להתחבר לקול הפנימי

פתחתי את הדף הזה בעקבות קושיה מאתגרת, ואני מפנה את השאלה הזו אל כל מי שיכול לדווח על הקול שלו.
היכן בגוף ממוקם הקול הפנימי שלכם?
מתי אתם מקשיבים לו?
מתי לא, ומדוע?

אז אני אתחיל.
לפעמים זה בבטן, לפעמים בקצות האצבעות ולפעמים אלה כמה קולות שמשוחחים (או רבים) בתוך הראש.
הפעמים היחידות בחיים שממש הקשבתי לקול הזה בלי היסוס היו צמתים מרכזיים בחיי: אחרי הלידה, כשנסחפתי לקשר עם בנזוגי וכשהלכתי ללמוד (בשני התארים). בטח היו עוד כמה.
בדרך כלל, כל כך ברור לי שיש בעולם נתונים שאני לא לוקחת בחשבון, שאני חשה שאפספס משהו אם אקשיב רק לדעתי.
חוצמיזה, מה - לקחת אחריות על התחושה הפנימית שלי? ואם היא טועה?

אני לא מרגישה את זה בגוף הפיזי. מרגישה את זה עמוק בפנים. לפי הרגשתי, זה יכול להתבטא בגוף, אבל זה לא נמצא בגוף.

לקחת אחריות על התחושה הפנימית שלי? ואם היא טועה?
לדעתי עדיף ללכת עם זה. גם אם תטעי, לפחות זו תהיה הטעות שלך ולא של מישהו אחר, וממנה תוכלי להפיק למידה אפקטיבית יותר.
ממילא עוד לא נולד הבנאדם שלא טעה, וטעויות אפשר לרוב לתקן.
אז האם במחיר של טעות אפשרית, שיכולה גם ככה לקרות בכל מקרה, שווה לוותר על הנאמנות לאמת הפנימית?
ככל שהשנים עוברות אני מבינה שלא.
חוצמזה, מהדוגמאות שנתת הצלחתי להבין שרוב הסיכויים שתפספסי דווקא אם לא תקשיבי לקול הפנימי.
<משום מה הדברים שכתבתי מזכירים לי את הדיונים ב מדור בלי ברית מילה>

אני מאוד מבינה את החשש שלך מלקחת החלטות בכיוון הלא נכון מתוך הרגלים ודפוסים שגויים. זה בהחלט יכול לקרות לכולם.
אבל, שימי לב! יש הבדל בין דעתך לקול הפנימי שלך.
דעה <באופן כללי> היא דבר מובנה שנובע מנסיון קודם, מתגובות ופרשנויות שלנו לעולם שבעצם מקובעות ברמה כזו או אחרת.
מה שמזין דעה מקובעת זו תחושה של צדק, תחושה שאת לא יכולה לחשוב אחרת, תחושה שאת לא מבינה איך אחרים מסוגלים בכלל לנהוג אחרת.
הקול הפנימי לעומת זאת יכול להפתיע, להיות חסר הגיון, הידיעה היא בעלת גוון מאוד אישי ולא מתיימרת להיות כלל אנושית או אולטימטיבית.
<ושוב מה שכתבתי עכשיו מהדהד יחד עם דברים שכתבתי קודם בדף איך להתחבר לרגשות

>

לגבי דיווח אישי על הקול הפנימי שלי, אני אקח לי זמן לחשוב על דוגמה שתבהיר לי איך לנסח את זה...

בדיוק במקום שבו ש"אני" מתחבר עם הייקום כולו. ככה זה עבורי.

לי אורה,
את צודקת. השאלה היא כיצד הקול הפנימי מוצא ביטוי בגוף, ולאן זה לוקח אותנו. הגוף שלנו מגיב בדרכים שונות לאותו קול: לפעמים זה גורם לנו ללכת לאנשהו, לעתים - לצייר או לבנות ובפעמים אחרות - לכתוב.

ההולכת,
רוב הסיכויים שתפספסי דווקא אם לא תקשיבי
צודקת. ותודה על הדגשת ההבחנה בין דעה לקול פנימי. זה גרם לי לחשוב.

לביאה,
בדיוק במקום שבו ה-"אני" מתחבר עם הייקום כולו
לא בטוחה שהבנתי אותך. אשמח אם תהיה מוכנה להרחיב.

אני לא מרגישה את זה בגוף הפיזי
גם אני לא.
יש דברים שאני פשוט יודעת אותם. לפעמים- מה לפעמים, כמעט תמיד- יש פחדים שממסכים את הידיעה הזאת וגורמים לך להרגיש שאת טועה טעות איומה. ככל שההחלטה גורלית יותר, מטבע הדברים הפחדים גדולים יותר. זה בעצם מה שמפריע להקשיב לקול הפנימי.
מתישהו למדתי לא לקבל החלטות שמונעות מפחד. פשוט לא להקשיב לפחדים (לספקות כן- לפחדים לא). למדתי שאם הסיבה היחידה שיש לי להמנע מדבר מסוים היא פחד כלשהו- סימן שזו לא סיבה מספיק טובה. בכל מקרה שבו כן הקשבתי לפחד, בסופו של דבר הבנתי שטעיתי.
לעומת זאת, ההחלטות שבהן הצלחתי להתעלם לחלוטין מהפחדים, למרות שמבחינה רציונלית הפחדים היו מוצדקים לחלוטין, והבחירה שלי היתה מופרעת לגמרי, היו ההחלטות הטובות ביותר שעשיתי בחיי.

השאלה היא כיצד הקול הפנימי מוצא ביטוי בגוף
אבל הקול הפנימי לא בהכרח מוצא ביטוי בגוף. הוא יכול לבוא לידי ביטוי גם בלי איתותים באיברים שונים בגוף. יש דברים שאני פשוט יודעת אותם

עדיין מחפשת אותו. לא מצאתי אותו. יותר נכון לומר שהוא כנראה הבליח במלוא עוצמתו מספר פעמים בחיי בצורה של ידיעה. אבל אני יודעת שאצלי הוא מוסתר ע"י החרדה. אם אני מנסה לשחזר את הפעמים שהוא הופיע - זה היה כאילו בכל הגוף. כאילו משהו באותה השניה היה שלם ויודע.

הקול הפנימי עבורי מרים ראש בעיקר בימים של התלבטויות מתישות ומשמעותיות
ואז פתאום מגיעה מן הארה, מראה דרך, מפה רגשית
ואז הכל נהיה ברור, יש לי תחושת קלה גדולה
וכשאני מנסה למקם את מקום משכנו הקבוע, אני לא מצליחה
אבל כשהוא פוקד אותי ואת נשמתי, הוא נמצא איפשהו בחלל הבטן,
והוא מצליח להתפשט גם לגפיים ולצוואר

הגיגים על הקול הפנימי

ההגדרה קול פנימי פתאום נראתה לי לא מדויקת...
הרי בעצם אנחנו מלאים בקולות פנימיים. גם הפחד, גם ההרגל, גם הספק מיוצרים בתוכנו כתגובה למציאות.
ומה שהיינו רוצים למצוא זה את אותו קול מבין כולם שמבטא את האמת האישית המקורית, שלא מושפע משיקולים שיש בהם הגזמה, הטייה, צרות אופק.
החיפוש הוא אחרי הקול שמבטא התבוננות רחבה, מפוכחת, אחרי קול שמבטא התקרבות לפוטנציאל השלם שלנו.
בויכוחים שנוצרים בפנים בין כל הקולות שמושכים לכיוונים שונים, אנו רוצים למצוא את הקול האותנטי של הנשמה, או של ההכרה <בימימאית> או של האני הגבוה <בתקשורית>
או איזה שם שלא ניתן לו, ברור פחות או יותר למה הכוונה

כשאני מהרהרת בשם התואר "פנימי" אני נזכרת שבלימודים שלמדתי <שיטת גרינברג>, "העולם הפנימי" היה בכלל ביטוי עם משמעות שלילית,
ביטוי שמסמל את כל מה שאינו מציאות אובייקטיבית, כל מה שהוא פרשנות שאפשר ללכת לאיבוד בתוכה.
ברור שהכל עניין של סמנטיקה, ואין לי צורך להצמד למושגים כאלה או אחרים. סתם נקודה למחשבה.
אולי עבורך חולצה לקטית, הקול הפנימי היה מושג מבלבל כי גם טעויות יכולות לבוא מבפנים?
אולי אם תתני לו שם אחר יהיה קל יותר להקשיב לו, למצוא אותו בתוך הבלאגן?

באשר לדיווח שביקשת במעלה הדף-
אני מנסה להזכר במצבים שבהם חוויתי תחושה של חיבור לאמת פנימית.
החוויה של התרגשות וצלילות היו אצלי בגוף ,וסימנו לי שאני במקום הנכון עבורי.
התרגשות, כמו פרפרים שקופצים בקרקעית הבטן, רעד כזה, אבל לא של פחד, אלא של אנרגיה וזרימה מאוד חזקה.
צלילות, כמו קלות בראש, חוסר משקל, עירנות וריכוז מפתיעים וממושכים, חדות החושים, הראייה, השמיעה.
מתלווה לזה תחושה של ידיעה שאין בה בהכרח הגיון צרוף, אבל תחושה שכן! זה נכון! ושמחה גדולה על כך.
לפעמים זה שטף לא צפוי של רעיונות והבנות, מה שנקרא השראה, שבא ללא תכנון ומאמץ. כאילו התחברתי למקור ידע גדול בבת אחת, תחושה של שפע.
לפעמים חיבור לשפע מסוג אחר כמו ים של עצבות שאין לה סיבה מסוימת... כן, גם זה קיים ביקום...
אני בטוחה שכל אחד חווה בחייו רגעים שכאלה, וזה באמת מעניין לשמוע איך אנשים שונים זוכרים את זה. @}

_אז האם במחיר של טעות אפשרית, שיכולה גם ככה לקרות בכל מקרה, שווה לוותר על הנאמנות לאמת הפנימית?
ככל שהשנים עוברות אני מבינה שלא._ מאוד מזדהה - אם כי מודה שלא תמיד מבצעת.

