהיא חד צדדית. הרי יש גם הרבה אושר שמחה והנאה באמהות לא? (שאם אין בכלל אז זה באמת באמת עצוב). אז איפה הצד השני? ובכלל אני חושבת שאמהות זה העונג שבסבל.
גם לי כמו כולם ישנם רגעים שבא לי רק לזרוק אותה מהחלון (והיא כבר לא תינוקת) אבל גם מהם בסופו של דבר אני צומחת ולומדת, כך שיוצא שכרי בהפסדי.
כמו שכבר נאמר פה (אם אני לא טועה) חשוב תמיד לזכור גם ללמוד את השעור שהחיים מזמנים לנו.
נויה*
הודעות: 95
הצטרפות: 02 יולי 2002, 10:39

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי נויה* »

גם אמא, יקרה, כל כך ריגשת אותי, יש משהו עוצמתי מאוד בהודעתך. ראשית תודה, על הקול הזה, והתוכן הזה, ששאלתי את עצמי איפה הוא מסתתר. אני חושבת שלצטט ממנה יהיה חסר טעם כי אני מזדהה עם כולה. אבל אי אפשר בלי :
וגם הכאב והתסכול קשורים לאושר, שמנסיוני האישי הוא מגיח בעיקר לרגעים, אבל הוא מאד בלתי יציב

ועוד משהו, תודה לך שאת הראשונה שמציינת את העובדה הזו

אני בטוחה שאת אוהבת את מתן אהבת נפש, אבל זה בכלל לא הissue כאן.

ואת המשפט הזה הייתי לוקחת לספר: את לגמרי כותבת נהדר.

האמהות היא הדבר הנפלא ביותר שקרה לי והאיום ביותר שקרה לי, באיזשהו מקום איבדתי את עצמי ואני חוזרת לעצמי בנתחים קטנים, פה ושם, לאט לאט... ועצמי החדשה שונה מאד

ואוו. הפלת אותי לרצפה.שיהיה לך יום האם מענג ומלא רגעים יציבים.
נויה*
הודעות: 95
הצטרפות: 02 יולי 2002, 10:39

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי נויה* »

הרי יש גם הרבה אושר שמחה והנאה באמהות לא? (שאם אין בכלל אז זה באמת באמת עצוב). אז איפה הצד השני? ובכלל אני חושבת שאמהות זה העונג שבסבל

מיכל, ודאי שיש, זה מובן מאליו, אבל תקראי שוב את דבריה של גם אמא? הרגעים האלה בהחלט צפים, רגעי העונג, האושר - אם כי אינם יציבים וגם, הדף הזה מנסה לדון בסבל, סיבותיו, ודרכים להקל עליו. וזה בהחלט שיעור
חבצלת_השרון*
הודעות: 559
הצטרפות: 01 דצמבר 2003, 19:34
דף אישי: הדף האישי של חבצלת_השרון*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי חבצלת_השרון* »

דווקא השבוע היותר קל ונעים שהיה לי לאחרונה עם מתן.
את יודעת מה? אני גיליתי מזמן שברגע שאת מעלה את הבעיה ודנה בה, היא בחלקה נפתרת לבד. ככה זה עם הילדים, המודעות פותרת בעיות כשלעצמה. הם שמים לנו ראי מול הפרצוף, וברגע שאנחנו מוכנים להסתכל בו בעצמנו ולהחזיקו במו ידינו, הם יורדים מהתפקיד הזה, והופכים להיות קלילים הרבה יותר.
מיכל_שץ*
הודעות: 2818
הצטרפות: 28 אוקטובר 2003, 20:13
דף אישי: הדף האישי של מיכל_שץ*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי מיכל_שץ* »

הרגעים האלה בהחלט צפים, רגעי העונג, האושר
כנראה שלא הובנתי, התכוונתי שאפשר להנות גם מהרגעים שנדמה שלסבל אין קץ. אני מודה, אני פולניה, אני נהנית לסבול.
נורית_מ*
הודעות: 273
הצטרפות: 04 אוגוסט 2001, 17:51
דף אישי: הדף האישי של נורית_מ*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי נורית_מ* »

ובסופו של דבר, אני רק מחכה שהוא יהיה בן שלוש, וכל יום מחכה שיגמר.

נויה, יחסת את המצב מספר פעמים לעניין גיל השנתיים. תוכלי לספר איך היה עד אז? איך היתה ההתהגות שלו כתינוק? האם גם אז הרגשת שזה סבל בשבילך? או שכל הקושי ממש התחיל בסביבות גיל שנתיים?
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי בשמת_א* »

אני מסכימה לחלוטין, באמת בכל לשון של הסכמה, שלכולנו יש רגעים מאוד קשים, שהילדים עולים לנו על העצבים ואנחנו רוצים לזרוק אותם מהחלון, ממש ממש. בוודאי. בטח. ואפשר למצוא את הרגשות האלה בהרבה דפים כאן באתר.

