הגיגים על הקול הפנימי
ההגדרה קול פנימי פתאום נראתה לי לא מדויקת...
הרי בעצם אנחנו מלאים בקולות פנימיים. גם הפחד, גם ההרגל, גם הספק מיוצרים בתוכנו כתגובה למציאות.
ומה שהיינו רוצים למצוא זה את אותו קול מבין כולם שמבטא את האמת האישית המקורית, שלא מושפע משיקולים שיש בהם הגזמה, הטייה, צרות אופק.
החיפוש הוא אחרי הקול שמבטא התבוננות רחבה, מפוכחת, אחרי קול שמבטא התקרבות לפוטנציאל השלם שלנו.
בויכוחים שנוצרים בפנים בין כל הקולות שמושכים לכיוונים שונים, אנו רוצים למצוא את הקול האותנטי של הנשמה, או של ההכרה <בימימאית> או של האני הגבוה <בתקשורית>
או איזה שם שלא ניתן לו, ברור פחות או יותר למה הכוונה
כשאני מהרהרת בשם התואר "פנימי" אני נזכרת שבלימודים שלמדתי <שיטת גרינברג>, "העולם הפנימי" היה בכלל ביטוי עם משמעות שלילית,
ביטוי שמסמל את כל מה שאינו מציאות אובייקטיבית, כל מה שהוא פרשנות שאפשר ללכת לאיבוד בתוכה.
ברור שהכל עניין של סמנטיקה, ואין לי צורך להצמד למושגים כאלה או אחרים. סתם נקודה למחשבה.
אולי עבורך
חולצה לקטית,
הקול הפנימי היה מושג מבלבל כי גם טעויות יכולות לבוא מבפנים?
אולי אם תתני לו שם אחר יהיה קל יותר להקשיב לו, למצוא אותו בתוך הבלאגן?
באשר לדיווח שביקשת במעלה הדף-
אני מנסה להזכר במצבים שבהם חוויתי תחושה של חיבור לאמת פנימית.
החוויה של התרגשות וצלילות היו אצלי בגוף ,וסימנו לי שאני במקום הנכון עבורי.
התרגשות, כמו פרפרים שקופצים בקרקעית הבטן, רעד כזה, אבל לא של פחד, אלא של אנרגיה וזרימה מאוד חזקה.
צלילות, כמו קלות בראש, חוסר משקל, עירנות וריכוז מפתיעים וממושכים, חדות החושים, הראייה, השמיעה.
מתלווה לזה תחושה של ידיעה שאין בה בהכרח הגיון צרוף, אבל תחושה שכן! זה נכון! ושמחה גדולה על כך.
לפעמים זה שטף לא צפוי של רעיונות והבנות, מה שנקרא השראה, שבא ללא תכנון ומאמץ. כאילו התחברתי למקור ידע גדול בבת אחת, תחושה של שפע.
לפעמים חיבור לשפע מסוג אחר כמו ים של עצבות שאין לה סיבה מסוימת... כן, גם זה קיים ביקום...
אני בטוחה שכל אחד חווה בחייו רגעים שכאלה, וזה באמת מעניין לשמוע איך אנשים שונים זוכרים את זה. @}