ובכלל אני אוהבת מאוד את תאוריך, ההולכת בדרכים.

לא מזמן עברתי חוויה כזו של הכרה במצב, קבלת החלטה שגרמה לי להרגיש את הפרפרים, הרעד שנבע מהתרגשות, את הצלילות וכל יתר התיאורים - מעין אישרור של החיבור בין הגוף לנפש שסוף סוף הקשבתי להם והחלטתי את הדבר הנכון.

אבל לאמר שלא הלכתי לבדוק האם אני צודקת??? אשקר אם אומר זאת.
בדקתי והתערערתי... ועכשיו אני זורמת וקוראת לקול הפנימי הזה (לא זה שמנותק מהמציאות אלא זה שמחובר אלי) שיחזור ויחזק (שוב, פרשת דרכים)

הקול הפנימי נמצא טיפה יותר נמוך מהלב
חששות נמצאים בבטן העליונה
פחדים מאוד עמוקים - בטן תחתונה
יש אינטרקציה שיכולה לבלבל בין הקול הפנימי לבין הפחדים השונים. כמובן שגם המוח מצטרף לחגיגה ומסדר את השיקולים כך שלא תמיד אני יודעת מה השיקול של הלב ומה של הבטן, אבל איכשהוא הניסיון בחיים,ובעיקר התנסויות חוזרות עם הקול הפנימי מלמדות אותי להאזין סולו לניגון הקול הפנימי.
הקול הפנימי רומז לי שאולי ההסבר שלי מתוסבך מידי...

עולה לי זכרון ישן :
הקול הפנימי הוא - פעולה

קול שמבטא התקרבות לפוטנציאל השלם שלנו.
ויש שמכנים אותו "המדריך האישי"
אפשר להכיר ולפגוש אותו במדיטציה
כאילו בכל הגוף. כאילו משהו באותה השניה היה שלם ויודע
בהחלט מתחברת לזה, וגם לדברים היפים שכתבה ההולכת בדרכים.

מקצרת כי

אצלי הקול הפנימי נמצא בשני מקומות...1, בגוף, כלומר הגוף מאותת לי לחלוטין כשאני לא נמצאת בדרך נכונה. זה יכול להגיע בצורה מחלה זה יכול להגיע בצורת נפילה, או מכה "מקרית" שאני מקבלת באזור שקשור למשל אם אני חושבת משהו שבית המשפט הפנימי שלי חושב שהוא לא נכון אני הרבה פעמים אקבל מכה בראש...(-:
אם לא התבטאתי כמו שצריך - הגרון שלי יכאב וכו...

אצל הילדה שלי - היא מרגישה אנרגיות הרבה לפני שאני מרגישה אותן. הרבה פעמים היא מושכת למשל ללכתלמקומות מסויימים ואחרי זה אני מגלה שזה היה נכון לכולנו ללכת לשם או הפוך - לא טוב לה במקומות מסוימים ואני מבינה את זה בדיעבד...בקיצור היא מאוד הקול הפנימי שלי...

הקול הפנימי - הוא ידיעה.
הוא לא מתלבט וחושב ומטיל ספק.
הקול הפנימי יודע ולכן הוא אחד עם הפעולה.

ואם כבר הקול הפנימי.... הנה דילמה.
אני נשואה ואמא לילדים.
וכבר כמה שנים אני חולמת ללכת וללמוד. ללמוד איזה שהוא קורס מקצועי מזורז (משהו ספציפי כמובן).
מצאתי כזה שהוא פעם בשבוע אמנם אבל עולה 15000 ש"ח. מה עושים עם הקול הפנימי??
אז הקול הפנימי אומר לי "רוצי, עכשיו, זו הזדמנות חייך, פעם בשבוע סעי לתל אביב עם הרכב!!!"
והקול האחר אומר לי :"השתגעת! במה זה כבר יעזור לך בחייך המקצועיים? איך נסתדר עם הילדים פעם בשבוע? ומה עם הכסף? מאיפה כל כך הרבה כסף? אנחנו משפצים את הבית ומנסים לחסוך כל שקל ואת רוצה להוציא כל כך הרבה כסף? איך? תשלומים? ואיך נעמוד בזה?"
איך מתגברים על הקולות הללו? אולי הקול הפנימי טועה? להוציא סכום כזה קשה לי מאוד!

טוב , לפי ההגדרה שלי - זה לא בדיוק הקול הפנימי.מאחר והקול הפנימי שווה ערך לרפלקס מותנה. (בערך)
הוא לא שוקל ופוחד ובא במשא ומתן.
הוא יודע. ואם הקורס היה קשור אליו כבר היית בו .ולא היית שואלת לגביו.
אבל ... יש עוד קולות פנימיים חשובים בתוכנו - הרצונות, החלומות, הכמיהות...ולפעמים הם נראים כמתנגשים עם דברים אחרים - אז כדאי לראות איך זה שהם מתנגשים, אולי את מתעקשת כאן על משהו, אולי את מקשיבה לאיזה רצון אחר ישן נושן שכרגע לא ממש מתאים. ואולי את דווקא כן מקשיבה לחלום עכשוי ונכון.
אבל צריך לבדוק.
אולי ללכת פעם אחת לקורס ולראות אם זה באמת זה.
אולי לבדוק אם יש קורס חליפי קרוב יותר ונוח יותר.
בקיצור לא לוותר לרצון - לבדוק אותו כדאי שיהיה יותר מדויק.
להתעקש על הרצון ולא על הקורס הספציפי.
מקווה שעזרתי.
זה התחבר לי למשהו שקראתי לא מזמן - שילדים כשהם רוצים משהו הם בקלות מוכנים להסב את הרצון הם לא נתקעים דוקא על דבר אחד, אלא אם כן תקענו אותם.
ואנו המבוגרים כבר הרבה פעמים בטוחים שדווקא הדבר הזה ולא האחר הוא הוא פסגת האושר והצורך שלנו.
אבל אם באמת מקשיבים רואים שכמעט תמיד אפשר להתעקש על הרצון אבל אין צורך להתעקש על המטרה של אותו רצון.
אולי הרצון המדויק שלך הוא להתפתח, ללמוד משהוא חדש, לצאת לקורס להתחדש, וכו'...ולאו דוקא להוציא על כך 15000 ש"ח.
בטוח שיש משהו שיתאים לכם.

אני מציעה לך לעשות "סיעור מוחין" של כל הקולות.
להקשיב לכל אחד מהם. לתת להם לדבר זה עם זה - נסי לכתוב זאת.
תגלי דברים מעניינים.
הם שם כי יש להם תפקיד. לא צריך להתגבר עליהם. הם הושמו שם לשרת אותך.
אם לא מקשיבים להם - הם מדברים יותר חזק.... קצת כמו ילדים...

המרגיעון שעלה עכשיו: "קושי הוא לא בהכרח סבל"!

כתבתן כאן דברים שבאמת מדברים אלי.
ובכל זאת, בעבר, אחרי השחרור מהצבא נרשמתי לקורס הזה (במסגרת דו-שנתית) ואמא שלי אמרה לי שזה לא מתאים לי כי אפשר לעבוד בזה אחר כך רק במסגרת עצמאית. היא אמרה לי שלא מתאים לי (!) לעבוד עצמאית! ואכן ביטלתי את ההרשמה. אבל היום אני כבר אמא לילדים וקצת יותר בשלה לזה. ויותר מאמינה בעצמי (גם אם אעשה שינוי במקום העבודה שלי וגם אם לא).

אז אולי את רוצה אותו היום, כי פעם רצית, ולא כי הוא מתאים היום?
תבדקי מה נכון לך! ורק לך! (הכולל שהוא כבר אמא)
היום!
בלי קשר למה שהיה.

אמא,
אני רוצה את זה היום לא פעם רציתי, אלא כי תמיד רציתי.
אני רוצה את זה היום, כי הילדים שלי כבר פחות קטנים ויש לי יותר זמן להשקיע (שיעורי בית וכיו"ב).
אני רוצה את זה היום כי אני חיה את זה בנשמתי! כי זה עדיין התחום האהוב עלי ביותר!
רק קשה לי קצת לעשות סוויטש ולצאת מהבית למרחק כה גדול (אני גרה בקיבינימט קצת), והכי הכי קשה לי זו העובדה שצריך גם די הרבה כסף.
מצד אחד אני אומרת לעצמי, אולי נחכה עוד קצת, עוד שנתיים תיפתח לי קרן השתלמות ואז יהיה לנו כסף ואוכל לממש זאת. ומצד שני אני חוששת שאני עלולה להיכנס להריון (כן אנחנו עובדים על זה) וכשיהיה לי תינוק קטן יהיה לי יותר קשה לעשות איזה סוויטש בראש, לא אוכל לעזוב אותו בבית ולצאת. זה כבר דורש יותר ארגון וביבי סיטר.
וגם יתכן שארגיש איזושהיא החמצה, על שויתרתי !

בלי לקחת אחריות על חייך -
נשמע לי שנתת את התשובה.