אלה קשיים. אנחנו מתייחסות אליהם כאלה רגעים קשים, שיש כמו שיש רגעים נפלאים, ועוד יותר: אלה רגעים קשים שלנו. הילדים הם ילדים. הקושי הוא שלנו , האמהות, והוא נובע מאורח החיים הלחוץ שלנו ומהחינוך הלא מוצלח שלנו ומזה שלא קיבלנו מספיק אהבה בחיים שלנו עד עכשיו ומעוד אלף ואחד דברים.
עוברת_אורח*
הודעות: 1746
הצטרפות: 15 פברואר 2003, 19:04
דף אישי: הדף האישי של עוברת_אורח*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי עוברת_אורח* »

אני גיליתי מזמן שברגע שאת מעלה את הבעיה ודנה בה, היא בחלקה נפתרת לבד
מנסיוני זה עובד בעיקר אם מעלים אותה כאן באתר. רצוי בדף משל עצמה. אני חושדת בתקשורים שעוברים מהאתר הזה אל הילדים שלנו. אין לי הסבר אחר.
עוברת_אורח*
הודעות: 1746
הצטרפות: 15 פברואר 2003, 19:04
דף אישי: הדף האישי של עוברת_אורח*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי עוברת_אורח* »

בשמת - דווקא בניגוד למה שאמרה אמא ל 5 נדמה לי שאת מתכוונת שהקושי הוא אובייקטיבי והסבל סובייקטיבי. במילים אחרות, העובדות הן שקשה; יש מי שסובל מזה ויש מי שלא.
אין לי ספק שהסבל הוא סובייקטיבי ובא מסיבות פסיכולוגיות שהן ייחודיות לכל אחד ואחת מאיתנו. כפי שהיטבת לציין -
הוא נובע מאורח החיים הלחוץ שלנו ומהחינוך הלא מוצלח שלנו ומזה שלא קיבלנו מספיק אהבה בחיים שלנו עד עכשיו ומעוד אלף ואחד דברים
עם זאת, אני חושבת שתנאי לטיפול בתחושה, כל תחושה, הוא מתן לגיטימיות לקיומה (אני לא טוענת שלא עשית זאת, אני רק חושבת שחשוב לציין את זה). יש אמהות שסובלות מהאמהות. הן לא אשמות בזה, וזה לא ראוי לגינוי. זה, כמובן, איום ונורא גם להן וגם לילדים שלהן, וכדאי לחפש בכל המרץ דרכים להפחית את הסבל הזה, אם על ידי הפחתת הקושי ואם על ידי הפחתת התרגום שלו לסבל.
אנחנו כאן בשביל לעזור, בכוחותינו הדלים.
מסכימה?
עדינה_מאוד*
הודעות: 345
הצטרפות: 26 מרץ 2003, 09:35
דף אישי: הדף האישי של עדינה_מאוד*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי עדינה_מאוד* »

נויה יקרה, כאם ל4 בנים שרובם המוחלט היה (ועודנו) פעיל מאוד (זה היה בעדינות..) בגיל שנה שנתיים וכו' עד היום, אני מזמינה אותך לאחה"צ לראות גישות של לא לריב על מה שלא צריך,
וחוץ מזה הגיל ההרבה יותר מסובך הוא כשהם מתחילים להתנגד מהותית להצעות שלך,ומצד שני לא יודעים להגדיר מה הם רוצים ומתחילים למרוד במסגרות שאת לא נוכחת בהן (בי"ס) ואת צריכה ליצג לכאורה את המורה במקום את עצמך...
אבל!
לפי מה שאני יודעת על בני - אבא זה דבר כל כך מרגיע, אני לא שומעת את קולו עולה כאן ואולי זו גם בעיה. בנים בגיל הזה צריכים מאוד מאוד את אבא להזדהות איתו ולעשות דברים שעושים רק עם אבא האם בשבת אבא נכנס לתמונה?
בן זוגי האהוב נוהג לצטט אותי הקול מאנפף אומרת : "עדין מאוד, שבת היום, זה היום היחיד שאתה בבית אולי....תחליף טיטול, תנגב טוסיק, תחמם אוכל, תקריא סיפור וכו'..." אצלנו בכל שבוע היתה שבת (גם כשהם היו קטנים) וזה מאוד עזר. (-:
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי בשמת_א* »

_יש אמהות שסובלות מהאמהות. הן לא אשמות בזה, וזה לא ראוי לגינוי. זה, כמובן, איום ונורא גם להן וגם לילדים שלהן, וכדאי לחפש בכל המרץ דרכים להפחית את הסבל הזה, אם על ידי הפחתת הקושי ואם על ידי הפחתת התרגום שלו לסבל.
אנחנו כאן בשביל לעזור, בכוחותינו הדלים.
מסכימה?_
בטח שאני מסכימה, והרי את יודעת את זה מראש.
מיץ_פטל*
הודעות: 1618
הצטרפות: 27 אוקטובר 2001, 22:40
דף אישי: הדף האישי של מיץ_פטל*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי מיץ_פטל* »

נויה יקרה.
אני סבלתי אבל ממש סבלתי בתחילת ההורות שלי. נכון היו רגעים של חיוך, וצחוק, ואפילו אושר אמיתי. אבל סבלתי.
כי הכל התנפץ לי (כל פנטזיות ההורות שלי).. כי לא היתה לי תמיכה כי הייתי חשופה והאמנתי לרעיונות של באופן ולא יכולתי לממש אותם. כי הייתי בודדה, כי היו מליון דעות ואבדתי את הקול הפנימי שלי. כי הייתי רק בתחילת המסע של ההורות.
כי להיות אם לילד עם צרכים כל כך דורשניים זה קשה מאוד מאוד. ועדיין קשה!
כי ידעתי שאני מאבדת את הבן שלי ולא יודעת מה לעשות. כי ידעתי שיש בהורות גם הרבה כיף וזה לא הלך לי.
כי הייתי אכולת רגשות אשם ,
כי דימיינתי את אושיות באופן בתוכי ושמעתי אותן אומרות לי : "איזו אמא נוראה!!!"
כי הלכתי לאיבוד לעצמי. כי במקום אדם מלא שמחת חיים הפכתי למריריה, מלאת תסכול, וגועל פנימי. ( איזו אמא איומה אני~!!)


אז ס ב ל ת י !!!!!!!!!

עברתי תהליך ענקי עם עצמי.
עברנו תהליך אדיר כמשפחה.
היום אני נהנת בהורות שלי. היום אני במקום אחר לגמרי!!!

לקחתי אחריות על חיי, חיי ילדי, חיי משפחתי.
וזה לא משנה לי מה הסביבה חושבת עלי כולל "אושיות באופן".
אני תמיד בעמדת בדיקה, שינוי, מצד אחד ,ואני תמיד קשובה לקול הפנימי שלי, מצד שני.

לקח לי ארבע וחצי שנים להגיע לאן שאני היום ואני רק בתחילת הדרך!!!!

זהו תהליך !!!!

ותהליך לוקח זמן. המון זמן.

עצה מכל הלב. קחי פסק זמן מכל הנאמר כאן. קחי זמן לעיבוד. דברים לא נעשים בלילה וגם לא בשבוע.
קחי קצת מרחק כדי לקבל פרספקטיבה נכונה יותר על הדברים.
את מוצפת מכל הכיוונים ותחושה שלי, ותקני אותי אם אני טועה, זה לא עושה לך טוב.

אשמח מאוד להפגש איתך מחר ולדבר. במידה ותגיעי.

תודה לך נויה על הדף שלך. הוא מאוד עוזר לי!!!
נויה*
הודעות: 95
הצטרפות: 02 יולי 2002, 10:39

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי נויה* »

כמה טוב לקרוא את דברייך מיץ פטל (אגב, זו היצירה הספרותית לילדים האהובה עלי ביותר מאז היותי ילדה). באמת תהיתי איפה את, וקולך חסר לי, אני שמחה שהוא חזר. ידעתי, ידעתי שיש עוד אמהות שמרגישות/הרגישו כמוני. אני כל כך שמחה לשמוע שהדף הזה מוציא החוצה את הדברים האלו, ונותן משהו גם לך, ולא רק לי. אולי גם לאחרות.

קריאת התיאור של התהליך שעברת מאוד מעודדת אותי.
כי הכל התנפץ לי (כל פנטזיות ההורות שלי).. כי לא היתה לי תמיכה כי הייתי חשופה והאמנתי לרעיונות של באופן ולא יכולתי לממש אותם. כי הייתי בודדה, כי היו מליון דעות ואבדתי את הקול הפנימי שלי. כי הייתי רק בתחילת המסע של ההורות
האם קראת את היומן הפרטי שלי??? זה בדיוק אני.

וגם אני מרגישה שאני עולה על דרך קצת יותר טובה ומחוזקת. מסע פרטי שדורש המון תעצומות, אבל בהחלט שווה את זה, בשבילי ובשביל המשפחה.