בהצלחה (-:

היתה לי שיחה עם בעלי אתמול בעניין והוא ענה לי כל כך לא יפה. אני קצת בשוק כי הוא תמיד תומך בי כל כך ומעודד אותי לצאת מהבית וללכת בערב לעשות מה שבא לי. טוב, אף פעם כנראה לא באמת עשיתי זאת ולכן היה קל לו לעודד אותי, ועכשיו כשזה קרוב יותר הוא פתאום מתחרט?!
אני מספרת לו שאם לא אלך על זה ארגיש "החמצה" והוא אומר לי: "אין מה לעשות? זה כמו שאני לא אלך עכשיו ללמוד ואפסיק לעבוד, אי אפשר נכון? צריך כסף, יש משפחה". ואני עונה לו "אבל זה רק פעם בשבוע, אני לא עוזבת את העבודה",
והוא עונה לי "ככה זה בחיים אין מה לעשות"... (הוא לא אמר לי "לא!" באופן מפורש)
אני מרגישה מרומה! מרגישה נבגדת! הוא פעם בשבוע הולך לעסוק בתחביב שלו (ספורטיבי) ונוסע לתל אביב, אמנם זה בשעה 22:00 כשאני כבר במיטה, ונוסע ברכב עם חבר ולא ברכב שלנו, וזה גם לא עולה לנו כסף. אבל הוא עושה מה שמתחשק לו. וכשמגיע תורי - אין מה לעשות ככה זה בחיים.
אולי מצד שני הוא צודק כי אם הוא היה רוצה עכשיו להוציא סכום כזה של כסף, גם אני לא הייתי מאוד מאושרת מזה.
אולי אחפש משהו בתחום, אבל קורס קצר הרבה יותר, חובבני ולא מקצועי, אבל גם עולה הרבה פחות כסף.
ובכן, מה דעתך??

יש כמה דברים שעולים לי כשקראתי ותראי לאן את לוקחת את זה...

כשדיברת עם בעלך מהיכו דיברת?

האם היית שווה לו ?

האם את מה שבעלך אמר ידעת לפני כן? או שהוא חידש לך?
למה יש כאן משחק כוחות בינכם? מה זה משנה לאן הוא הולך וכמה?

אמשיך אחר כך

נראה לי שצריך להפריד בין איזשהם מישקעים בינך ובין בעלך - שבאמת כדאי לנקות ולפתור - ובין הקורס שלך.
למה את רוצה כ"כ את הקורס - האם הוא יקדם אותכם כלכלית.
מתוך המחשבה שלך אני רואה הרבה הפרדות בין שניכם. הוא ואני . ולא יחד.
מציעה בזהירות שתראי איך אתם פותרים את המצב. איך את נותנת לו באהבה להכנס להחלטותיך
כדי שיהיו החלטות משותפות. כי אומנם את הולכת ,אבל אתם מחוברים ולכן לכל צעד שלך יש קשר לגביו.
ההחלטות הם ביחד.
ולכן נשאלת השאלה האם זה טוב לכם היום הקורס הזה.

וכן מבינה ומזדהה עם המקום שפתאום אף אחד לא מבין ולא מתחשב ובטח לא הבעל וזה כ"כ מרגיז ומתחיל גלגל של ההאשמות וחשבונות - אבל שווה לעשות כל מאמץ כדי למנוע אותו. - הזוגיות והמשפחה שוות שנפעל ממקום אחר - פחות כועס - יותר אוהב.

קודם יצא המרגיעון - נוכחותך חשובה מדעתך - ואכן כן - אני ממש מבינה את המקום שלך - ולכן עניתי.

מאוד ברור לי אותו המקום שבו מתבלבלים וחושבים שאם הוא אז עכשיו אני ומתי תורי וכ"ו
אל דאגה אם את רוצה את הקורס באמת ,אני מאמינה שהוא נכון למשפחתכם ואת תוכלי להראות להסביר ולהבהיר זאת - ולעשות את הקורס - גם אם לא ספציפית באותו מקום שעכשיו הוא מתקיים.

הי אמא של א.....
והנה המרגיעון יצא בדיוק (כאילו מנבא כל הזמן! מדהים!) "הביקורת, לעולם היא פנימית". וזה בדיוק זה.
כששוחחתי עם בעלי היה כאילו החלטתי בתוך עצמי שלא אוכל להצטרף לקורס, ומתוך כך באו המילים שלו "אבל ככה זה בחיים". ומדוע החלטתי שלא אוכל להצטרף?

בגלל הכסף. קורס יקר מדי.
בגלל המרחק הפיזי שלנו שיצריך יותר מדי התארגנות.
בגדול? - מתוך חוסר בטחון. חוסר בטחון שהבית לא יתפקד בלעדי (שיעורי בית/ אוכל/ מקלחות/ומה לא?), וגם מתוך חוסר בטחון אחר ( מה יקרה אם נשלם כל כך הרבה כסף לקורס ולא אצליח לעסוק בזה (כי אני עדיין מחוייבת למקום עבודתי הנוכחי).

ומצד שני, בכל זאת למרות הכל אני כל כך מאמינה בעצמי. שאני בטוחה שגם אם אדחה את זה - הנושא המבוקש הוא החיים שלי ואין לי ספק שבעתיד אלמד וגם אצליח למצוא עבודה (למרות שזה ממש קשה).
אני מודעת מאוד לעובדה שמדובר בתחום יצירתי ובשביל להצליח בו צריך כישורים נוספים ורבים מלבד ליצירתיות (וזו המכשלה שלי - סוג של חוסר בטחון).

ומצד שני, אתמול נפגשנו עם זוג חברים ושוחחנו על התחום הנ"ל, ואז החבר שלנו אמר לי "אם זה תחום שאת כל כך אוהבת למה את לא הולכת ללמוד את זה? זה מתאים לך, זה הרי בדם שלך". ובתגובה עניתי לו "זה הרבה כסף ובעלי לא רוצה".
אני חושבת שאם הייתי מחליטה עכשיו בעלי כן היה תומך, אבל זה נראה לי כרגע בכל זאת לא אחראי לחשוב רק על עצמי עכשיו. לפחות לדחות זאת עד אחרי השיפוץ של הבית.
ושתביני אנחנו משפצים את הבית והיתה לנו הפסקה של שנה שלמה שלא עשינו בה כלום עם השיפוץ (לבעלי חסרה אז הזמן והמוזה) ועכשיו הוא שוב ממשיך בשיפוץ ממש לבד! סומך רק על עצמו.
אז שוב יש כאן ויתור מצדי! אני תוהה אם וויתור כזה מצדי (כרגע) צודק, אבל גם אם לא אני עדיין מגששת את התחום, אם לא עכשיו עוד יהיה לי זמן בהמשך אני בטוחה. אולי עוד שנה, שנתיים.

פשוט קודם לכן, חשבתי שזה הזמן הכי מתאים, כי אנחנו מתכננים להביא לעולם ילד נוסף, ופחדתי שאז שוב אדחה זאת העניין בארבע שנים, ובעצם מה רע בזה?? זה יגיע בזמן הכי מתאים כשיהיה לי גם כסף (קרן השתלמות שתשתחרר בעוד שנתיים).
מה דעתך??

_כמה שנים אני חולמת ללכת וללמוד. ללמוד איזה שהוא קורס מקצועי מזורז (משהו ספציפי כמובן).
מצאתי כזה שהוא פעם בשבוע אמנם אבל עולה 15000 ש"ח._
אנחנו משפצים את הבית ומנסים לחסוך כל שקל ואת רוצה להוציא כל כך הרבה כסף?

&&&&&&&&&*&
א. אל תהיי מניפולטיבית כי אין עכשיו או לעולם לא בלימודים.
א.א לעולם לא תצעדי לבד, כי הפתרון בקצות אצבעותיך:
את ניגשת לקרן ההשתלמות מבקשת הלוואת בלון.
הלוואת בלון היא הלוואה ללא החזר חודשי אלא, כל הסכום + הריבית יגרעו מהיתרה.
עברו 4 שנים סביר שיש לך שם 30,000 שח [משערת שהרבה יותר] כי הם מעניקים הלוואות בדר"כ עד גובה 50% מערך הפדיון.
ואגב לא ממש קראתי מה את רוצה ללמוד אבל יתכן שזה מוכר לצורך קרן ההשתלמות ואז זה אפילו לא הלוואת בלון אלא ניצול כספים. תבדקי.
דחקת את רצונותיך זמן רב, ללא סיבה.
א.א.1 שלחי לי $ על הייעוץ בחיוך
סתם. הייתי כאן בדף העצוב של איילת וחיפשתי לצאת מכאן בלי עינים דומעות.
תצליחי.

כשאתם משפצים את הבית אתם משפצים ביחד?
מתוך דברייך נראה שאולי כדאי עכשיו כשיש קצת זמן לחזק את הביחד.
לראות כיצד מתקבלות החלטות של שניכם, לשים לב לכעסים שמצטברים בגלל שתיקות קטנות.
לקחת אחריות על מה שאנחנו מרגישים ובוודאי עושים ולא להאשים אף אחד.
ההמלצה כאן של יפה היא פרקטית ושווה בדיקה.
בטח לא להיות קורבן של עצמך.

תודה על התגובות חברות,
הנה קיבלתי הצעה מבית ספר מסויים לאותו קורס מבוקש, הקורס מזורז בשנה אחת, ושכר הלימוד נמוך בהרבה.
כבר קבעתי פגישת ייעוץ לשבוע הבא, מקווה שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר....

יש לי לפעמים הרגשה שקשה לי לסובב את הסוויטץ' בראש שלי, שכן עדיין מטריד אותי, מה יהיה אם אכנס להריון (להסתובב בלילה עם בטן?) ובכל זאת זה משהו שאני כל כך רוצה.... אם.... ואם... ואם....
איך לעזאזל עושים את זה? איך מעבירים את האחריות על הילדים לבעלול שלי ומפנים זמן בשביל עצמי! בשביל להגשים את החזון שלי! בשביל להגשים את המטרות שלי!
באופן כללי נראה לי שזו דוגמא מצויינת לילדי, מן שיעור לחיים, הנה גם אמא לומדת, ובזה שאתם עצמאים אתם עוזרים גם לה.
לגבי הבעלולי שלי היתה לי כל הזמן תחושה שאני פשוט צריכה להחליט ולקבוע עובדה, כי בשנים האחרונות הוא מאוד תמך בי שאלך לאיזה קורס (משהו אומנותי אחר שרציתי וגם היה יקר באופן יחסי, ולבסוף לא הלכתי על זה), ובכלל אנחנו זוג שנותן המון מרחב אחד לשני, מאמינים שכל אחד צריך להגשים את עצמו ובכך לעשיר את מערכת היחסים. רק שעד עכשיו זה שיחק המון לטובתו כי אני לא הרגשתי בשלה לעזוב את הבית בשעות הערב.
אבל אולי עכשיו זה הזמן הנכון!
אני גם חושבת שאולי זה יתן לי בהמשך לעשות הסבת מקצוע, וזה ממש בזמן.

כייף לשמוע
המון הצלחה והנאה. (-:

נשמע לי שעכשיו תורך.
ממני שגם תורי הגיע עכשיו

יש לי קושי להתחבר לקול הפנימי . אני מספיק ותיקה פה, יש לי שני ילדים ואנחנו בחינוך ביתי. בעיקר אני עם הילדים בבית, החצי השני עובד ודי מבסוט. עשיתי כל מיני דברים שהיום הם לא רלוונטים לי והיום יש צורך גדול להתחיל משהו משלי. לגדל ילד "אחר", לגדל את עצמי ולהביא מעצמי עוד משהו גדול לעולם.
אני לא מצליחה להתחבר לדבר הפנימי שהוא כמו יהלום יושב שם ומחכה להתגלות.
איך עושים את זה?
מרגישה ששום דבר בעצם לא ממש מלהיב אותי, אפילו גרוע מזה, אני מרגישה שאין לי חשק לעבוד (כלכלית אני חייבת!) כאילו לא מצליחה למצוא את הדבר שיזיז אותי, שילהיב אותי שיתן לי אור וכוחות לדרך.
אני מכירה את תרגילי הדמיון למינהם, כאילו אין לי שום מגבלות לא של כסף ולא של כלום, בכל זאת אני לא מוצאת בי את הקול או הניצוץ שמחפש לצאת.
מבקשת מהדף הזה להיות לי דף תמיכה , אשמח לשמוע כל דבר לטוב ולרע. מקווה בעזרתכם להיתקדם.

מביאה כאן ציטוט רלוונטי לי מהדף תקשורים שקיבלתי מקריון

_אלונה רוטר (12.08.2003 21:05):
תאריך: 6.8.03
תקשור בנושא ראשי התחייבות
התחייבות אישית.
כולכם מכירים את ההרגשה שאתם רוצים לעשות משהו ולא יודעים בדיוק מה. אתם מרגישים בלב שמשהו חסר לכם בחיים אבל לא ברור לכם מה. משהו התפספס. משהו ברח מתשומת הלב שלכם. אתם רואים משהו בזווית העין אבל לא מצליחים להבין מה, כמו פרפר שנוגעים בכנפיים העדינות שלו ומרגישים את הרטט אך לא מספיקים לתפוס והוא בורח מהידיים ולא נשאר ביד כלום, רק התחושה באצבעות, התחושה שאומרת שהיה משהו והתפספס.
ואז אתם חושבים שהחיים שלכם לא מושלמים אך לא מבינים למה. מה הפרפר הזה שהנשמה שלכם רוצה לתפוס, הרטט הזה זה הקול הפנימי שלכם, קול כל-כך שקט שקשה לשמוע, צריך שכל שאר הקולות ייפסקו לרגע ואז בדממה במקום שאין בו כלום אך יש בו הכל תרגישו את הרטט. מפעם לפעם הרטט יתחזק וכך יהפוך לרעם וכך בפחות מאמץ תוכלו לשמוע אותו._

והיום יש צורך גדול להתחיל משהו משלי. לגדל ילד "אחר", לגדל את עצמי ולהביא מעצמי עוד משהו גדול לעולם.
מזדהה מאוד, מאחלת לך שתמצאי את הפנס והדרך תואר.

מזדהה עם כל מילה כאילו אני כתבתי

והתשובה שלי - להאמין , לבקש, זה יגיע, ולהקשיב ללב.

לי יש הרגשה שזה קורה לי -שאני נמצאת במקום הזה כמוך- כי שכחתי להקשיב ללב, ובמקומו אני מקשיבה למלל אינסופי במוח על למה כמה איך ומה עם.............

אני יודעת שאת צריכה כסף - גם אני.
אני יודעת שאת מוכשרת - גם אני.
ובכל זאת.............
אז בואי נעשה ניסוי - ניתן צאנס ללב - נקשיב לו - נשכח מכל מה שרץ בשכל ומכל "היודעת"
ונראה מה יקרה
אה?

האם מדובר על תחושת גילוי שאת מחפשת, כמו ההארה שהנוסעים למזרח רוצים למצוא?
האם מדובר על פרוייקט שקשור לעבודה, לפרנסה?
האם מדובר על משהו יצירתי שלאו דווקא טומן בחובו כסף?
בהצלחה

כאילו לא מצליחה למצוא את הדבר שיזיז אותי
אולי מה שנדרש לך עכשיו זה מנוחה? מנוחה מעשייה ואולי גם מחיפוש?
ואולי דרך המנוחה תאפשרי לעצמך לקבל?

אני רוצה מנוחה ורוצה לאפשר לעצמי את הזמן אבל
אני מרגישה שאין לי חשק לעבוד (כלכלית אני חייבת!)
אני לא יכולה לאפשר לעצמי את הזמן שבאמת היה נדרש לי. חייבת פרנסה! רוצה שזה יבוא מהמקום שרוצה לעשות, שמתלהב ומרגיש נכון, אני רוצה שזה יהיה משהו מיוחד שהוא שלי, מיוחד שאני משתוקקת להגיד או לעשות אותו.

אני רוצה להתחבר עם עצמי כמו ילד קטן שיודע, ממש יודע מה נכון לו בכל רגע. מרגישה שאין לי יכולת לזהות את מי שאני. "מי אני" כמו המרגיעון "מה את רוצה?" למה אין לי תשובה לזה ?
אני לא יודעת מה אני רוצה ואני חייבת להתחבר למקום הזה כדי להתחיל ללכת, הגיע הזמן ללכת ואני לא יודעת לאן לפנות. אני כמו אובדת בדרך.
איך עושים את זה? איך מתחברים לקול הפנימי?

חני בונה, בדף אימהות יודעות את מדברת על הידיעה שקיימת בכל אחת מאיתנו, הידיעה הזו, היא בכל התחומים? איך אדע? תודה

מזדהה עם כל מילה כאילו אני כתבתי
אם יש לך טיפה כסף להשקיע - הייתי הולכת על איזו סדנה או אימון אישי שיכוון אותך אל מה את רוצה.
אני התחלתי לעשות עכשיו את סדנת דרך האמן באמצעות הספר. בטח לא טוב כמו סדנה אמיתית, אבל אני ממש מרגישה שזה עוזר לי. את לא צריכה להיות אמנית או לחלום להיות אחת כדי שזה ידבר אלייך.

איך עושים את זה? איך מתחברים לקול הפנימי?
אני לא יודעת מה אני רוצה ואני חייבת להתחבר למקום הזה כדי להתחיל ללכת
בשני המשפטים שאת אומרת יש 2 תדרים. תדר אחד הוא תדר של אהבה שיודע ומזהה שבפנים נמצא ילד קטן שיודע והתדר השני הוא התדר של החייבת והאין ברירה שהוא תדר של פחד.
אם אחד הילדים שלך היה אומר לך שהוא פוחד. מה היית עושה? קודם כל מקשיבה. אולי גם היית שואלת אותו מה הוא מרגיש שהוא צריך ואחר כך בודקת איך את יכולה לעזור לו. מציעה לך לעשות את אותו תהליך עם עצמך, עם הילד שבך. שזה אומר: להקשיב לו, לזהות את מה שהוא צריך ולראות איך את יכולה לעזור.

בדף אימהות יודעות את מדברת על הידיעה שקיימת בכל אחת מאיתנו, הידיעה הזו, היא בכל התחומים?
זו הידיעה שבה אנו יודעים מה נכון ומה לא נכון לנו. ואם כשאת אומרת בכל התחומים את מתכוונת למשל לייעוד, זוגיות, הורות וכו' התשובההיא כן.
איך אדע?
נסי להתרכז בשתי נקודות האחת: אחת לבדוק אילו קולות מונעים ממך לשמוע את הקול הפנימי שלך? אילו רעשים? אילו שיחות?
השנייה: לראות מה את יכולה לעשות למען עצמך. משהו שאת אוהבת אולי ריקוד אולי משהו ביצירה?

לעשות עכשיו את סדנת דרך האמן באמצעות הספר.
תודה על ההפניה. אנסה לקרוא שם בהמשך.