_כי דימיינתי את אושיות באופן בתוכי ושמעתי אותן אומרות לי : "איזו אמא נוראה!!!"
כי הלכתי לאיבוד לעצמי. כי במקום אדם מלא שמחת חיים הפכתי למריריה, מלאת תסכול, וגועל פנימי. ( איזו אמא איומה אני~!!)_

רוצה לצטט לך משהו בעניין הזה, מתוך "ילוד אישה" של אדריאן ריץ':
"הנחות לא בדוקות: ראשית, האם ה"טבעית" היא אדם בלא זהות נוספת. מי שיכולה למצוא את עיקר סיפוקה בבילוי ימים תמימים בחברת ילדים רכים, על פי קצבם: בידודם של האמהות והילדים בבית יחד מובן מאליו: אהבת האם נטולה כל עצמיות. הילדים והאמהות הם ה"גורמים" אלה לסבלותיהם של אלה. סטריאוטיפ האם האוהבת "בלא תנאי" רדף אותי יומם ולילה. ועמו הדימויים החזותיים והספרותיים על אודות האמהות כזהות שאין למעלה ממנה". אך אם ידעתי שיש בי אזורים שאין להם דבר וחצי דבר עם אותם דיומיים, האם פירוש הדבר שאלה לא נורמאלים? מפלצתיים? וכפי שהעיר לי בני, עתה בן 21, "נדמה לי שאת חשבת שאת חייבת לאהוב אותנו כל הזמן, אך אין אף מערכת יחסים אחת בין בני אדם שבה אוהבים אדם אחר בכל רגע ורגע. כן, ניסיתי להסביר לו, אך מנשים, ומעל לכל אמהות מצפים לאהבה כזו".



אני תמיד בעמדת בדיקה, שינוי, מצד אחד ,ואני תמיד קשובה לקול הפנימי שלי, מצד שני.
זה בדיוק מה שאני חותרת אליו, את נשמעת לגמרי מה"כת" שאינה קיימת כמובן שלי :-)

אכן, פסק זמן נדרש, אך עם איזו מנחה נאה ממך. תודה. (לא אוכל להגיע למפגש מחר, אבל אני משתוקקת להתכתב איתך באי מייל, עלי לשאול אותך משהו פרטי, האם תוכלי לכתוב לי?
[email protected]

תודה
מיץ_פטל*
הודעות: 1618
הצטרפות: 27 אוקטובר 2001, 22:40
דף אישי: הדף האישי של מיץ_פטל*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי מיץ_פטל* »

בכיף אשלח לך.!!!!

יש לי מה להגיד על הציטוט שהוספת אבל אני אשמור את זה למייל שאשלח לך .
בכל אופן אני הולכת לישון כדי לשמור כוחות למחר, אז אצור איתך קשר רק ביום חמישי.


את נשמעת לגמרי מה"כת" שאינה קיימת כמובן שלי

ואני לא משום כת.....רק ציפור משונה.
נויה*
הודעות: 95
הצטרפות: 02 יולי 2002, 10:39

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי נויה* »

"הכת" היה סרקאזם בריא על משהו אחר.
בעיני את בכלל לא משונה. להתראות :-)
מיכל_שץ*
הודעות: 2818
הצטרפות: 28 אוקטובר 2003, 20:13
דף אישי: הדף האישי של מיכל_שץ*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי מיכל_שץ* »

אתמול בערב נזכרתי במה שרציתי להגיד:
רוב הסבל האנושי (ואולי אפילו כולו) לא נובע מהמציאות האובייקטיבית, אלא מהתפיסה שלנו את אותה מציאות ומהפרשנות שאנו נותנים לה (סובייקטיבית).
ועל מה מבוססת הפרשנות שלנו? על מה שלמדנו בחיינו עד אותה נקודה. ולכן בעצם אין דבר כזה "מציאות אובייקטיבית" לכל אחד המציאות שלו.
רציתי להגיד משהו על הפער שבין האלטר-אגו לאגו שגורם לרוב הסבל בחייהם של אנשים, אבל בעצם מדובר בפער בין הציפיות למציאות.
לדעתי הדרך היחידה להתמודד עם מה שעובר על נויה כרגע, הוא להתאים את רף הציפיות למציאות.
נויה, אני בטוחה שהיו לך ויש לך ציפיות מהאמהות, מעצמך, מהקריירה, מהילד שלך, מן הסתם רבות מהן לא התגשמו, כדרכו של העולם. והפער הזה מתסכל, מייאש ומכאיב והרבה פעמים גם גורם לרגשי אשמה וזה ממש לגטימי. השאלה היא אם את רוצה להשאר בתוך המלכוד הזה, או לצאת ממנו?
שאלה נוספת שלדעתי עלייך לשאול את עצמך היא מדוע את בוחרת לסבול באמהות שלך? מה זה משרת? מה יקרה לך אם תוותרי על הסבל?
השאלות האלה הוצעו פה ונשאלו אולי בצורה יותר מעורפלת.
סבל ואחיו האושר, הם עניין של בחירה אישית, בכל סיטואציה שאנו נמצאים בה נתנת לנו האפשרות לבחור אם לסבול או להיות מאושרים, צריך רק להחליט לקחת את האחריות הזאת, אני מודה שזה לא קל.
(יש סיפור על איש אחד שלא משנה מתי ולמה שאלו אותו מה שלומו, הוא תמיד ענה "מצויין, אם הייתי מרגיש יותר טוב הייתי צריך להיות שני אנשים".)
את מה שכתוב פה למעלה כתבתי שלשום, אני לא יודעת אם זה עדיין רלוונטי או לא, בכל מקרה, יש לזה הערך שלו ולכן אני משאירה כך.
נויה4ריל*
הודעות: 11
הצטרפות: 12 מאי 2004, 21:56

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי נויה4ריל* »

_שאלה נוספת שלדעתי עלייך לשאול את עצמך היא מדוע את בוחרת לסבול באמהות שלך? מה זה משרת? מה יקרה לך אם תוותרי על הסבל?
השאלות האלה הוצעו פה ונשאלו אולי בצורה יותר מעורפלת._

קודם כל כתבת מעניין.
השאלה הזו היא שאלה שלעתים מקוממת אותי (מי אמר שאני בוחרת?) ולעתים לא, כלומר לפעמים אני חושבת על זה, אין לי תשובה. אני לא יודעת אם אני בוחרת, אני יודעת שזה לעתים נכפה עלי בצורה שאין לי שליטה עליה (עייפות, עודף אנרגיה של הפעוט מול תשישות שלי).
חגית_ל*
הודעות: 2051
הצטרפות: 05 אוקטובר 2001, 17:35
דף אישי: הדף האישי של חגית_ל*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי חגית_ל* »

להיות אמא זה להיות האוכל והמשקה, החיים והמוות, הניחומים וההעלבות.

לדעתי אמא צריכה לתת ציציה כמו חתולה, ללקק פצעים ודמעות ולשתוק.
עין_הסערה*
הודעות: 700
הצטרפות: 22 אוגוסט 2001, 11:34
דף אישי: הדף האישי של עין_הסערה*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי עין_הסערה* »

אני לא יודעת אם אני בוחרת, אני יודעת שזה לעתים נכפה עלי בצורה שאין לי שליטה עליה (עייפות, עודף אנרגיה של הפעוט מול תשישות שלי).
מנסיון אישי שלי, עייפות היא הגורם הראשון במעלה לתחושת סבל וחוסר שליטה וקורבנות.
אחרי 3-4 שעות שינה (בצהרים, לא בלילה..) , החיים והאימהות נראים אחרת, ואפשר להיות יותר שמחות ולהרגיש את הבחירה שלנו.
>רחלי התחילה את השבת בהתמוטטות מוחלטת, אבל הצליחה לנוח 4 שעות!<
מיכל_שץ*
הודעות: 2818
הצטרפות: 28 אוקטובר 2003, 20:13
דף אישי: הדף האישי של מיכל_שץ*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי מיכל_שץ* »

אני לא יודעת אם אני בוחרת, אני יודעת שזה לעתים נכפה עלי בצורה שאין לי שליטה עליה
אני אתן לך דוגמא מתחום אחר לחלוטין: אני סובלת מעודף משקל, זו מחלה פיזית עם רקע פתולוגי (היפוגליקמיה ריאקטיבית). למרות זאת אני בהחלט מודעת לעובדה שמשהו באישיות שלי, בבחירות שלי הביא אותי למצב שלי. אני יודעת ש אני בחרתי להפעיל את המחלה הזאת, היא משרתת אותי באיזשהי דרך. נכון, עדיין לא ברור לי למה, אבל אני עובדת על עצמי, מבררת ומחפשת ואני יודעת שאם אשאיר את הראש פתוח ואפסיק להאשים את כל הסביבה ואת עצמי בסוף אגיע לתשובה. יחד עם זאת וללא ספק אני נעזרת באנשי מקצוע מכל מיני תחומים.

אף אחד מהכותבים בדף זה, או באתר בכלל, אינו קיצוני בדעותיו. חלקם אמנם מאמינים מאוד בדרכם, אך הם מבינים שזוהי דרכם שלהם ולא של איש מלבדם. הסקאלה של באופן טבעי הינה רחבה וארוכה וכל אחד נמצא במקום אחר, רובנו בתנועה כלשהיא. מן הסתם באתר יש ריכוז מסויים של הדעות, כי אלה לא החיים האמיתיים, אם היית באה ליום העיון היית רואה שלאף אחד פה אין קרניים, כולם אנשים רגילים כמו כולם.