מציעה לך לעשות את אותו תהליך עם עצמך, עם הילד שבך. שזה אומר: להקשיב לו, לזהות את מה שהוא צריך ולראות איך את יכולה לעזור.
כשאני מתחברת לילדה שבי אני רוצה להיות כמוה. נטולת מחוייבויות, רוצה לעשות מה שבא לי באותו רגע מבלי לתת דין וחשבון ומבלי להזדקק להביא קבלות או תוצאות (בעיקר ברמה הכלכלית, אבל גם ברמות אחרות). אז איך אני יכולה לעזור?
והתדר השני הוא התדר של החייבת והאין ברירה שהוא תדר של פחד.
זו המציאות. אני כבר לא ילדה ויש לי אחריות על מה שאני עושה. אני לא יכולה לשחק כל היום בחול

זה מפחיד. התחייבות זה לא נעים, ולכן אני מחפשת להתחבר למשהו אחר שימשוך אותי מבפנים מבלי להרגיש נאנסת, אלא ללכת עם התלהבות ורצון בדרך של הרפתקאות.
את זה צריך לשלב עם קבלות, מה לעשות? אלו החיים לא?
אילו קולות מונעים ממך לשמוע את הקול הפנימי שלך? אילו רעשים? אילו שיחות?
השיחות שבדרךכלל עולות לאחר שבאה איזו התלהבות ממשהו הן כאלו שאני לא מספיק רוצה בזה, אני לא מספיק טובה בזה, זה בעצם לא ממש מלהיב אותי לאחר שקצת דשתי בזה.
אלו גם פחדים אני יודעת. אבל אלו גם הקולות שלי. אני מאמינה שיש בפחדים שלנו גם קצת למען להזהיר אותנו מלקפוץ לאש.
וכרגע הקול הכי פנימי שלי רוצה שיהיה מספיק כסף ושלא אצטרך בכלל לעבוד.
אבל אז עולים רעשים אחרים כמו איך אני מופיעה בחברה. כל מי שפוגש אותי רוצה לדעת מה אני עושה, כלומר, ממה אני מתפרנסת או במה אני כלכך מוצלחת. ואין לי שום חיבור לשום דבר מאלו וזה חסר לי. אני מרגישה נכה או חסרה במשהו.

לראות מה את יכולה לעשות למען עצמך. משהו שאת אוהבת אולי ריקוד אולי משהו ביצירה?
איך זה קשור?

שירה, כתבתי שאני מרגישה ממש כמוך, והתכוונתי לכך.
אני "פותרת" את "הבעיה" בכמה דרכים

להקשיב ללב - קולות הרקע מפריעים - אז עוצמת עיניים - נושמת ומקשיבה - ממש לדופק - ומרגישה את האהבה שלו לי ולעולם - אני גילתי שהלב ממש זועק שאקשיב לו לפחות כמה פעמים ביום ולא רק ללבבות של אחרים.
התפללתי לתשובה כלשהיא - ובאתר הזה יש הרבה תשובות במיוחד במספר דפים,אחפש את שמם וארשום כאן.
נגשתי לקבל עזרה בתקשור ממארג - מנסה לעזור במידת האפשר - כנסי לאינטרנט לאתר שלו אם את מעוניינת כמובן. והוא ממש כיוון אותי אל אותם הדברים שבעצם אני יודעת כל הזמן רק באמירה ובהדגש של להגשים להגשים להגשים להגשים הגלגול הספציפי הזה הוא עכשיו אין מה להתעכב פשוט לעשות ולהתרחב בחשיבה ולעשות ולתת לגשם להגיע.
נגשתי להומאופטית שתשחרר חסימות.
אני עושה מדיטציה שהכל פתוח ושאני מבקשת שיגיעו הדברים הנכונים והמדויקים בשבילי.
לשנות את צורת הדיבור - לקחת אחריות על חייך - להחליט שזהו, שאין מקום לכל כך הרבה פינוקים מחשבתיים - ולהחליט שאני רוצה לעשות!

המה -יגיע מתוך העשיה הקטנה.

לתת לעצמך את הנקודות הטובותעל מה שאת אוהבת - אם את אוהבת לבשל - תגדילי את זה, אם לרקוד -תגדילי את הריקוד.
תהיי אמא מדהימה של עצמך - תני לעצמך לגדול.

את כאן עכשיו כולם מחכים שתהיי כאן עכשיו אז תהיי בכייף.
תראי את השפע שאת מצוייה בו כבר -ותבקשי שהוא יגדל בקלילות.

גם לי, אם כל העצות קשה. אבל אני כבר עושה. כבר עובדת במס' עבודות -וכן עדיין שואלת על הדיוק שלהם. עדיין לא בטוחה ביעוד. עדיין חוששת ,עדין נבהלת ממבטי החברה, עדין חולמת חלומות בעטה - אבל הרבה יותר טוב. בחודשים האחרונים ההתקדמות אדירה.
את כתבת שאת רוצה הריון של עצמך- אז קחי אותו תעשי עבודה תיוולדי מחדש ותראי בהתפעלות ובאהבה מה יצא.

אז איך אני יכולה לעזור?
לדעת שמותר לך. מותר לך להיות בחופש. ולראות איך את יכולה להגדיל את החופש הזה במסגרת המגבלות שלך.

זו המציאות. אני כבר לא ילדה ויש לי אחריות על מה שאני עושה. אני לא יכולה לשחק כל היום בחול
זה משפט שהרבה מאד מבוגרים שמעו כבר בילדותם.....

וכרגע הקול הכי פנימי שלי רוצה שיהיה מספיק כסף ושלא אצטרך בכלל לעבוד
הקול הפנימי בדרך כלל יודע מה יש. הפחד מראה מה אין. האם את יכולה למצוא דברים לומר עליהם תודה<עובד על היש>?

אבל אז עולים רעשים אחרים כמו איך אני מופיעה בחברה. כל מי שפוגש אותי רוצה לדעת מה אני עושה, כלומר, ממה אני מתפרנסת או במה אני כלכך מוצלחת. ואין לי שום חיבור לשום דבר מאלו וזה חסר לי. אני מרגישה נכה או חסרה במשהו.
זה הרעש הגדול מכולם.
יכולה למצוא מישהו שיאמר לך עד כמה את מיוחדת? חבר? בן משפחה?

_לראות מה את יכולה לעשות למען עצמך. משהו שאת אוהבת אולי ריקוד אולי משהו ביצירה?
איך זה קשור?_
זה נותן את הצד של ההתלהבות, הרצון וההרפתקאות_ שאת רוצה _לשלב עם קבלות,
וגם: מציעה לך במשך כמה ימים לפני שאת הולכת לישון לשאול שאלה על להתחבר למשהו אחר שימשוך אותי מבפנים ולתת כוונה להתעורר בבוקר עם התשובה.

דף שכדי לקרוא בו האדם מחפש משמעות

בהודעותייך השונות ביטאת כמה קולות, חלק קול פנימי וחלק קולות חיצוניים (אני מסווגת את ההיגדים השונים שלך לפי איך שאני מבינה, אולי את רואה זאת אחרת):

הקול הפנימי
א) והיום יש צורך גדול להתחיל משהו משלי. לגדל ילד "אחר", לגדל את עצמי ולהביא מעצמי עוד משהו גדול לעולם.

ב) וכרגע הקול הכי פנימי שלי רוצה שיהיה מספיק כסף ושלא אצטרך בכלל לעבוד.

מרגישה ששום דבר בעצם לא ממש מלהיב אותי, אפילו גרוע מזה, אני מרגישה שאין לי חשק לעבוד (כלכלית אני חייבת!) כאילו לא מצליחה למצוא את הדבר שיזיז אותי, שילהיב אותי שיתן לי אור וכוחות לדרך.

כשאני מתחברת לילדה שבי אני רוצה להיות כמוה. נטולת מחוייבויות, רוצה לעשות מה שבא לי באותו רגע מבלי לתת דין וחשבון ומבלי להזדקק להביא קבלות או תוצאות (בעיקר ברמה הכלכלית, אבל גם ברמות אחרות).

קולות חיצוניים

אני לא יכולה לאפשר לעצמי את הזמן שבאמת היה נדרש לי. חייבת פרנסה!
אבל אז עולים רעשים אחרים כמו איך אני מופיעה בחברה. כל מי שפוגש אותי רוצה לדעת מה אני עושה, כלומר, ממה אני מתפרנסת או במה אני כלכך מוצלחת. ואין לי שום חיבור לשום דבר מאלו וזה חסר לי. אני מרגישה נכה או חסרה במשהו.

את כל הזמן כותבת שאת רוצה להתחבר לקול הפנימי ואחר מספרת שהקול הכי פנימי שלך אומר שאת בעצם לא רוצה לעבוד מחוץ לבית! ובעצם יש לך עוד קול פנימי: את רוצה להתחיל משהו משלי_. אבל את בעצמך הגדרת זאת כך: _וכרגע הקול הכי פנימי שלי רוצה שיהיה מספיק כסף ושלא אצטרך בכלל לעבוד.

כלומר, לא נראה שהבעיה היא להתחבר לקול הפנימי דווקא, אלא מה לעשות כשיש סתירה בין מה שהקול הפנימי אומר לבין מה שהקולות החיצוניים אומרים לך

קודם נתחיל דווקא אם מה שהקול החיצוני אומר לך לגבי מעמדך בחברה. נראה לי שכדאי לך לעשות עבודה פנימית-אישית בנוגע לנושא זה.

ולבסוף אתייחס להצהרות שלך שיש צורך כלכלי שתביאי כסף הביתה. ומצד שני את גם רוצה שזה יבוא מהמקום שרוצה לעשות, שמתלהב ומרגיש נכון, אני רוצה שזה יהיה משהו מיוחד שהוא שלי, מיוחד שאני משתוקקת להגיד או לעשות אותו.