מה רציתי להגיד? שבעצם כל הדברים האלה נובעים מתוכך, התחושה שאת חוטאת לתפקידך האמהי, הצדקנות והניכור. הכותבים בסה"כ שמו לך מראה מול פנייך ומול חייך, והציעו זווית הסתכלות קצת שונה, פחות מקובלת, לדעת רובנו פה, יותר שפויה ומאוזנת. הפרשנות היא שלך ושלך בלבד!
את לא אוהבת את מה שנשקף אלייך מהמראה? תשני את המציאות שלך, להאשים את המראה שהיא עקומה או פנאטית לא יפתור לך את הבעיות.
רק את יכולה לעזור לעצמך, ורק את תבחרי את הדרך, אם תבחרי להמשיך להתרוצץ במבוך הזה, להשאר במרוץ העכברים המטורף, או לחילפין לקבור את הראש בחול, לא יתרחש שינוי, ואם לא יתרחש שינוי מן הסתם גם לא תבוא הקלה. אף אחד מהקהילה הזאת לא יבוא להוציא אותך בכוח.

העניין הוא שבעצם אין פה מסיונרים, המטרה היא לא לגרום לך להיפתח לעוד רעיונות בקשר להורות , אלא לפרוס את הרעיונות האלה למי שהחליט שהוא מעוניין להקשיב וללמוד. הפתיחות צריכה לבוא ממך לא מאיתנו.
בפעם הראשונה שקראתי את הדף הזה חשתי את כאבך, ויותר מכך, חשתי את כאבו של ילדך ואני מאמינה שכמוני חשו רוב הקוראות והקוראים. ומתוך השקפת עולם השמה את ההורות ואת הילדים הרבה יותר קרובים למרכז ההוויה, רוב העצות שנתנו לך כוונו לשפר את רווחתו ואושרו של בנך, וכתוצאה מכך גם את זו שלך. ואולי זה מה שהעלה את חמתך, ששמנו את בנך ואת סבלו לפני סבלותייך שלך? שהצענו לך לתת לו את מה שהוא צריך? לפני שתתני לעצמך? אני צודקת? מה שאולי שכחנו להגיד זה שמנסיון, רובנו יודעים, כשכשעושים את זה (שמים את הילדים בסדר עדיפויות גבוה, לפעמים יותר מעצמנו), פתאום אנחנו מגלים את האושר, הנחת והכיף שבהורות ומפסיקים לסבול. עד עכשיו ממה שאני מכירה ככה זה עובד, כשאנחנו נותנים להם את כל מה שהם צריכים (ומקשיבים להם בעזרת האוזניים והלב בשביל לדעת מה באמת הם צריכים), גם אנחנו פתאום מקבלים את מה שאנו היינו זקוקים לו (ולפעמים אפילו לא ידענו שאת זה אנחנו צריכים, כ"כ התרחקנו מעצמנו והפסקנו להקשיב, וזה ממש עצוב).
יצא קצת ארוך, אני מקווה שלא יותר מדי מבלבל, אני מקווה שתקראי ולא תתרגזי.
נויה*
הודעות: 95
הצטרפות: 02 יולי 2002, 10:39

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי נויה* »

למיכל והאמת
יחד עם זאת וללא ספק אני נעזרת באנשי מקצוע מכל מיני תחומים.
גם אני:)

אם היית באה ליום העיון היית רואה שלאף אחד פה אין קרניים, כולם אנשים רגילים

היי, אל תהפכי אותי לפרימיטיבית, אני יודעת שאתם אנשים נחמדים ולא מרביצים מכות בחיים הרגילים ;-) נו, יש לי אפילו חברים כמוכם.



מה רציתי להגיד? שבעצם כל הדברים האלה נובעים מתוכך, התחושה שאת חוטאת לתפקידך האמהי, הצדקנות והניכור

לראשונה בהודעה הזו יש לי שמץ של הסכמה איתך. יש לי תחושה שאני חוטאת לתפקידי האימהי, וכל מיני חרטות על דברים שהיו בעיקר בשנה הראשונה, הפאניקה, שגרמה לי לעבוד בצורה לא סבירה לאמא... ועוד דברים שחוזרים לפעמים היום.

ואולי זה מה שהעלה את חמתך, ששמנו את בנך ואת סבלו לפני סבלותייך שלך? שהצענו לך לתת לו את מה שהוא צריך? לפני שתתני לעצמך? אני צודקת?

לא, המטרה שלי, בכניסה לאתר הזה הייתה לעזור לעצמי לממש את הרצון שלי לממש את התפיסה הזו, שהוא במרכז, כי אני מאמינה בתפיסה הזו, תתפלאי. אני חושבת כבר הרבה זמן שאמא לא יכולה לעבוד במשרה מלאה פלוס למרות אמונותיי הפמיניסטיות, אני חושבת שאורח החיים הישראלי גורם נזק להורות, שאבות צריכים לדרוש ולממש פחות שעות עבודה ויותר שעות נוכחות בבית, . הרי אמא שלא אכפת לה מסבלו של בנה והיא מרוכזת בעצמה לא הייתה טורחת לבקש כאן עצות...

ועדיין - תפקיד ההורה הוא תפקיד שואב וסוחט, במיוחד אם את אמא עובדת, שבעלך עובד כמו רוב הבעלים עד שמונה בערב. התפקיד הזה הוא שיעור מאלף לא רק בדחיית סיפוקים אלא לעתים ברצח הסיפוקים והצרכים האלה, וסליחה שאני מתבטאת באופן כזה אלים. ההתנגשות הזו - היא אלימה בעצמה. זה קונפליקט שלא נגמר, יומיומי. והוא הרבה יותר עמוק ומשמעותי מ"ללכת עכשיו למספרה במקום להיות עם הילד שלי".

יש לי בעיה עם התגובות של אלו שיכולים לעבוד מהבית, כי יש מאחוריהם גב כלכלי או מפרנס בכיר, ומטיפים לי, נטולת כאלו, לא לעבוד, ולהפוך לתלויה כלכלית, וגם די אומללה (לא בנויה להסתפקות בלחם צר ומים לחץ). מפריעה לי ההדחקה וההתעלמות של אלו שמדברים על "צרכי הילד לפני הכל", ולא מתמודדים באמת עם מה זה אומר ביום יום, עם הכרוניקה של התובענות הבלתי פוסקת, שאין בה מקום לך עצמך, כמעט, גם אם אינך אשת קריירה.
יעל_בריסקר*
הודעות: 120
הצטרפות: 24 מרץ 2004, 18:00
דף אישי: הדף האישי של יעל_בריסקר*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי יעל_בריסקר* »

נויה
אני שמחה שנהנית לקרוא את דבריי.

הצרכים שלו לא חייבים למחוק את שלי

אני מסכימה עם האמירה הזו. והייתי אומרת רצוי שלא יבואו על חשבון הצרכים שלך.

בשנה וחצי האחרונות אני לומדת מודל תקשורת הנקרא : "תקשורת מקרבת" . ההנחה הבסיסית של המודל היא שצרכים זה דבר אוניברסלי ולכולם יש אותם, והם משתנים מרגע לרגע. קונפליקטים או מאבקים נוצרים כאשר הצורך שחי בנו באותו הרגע לא מתמלא ואז אנחנו "סובלים". מקור הסבל אינו האחר. אחד הכלים החזקים שעוזרים לי יום יום עם ילדיי ועם שאר העולם זה אמפתיה . להבין את עצמי ואת מי שנמצא איתי , ולהתחבר באמצעות דיבור כדי לבטא את עצמי בצורה שאינה מבטלת את באחר וגם כדי שהנמצא איתי בדיאלוג יחווה הבנה וקבלה.

אתן דוגמא : אתמול לפנות ערב אמרתי לילדיי (בני 4) שאני הולכת להפגנה בכיכר רבין ותיאמתי עם מישהי ללכת. לאחר מכן היתה לי פגישה עם עוד אנשים שמתרגלים תקשורת מקרבת. כשהגיע הרגע ללכת בתי פתאום נועלת נעליה ומחליטה לבוא איתי, מה שלא היה נראה לי מתאים. התחלתי להלחץ כי אנשים חיכו לי וחשוב לי לא לאחר ולעכב אותם . התחלתי לתת לה אמפתיה : אמרתי את נורא נורא רוצה לבוא עם אמא , נכון? כן . ואת רוצה ללכת לאן שאני הולכת? כן . לאחר שהבהרתי לה שאין שה אפשרי היא בכל זאת התעקשה והחל בכי.
קודם כל, כדי לא לעכב אחרים התקשרתי ואמרתי שאני מאחרת והמשכתי לדבר איתה. וכל הזמן אני מדברת גם עם עצמי: אוף מה זה בא לי כבר ללכת, לא בא לי על הסיטואציה הזו, ויחד עם זה המשכתי להקשיב לה. יכולתי לצאת ולנעול מאחורי את הדלת אך לא הייתי חיה עם זה בשלום, ובכלל, להשתמש באמצעים של כוח כדי להגיע להפגנה של שלום? NO WAY . שאלתי את עצמי מה חשוב לי פה יותר, וגיליתי שאני מעדיפה למצוא פה פתרון ששתינו נהיה מרוצות . במהלך הדברים שמתי לב שהיא אומרת , אני רוצה אויר אני רוצה לצאת. ונזכרתי שלא יצאנו מהבית כל היום. פתאום הבזיק לי רעיון, כוון שכבר לא היה זמן להפגנה בגלל המפגש שלאחריו אמרתי לה : רוצה לעשות טיול קטן לפינה , אמא תשתה קפה ואת קצף ואח'כ אלך למפגש שלי? והיא אמרה : כן!