אם אתם אכן זקוקים לכסף נוסף, מציעה לך להבחין ולהפריד בין 2 צרכים שונים:
א) הצורך בביטוי עצמי, בלעבוד במשהו שמאוד מלהיב ומרגש אותך, שמיוחד לך וכו' וכו'
ב) הצורך לפרנס

והצעתי היא כזו: אם ממש חיוני שתביאי כסף הביתה, את יכולה בינתיים לעבוד בכל עבודה שהיא שמטרתה היא פשוטה: הבאת כסף הביתה, ולא גם ביטוי עצמי. אולי את יכולה לעשות משהו בבית שתוכלי לקבל עבורו כסף - ואז את שומעת בקול הקול הפנימי ביותר שלך, זה שאומר לך לא לצאת לעבוד מחוץ לבית וגם עונה לצורך הריאלי בתוספת כסף. קראי כאן: חינוך ביתי ועבודה מהבית ובכלל עייני בדפים השונים באינדקס מדור כסף עבודה

אפשרות אחרת היא למצוא עבודה מחוץ לבית - ולא משנה אם היא בדיוק מעניינת או מבטאת אותך, העיקר להרוויח כסף. הסיפוק שלך יהיה בכך שאת עונה לצורך כלכלי אמיתי של משפחתך - והרי זו לא אמורה להיות עבודה לכל החיים, רק לבינתיים. ותוך כדי כך שאת מביאה כסף הביתה, את יכולה להמשיך לחשוב מה מתאים לך יותר ובמה את רוצה לעבוד, ולהתחיל לחפש. חשוב לזכור שכל עבודה שתמצאי אינה בהכרח לכל החיים, והיא יכולה להיות לכמה חודשים או לשנה ואחר למצוא עבודה טובה יותר.

שיהיה בהצלחה!!!!

הי שירה @}
מקריאה של דברייך עולה ובולטת מאוד חזק הדרישה שאת דורשת מעצמך, לא רק להתפרנס ו"להצליח בחיים",
אלא אפילו הדרישה להתלהב, הדרישה להתחבר כבר לקול הפנימי, ועכשיו!!!
ואותה אווירה של דרישה היא שבאופן פרדוקסלי מעכבת את החיבור שאת מחפשת

זה כמו בלידה... קשה להגיע ללידה טבעית וזורמת באווירה לוחצת שבה את אמורה לעמוד בלוחות זמנים ובציפיות כאלו או אחרות.
מה שאת צריכה זה מרחב שיש בו קבלה, מרחב שיש בו מקום לכל דבר לקרות.
בכל תהליך גדול שעושים מתחילים עם מה שיש, גם אם מה שיש נראה לך לא שווה, או מרגיז או מעייף.
אם מה שיש כרגע זה ערימות של חששות, ביקורת עצמית, תחושת חוסר, אז איתם תעבדי. זה חומר הגלם שאיתו את מתחילה את המשחק.
לא הייתי מציעה לך לדלג מעל התחושות האלה, מאידך גם לא לשקוע בתוכן ולהאמין להן במאה אחוז.
רק לשים לב באופן מכוון לקיומן, לנפח שהן תופסות בחוויה שלך, לפרטים קטנים באיך שהן מופיעות- כמחשבה, כמעשה, כרגש, כתחושה גופנית. ולנשום... לתת להן להיות בינתיים, לא לדחוק אותן בכוח, לאפשר להן לעזוב בזמן שלהן

הכתיבה בבלוג מציפה את הקולות הפנימיים שמשתקים אותך ומרחיקים אותך מהמקום אותו את מחפשת.
מהבחינה הזו הכתיבה היא התחלה מצוינת לעבודה פנימית.
חוצמזה כתבת הקול הכי פנימי שלי רוצה שיהיה מספיק כסף ושלא אצטרך בכלל לעבוד
אין לך מה להתבייש בזה בכלל!

רבים וטובים מטפחים חלום דומה, מי קבע שתשוקה לחיים נמדדת בכמות עבודה?!?
וברצינות, בהחלט ייתכן שכדי למצוא את מה שמדליק בך את התשוקה האבודה הזו את זקוקה לאיזה שקט מחרדות הפרנסה
ומתחושת המחויבות שכל כך לוחצת עלייך.
גם אם זה לא מתאפשר כרגע באופן מעשי, זה ממש בסדר להתחבר בתור התחלה להרגשה הזו.
ואולי גם אם היית מאוד עשירה, עדיין היית פוחדת לרצות משהו באמת, עדיין היית פוחדת מכשלון ואכזבה- מה שנקרא צרות של עשירים

מאחלת לך הצלחה בדרך @}

תודה לכולן. זה מאוד מחזק אותי התגובות שלכן.
אני יודעת שנכון להפריד לפחות בשלב ראשון בין פרנסה למימוש פנימי/יעוד. אבל עוד קשה לי לקבל את זה. אני פשוט לא רואה את עצמי הולכת לנקות בתים בערב כשהילדים ישנים. אני עם הילדים בבית בעיקר וזה עוד קושי למצוא משהו שמתאים לי.
שני סיפורים קצרים 1. חלום של הלילה הקודם:
אני מוכרת בחנות, באה אישה ורוצה המון דברים לקנות ואני מנסה לפחות 5-6 פעמים לעשות לה חשבון ולא מצליחה.
כל פעם משהו מפריע, כל פעם זה לא מסתדר.. האישה בסוף הופכת למישהי שאני מכירה בעברי (אישה עם גוף של דוגמנית!) לא זוכרת איך נגמר החלום רק את העובדה שלא הצלחתי לעשות לה את החשבון וניסיתי מלא פעמים

אני נזכרת בימי הילדות שלי, החל משם ועד היום אני לא מספיק מחוברת למה אני רוצה!

זוכרת חבר טוב שצחק עלי בגיל ההתבגרות בגלל זה (לא נעלבתי אבל אני לא שוכחת). תמיד חשוב לי לעשות את מה שנראה טוב או את מה שאחרים (בעיקר "המקובלים") חושבים שהוא טוב, ולי בעצם אין מושג מה נכון לי. מה אני רוצה? זה לא חשוב, מה שחשוב הוא שאני עושה למען אחרים כדי לקבל אהבה. כך הייתי מילדותי. בכלל לא שאלתי את עצמי אף'פם מה אני רוצה או צריכה.
_בהחלט ייתכן שכדי למצוא את מה שמדליק בך את התשוקה האבודה הזו את זקוקה לאיזה שקט מחרדות הפרנסה
ומתחושת המחויבות שכל כך לוחצת עלייך._
זהו בדיוק. והשקט הזה היה לי ולא ניצלתי אותו ועכשיו אני חייבת פרנסה כי נכנסנו לחובות גדולים מידי ואיך בכלל מקבלים שקט מחרדות פרנסה?

גם אני מתחברת לגמרי לכל הלך הרוח והדברים בדף שלך. מזדהה ממש.
חודשים שאני מבולבלת, ובסוף דווקא מצד בעלי עלה רעיון לאיזה עסק צדדי, אני לא לגמרי מתלהבת מהעסק (נראה לי עסק שמיועד לגברים) אבל יש בי התלהבות מהרעיון לשווק אותו ואני מאוד בעד לנסות כל עוד זה לא פוגע בפרנסה הקיימת כרגע.

החלום שלך מזכיר לי משהו מאוד נחמד. אני כנראה מגדלת דור מיוחד של בנות שלמרות כל הרגישות שיש בהן, מכל דבר הן רוצות לעשות כסף (בעיקר הגדולה בת 8), לפני כמה חודשים הבנות לחצו עלי לעזור להן למכור תכשיטים באחד הירידים המקומיים (רובם פשוטים ביותר לילדות), ואז באה נערה צעירה וביקשה לקנות את הצמיד ההוא... והשרשרת ההיא... והטבעות האלו.... ואז הבת שלי הקטנה ענתה לה (עד עוד לא מלאו לה 6) "את לא יכולה לקנות ממני את כל החנות כי אז לא יהיה לי מה למכור"

איך לא להשתגע עליהן??!!

עכשיו ברצינות, אני חושבת שהקושי הגדול הוא למצוא את הרעיון! (מה אני רוצה לעשות, במה אני טובה במיוחד, מה עושה לי הכי טוב ואפשר להרוויח בזה גם כסף) וקושי נוסף - איך אני מפרגנת לעצמי לעשות שינוי כזה ולהתעלם מהפחדים והקולות שמסביב (לותר על העבודה הטובה שיש לך בשביל להיכנס לזה?? ואולי לא תצליחי להרוויח מזה כסף??).
איך באמת מוצאים את העבודה או העיסוק שבו מרוויחים מספיק כסף אבל מרוב שאוהבים לעסוק בזה כבר לא מרגישים שזו עבודה - אלא כיף! סיפוק! נועם! הנאה! אני חושבת שלאנשים מעטים יש מזל כזה באמת.

שירה את לא לבד,
לגבי החלום, אולי רונית נשר (קלטתי שהיא מסתובבת פה באתר) תוכל לתת יד, היא חזק בעניין,

המצחיק הוא שהקול הזה שמדרבן אותך להתחבר לעצמך, למצוא את הייעוד וכו' - זה חלק מהקול הפנימי,
חלק מהמורכבות שלנו כבני-אנוש, הוא מעיין קטליזטור, לא יניח לך עד שתרגישי שעלית על הדרך שלך,
מהי?
אף אחד לא יודע, כנראה שגם את לא, עדיין, זה יגיע, יכול להיות בקרוב מאוד.

שני דברים שעזרו ועוזרים לי שאני שמח לחלוק איתך:
1) לדבר, בעיקר עם עצמך, בקול, להגיד לעצמי את זה אני אוהב, את זה לא, אהה הנה מצאתי,
אויש איזה באסה זה לא היה זה וכו' וכו', עם הקול אני לאט לאט מכוון את התת-הכרה שלי למה שאני באמת רוצה לעשות כאן, אלו יכולות להיות שיחות ארוכות וקשות, וגם קצרות ומעודדות.
ברגע שתרגישי שעלית על משהו, נסי לעודד את עצמך גם באופן מלאכותי.
2) לקחת תמונות שלך, להסתכל ולנסות לשאול מי זו, מה היא בעצם רוצה, למה היא באה לכאן,
מה היא אוהבת, לתת למודע ולתת-מודע להתחיל לעכל את התהליך.

באהבה

אוהבת את הרעיון של להסתכל בתמונה, ולנסות להבין - לאפשר לאני העליון/לעצמי/לנשמה/תת-מודע לראות ולתת תשובה.

או לקרוא את הספר דרך האמן או לפחות להיכנס לדף של דרך האמן
העבודה עם הספר באמת חיברה אותי אל עצמי בצורה עמוקה, למדתי להכיר לעומק דברים על אישיותי.

קראתי את דרך האמן. שאלתי שם לפרטים נוספים.
בנתיים
אוהבת את הרעיון של להסתכל בתמונה, ולנסות להבין - לאפשר לאני העליון/לעצמי/לנשמה/תת-מודע לראות ולתת תשובה.
רק שאין לי ממש תמונות שאני אוהבת לצפות בהן, מה אם תמונות ישנות יותר, מה דעתכם? תמונה ישנה היא אני שכבר לא קיימת היום אז אולי הדמות מהתמונה לא מספיק אותנטית?
לקחתי כמה ימים כדי להיות עם הדברים שנכתבו פה ועלו בתוכי. נתתי לעצמי שקט, להיות.
הרגשתי שהצורך "לגדל ילד אחר" הוא מאוד תובעני בשבילי, שגידול הילדים יש בו משהו שהוא מאוד אני, שלי, ואין בו מקום לשום ביקורת או דעה של אחר, אין בו ציפיות ממני לתוצאות מוחשיות, אני לא עומדת שם במבחן.
אך כל יצירה אחרת מייד תימדד בעיניים אחרות, והמדידה הזו שהיא גם שלי, בעיניים שלי ובהרגלים שלי יש בה המון הרס וביקורת כלפי כל ניצן חדש שמנסה לבצבץ ולצמוח.
רעיון היצירה או האומנות באמת נותן דרור למקום הפנימי יותר, רעיון של חיפוש אחרי פרנסה או עבודה מייד נמדד באופן "הורי" שמוביל לטונות של ביקורת, וחוסר בטחון עצמי שלי.

מה שעזר לי הוא דמיון של הריון אמיתי נוסף. הריון של ילד. שם אני מייד נחה ברמת הציפיות שלי מעצמי.
אם הייתי עכשיו בהריון עם תינוק בדרך, או אפילו שכבר נולד, הרי לא היה עולה בדעתי שיש מקום לתת פתרון למקום של הצורך להתפרנס. יש את "התרוץ המושלם" למה אי אפשר לעבוד בשום עבודה אחרת.

כל כך מובן שללדת ילד היא אופציה לוותר על כל תעסוקה אחרת, האם זה מה שעושות אמהות שאין להן דרך נבחרת?
האם זה באמת פותר מהצורך להתחבר לקול הפנימי?

בלי קשר, אהבתי את הנושא של הכתיבה היומית על הבוקר שמוצעת בדרך האמן, נראה לי שיכולים לבוא משם דברים מעניינים.
מרגיעון: מה את רוצה?
גדול, נכון?

אם הייתי עכשיו בהריון עם תינוק בדרך, או אפילו שכבר נולד, הרי לא היה עולה בדעתי שיש מקום לתת פתרון למקום של הצורך להתפרנס.
ואו, ככה חשבתי כשרציתי להיכנס להריון נוסף... תקופה ארוכה למרות שידעתי שלא בטוח שאעזוב את העבודה אם יהיה לי עוד ילד, אבל זה יתן לי זמן לחשוב... וזה יהיה תירוץ מושלם.
עם הזמן הבנתי שילד זה לא הפתרון.
אני חושבת שכשנולד לך ילד הקול הפנימי הוא ברור יותר, ואת יודעת מה לעשות ואיך לחשוב (לא בלידה הראשונה כמובן) ואז את בטוחה שזה הפתרון האולטימטיבי. אבל זו טעות!
ולכן דרושה כאן עבודה פנימית, כתיבת בוקר, קריאת ספרים רוחניים קצת אולי, מציאת תחביב שיש בו יצירה, משהו מבפנים מנסה לאותת לנו... משהו מבפנים צריך לצאת החוצה, משהו מתוכנו....
זו דעתי.
לא שאני אומרת לך לשלול הריון נוסף... אבל לא חושבת שזה ה-פתרון.

מעניין אותי לדעת איפה את היום שירה? שנתיים אחרי.....
אני נמצאת היום בדיוק במקום שלך, מחפשת, אובדת, מקשיבה.....

ואני לא בטוחה אם בכלל הוא היה קיים אי פעם
אני זוכרת שפעם באחת ההרצאות בנושא פסיכולוגיה (מסוג הקורסים המאוד מאוד בסיסיים בתחום) דיברו על גיל ההתבגרות. על החשיבות בתקופה הזו של החיפוש העצמי, המרד, הנסיונות, הריגושים, כל זה כדי להגיע בסוף לאני, לעצמי שלי, לגלות מי אני. ומי שלא היתה לו תקופה כזו בגיל ההתבגרות ולא מצא את האני שלו יתקשה יותר בחייו הבוגרים. כמובן, כיאה לכל סטודנט בקורס של פסיכולוגיה ישר השלכתי על עצמי את כל התיאוריה הזו. נוו ברור, הרי זו הבעיה שלי. לא הצלחתי לעבור את משבר גיל ההתבגרות כמו שצריך ולא יצרתי לעצמי זהות אישית. אבל נעזוב את זה רגע, את החפירות למה ואיך.
אני רוצה יותר לכתוב על הקול הפנימי החסר שלי בנוגע לאימהות. הוא חסר לי בהמון תחומים בחיים, אבל כרגע האימהות הטרייה שלי מאוד משמעותית עבורי והקול החסר הזה כל כך חזק.

אנסה להסביר עוד בהמשך.. בתקווה שעוד אצליח לשמוע אותו, גם אם בלחישה.

להתחבר לקול הפנימי

מקשיבה לך,
מחכה שתמשיכי כשתוכלי.

עוד בהריון ממש בלעתי ספרי הריון-הורות.
להיות כמה שיותר מוכנה, לכל מצב, אירוע, תהליך, לקראת משהו כל כך לא נודע..
קראתי וקראתי, דברים שלא אהבתי אמרתי לעצמי שככה אני לא אהיה.
דברים שהתחברתי אליהם אמרתי לעצמי "את חייבת לזכור לעשות ככה וככה".
ואז אחרי הלידה, כמובן טלטלה רגשית עצומה.
וחזרתי לספרים. עם כל דילמה הכי קטנה, וגוגל ופורומים וחברות ויועצות ואמא ועוד ועוד ועוד..
ונכנסתי לסרטים שאי אפשר לתאר.
האמת קשה לי אפילו להסביר כי קורה כל כך הרבה אחרי שילד נולד, לא יודעת מאיפה להתחיל.
הקטנטונת שלי כבר בת 10 חודשים ואני אוהבת אותה, אבל קשה לי.
קשה לי להקשיב למה שאני באמת חושבת ומאמינה שנכון לעשות. אני לא יודעת מה אני מאמינה שנכון לעשות. גם כשאני חושבת משהו מיד עולות בי ספקות שבעצם אני חושבת ככה כי אחרים אמרו לי.
פשוט לא יודעת.
אני גם יכולה להרגיש כל יום משהו אחר לגמרי.
האמת אני מרגישה נורא מבולבלת ומפוזרת עכשיו.. בטח גם בכתיבה אז אולי אני אתחיל מנושא יורת ממוקד שגם הכי מעסיק אותי כרגע.
יש לנו המון עניינים עם השינה שלה. תמיד היו.
לפני כחודשיים התחלנו תהליך שאני דרשתי שנתחיל אותו והובלתי אליו. ולאחר כחודש הרגשתי שאני לא רוצה את התהליך הזה ודי חזרתי אחורה (עוד משהו שמאפיין אותי כל הזמן לשנות את דעתי). ועכשיו אחרי כמה לילות קשים בנזוגי דרש שנחזור לתהליך שהתחלנו. ואני לא מרגישה עם זה טוב, רע לי, לא מרגישה שזה הדבר הנכון לעשות. אבל גם לא יודעת מה כן נכון. ואולי כדאי פעם אחת להגיד "אוקיי אני סומכת עליך עושים מה שאתה חושב". אבל אני לא מצליחה להיות שלמה עם זה.
אולי אני לא נוקטת שום עמדה נחרצת כי זה קל לי יותר? שאין לי החלטה ברורה? ככה אם טעינו זה לא באשמתי..
מצד שני אולי זה לא עניין של "קל יותר" אני באמת לא יודעת מה נכון...
כי אין לי קול
הוא נבלע בין כל הספרים, המומחים, החברות והיועצים.
שיגידו לי כבר מה לעשות

אפשר שאלה?
רק אם מתאים לך לנסות ולענות.
האם את כן יודעת מה לא לעשות ומה אינו נכון עבורך ועבור בתך, להבדיל ממה כן לעשות?

ואני שואלת: מה כל כך מפחיד בלטעות ?
ושולחת חיבוק

כן אני יודעת מה לא נכון עבורנו, אבל אלו בד"כ דברים מאוד קיצוניים. רק בהם אני יכולה להיות בטוחה.
וזה לא משאיר לי הרבה..