וכך היה . וליבינו קל ואני הלכתי לדרכי לאחר מכן. נכון- לא תמיד האילוצים של החיים מאפשרים את הזמן או את היכולת להגיע לפתרונות שכאלה . הנקודה היא שאם אנחנו רוצים שילדינו ילמדו שיתוף פעולה והתחשבות, הדרך היא להדגים להם את זה.

מקווה שזה תרם לך משהו - אשמח לשמוע אם כן או לא.
מיץ_פטל*
הודעות: 1618
הצטרפות: 27 אוקטובר 2001, 22:40
דף אישי: הדף האישי של מיץ_פטל*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי מיץ_פטל* »

נויה קבלת את המייל שלי?
אמא_ל_5*
הודעות: 871
הצטרפות: 09 יוני 2003, 09:39
דף אישי: הדף האישי של אמא_ל_5*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי אמא_ל_5* »

איזה יופי לראות ששינו לדף הזה את השם! מרשים מה תוספת של מילה קטנה יכולה לעשות למשמעות של כל המשפט.
עכשיו אפילו אני מסכימה... (-; בודאי שסובלים כשלא נותנים לישון בלילה, או שצריך להכין אורחת ערב כדווקא בא לנוח מיום עבודה. אבל זה לא היה מספיק כדי להגדיר את האמהות כסבל. אבל להגיד שלעיתים להיות אמא זה גם לסבול - זה נשמע לגמרי אחרת.
בדחילו*
הודעות: 48
הצטרפות: 11 מרץ 2004, 22:41

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי בדחילו* »

מזכיר את הסוטרה הבודהיסטית/יוגית: הכל הוא סבל. או יותר בפירוט:
  1. הכל הוא סבל ברקמת החיים הקונבנציונליים.
  2. לסבל ישנה סיבה, והיא העדר ההבחנה (ערבוב) בין סוביקט לאוביקט.
  3. יש מצב ללא סבל.
  4. ההכרה במובחנות שבין סוביקט לאוביקט, בין האני הטהור ובין הקישורים הפיקטיביים שלו היאהאמצעי לשחרור
(עמ' 27 בספר של יוחנן גרינשפן).
יוצא מכך שלהיות אמא זו מדיטציה מצוינת. האהובה עלי.
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

אפשר לבקש עוד בבקשה? ובעיקר פירוט והסבר על סעיף ארבע. תודה.
בדחילו*
הודעות: 48
הצטרפות: 11 מרץ 2004, 22:41

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי בדחילו* »

פלוני, הכל הוא סבל בגלל התשוקה הבלתי מסופקת שבנו, הצמאון וחוסר שביעות הרצון שטבועים בנו. לפי היוגה, מקור הסבל הוא ערבוב בין הממשי לבין החוויה. עד כאן הדיאגנוזה, ומכאן השאיפה להפרדה מתמדת (שבשבילה האימון הפיסי והמדיטציה - ובשבילי החולין) עד לשחרור:

'המעבר המאינטגרציה המסולפת בין 'אני' ל'לא אני' את התפרקות האישיות – זוהי דרך התרגול היוגי, המכונה: 'היוגה בת שמונת השלבים' – ה'אשטנגה יוגה', והיא מעבירה את האדם מן המצב של הסבל אל ההקלה מן הסבל'.

גרינשפן רואה ביוגה תפיסה דואליסטית ששואפת להפריד בין האדם לבין... האנושיות שלו (זו כבר תוספת שלי).
פלונילה*
הודעות: 1
הצטרפות: 08 יוני 2004, 18:11

להיות אמא זה גם לסבול

שליחה על ידי פלונילה* »

פחות זמן בקהילה = יותר זמן ל: מנוחה, עבודות בית, משחק עם הילדים, מילו הצרכים שלהם סתם שאלה איפה מוצאים את הזמן להיות מול המחשב בתוך עולם ההורות הזה שלכם?
שליחת תגובה

חזור אל “ילדים מרביצים להורים”