מה כל כך מפחיד בלטעות ?
אני יודעת שזה עתיק ושייך לימי פרוייד, אבל קשה להתנתק מהמחשבה שכל פיפס שאני עושה ובטח אם זו טעות ישפיע עליה לכל החיים..
האמת שזה מגיע גם ממקום של קושי שיש לי עם עצמי
תמיד היה לי קשה. והתלבטתי המון לפני שנכנסתי להריון, בגלל שהפחד הכי גדול שלי היה להעביר לילד שלי את הקשיים שיש לי עם עצמי. אז נכון שתמיד נעשה טעויות ובסוף הכל עובר ומתגברים ומתבגרים, אבל אני לא יכולה לא לחשוב על כל הטעויות של אמא שלי שהובילו אותי למי שאני היום.. ושאני לא רוצה לחזור עליהן.

מיכל זו אני

אז חזרנו הביתה עם עוד אדם קטן וחדש בעולם
מפחיד, מרגש, בלתי ניתן לתיאור..
ההנקה לא היתה קלה בהתחלה. המון כאבים וקשיים, אבל היה ברור לי שזה מאוד חשוב לי ואני רוצה לעשות כמה שיותר מאמץ שאוכל להניק (פתאום שמתי לב, איזה כיף, הנה משהו שהיה ברור לי שהוא חשוב לי

.
ועם העזרה שקיבלתי וההשקעה והרצון ההנקה הצליחה יותר ויותר, לקח המון זמן עד שהיא נעשתה ממש נעימה ובאמת נהניתי להניק (אני חושבת שסביב החצי שנה).
אבל! וזה אבל גדול. כל הזמן היו עניינים סביב האוכל: מתי להניק? כל כמה זמן? אם היא בוכה היא רעבה? אבל רק אכלה.. ואולי היא בוכה כי אכלה יותר מידי? ובעצם ההנקה עושה לה עוד ועוד פליטות שגורמות לה לבכות עוד ועוד?
ואז הלכתי לספרים.. וכל היועצים..
תינוק אמור לאכול כל 3 שעות.
בא לי לבכות כשאני חושבת על זה.. מה, הוא מגיע עם תוכנית מראש? גם הוא קראי את ספרי ההדרכה בבטן?
וניסיתי להקפיד על ה3 שעות האלו.
ואם הנקתי אחרי שעה וחצי הרגשתי שעשיתי משהו רע. שנכשלתי
וכמה פעמים שהיא צרחה ולא הנקתי כי עברה רק שעה וחצי... ורק כעבור חצי שעה נוספת ומלא מלא בכי בסוף הנקתי..
ואז כל כך כעסתי על עצמי - למה חיכיתי את החצי שעה המיותרת הזו?
זה מיותר לכעוס על עצמי סתם אחרי כל כך הרבה זמן.. די זה עבר. ועכשיו היא כבר אומנם גדולה יותר ופחות תלויה בהנקה, אבל ההנקה הרבה יותר זורמת ומשוחררת.
הכעס העצמי שלי טמון בסיבה.. כי מילא אם הייתי מאמינה שבאמת היא לא רעבה ואמורה לאכול רק כל 3 שעות. אבל אני לא. פשוט הייתי כל כך חסרת אונים, וזה מה שהיה כתוב בספרים. וגם כל העצות מסביבי היו כאלו..
למה לא היה לי את הקול הפנימי הזה שיגיד לי מה נכון עבורי? ועבורה?

אוף ועכשיו אני רואה שבמשפט הצהוב למעלה כתוב: "כאשר ההורים ניזוקים, קל וחומר ילדיהם"
זה לא בדיוק מה שהייתי צריכה ... מי כותב את המשפטים האלה?

סתם הסתקרנתי איזה משפט ייצא לי עכשיו..
"ככל שהתקשורת בין בני האדם משתכללת, כך התקשורת הפנימית נפגמת, וככל שהמרחקים קטנים, הדרך מאבדת משמעות"
וואו!
החצי הראשון של המשפט.. וזה כ"כ נכון.
כי אין לי זמן הקשבה לעצמי.
יש לי זמן, בשפע! באמת!
אבל אני מבזבזת אותו בחיפוש וחיטוט אינסופי מה קורה אצל האחרים..
במקום להקשיב לעצמי.

העבירו לי את הדף לכאן..
אולי מתישהו אנסה לקרוא שוב את כל מה שכתוב שם למעלה

בימים האחרונים נדמה לי שאני מקשיבה לעצמי קצת יותר
אולי זה בא והולך בגלים
כי פתאום לא אכפת לי להניק מתי שבא לי ומרגיש לי נכון
ופתאום זה בסדר שהיא תרדם בהנקה
וגם אם עוד כמה ימים זה ירגיש לי לא נכון אז אנסה לשנות את זה
אולי בכלל כל הזמן זו היתה הבעיה
שניסיתי לשנות דברים כשהם עדיין לא הרגישו לי באמת "לא בסדר". אלא יותר לאחרים

_ואז הלכתי לספרים.. וכל היועצים..
תינוק אמור לאכול כל 3 שעות._
אבקה תעשייתית מעורבבת במים.
ההנקה היא משהו אחר.
לינוק - כל פעם שהתינוק מבקש (או מראה סימני רעב: אגרוף בפה, תנועות עם הפה, תנועות עם הידיים, בהדרגה מכירים כבר). לרוב בסביבות השעתיים אבל כל תינוק שונה וגם יש כמה הפסקות יותר ארוכות במשך היום, שבהדרגה הופכות להיות "שנת צהריים" ו"שנת לילה".
אם התינוק יונק רק מצד אחד כל הנקה ולא רוצה את הצד השני - אז בעצם כל הנקה אצל תינוק כזה מתחלקת לשתיים, ואז הוא עושה צד אחד - הפסקה - צד שני - הפסקה ולאמא יש הרגשה שכל שעה, שעה וחצי רוצה לינוק.
בעצם, צריך קצת ולעתים קרובות.
לעומת תינוקות שצריכים הרבה ולעתים רחוקות.
שני משתנים שקשורים לזה: מצד אחד הצרכים של התינוק, הטמפרמנט, גודל הקיבה, קצב היניקה וכדומה - מצד שני הקיבולת של האם (שאגב לא תלויה בגודל השד): כמה חלב השד שלה מאכסן בבת אחת, ועוד.
לא לתת לתינוק יונק לינוק מפני שאיזה ספר או שעון קבע לך כלל מלאכותי (שנועד להגן מפני הנזקים של תרכובות המזון לתינוקות, שאותן באמת אסור לאכול לעתים קרובות) - זה בעצם להרעיב אותה. לא פלא שהיה לכן קשה )-:

הספרים בהם קראתי כיוונו להנקה.. ולא לתחליפי חלב. לדוגמא הלוחשת לתינוקות.
כיום זה כבר לא רלוונטי כי הקטנטונת כבר זוללת בשמחה מוצקים ויונקת כתוספת, כשמתעוררת בבוקר והולכת לישון.
חשוב לי גם להסביר שהנסיון להצמד ל"הוראות" בספר לא היו סתם כי זה איזהשהו "כלל מלאכותי" שצריך להקשיב לו, אלא כי גם היו קשיים בהנקה. והמון פעמים בכתה הרבה אחרי שינקה, כניראה שהציקו לה הגרעפסים. הייתה גם פולטת הרבה. ולכן חיפשתי את הדרך הנכונה. עדיין אני מצטערת היום מאוד על שלא הקשבתי יותר לאינסטינקטים שלי.
אבל קצת גלשתי מהנושא.. עניין הכמה ומתי להניק לא כזה קריטי כרגע מבחינתי, אלא יותר ההקשבה העצמית, למה שנכון לי. ושיותר מידי פעמים אני לא מצליחה למצוא את הנכון לי, במיוחד באמהות.
חשבתי על זה עוד, וזה כן מלווה אותי כמעט בכל תחומי חיי, ההבדל הוא שבכל התחומים האחרים, הזמן המון פעמים עושה את שלו, ולאט לאט אני מבינה מה נכון בשבילי, לעומת זאת באימהות אני מרגישה שעניין הזמן יותר קריטי. לדוגמא ההנקה, אז היום אני יודעת מה נכון יותר עבורי ועבור הבת שלי, אבל חבל על כל החודשים הראשונים בהם לפי דעתי פעלתי לא נכון רק כי לא הצלחתי להתחבר לעצמי.

לדוגמא הלוחשת לתינוקות
לא מבינה דבר בהנקה ומפיצה דיעות קדומות וטעויות גסות )-:
אבל זה באמת העניין: לאט לאט את מקשיבה יותר לקול הפנימי שלך, עם הניסיון את סומכת יותר על עצמך מאשר על כל מיני עצות אחיתופל.

הספרים בהם קראתי כיוונו להנקה.. ולא לתחליפי חלב.
אוי

לכוון להנקה במובן של להגיד לאמא ש"כדאי מאוד להניק בלה בלה בלה" זה דבר אחד.
לתמוך באמא בפועל במידע אמין, נכון, עדכני על הנקה ועל התנהגות תינוקות - זה דבר אחר לגמרי...
לא תמצאי כיום ספר אחד שלא "מכוון להנקה" במובן הראשון של המילה - הם מחויבים לעשות את זה, אחרת מישהו כבר יוריד להם את הראש.
אבל האם הם באמת יודעים ומבינים מה זו הנקה ואיך היא עובדת? מה זה תינוק יונק ואיך הוא עובד?
לא תמיד...

השמיעה לקול הפנימי שלי
לא שומע אותי, כך מרגישה.
יש בי שקט כדי שאשמע את הקול הפנימי שלי. ואני לא פוגשת אותו.
רק בקשה חוזרת ונישנת אצלי קורא " אני רוצה הביתה - אני רוצה ללכת הביתה " ולא יודעת איכן ? ואין מענה

הקול הפנימי, נמצא בראש לדעתי, אפשר לשמוע אותו בכל בוקר שמתעוררים או בלילה לפני שנרדמים, המחשבה הראשונה או האחרונה "שמנקרת" לנו בראש.